וולטר גינס, הברון הראשון ממוין
| לידה |
 דבלין, הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| נרצח |
 קהיר, ממלכת מצרים |
וולטר אדוארד גינס (הלורד מוין) (באנגלית: Walter Guinness, 1st Baron Moyne; 29 במרץ 1880 – 6 בנובמבר 1944) היה איש עסקים ופוליטיקאי, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון. נרצח בקהיר מירי מתנקשים, אנשי לח"י.
ביוגרפיה
הלורד מוין נולד בשנת 1880 בדבלין למשפחת אצולה בריטית והתחנך באיטון. הוא התנדב במלחמת הבורים לשרת בדרום אפריקה ואף צוין לשבח. ביוני 1903 נישא לליידי אוולין סטיוארט ארסקין (1883–1939). לזוג נולדו שני בנים ובת. בשנת 1907 נבחר בבחירות הביניים לפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית. במלחמת העולם הראשונה שירת במצרים ובגליפולי. על לחימתו בבלגיה ב-1917 זכה באות השירות המצוין. סיים את שירותו בדרגת לוטננט קולונל.
בשנים 1922 עד 1929 מילא תפקידי שר וסגן שר בממשלות אחדות. בשנת 1929 הוענק לו התואר ברון. בשנים שמ-1929 ועד מלחמת העולם השנייה השתתף כחבר בכמה ועדות חקירה. בשנים 1941–1942 שימש הלורד מוין, שהיה ידידו הטוב של וינסטון צ'רצ'יל, כשר המושבות.[1]
מוין שימש כדירקטור בהנהלת מבשלת הבירה גינס, שבבעלות משפחתו.
ב-1942 נתמנה לתפקיד סגן מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון שמושבו הקבוע בקהיר. מוין פעל במסגרת תפקידו זה לקידום הרעיון של הקמת קונפדרציה עצמאית של "המדינות הערביות הצפוניות", סוריה ולבנון, כולל עבר הירדן ופלשתינה (א"י). במסגרת הקונפדרציה המתוכננת היו יהודים יכולים להתיישב בכל השטח, אך לא להקים מדינה עצמאית. מוין ניסה לאזן בין הרצון לאפשר המשך העלייה היהודית, בעיקר על רקע הרדיפות באירופה, לבין ההתנגדות הערבית להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. בנאום בפרלמנט הבריטי, באוגוסט 1942, הסביר:
...אולם אף בשאיפתם להיאחז שוב במולדת העם היהודי שלפני התקופה הנוצרית, מצטיינים הציונים באופק צר. הרי ארץ־ישראל אינה אלא חלק קטן מסוריה הקדומה. אולם סוריה,לבנון ועבר־הירדן לא תוכלנה, אילו גם רצו, להכיל יהודים רבים לתועלת הדדית מבחינה פיסית ומבחינת החשש לעצמאותם הפוליטית. לו רק אפשר היה לסלק את הפחד מפני השתלטות יהודית, היו מדינות אלה שמחות ודאי לקבל את פני העולים היהודים, הידועים בחריצותם, בשכלם ובהונם. עד כמה שידוע לי, לא נחקרו עד כה האפשרויות הללו, ולכן עלינו לא להמתין עד סוף המלחמה ולחקור מהי מידת הקליטה שעולים יהודים יכולים למצוא באזורים הסמוכים לצפונה של ארץ־ישראל, כלומר: בתוך הגבולות העתיקים של סוריה. תקוותי שהממשלה תתייחס ברצינות לאפשרות של משא ומתן עם המדינות השכנות של המזרח בדבר יישוב היהודים. ברור וגלוי, כי החשש מפני השתלטות היהודים יתמעט במידה שאפשר יהיה לפזרם על פני שטח נרחב יותר ולחלקם בין ממשלות שונות. פדרציה של המדינות הערביות הצפוניות יכולה לסייע בהשגת הפתרון...
בתחילת שנת 1943, פנה אליו בבקשת עזרה ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, שהוקם במטרה להציל את יהודי אירופה בתקופת השואה. מוין תרם לוועד 1,500 לירות.[3] בתחילת 1944 מונה ל"מיניסטר" לענייני המזרח התיכון, בדרגה נמוכה מקודמו שהיה "מזכיר מדינה" (בממשלה הבריטית "Minister" הוא דרגה נמוכה יותר מ-"Secretary").[4]
אנשי הלח"י התנקשו בו בקהיר ב-6 בנובמבר 1944.[5]
ההתנקשות
ערך מורחב – רצח הלורד מוין
רקע
לטענת אנשי הלח"י, ההתנקשות בוצעה בשל התבטאויותיו כנגד עלייה של יהודים לארץ ישראל ומכיוון שעשה ככל יכולתו כדי לסגור את שערי ארץ ישראל בפני ניצולי השואה. לפי ההיסטוריון הבריטי ברנרד וסרשטיין (אנ'), ההחלטה להתנקש בחייו של השר לענייני המזרח התיכון התקבלה עוד לפני שמוין קיבל את התפקיד, ורק בדיעבד, ולאור ההתנגדות הרבה שעוררה הפעולה, הועלו התבטאויותיו כסיבה.
נתן ילין-מור, מראשי הלח"י, כתב כי שטרן העלה את הרעיון לרצוח את שר המדינה הבריטי למזרח-התיכון בקיץ 1941, וכי סבר שההתנקשות תהווה "לקח לעולם ולישוב העברי, כי לא נגד הממשל הבריטי בארץ-ישראל אנו לוחמים, אלא נגד בריטניה, שמרכזה בלונדון, אות ומופת לעמים המשועבדים, שהנה קמנו למרוד באימפריה האדירה ושלא נרתע עד אשר נשיג את עצמאותנו". לפי ילין-מור, כשמונה הברון קייסי לתפקיד, דחו את התוכנית בשל היותו אוסטרלי, ולאחר מינויו של מוין, בינואר 1944 לתפקיד המיניסטר לענייני המזרח התיכון, הופעלה התוכנית מחדש.[6]
ביצוע
את ההתנקשות בלורד מוין הכינו אנשי הלח"י. איש הלח"י אליהו חכים נשלח למצרים וערך במשך חודשיים תצפיות ותכנונים. לעזרתו נשלח אליהו בית צורי שפרש קודם לכן מן האצ"ל ועבר ללח"י.
כשחזר הלורד ב-6 בנובמבר 1944 ממשרדו לביתו, ארבו לו השניים. אליהו חכים ירה בלורד מוין והרג אותו, כאשר אליהו בית צורי מחפה עליו.[7][8] השניים נמלטו מן המקום רכובים על אופניים, אך נתפסו על ידי שוטר מצרי, נשפטו והוצאו להורג.
הערכה
מאז הרצח קיימת מחלוקת לגבי הצדק והחכמה שבבחירה להתנקש בלורד מוין. מצדיקי הרצח מצביעים על פעולות שונות של הלורד מוין שהיו עוינות במיוחד כלפי המפעל הציוני. לטענתם, הלורד מוין, בתפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל.
הלורד מוין נחשב לאנטי-ציוני מובהק. הוא טען בפני בן-גוריון כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים, הציע להקים מדינה יהודית במערב אירופה ואף נקב בפרוסיה המזרחית כארץ שתוכל לשמש למטרה זו, לאחר המלחמה ולאחר שיגורשו ממנה התושבים הגרמנים.[9]
לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי בטורקיה אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה על אנשיה בטורפדו סובייטי ב-24 בפברואר 1942. ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין ציין, בשנת 1982, כי "חשדות לח"י, שהוא מילא תפקיד אישי מכריע בהחלטות שהובילו לטביעת 'סטרומה' בפברואר 1942, מתאמתות, יש לומר, בכתוב בתיקים הרשמיים שבארכיונים, שעתה הם בני-השגה. למעשה, בשלב המכריע של הטיפול הרשמי בפרשת 'סטרומה' הייתה זו התערבותו האישית של מוין שהיטתה את הכף נגד כל הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סיפון האניה".[6]
כן מעמידים לחובתו את העובדה שבשנת 1941 דחה הלורד מוין את בקשותיהם של ויצמן ובן-גוריון להקים את הדיוויזיה היהודית, שהובטחה לוויצמן על ידי צ'רצ'יל. ב-1941, בהיותו שר המושבות, טען בבית הנבחרים הבריטי כי היהודים אינם אומה שמית אלא ערבוב גזעים.[10] הלורד מוין גם נאם בפרלמנט הבריטי ואמר כי את יהודי אירופה יש ליישב במקומות מבודדים ובמדגסקר.
הלורד מוין נחשד כי סיכל בשנת 1944 את שליחותו של יואל ברנד, שנשלח על ידי הנאצים להציע לבריטים לקנות את חיי שארית יהודי הונגריה בתמורה לציוד צבאי ומשאיות (עסקה שכונתה "סחורה תמורת דם") ושלח את ברנד למעצר. ברנד טען כי שמע בריטי אומר "מה אעשה במיליון יהודים?" ולאחר שהבריטי עזב אמר לו איש צבא כי היה זה הלורד מוין.[11][12] ב-1956 טען ברנד כי ייתכן ולא היה זה הלורד מוין שאמר את הדברים אחרי הכל אלא פוליטיקאי בריטי אחר. מספר שנים מאוחר יותר, בעת שהעיד במשפט אייכמן, חזר בו ושוב טען כי היה זה הלורד מוין שאמר זאת. ההיסטוריונים כיום חלוקים בדעותיהם לגבי עובדה זו וחלקם סבורים ששניהם מעולם לא נפגשו.
על ההתנקשות בחייו אמר יוסף נדבה:
"עצם המעשה היה בו משום הפגנה כלפי חוץ; הם פגעו בנציג הרם ביותר של השלטון הבריטי במזרח התיכון ובכך הביעו מחאה על משטר השעבוד והדיכוי. באותם הימים לא ידעו שני המתנקשים - ואף לא ראשי הארגון - כי קלעו אל מטרה ממשית ולא אל מטרה סמלית בלבד"
— יוסף נדבה, חכים ובית צורי, באתר "דעת"
לעומת זאת, וסרשטיין העריך את יחסו של הלורד מוין לציונות כך:
"הוא לא היה תומך נלהב בציונות כדוגמת צ'רצ'יל או אֶמֶרי, אך, מצד שני, לא היה בשום אופן מתנגד החלטי לציונות. הוא האמין כי הציונות לבדה לא תוכל לתת פתרון מלא לבעיה היהודית; יש, לדעתו, צורך למצוא טריטוריה להתיישבות של יהודים במקום אחר, אם כי הוא לא הבהיר היכן היא תימצא; הוא לא התנגד עקרונית להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; בתקופת המלחמה יהיה צורך להשאיר את מדיניות "הספר הלבן" על כנה, אך לאחר המלחמה יש להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל מחולקת ולפייס את הערבים בחיבור השטחים הערביים של ארץ-ישראל לפדרציה ערבית רחבה יותר."
— וסרשטיין, 1982[6]
בעקבות עובדות שנחשפו בשנים שלאחר מכן, בין השאר עדות של בנו של הלורד מוין,[13] עלתה סברה כי בדעותיו של הלורד מוין חל מפנה, בתקופה שלפני ההתנקשות, והוא החל לתמוך בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בניגוד למדיניות של משרד המושבות.[6]
לקריאה נוספת
- ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תרגם מאנגלית: בועז וייס. תל אביב: אופוס, 2016. עמ' 291–298.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ לורד מוין, מיניסטר המושבות, דבר, 9 בפברואר 1941
- ^ נאום לורד מוין, הצופה, 14 באוגוסט 1942
- ^ הלורד מוין תרם למפעל ההצלה, הארץ, 1 בפברואר 1944
- ^ הלורד מוין - "מיניסטר נציג" במזרח התיכון, הארץ, 24 בינואר 1944
- ^ נרצח הלורד מוין בקהיר, הארץ, 7 בנובמבר 1944
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 ברנרד וסרשטיין, אור חדש על רצח הלורד מוין, זמנים, 1982.
- ^ מפרטי ההתנקשורת והחקירה, הצופה, 10 בנובמבר 1944
- ^ פרטים חדשים על זהות רוצחי הלורד מוין, הארץ, 13 בנובמבר 1944
- ^ מיכאל בר-זוהר, "בן-גוריון (כרך א'), עמודים 438–439 (ומקורות המצוינים שם)
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 250.
- ^ "מה אעשה במיליון יהודים?" שאל לורד מוין את יואל ברנד, דבר, 4 באפריל 1954
- ^ ניב, דוד, מערכות הארגון הצבאי לאומי - המרד, תל אביב - מוסד קלוזנר, 1973
- ^ אורי קיסרי, בנו של לורד מוין, מעריב, 12 ביולי 1957
וולטר גינס, הברון הראשון ממוין37096482Q332475
- מעוטרי אות השירות המצוין
- קורבנות רציחות פוליטיות במצרים
- אישים שהוצאו להורג על ידי לח"י
- שרי ממשלת בריטניה
- שרי המושבות של בריטניה
- מנהיגי בית הלורדים הבריטי
- שרי החקלאות של בריטניה
- בוגרי איטון קולג'
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1906–1910)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1910)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1910–1918)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1918–1922)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1922–1923)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1923–1924)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1924–1929)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1929–1931)
- קצינים בריטים במלחמת העולם הראשונה
- בריטים שנולדו ב-1880
- בריטים שנפטרו ב-1944
- אנטי-ציונים