מנגנוני הגנה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מנגנון הגנה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אנטומיה ריקה. בפסיכואנליזה, מנגנוני הגנה הם קבוצת תהליכים נפשיים, דוגמת הדחקה, השלכה או הכחשה, שתפקידם להגן על הפרט ממודעות לרגשות שליליים ובייחוד מחרדה. ישנם מנגנוני הגנה יעילים המחזקים את הפרט ולעומתם אחרים המחלישים את יכולותיו. לחלק ממנגנוני ההגנה תפקיד חשוב בחייהם הבריאים של בני אדם: כשם שחרדה היא תחושה חיונית לכל אורגניזם מסתגל ובריא בהיותה אות אזהרה מפני סכנה, כך גם מנגנוני ההגנה הבוגרים הכרחיים לאדם. על פי הפסיכואנליזה, מצבים פסיכוטיים נתפסים לפעמים כעדות להיעדרם של מנגנוני הגנה מספקים.

מנגנוני הגנה מהווים מרכיב מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית. למרות שהתאוריה מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,[1] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[2] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.[3][4]

תולדות המושג

זיגמונד פרויד ראה בעידון את מנגנון ההגנה המוצלח מכולם

את המונח טבע זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, בעקבות אבחנותיו על ההיסטריה שממנה סבלו רבות ממטופלותיו הראשונות. הוא טען שההיסטריה אינה אלא מנגנון הגנה ששימש אותן להתמודדות עם כאב רגשי שהן לא יכלו לשאת, והסביר כיצד השימוש במנגנוני הגנה לא בוגרים, גוזל מהפרט אנרגיות נפשיות ומפריע לפיכך לאורח החיים השוטף. לפי פרויד מנגנוני ההגנה פועלים ברמה הלא-מודעת, מקנים פירוש אחר למציאות ופעילותם צורכת אנרגיה מתוך מאגר האנרגיה הפסיכית הזמין לאישיות. פרויד ראה בפסיכואנליזה אמצעי המכוון בראש ובראשונה לשדרוג מנגנוני הגנה בסיסיים למנגנוני הגנה מפותחים יותר המאפשרים לאדם להפחית מסבלו ולתפקד טוב יותר בחברה. תאורטיקנים של פסיכולוגיית האגו, ובראשם אנה פרויד, הרחיבו על תפקידם של מנגנוני ההגנה בהתמודדות עם אובדן, ואילו תאורטיקנים של פסיכולוגיית העצמי טענו שמנגנוני ההגנה פועלים גם לשימור תחושה של עצמי חזק, אחוד ובעל ערך חיובי.

סיווג מנגנוני ההגנה

נהוג להבחין בין מנגנוני הגנה ראשוניים ("פרימיטיביים"), המגנים על הגבולות שבין העצמי לבין העולם החיצוני, לבין מנגנוני הגנה משניים ("בוגרים" או "גבוהים") המגנים על גבולות פנימיים, כגון למשל בין האגו לסופר אגו ובין האגו לאיד. מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים פועלים באופן גלובלי ובלתי ממוקד והם משפיעים על אספקטים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים של האדם. לעומתם, מנגנוני ההגנה הבוגרים פועלים באופן ספציפי על מחשבה, רגש, תחושה, התנהגות, או על שילוב של כמה מאלה. הגנות פרימיטיביות אינן מתחשבות בעקרון המציאות ואף לא בנפרדותם של אורגניזמים מחוץ לעצמי. כך, למשל, מנגנון ההדחקה נחשב "גבוה" או "בוגר" יותר ממנגנון ההכחשה: על מנת להדחיק עובדה או רגש, עלינו ראשית להכיר בהם ברמה כלשהי של המודעות ואז להגלותם אל התת-מודע; כשאנו מכחישים, לעומת זאת, אנו מבצעים תהליך מיידי, לא רציונלי. האמירה "זה לא קורה" נחשבת לפיכך כבוגרת פחות מן האמירה "זה קורה, אבל אני אשכח את זה כי הידיעה מכאיבה מדי". בכולנו נמצאים שרידים של מנגנוני הגנה ראשוניים וכי קיומם נחשב לפתולוגי רק בהיעדרן של אסטרטגיות נוספות, בוגרות יותר, להתמודדות עם המציאות או כאשר ההגנות הפרימיטיביות נכנסות לשימוש באופן אוטומטי ובלעדי.

מנגנוני הגנה ראשוניים ("פרימיטיביים")

  • אידיאליזציה (האדרה) פרימיטיבית והמעטת ערך פרימיטיבית – את האימה שמרגיש, מן הסתם, הפעוט הניצב אל מול פגעיו של העולם החיצון (כאב, חולי, בדידות, מוות או מפלצות בארון) ממתנת האמונה המרגיעה שהאנשים המבוגרים בחייו הם חזקים ובעלי עצמה, כל-יכולים בעצם, וכי בכוחם להגן עליו מפני כל אלה; הצורך להאמין כי בסופו של דבר העולם מנוהל על ידי דמויות אידיאליות, חכמות ומוכשרות באופן על-אנושי מאפיין גם את החוויה הבוגרת של מרבית בני האדם. באידיאליזציה אנו מייחסים כוחות מיוחדים לאנשים שבהם אנו תלויים מבחינה רגשית; ביטויים בוגרים של הצורך הזה ניתן לראות בתופעות נורמליות כמו אהבה רומנטית. מופעים בוגרים פחות של אידיאליזציה ניתן לראות אצל מי שמשתמשים במנגנון זה על מנת לדחוק הצידה תחושה פנימית של פגיעות, בושה וחרדה באמצעות האמונה בכוחו הבלתי מוגבל של אחר הנחווה כחזק, מגן ומושיע ומיזוג רגשי עם דמות מיטיבה זו. אנשים המופעלים על ידי חיפוש אחר שלמות בעצמם ובקרובים אליהם, ובדירוגם של אלה כראויים יותר או ראויים פחות, מאובחנים לעיתים כנרקיסיסטים. הצורך הנרקיסיסטי המוכר בקבלת חיזוקים בנוגע לתבונתו של אדם, יופיו, פרסומו וחשיבותו נובע אף הוא מן השימוש במנגנון האידיאליזציה, וניתן לזהות בו את האמונה כי האדרה היא תנאי מקדים לאהבה. המעטת ערך היא הצד השני של מטבע ההאדרה, וככל שאובייקט נהנה מלכתחילה מאידיאליזציה הרי שברגע שבו ייחשף ב"מערומיו" הריאליים כך ייתפש כנחות וחסר ערך.
  • הכחשה – ההכחשה מאפשרת לתוכן המאיים לעלות למודע, אך מלווה אותו בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון. נהוג לחשוב על מקורו של מנגנון ההכחשה בתקופת הינקות והילדות המוקדמת, כאשר הילד האגוצנטרי מאמין שכל עוד הוא אינו מכיר בקיומה של מציאות כלשהי, הרי שזו אינה מתרחשת באמת[5]. שרידים של מנגנון זה נשמרים אצל כולנו, ובאים לידי ביטוי למשל בנטייה להגיב בביטויים כמו "לא נכון!" (או "הו, לא!") לנוכח אירוע מצער או מצב קשה. מרבית בני האדם משתמשים במנגון ההכחשה באופן שגרתי, מתוך ניסיון למסך את החלקים הקשים יותר של מציאות היומיום - פנימית או חיצונית: ילד דחוי הטוען שלמעשה הוא נהנה יותר לשחק לבד משתמש בהכחשה כדי להגן על עצמו מפני רגשות מכאיבים של בדידות והשפלה. מפעם לפעם אנו שומעים על מי שפעל להצלת חייהם של הקרובים לו (או של זרים גמורים) מתוך הכחשה של הסכנה הנשקפת לו תוך כדי כך. בצד הפתולוגי של הסקאלה, הכחשה עשויה להביא לתוצאות הפוכות. כך למשל אדם הנמנע מביצוע בדיקה מוקדמת לגילוי סרטן מתוך תחושה שבכך הוא מונע באופן כלשהו את התפתחות המחלה בגופו; או אחר המתעקש שאינו מכור להימורים. ההפרעה הנפשית הידועה כמאניה מערבת בתוכה אלמנט חזק של הכחשה, כאשר הפרט אינו מכיר במגבלות שמציבה בפניו המציאות כמו הצורך בשינה, היעדר אמצעים כלכליים ואפילו היותו בן-תמותה.
  • הפנמה – תהליך שבמסגרתו נחווים רגשותיו של אחר כאילו הם נובעים מן העצמי; פעוטה בת שנתיים המסתובבת ברחבי הבית כשהיא נושאת את התיק של אימה מפנימה, למעשה, דמות אהובה ומוערצת; ואמנם, הפנמה מתרחשת בכל מערכת יחסים משמעותית שבה האחר הופך במידת מה לחלק מן העצמי ("אני אבא של תמר, בת הזוג של יואל"); אובדן של דמות מופנמת, בין אם במקרה של מוות, דחייה או פרידה, נחווה לפיכך כאובדן של חלק מן העצמי והופך את תחושת האבל לדיכאון. גם התופעה שאותה כינתה אנה פרויד "הזדהות עם התוקפן"[6] (ר' למשל תסמונת סטוקהולם) נתפסת היום למעשה כתהליך הפנמתי שבמסגרתו אדם משייך לעצמו את תכונותיה של דמות שלילית ורבת עוצמה במטרה להתגבר על תחושות של כאב ופחד.
  • השלכה – האדם המשליך חווה תחושות פנימיות כאילו הן שייכות לאחר. בצורתו הבריאה, מאפשר מנגנון זה לחוש אמפתיה כלפי אדם אחר; בצורתו הפתולוגית, הרגשות המושלכים הם חלקים שליליים במיוחד של העצמי היוצרים תפישה מעוותת של האובייקט עליו הושלכו. במקרים קיצוניים הוא מוביל להתפתחותה של הפרעת אישיות פרנואידית.
  • נסיגה – בניגוד למנגנוני הגנה ראשוניים אחרים, הנסיגה מציעה בריחה מן המציאות ללא צורך בעיוות תפישתי. בתהליך זה נסוג האדם הבוגר ממצבים חברתיים או בינאישיים ומחליף את מתחיו של העולם החיצוני בעולם של פנטזיה פנימית. אנשים המשתמשים במנגנון ההגנה הזה באופן רצוני ומבלי להפגין שיטות נוספות להתמודדות עם חרדה מוגדרים לעיתים כסכיזואידים. התמכרות לסמים או לאלכוהול במטרה לשנות את מצב התודעה מהווה אף היא סוג של נסיגה פרימיטיבית. דוגמה קיצונית אחרת היא מצב של סכיזופרניה קטטונית, המובנת לעיתים כניסיון של האני הבוגר למצוא הגנה בנסיגה להתנהגויות התואמות תינוק חסר ישע.
  • פיצול של האגו – פעוטות שטרם השיגו את היכולת לקביעות אובייקט תופסים את העולם סביבם כמתחלק ל"טוב מושלם" ול"רע מושלם" ואינם מסוגלים עדיין להכיר בקיומו של אובייקט שהוא בחלקו טוב ובחלקו רע. מבוגרים משתמשים במנגנון הגנה שבמסגרתו הם מייחסים לאחר תכונות מלאכיות/שטניות באופן בלעדי ומוחלט כאמצעי להפחית חרדה וחוסר ודאות ולהגביר את תחושת הערך העצמי שלהם. כך למשל עשוי אדם להתייחס למטפל שלו כאל התגלמות הטוב (חכם, רגיש, מבין, מקבל) תוך התעלמות גורפת מכל גילוי של חולשה מצידו אשר היה עשוי לתרום לחוויה שלמה ואמביוולנטית יותר. מנגנון הפיצול נחשב אופייני לפסיכוטים ולבעלי מבנה אישיות גבולי.
  • שליטה אומניפוטנטית – ראשיתו של מנגנון הגנה זה הוא בתקופת הינקות, כאשר התינוק אינו מודע עדיין לנפרדות שבינו לבין אובייקטים אחרים שבסביבתו. מכיוון שכך, הוא מבין את כל אירועי המציאות כאילו הגורם להם הוא מקור פנימי כלשהו בו-עצמו; כך לדוגמה, כאשר לתינוק קר והוריו מבחינים בכך ומספקים לו חום, הוא מבין זאת כאילו הוא עצמו ייצר את החום הזה באופן מאגי כלשהו. במהלך ההתפתחות הנורמלית, תחושת האומניפוטנטיות המאפיינת את הינקות מתחלפת בהאדרתם של אובייקטים חיצוניים (לרוב, ההורים הנתפשים על ידי הפעוט ככל-יכולים) ומפנה לבסוף את מקומה לטובת ההבנה כי אין אדם שכוחותיו בלתי-מוגבלים. נראה שאצל כל בני האדם נותרים שיירים של פנטזיית הכל-יכולות, אולם כשהצורך לשלוט באחרים ולהכפיף את הסביבה לרצונותיו של הפרט גובר על שיקולים אתיים ופרקטיים נהוג לאבחן הפרעת אישיות אנטיסוציאלית (הקרויה גם פסיכופתיה או סוציופתיה). ביטויים בריאים של מנגנון הגנה זה עשויים להוביל את הפרט לתחומי עיסוק המעניקים סיפוק לגיטימי לצורך בחוויה האומניפוטנטית, בתפקידי ניהול והנהגה, בפוליטיקה, בעסקים, בזרועות הביטחון, בקרב ראשיהן של קבוצות דתיות, בתעשיית הבידור ועוד.

מנגנוני הגנה משניים ("בוגרים")

  • הדחקה – סילוק של דחפים או מחשבות מן המודע אל הלא-מודע בשל איומם על האני. מנגנון חזק ויעיל מאוד, המאפשר לשלוט בדחפים חזקים שמנגנוני הגנה אחרים אינם מצליחים לשלוט בהם. הדחקה נעשית באופן חד פעמי, אך בהמשך ישנה השקעה מתמדת של אנרגיה נפשית הנדרשת לשמירת התכנים במצבם המודחק, כיוון שהם ממשיכים לפעול בלא-מודע. הדחקה היא מנגנון יעיל אך מסוכן ביותר, שכן הניתוק מן האני של חלקים שלמים מחיי הנפש, הרגש והיצר עלול לפגוע באישיות ולהוות בסיס ליצירת מחלות נפש. השקעה של אנרגיה כה רבה בשמירת ההדחקה מגבילה את כמות האנרגיה הזמינה להתנהגויות יצירתיות ובונות. אופיינית במיוחד השכחה של מאורעות, בני אדם ומקומות. לצד ההדחקה (repression), שהיא מנגנון הגנה לא-מודע ופחות "בוגר", קיימת הדחקת מחשבות (thought supression) שהיא מודעת ו"בוגרת", ובה האדם מנסה לסלק במכוון מחשבות מטרידות ממודעותו, כדי שיוכל לתפקד ביעילות ביומיום מבלי שמחשבות אלו יציקו לו.
  • שכלון (רציונליזציה) – האדם מספק לעצמו הסבר הגיוני וסביר להתנהגותו, הנובעת מדחפים יצריים שאינם מקובלים על האני. לדוגמה, הורה המכה את ילדו באופן אכזרי ופורק בכך למעשה את רגשי התוקפנות שלו, יתרץ את התנהגותו בצורך הרציונלי לחנך את הילד וללמדו משמעת; מעשן כבד המסרב להיגמל על אף שהוא יודע שהעישון מזיק לבריאותו ומקצר את חייו, יתרץ את התנהגותו בטענה שהוא מוותר על הבריאות ואורך החיים שלו לטובת עונג ואיכות חיים.
  • אינטלקטואליזציה – האדם מטפל בבעיה או במצב רגשי מסוים על ידי הפיכתם לשאלה אינטלקטואלית, שבה הוא מתעמק תוך כדי התעלמות מן הצדדים הרגשיים והאישיים הכרוכים בעניין.
  • התקה – העברה של רגשות ודחפים המכוונים כלפי אובייקט מסוים אל אובייקט אחר, בשל האיום שיש ברגשות אלה והחרדה המתעוררת באני עקב כך. האובייקט החלופי אינו מעורר חרדה, וכלפיו ניתן לבטא את הרגשות האסורים.
  • ביטול – פעולה המבטלת או השוללת פעולה או מחשבה קודמת באופן סמלי ובלתי מודע. דוגמה: במחזה מקבת', ליידי מקבת ביקשה לבטל את רצח המלך בתנועות כפייתיות של רחיצת הידיים שוב ושוב.
  • עידון (סובלימציה) – מנגנון הגנה חיובי, המעיד על התמודדות בריאה, יצרנית ויצירתית. האני מחליף את המטרה היצרית של דחפיו במטרות מועילות ומקובלות מבחינה חברתית ומתעל את האנרגיה שלו לקידום מטרות אלה. יתרונו של העידון בכך שאין הוא מצריך השקעה מתמדת של אנרגיה כדי למנוע את ביטוי הדחף. לדוגמה, אדם הבוחר לעסוק במקצוע של חוקר או מדען - ייתכן כי מקור הסקרנות המדעית שלו הוא יצר המציצנות. אדם בעל יצר לרצח, הבוחר לעסוק בתור סופר מעשיות רצח או בתור שוחט.
  • תגובת היפוך – האני מסתיר את הדחפים והמשאלות האמיתיות על ידי התנהגות הפוכה מן הדרישות של הדחפים. שני שלבים: הדחקת הדחף הלא מקובל (שלב לא מודע) וביטוי ההתנהגות המקובלת (שלב מודע). דבקות נוקשה ומוגזמת בהתנהגות שהחברה רואה בעין יפה, מעידה תכופות על פעולת מנגנון הגנה זה (למשל התנהגות של אלטרואיזם מוגזם).

מנגנוני הגנה לעומת מנגנוני הסתגלות

על פי רוני סולן[7] מנגנוני הגנה נבדלים ממנגנוני הסתגלות, ועיקר פעילותם הוא באחת משלוש המערכות הרגשיות:

  1. המערכת החיסונית הנרקיסיסטית (narcissistic immune system) - תפקודי הנרקיסיזם: חיסון תחושת המוכרות בעצמי מפני פלישה של תחושת זרות. פועלת בין שתי המגמות המנוגדות: משיכה אל המוכר ודחייה של הזר.
  2. מערכת הבקרה, הוויסות והניתוב הרגשי (self-regulation) - תפקודי האגו: וויסות דחפים ורגשות. פועלת בין שני קטבים מנוגדים: התפרצות רגשית ובלימה רגשית.
  3. מערכת ההתקשרות (attachment) - התנהלות יחסי אובייקט: לצורך היקשרות, התקשרות ותקשורת בין־אישית. פועלת בין שני מצבים מנוגדים: ייחודיות ו'יחד'.

סולן מציעה היבטים חדשים, לרבות שלושה קריטריונים (המטרה, אופן הפעולה וההישגים-תועלת), לבידול מנגנוני ההסתגלות ממנגנוני ההגנה, על פי דרכי פעולתם הרווחית־כלכלית ותרומתם להתפתחות הרגשית:

  • המטרה בהפעלת מנגנוני ההסתגלות היא היכרות עם הסביבה, הסתגלות למציאות והתמודדות עם אתגרים, באמצעות יצירתיות ותקשורת עם הזולת. לעומת זאת, המטרה בהפעלת מנגנוני ההגנה היא הגנה על העצמי מפני הצפה בחרדות (חרדת הזרות-כיליון וחרדת אובדן האובייקט), באמצעות הדיפת גירויים מעוררי חרדה.
  • אופן הפעולה של מנגנוני ההסתגלות הוא בהשקעת אנרגיה רגשית בדרך כלכלית־חסכונית: מִקסוּם הרווחים במינימום היפגעות. אופן הפעולה של מנגנוני ההסתגלות משתכלל במהלך החיים ובאמצעותו מתפתחות האינטליגנציה הקוגניטיבית והרגשית. לעומת זאת, אופן הפעולה של מנגנוני ההגנה הוא הדיפת גירויים ותחזוק הדריכות, הוא אינו משתכלל במהלך החיים והמנגנונים מופעלים גם בבגרות.
  • ההישגים והתועלת מהפעלת מנגנוני ההסתגלות משתקפים בהפקת חוויות הנאה, עונג ושותפות במינימום היפגעות, תסכול וזרות. לעומת זאת, ההישגים (התועלת) מהפעלת מנגנוני ההגנה משתקפים בהורדת מפלס החרדה (רווח ראשוני) והשגת תשומת לב ודאגה של הזולת (רווח משני).

ההבדל המשמעותי בין שני סוגי המנגנונים הוא שלפעילות מנגנוני ההסתגלות נלווית תחושת הנאה בעוד שהיא חסרה בצד פעילות מנגנוני ההגנה.

דוגמאות למנגנוני הסתגלות

(1) מנגנוני הסתגלות במערכת הוויסות הרגשי

מנגנונים אלה מופעלים בעיקר כשהמטרה ניצול פוטנציאל האינטליגנציה הפסיכומוטורית, הקוגניטיבית והרגשית.

  • מנגנוני הישרדות - להורדת מתחים כמו שנת נירוונה
  • קישור (association) ואינטגרציה (integration) - להדגשת הדומה שבמרכיבים נפרדים,
  • בידול (differentiation) והפרדה (separation) - להדגשת הייחודי והשונה בין מרכיבים מקושרים.
  • עקרון העונג (pleasure & unpleasure principle) - לחזרתיות על חוויות עונג בסיפוק מוחלט, לרבות פירוק מתח צבור באופן מרבי ומיידי תוך דחיית אי נעימות.
  • התאפקות, דחיית סיפוקים - כשהמטרה שליטה עצמית בדחפים, ברגשות, בנכסים האישיים וב"יש" כערך כוחני של הייחודיות.
  • הסמלה (symbolization) – כשהמטרה ביטוי רגשות, משאלות או דחפים באמצעות ייצוגים חלופיים לאובייקטים. הפעוט יכול לחוות מגוון רגשות חיוביים ושליליים בעצימות משתנה עם ייצוג ההורה, כתחליף לאובייקט עצמו.
  • עידון (sublimation) כשהמטרה סובלימציה של ביטוי רגשות ודחפים וניתובם לאפיק יצירתי מעודן ותרבותי (כמו שפה, משחק, אומנות וכדומה).
  • מחשבות מאגיות (magic ideas) האנשה (personification) - האצלה עצמית בכוחות מאגיים על אנושיים, והאצלת חיים על חסרי-חיים (צעצועים), כשהמטרה שליטה במצבי חוסר האונים.

(2) מנגנוני הסתגלות במערכת ההתקשרות

מנגנונים אלה מופעלים בעיקר כשהמטרה שליטה בתקשורת עם הזולת ובזרות, בלא־ידוע ובאי–ודאות. באמצעות מנגנוני הסתגלות אלה הפרט מפענח את רזי סביבתו, משכלל ומפתח גישור על הנפרדות ביחסיו עם האחרוּת.

  • תופעות מתווכות: תופעה חושית מתווכת (transitional phenomena), אובייקט מתווך (transitional object), מרחב משותף, 'מדיה' תקשורתית חושית. התופעות המתווכות מתגבשות כתוצאה משותפות רגשית בין שניים נפרדים. מנגנון זה מופעל כשהמטרה תיווך וגישור על הנפרדות בין השותפים להתקשרות ולתקשורת עם הזולת.
  • האדרה (idealisation) - מופעלת כשהמטרה שמירה על האובייקט כשלמות אהובה ועל העצמי כאהוב, באמצעות האצלה של אפיוני שלמות על האובייקט .
  • תזמון להתקשרות יחד בין נפרדים (jointness) אמפתיה ואינטואיציה - מופעלים במרחב משותף כשהמטרה התאמת מידת ההתקרבות־התרחקות, בהתקשרות עם הזולת. יחסי 'יחד' מתאפיינים, כבר מתחילת החיים, ביחסי אובייקט משולשים (טריאדה) - תינוק, הורה ומרחב משותף.
  • עקרון המציאות (reality principal) - כשהמטרה הסתגלות לחוקי הסמכות ההורית, לכללי המשפחה והסביבה ולקבלת אחריות אישית על ההתנהלות בחברה.
  • הפנמה (internalization), הזדהות (identification) ואסרטיביות כביטוי לאוטונומיה ולייחודיות (individuation) - כשהמטרה שמירה על היחסים עם האובייקטים.
  • שפה, חשיבה, תפישות ומושגים - כשהמטרה התמצאות, התקשרות ותקשורת, באמצעות התפתחות האינטליגנציה הקוגניטיבית והרגשית.

(3) מנגנוני הסתגלות במערכת החיסונית נרקיסיסטית

מנגנונים אלה מופעלים בעיקר כשהמטרה חיסון המוכרות בעצמי, שמירה על הנכסים הרגשיים ושליטה בזרות, בלא־ידוע ובאי-ודאות. באמצעות מנגנונים אלה הפרט שומר על האינטגריטי וערך העצמי, מרחיב את תחומי הרווחה וההישגים האישיים ואת המידע על סביבתו.

  • עקרון המוכרות - כשהמטרה השגת תחושת ביתיות באמצעות משיכה אל המוכר ודחייה מהזר.
  • תפישת הקְביעוּת (constancy) - לצורך שמירה על קביעות מוכרות העצמי, האובייקט, היחסים עמו והמרחבים המשותפים, חרף היעדרויותיו האקראיות.
  • אינטרויקציה (introjection) - כשהמטרה הטבעה מהחוץ פנימה של אפיוניהם החושיים של ההורים כדי להכירם. התינוק משמש נשא של אפיוני הוריו באמצעות אינטרויקציה, חיקוי, הפנמה והזדהות.
  • רצון, סקרנות ומוטיבציה - לצורך שליטה בזרות והתמודדות עימה תוך מימוש משאלות והישגים לשמירה על ערך העצמי.
  • רכושנות, שמירת סוד ופרטיות - לצורך שליטה ב"יש" של נכסים רגשיים, שמירה על הגוף, המקום במשפחה והרכוש.
  • העברה (transference) - לצורך חוויית התקשרויות בהווה כמוכרות וכנשלטות. היחסים עם הזולת נחווים כמוכרים על בסיס יחסי אובייקט מהעבר.

דוגמאות למנגנוני הגנה

שתי חרדות מרכזיות מלוות אותנו מינקות ועד שיבה: חרדת הזרות או הכיליון (annihilation) וחרדת אובדן האובייקט (object loss). במהלך החיים חרדות אלה פושטות ולובשות צורה. כך, למשל, חרדת הכיליון נחווית גם כחרדת חוסר אונים וכחרדת סירוס. חרדת אובדן האובייקט נחווית גם כחרדת נטישה, כחרדת אובדן שליטה על האובייקט וכחרדת אובדן האהבה. במטרה לשמור על העצמי מפני הצפתו בחרדה מופעלים מנגנוני ההגנה.

(1) מנגנוני הגנה במערכת הוויסות רגשי

  • הדחקה — מופעלת כהגנה נגד דחפים ורגשות מעוררי חרדה.
  • היפוך תגובה (reaction formation) חזרתיות כפייתית (obsession) ובידוד (isolation) — מופעלים כהגנה נגד התפרצות רגשות. היפוך תגובה, מופעל כהגנה נגד התפרצות חרדה בעקבות רגשות מנוגדים, כמו משיכה ודחייה, אהבה וכעס. חזרתיות כפייתית על דפוסי התנהגות קבועים בלתי רצוניים מופעלת לחיזוק היפוך התגובה. למשל, דחף לתוקפנות וללכלוך מתחלף ברחיצת ידיים כפייתית. הבידוד מופעל כדי להפריד ולבודד רגשות מהאירוע המסעיר, כשהמטרה שליטה בתגובה הרגשית.
  • קיבעון (fixation) ותסוגה (regression) — מופעלים כשהמטרה התמודדות עם החרדה בכלים רגשיים משלבי התפתחות קודמים כדי לרכוש מחדש תחושת שליטה באמצעים מוכרים ובטוחים.

(2) מנגנוני הגנה במערכת ההתקשרות

  • השלכה (projection), פיצול (split), התקה (displacement), הערצה (admiration) חשדנות ושנאת הזר — מופעלים כהגנה נגד תחושות רעות ומעיקות, כמו זרות ותוקפנות, הפוגעים בשלמות האובייקט או ביחסים עמו. תחושות פנימיות אלה (א) מושלכות על האובייקט הנחווה כמאיים; (ב) מפצלות את האובייקט לטוב ולרע; (ג) מוסטות אל זרים; (ד) גורמות להערצה של האובייקט הנחווה כעריץ (ה) מעוררות חשדנות כלפיו עד כדי שנאת הזר ודמוניזציה שלו. מנגנונים קיצוניים אלה מאפשרים מחד שמירה על דמות טובה ונערצת ומאידך הרחקה של דמות זרה, עוינת ומאיימת.
  • סימביוזה וניכור — מופעלים כהגנה בפני אובדן האובייקט, דחייה או בפני חרדת הנטישה. הפרט נצמד לאובייקט המאיים בנטישה או מתנכר לו.
  • התנגדות (resistance), וביטול העשייה (undoing) — מופעלים כהגנה נגד השתלטות האחר על הפרט ונגד האשמה, כעס ועונש על מעשה שנעשה. מגוון אמצעי הגנה כמו: "לא, לא", "לא רוצה", "לא עשיתי", שתיקה, סירוב, תוקפנות פסיבית, עצירות פיזית או רגשית. כאשר אנו פועלים מתוך רעיון או דחף ולאחר מכן מתחרטים אנו עשויים לנקוט במנגנון הגנה של ניסיון "לבטל" את המעשה במטרה להגן על האגו מרגשות אשמה או בושה, בדרך כלל נעשה זאת על ידי התנצלויות חוזרות או הגשת עזרה.
  • הזדהות עם התוקפן או הימשכות למצבי אלימות ולמצבי סיכון — מופעלים כהגנה נגד אובדן התדמית הנערצת של ההורה והיחסים עמו. את מקום הזעם וחוסר האונים נוכח הורה אלים תופסת משיכה לאלימות או משיכה להיות קורבן לאלימות.

(3) מנגנוני הגנה במערכת החיסונית נרקיסיסטית

  • הכחשה, זיוף העצמי (false self), פֶטִיש, קמע וניצני פרברציה (fetishism & perversion) — מופעלים כהגנה נגד פגיעה בתחושת שלמות העצמי, שלמות האובייקט ושלמות היחסים עמו.
  • התעלמות (ignoring) והימנעות (avoidance) — מופעלות כהגנה נגד תחושות של איום והיפגעות. פעולת מנגנונים אלה היא, בדרך כלל, תגובתית לסכנה מוחשית.
  • רציונליזציה (rationalization) ואינטלקטואליזציה — מופעלות כהגנה נגד אובדן שליטה במצבים של לא־מוכר, לא־ידוע ובלתי מובן במסווה של אידאולוגיה והגנה על עקרונות מוכרים.
  • תהליכים אוטואימוניים רגשיים — מופעלים כהגנה מפני חרדה מחוסר אונים וחרדה מאובדן שליטה על התוקפנות (של עצמו או של הזולת). במקום שמירה על העצמי מופיעים תסמינים פיזיים או רגשיים הפוגעים בפרט עצמו. אלה תסמינים לא מודעים של הרסנות עצמית, הכוללים פגיעה בערך העצמי, עונשים עצמיים, מחשבות טורדניות, הכשלה, השפלה עצמית והתנהגות כפייתית, וגם תסמינים גופניים, כמו טיקים, עצירות כרונית, מריטת שיער כסיסת ציפורניים, ומחלות פסיכוסומטיות. הופעת התסמינים מקנה רווח רגשי משני, כמו פטור ממטלות מעוררות חרדה או תחושת שליטה באובייקט המודאג.

תמיכה מחקרית

למרות הפופולריות של מנגנוני ההגנה בקרב פסיכואנליטיקאיים ובקרב הציבור הרחב, התמיכה המחקרית שלהם אינה תמיד מבוססת. לדוגמה, קיים ויכוח מחקרי בנוגע להדחקה ולזכרונות מודחקים, כאשר רוב החוקרים טוענים שאין להם תמיכה מחקרית[8][9].

לקריאה נוספת

  • אנה פרויד, האני ומנגנוני ההגנה, הוצאת זמורה-ביתן, 1987 (וראו תצוגה של חלקים נבחרים מהספר ב-Google Books)
  • רוני סולן (2007), חידת הילדות, מודן הוצאה לאור
    • Solan, Ronnie (2015). The Enigma of Childhood – The Profound Impact of the First Years of Life on Adults as Couples and Parents. Karnac books
    • ,Nancy McWilliams, 1994 Psychoanalytic Diagnosis:Understanding Personality Structure in Clinical Process, The Guilford Press
    • Paulhus, D. L., Fridhandler, B., & Hayes, S. (1997). Psychological defense: Contemporary theory and research. In J. Johnson, R. Hogan & S. R. Briggs (Eds.), Handbook of Personality Psychology. New York: Academic Press

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Frederick Crews, The Verdict on Freud, Psychological Science 7, 1996-03, עמ' 63–68 doi: 10.1111/j.1467-9280.1996.tb00331.x
  2. ^ Mario Bunge, The philosophy behind pseudoscience, Skeptical Inquirer, 2006, עמ' 29-37
  3. ^ Evan Mayo-Wilson et al, Psychological and pharmacological interventions for social anxiety disorder in adults: a systematic review and network meta-analysis, The Lancet Psychiatry 1, 2014-10, עמ' 368–376 doi: 10.1016/S2215-0366(14)70329-3
  4. ^ Xinyu Zhou et al, Comparative efficacy and acceptability of psychotherapies for depression in children and adolescents: A systematic review and network meta-analysis, World Psychiatry 14, 2015-06, עמ' 207–222 doi: 10.1002/wps.20217
  5. ^ The Magic Years. Understanding and Handling the Problems of Early Childhood: By Selma H. Fraiberg. New York: Charles Scribner's Sons, 1959
  6. ^ Freud, A. (1936). Ego and the mechanisms of defense, International Universities Press (1960).
  7. ^ רוני סולן, חידת הילדות, מודן הוצאה לאור, 2007; עמ' 78–106, 265-298
  8. ^ Richard J. McNally, Elke Geraerts, A New Solution to the Recovered Memory Debate, Perspectives on Psychological Science 4, 2009-03, עמ' 126–134 doi: 10.1111/j.1745-6924.2009.01112.x
  9. ^ Lawrence Patihis, Lavina Y. Ho, Ian W. Tingen, Scott O. Lilienfeld, Are the “Memory Wars” Over? A Scientist-Practitioner Gap in Beliefs About Repressed Memory, Psychological Science 25, 2014-02, עמ' 519–530 doi: 10.1177/0956797613510718
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37717991מנגנוני הגנה