קרב בית צור
 | ||||||||||||||
| חורבות בית צור בתמונה משנות העשרים של המאה העשרים | ||||||||||||||
| מלחמה: מרד החשמונאים | ||||||||||||||
| תאריכים | 164 לפנה"ס – הווה (כ־2,188 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב אמאוס | |||||||||||||
| קרב אחרי | מסעות עונשין של המורדים ברחבי ארץ ישראל | |||||||||||||
| מקום | בסמוך לבית צור, ארץ ישראל | |||||||||||||
| קואורדינטות |
31°35′22″N 35°05′39″E / 31.589383°N 35.094155°E | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון המורדים | |||||||||||||
| ||||||||||||||
 | ||||||||||||||
| קרבות החשמונאים |
| קרב אפולוניוס |
| קרב בית חורון |
| קרב אמאוס |
| קרב בית צור |
| קרב בית זכריה |
| קרב כפר שלמא |
| קרב חדשה |
| קרב אלעשה |
קרב בית צור, הקרב הרביעי בסדרת הקרבות של מרד החשמונאים, שנערך בשנת 164 לפנה"ס, הוא העימות הישיר הראשון בין המורדים לדרג מדיני בכיר של האימפריה הסלאוקית. התערבות זו של הדרג הבכיר נבעה מכישלון המושלים המקומיים לדכא את המרד ולהחזיר את השקט ליהודה. הקרב הסתיים בניצחון החשמונאים, טיהור וחנוכת בית המקדש, והסכמה סלאוקית לתת ליהודים חופש דת.
רקע
מרבית הצבא הסלאוקי ובעיקר החלקים האיכותיים שלו יצאו עם המלך, אנטיוכוס הרביעי, לדיכוי מרידות בצפונה ובמזרחה של האימפריה וטרם שבו לבסיסם. כתוצאה מכך יכלו הסלאוקים להפנות רק חלק קטן מכוחותיהם לטיפול במשבר ביהודה, ולהסתמך על תגבורות מקומיות שערכן הצבאי היה נמוך.
פיקוד
ליסיאס, המושל של החלק המערבי של האימפריה הסלאוקית והעוצר של אנטיוכוס החמישי אאופטור ("איש נכבד ומזרע המלוכה"), יצא בראש כוחותיו כדי להדביר את המרד. היה זה הראשון מבין שני המסעות של ליסיאס, שגם הוא סבל מהקשיים של מסעי המלחמה הקודמים. אין מן הנמנע שמפקד בהיררכיה כה גבוהה, ייטול את מרב הכוחות שהוא יכול, אך סדר הכוח הפוטנציאלי שעמד לרשותו היה מוגבל, שכן חלק הארי של הצבא הסלאוקי היה מרותק לסטרפיות המזרחיות עקב המרידות.
הצבאות
לפי מקבים א' הכח הסלאוקי מנה לא פחות מ-60 אלף רגליים, ו-5 אלפים פרשים. ולפי מקבים ב' 80 אלף רגליים, אלפי פרשים ואף 80 פילים. על פי החוקרים מדובר במספרים מופרזים מאוד, שכן הם עולים על מצבת כוחות האדם הכולל של הצבא הסלאוקי, כאשר חלקו של צבא זה מרותק למרידות במזרח, אך הנחה מקובלת היא שסדר הכוחות של הסלאוקים מנה יותר מכוחות יהודה. על פי הערכתו של בר כוכבא מבחינת מקורות כח האדם היה ניתן לגייס כ-16 אלף חיילים לכל היותר. וייתכן כי נספחו אליהם בדרך אנשי מיליציה מבין תושבי החוף ההלניסטים ואולי אף מאדום, שנכללו במספר הכולל.[3]
צבא החשמונאים כלל כוח גדול למדי שמספרם הגיע לכ-10,000 לוחמים, האומדן הגבוה ביותר שבו מתארים המקורות מספר חיילים בקרב אחד. על פי בר-כוכבא מספר זה מוכיח כי במערכות שהיו לאחר מכן, סדר הכוחות לא היה כה צנוע כפי שמתואר בספרי מקבים[4].
שדה הקרב
אף שבית צור לא יכלה לחסום את תנועתו של כוח גדול כמו הצבא הסלוקי צפונה, התקדמות צפונה ללא כיבושה הייתה עשויה להיות הרת אסון לכוחות הסלוקים במקרה של תבוסה, בגלל התנאים הטופוגרפיים בסביבה, התנועה מהר חברון להר יהודה התנקזה לרצועה צרה שרוחבה כ-2-3 קילומטר שבמרכזה נמצאה בית צור. כך שכוח שהיה יוצא מהיישוב היה יכול לנתק את דרכי הנסיגה[5].
מהלך הקרב
לאחר שהתקיפות של הצבא הסלאוקי בעבר מצפון וממערב נכשלו, בפעם הנוכחית בחר הפיקוד הסלאוקי לנסות לפלוש לשטחי המורדים מדרום, דרך שטחי אדום, שהייתה אוהדת לסלאוקים. ליסיאס הוביל את כוחות בשפלה דרך לוד, גזר ומרשה - עיר שהייתה מיושבת בצידונים הלניסטים ואדומים, ומשם פנה מזרחה לבית צור. בדרך זו העלה ליסיאס את כל צבאו בשלום על פרשת המים. בדרכם ניצבה בית צור, המבצר הדרומי של יהודה, שהייתה מבוצרת וכיבושה היה כרוך בקושי רב[6].
צבא המורדים שהגיע מתוך יהודה מצפון לדרום פשט על הצבא הסלאוקי והרג בהם אלפים[7], לתפיסתו של בצלאל בר כוכבא היה מדובר על פעולת פשיטה בנוסח "פגע וברח", כיוון שלא מתואר שהצבא הסלוקי נסוג בבריחה, כפי שמתואר בקרב אמאוס למשל. כך שלכלל התנגשות של ממש לא הגיעו, כי ליסיאס נאלץ לשוב במהרה לאנטיוכיה כשנודע לו על מותו של אנטיוכוס הרביעי. ענייני מדינה חשובים אלה היו גורליים הרבה יותר מהמשך המערכה נגד המורדים, וליסיאס בחר לוותר על המשך הלוחמה בשלב זה[8].
תוצאות הקרב
על פי הר בעקבות תוצאות הקרב ניסה ליסיאס להמשיך לנהל את המשא ומתן הקודם באיגרת נוספת שנשלחה מטעם המלך (ב-164-165 לפנה"ס) ומוענה הפעם להמון העם. באיגרת חזר על דבריו כי נכון הוא לתת חנינה למורדים ולתת חופש פולחן ליהודים ואף ניסה לפתות להסכים את היהודים בהטבות שונות. אך סלעי המחלוקת היו טיהור המקדש והכהונה הגדולה של מנלאוס. כמו כן, הסכים ליסיאס לויתורים בכמה מדרישותיהם. הייתה באגרת זו הכרה מסוימת במעמד החשמונאים. שני צירים רומאים, ששהו אז בסוריה, הביעו באיגרת את הסכמתם לצעדים שנקט ליסיאס (מקבים ב יא לד-לח), ואף הביעו נכונות לסייע ליהודים במשא ובמתן עם המלך הסלאוקי, ולמעשה הייתה זו ההתערבות הראשונה של הרומאים בענייני יהודה שנודע עליה.
תמורות דרמטיות בממלכה הקלו על מצב החשמונאים: אנטיוכוס מצא את מותו זמן בסמיכות למאורעות, כך שליסיאס היה עסוק בהעברת השלטון לאנטיוכוס החמישי ובשמירה על מעמדו-שלו, והטיפול במרד ביהודה נדחק בסדר העדיפויות שלו. גם בנציבות של קוילה-סוריה ופיניקיה חלו שינויים, ותלמי בן דורימנס, הנציב בעל הקו הנוקשה כלפי היהודים, שנכשל בקרב אמאוס, הודח ובמקומו מונה תלמי מקרון.
הר סובר כי יהודה ניצל את שעת הכושר שנזדמנה לו, וזמן קצר לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס השתלט על ירושלים, מלבד החקרא (כסליו 164 לפנה"ס). צעדם הראשון של יהודה ואנשיו בירושלים, לאחר שניטרלו את הפרעותיהם של אנשי החקרא, היה לטהר את המקדש. ספר חשמונאים מספר[9] כי צבאו הגיע להר ציון ומצא כי הר הבית שמם ועשבים צומחים במקום. שטח המקדש טוהר ועל הכהנים ציווה להחליף את אבני המזבח באבנים חדשות וכך נבנה מזבח חדש. הם חידשו את עבודת בית המקדש: שמו מנורה, מזבח קטורת ואת שלחן הפנים. ולאחר מכן חנכו את המקדש, ביום, אותו אנו חוגגים עד היום חנוכה וכך נכתב בספר:
- "ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'".
התעצמות החשמונאים
ניצחונותיו של יהודה והתבססותו בארץ יהודה, עוררו את זעמם של העמים השכנים, שהחלו להציק ליהודים היושבים בקרבם וגרמו למכבים לצאת למספר מסעות עזרה, ענישה וחילוץ בשנת 163 לפנה"ס.
יהודה יצא בתחילה כנגד בני אדום במחוז עקרבה, שהציקו ליהודים שישבו בקרבם (1). אף יעזר שבעבר הירדן המזרחי נפלה בידי היהודים (2). לאחר מכן יצא כנגד בני בעון בעבר הירדן (3). לאחר מכן יצאו להצלת יהודי הגלעד (4). רבים מיהודי הגלעד התבצרו במבצר דתמה, ויהודה ויונתן עלו עליהם בראש כוח שמנה 8,000 לוחמים. במקום לתקוף ישירות את דתמה ממערב, הם ניצלו את יחסיהם הטובים עם הנבטים, חצו את המדבר וכבשו את בצרה, ומשם חזרו מערבה ותקפו את צבא טימותאוס בשלשה ראשים, בשעה שהחל להסתער על המבצר בסולמות ומכונות. בקרב נוסף כנגד טימותאוס ליד נחל רפון, הוא ניגף שוב בפני החשמונאים, והיהודים חולצו בשיירה דרך עפרון, וסקיתופוליס עד לירושלים. בקרב שלישי כנגד טימותאוס באזור יעזר בקרבת רבת עמון נכבשה יעזר וטימותאוס נפל בקרב.
באותו זמן יצא שמעון התרסי בראש 3,000 לוחמים לעזרת יהודי הגליל המערבי (5). יהודים אלו סבלו מהתקפותיהם של תושבי עכו, צור וצידון. הוא עובר דרך נרבתא (ליד מגדל סטרטון), ולאחר מכן נלחם עימם בגליל המערבי ומנצחם ורודף אחריהם עד לשערי עכו, שבה הם מסתגרים. ולאחר מכן חילץ את יהודי הגליל והביאם ליהודה.
במקביל למסעותיהם של יהודה ושמעון בגלעד ובגליל, ניסו שני מפקדי חשמונאים נוספים: יוסף בן זכריה ועזריהו, לתקוף בפעולה שנכשלה את ימניה (יבנה של היום) שבה שלט גורגיאס כמפקד אדום. לאחר שובו של יהודה הוא החליט לבצע מסע ענישה בארץ אדום (7). הוא תקף את חברון, מרשה ואף אשדוד. במסע שני דרך מודיעים ולוד נקם את נקמת יהודי יפו, שאותם הטביעו התושבים הנוכריים, והרס את נמל יפו (6). יהודה אף הרס את נמל יבנה, לאחר ששמע שאנשי יבנה מתכוונים לעשות דבר דומה ליהודי עירם. בעימות נוסף עם גורגיאס ליד מרשה, כמעט ונפל גורגיאס עצמו בשבי, אך לבסוף נסוג יהודה לעדולם, מבלי שהגיע להישג בקרב זה.
זיהוי האתר
בית צור מזוהה עם "חרבת טביקה" (גובה 971 מטר) בפאתיו הצפון-מערביים של העיירה חלחול, במרחק של כקילומטר מהכביש הראשי (בנ.צ. 31.589383 / 35.094155).
האתר עצמו מכונה "בורג א-סור" ומשמר את שם האתר. היישוב הקהילתי כרמי צור שנמצא כשני קילומטר מצפונו, אף הוא משמר את שמו של האתר.
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
- מקבים א', ד' 26-36
- יוספוס, "קדמוניות היהודים", י"ב 313-315
- מקבים ב', י"א 1-15
מקורות מודרניים
- מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57-68, מובא בספר מדינת החשמונאים, עמ' 188
- בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 214-222
הערות שוליים
- ^ לפי מקבים א' 60 אלף רגליים, ו5 אלפים פרשים. ולפי מקבים ב' 80 אלף רגליים, אלפי פרשים ואף 80 פילים
- ^ ע"פ מקבים א' ד 29. מספר שהחוקרים נוטים לקבל. היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג ע"מ 112-113
- ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 54
- ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 218
- ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 217
- ^ בבית צור נתגלו שרידים של שלשה מבצרים, שניים בסגנון מעורב מזרחי-הלניסטי ושלישי בסגנון הלניסטי מובהק. לדעת החוקרים אין מן הנמנע שאחד מהם לפחות אם לא יותר, נבנו על ידי החשמונאים
- ^ על פי מקבים א 5 אלפים איש, מספר שנראה מוגזם
- ^ לפי התיאור של ספר מקבים א, מניח בר כוכבא שבעל הספר לא ידע את הסיבה האמיתית לנסיגתו של ליסיאס
- ^ ד', ל"ה-נ"ט
 קרבות המכבים (מרד החשמונאים)
| ||||||||
| שליט | אנטיוכוס הרביעי (175 - 164) |
אנטיוכוס החמישי (164 - 162) |
דמטריוס הראשון (162 - 150) | |||||
| שנה לפנה"ס | 166 | 166 | 165 | 164 | 162 | 162 | 161 | 160 |
| אתר הקרב | אפולוניוס | בית חורון | אמאוס | בית צור | בית זכריה | כפר שלמא | חדשה | אלעשה |