שמעון התרסי

שמעון

שמעון, איור משנת 1553.
שמעון, איור משנת 1553.
מדינה	ממלכת החשמונאים
נרצח	134 לפנה"ס יריחו, ממלכת החשמונאים
שושלת החשמונאים
תואר נשיא וכהן גדול כינוי התרסי אב מתתיהו הכהן צאצאים יוחנן הורקנוס הראשון, יהודה, מתתיהו
נשיא 143 לפנה"ס – 134 לפנה"ס (כ־9 שנים) → יונתן הוופסי יוחנן הורקנוס הראשון ←
כהן גדול 143 לפנה"ס – 134 לפנה"ס (כ־9 שנים) → יונתן הוופסי יוחנן הורקנוס הראשון ←

שמעון התרסי או הַתַּסִּי (נרצח בשנת 134 לפנה"ס) היה כהן גדול ונשיא היהודים החל משנת 143 לפנה"ס. הוא היה בן לשושלת החשמונאים, בנו השני של מתתיהו הכהן.

תולדות חייו

בראשית המרד

שמעון היה ככל הנראה השני בבניו של מתתיהו הכהן והשתתף במרד החשמונאים בתחילה תחת הנהגתו של אביו. עם העברת ההנהגה הצבאית ליהודה והמדינית ליונתן לשמעון ניתנה ההנהגה החברתית והדתית.

בתקופת יהודה ויונתן

שמעון המשיך לשתתף במרד גם בהנהגת אחיו הצעיר יהודה המכבי. לאחר הניצחונות על אנשי הממלכה הסלאוקית בקרב אמאוס, וכיבוש ירושלים, החליטו אנשי בית חשמונאי לכבוש את הארץ ולטהרה מזרים. שמעון נשלח אל הגליל, שם עמדו היהודים כנגד אנשי הערים ההלניסטיות עכו, צור וצידון. במאבק האתני בין האוכלוסיות הצליח שמעון להכות בחילות תושבי הגליל שאינם יהודים, אשר רבים מהם נמלטו אל עכו המבוצרת. בו בזמן העביר יהודים שהיו מצויים במיעוט ובסכנה במקומות מגוריהם אל ארץ יהודה.

לאחר תבוסתו ומותו של יהודה המכבי בשנת 160 לפנה"ס בקרב אלעשה, נמלטו שמעון ואחיו יונתן הוופסי אל עבר הירדן, והמשיכו משם את המרד. בשנת 157 לפנה"ס לאחר מאבק ממושך ואף מצור הצליחו, יונתן ושמעון לגרום לבקכידס להפסיק את רדיפותיו, לתת להם מעמד כלשהו, ולעזוב את יהודה. יונתן התיישב במכמש הסמוכה לירושלים והנהיג את יהודה משם, כמנהיג לא רשמי. בשלב זה טרם ניסה לחזור ולהשתלט על ירושלים.

יונתן הצליח לנצל את הסכסוכים הפנימיים בממלכה הסלאוקית, ולהשיג לעצמו מן השליט אלכסנדר באלאס את משרת המושל ואף הכהן הגדול. הייתה זו תקופה של ביסוס ויציבות של השלטון היהודי העצמאי בארץ, בחסות הסלאוקים, אך לאחר שבאלאס נרצח, והוחלף בדמטריוס השני, החלה שוב תקופה של אי יציבות. על שלטונו של דמטריוס השני ערער אנטיוכוס השישי בנו הצעיר של באלאס, שהיה אך ילד, ונתמך על ידי שר צבא בשם טריפון. יונתן תמך בטריפון, אך זה פיתה אותו לעכו, ושם כלא אותו.

הנהגתו של שמעון

”	הברית עם רומא לוקיאש זקן אנשי רומא, למלך תלמי שלום. שמעון ראש הכוהנים ועם היהודים בעלי בריתנו, שלחו מלאכים אלינו לחדש את ברית שלומם אתנו, ויגישו לנו מנחה מגן זהב אחד אלף שקל משקלו. לכן חשבנו למשפט לכתוב לכל המלכים ולכל העמים לבל ירעו עם היהודים, ולא יצאו למלחמה על ארצם ועריהם. גם לא יבואו לעזרת איש אשר יצא למלחמה עליהם, כי לקחנו את מנחתם את מגן הזהב מידם. וכי ינוכו אנשי רשע אליכם אשר העוו בארצם, והסגרתם אותם ביד שמעון הכהן ליסרם כמשפטם.	“
– מקבים א', טו יד-יח

כליאתו של המנהיג הכריזמטי והפופולרי אשר הנהיג את העם לעצמאות מאז מותו של יהודה המכבי, הייתה נקודת שפל, ופחד נפל על רבים מפני אובדן העצמאות וחידוש הגזירות, אך שמעון לקח על עצמו את ההנהגה באופן מיידי. בתחילה חיזק את חומות ירושלים, כבש את יפו וגירש את תושביה. טריפון הצעיד את צבאו ליהודה כשהוא מוביל את יונתן בשרשראות, ועבור שחרורו, דרש משמעון כופר של מאה כיכר כסף ואת שני בניו כבני ערובה בשביל להבטיח את נאמנותו. שמעון מילא את דרישותיו, "אף כי ידע כי בנבלה ידבר, ויעש כן לבל ילונו עליו העם". טריפון אכן לא עמד בדיבורו, אלא המשיך לתקוף את יהודה. צבאו של שמעון עמד מולו, וטריפון נסוג לגלעד, ובדרך הרג את יונתן.

שמעון כרת ברית עם אויבו של טריפון דמטריוס השני. ברית זו הייתה המשך למדיניותו של יונתן לנצל את הסכסוכים הפנימיים בין הפלגים היריבים בממלכה הסלאוקית, על מנת להשיג הישגים מדיניים. עקב הברית הוכרזה ממלכת יהודה לממלכה חופשית ועצמאית, שאינה משלמת מס לממלכה הסלאוקית. שנה זו, 142 לפנה"ס, בה קיבלה הממלכה את עצמאותה, נחשבה אז לשנה הראשונה לספירה החדשה, וממנה החלו למנות את השנים בימי ממלכת החשמונאים, אשר הייתה הממלכה העצמאית הראשונה מאז ימי צדקיהו אחרון מלכי בית דוד.

שמעון ניצל את מעמדו החדש, והשיג הישגים צבאיים. עם הישגיו הצבאיים נמנים כיבוש גזר, יפו, והכנעת חיל המצב היווני שישב במצודת החקרא בירושלים, והיה מטרד בלתי פוסק בימי יהודה ויונתן, ומעוזם האחרון של המתייוונים. המצודה נכבשה בכ"ג באייר שנת 141 לפנה"ס, ויום זה נקבע אף הוא ליום שמחה בימי ממלכת החשמונאים. האירוע נחשב לאחד מהישגיו הצבאיים הגדולים של שמעון, והונצח בספר המכבים, ואף במגילת תענית. כן נחרטו לוחות נחושת המפרטים את מעלליו של שמעון, ובהם כיבוש החקרא, והוצבו על הר ציון.

ידועה תשובתו של שמעון לשליח אנטיוכוס השביעי שבא אליו בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו".

בין פעולותיו החשובות של שמעון – חידוש הברית עם רומא, עליה כתב ההיסטוריון צבי גרץ כי "חזון נפרץ הוא, כי יד הנוטע את עץ הדרור תשים בקרבו גם את התולעת המכרסמת את פרחי החן". ואכן, ברית זו, ככל שנראתה בשעתה מעשה מתבקש, וכריתת ברית עם כוח עולה שיוכל לסייע לממלכה החדשה נגד אויביה החיצוניים, נשאה בחובה את פירות החורבן העתידי.

מדיניות הפנים

בתחום מדיניות הפנים פעל שמעון למתן לגיטימציה לשלטון שושלת החשמונאים, מסוג זו שהייתה בעבר לשלטון בית דוד. בשנת 140 לפנה"ס כינס שמעון אספת עם גדולה (לדעת חלק מן החוקרים יש לתרגם את שם המוסד שנזכר בספר מקבים א, פרק י"ד, פסוק ל"א בתרגום (יצחק זעקיל פרענקיל) כ"כנסת גדולה": אספה שהייתה מכונסת במקרים בהן נדרשה החלטה קונסנסואלית בעניין הרה גורל, כמו אישור האמנה בימי נחמיה, או עם פרוץ המרד הגדול ובמקרים אחרים; אספה זו כונסה על מנת לתת לגיטימציה לשלטונו של שמעון ושלטון יורשיו. שמעון הוכרז כ"מוֹשל וכוהן הגדול לעולם עד עמוד נביא נאמן". בכך הוא מונה למנהיג האומה לכל דבר, פרט לתואר "מלך" שלא הוענק לו על ידי האספה.

תחום מלכותו של שמעון השתרע אף על מקומות בהם גרו לא יהודים, ואלו לא השלימו בקלות עם שליטם החדש. בתל גזר נמצאה כתובת בה מקלל אדם בשם פמפרס -

"Παμπρς Σιμοονος κατοπαςη πυρ βασιλειον".

משמע "פמפרס (אומר): מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון".

תקופת אנטיוכוס השביעי - סידטס

שטחי החשמונאים תחת שלטונו של שמעון

  המצב ב-143 לפנה"ס

  שטחים שנכבשו על ידי שמעון עד 140 לפנה"ס

יורשו של דמטריוס השני, אנטיוכוס סידטס, האיר פנים בתחילה כלפי שמעון וכרת עמו ברית, שכן היה זקוק לו במלחמתו כנגד טריפון במאבקי כס המלכות הפנימיים. הוא אישר את מעמדו העצמאי, ואף אישר לו לטבוע מטבעות: "ועתה הנה הניחותי לך כל אשר הניחו המלכים לפני, והכוח בידך לעשות מטבעות זהב וכסף בארצך כנפשך". קיים ויכוח האם מטבעות שונים שנטבעו בתקופה זו (מטבע שקל שעליו כתובת "שקל ישראל" מצד אחד, ומן הצד השני "ירושלים הקדושה") אכן משויכים לתקופת שמעון. יש הסבורים כי כן, ויש הסבורים כי שמעון לא טבע מטבעות על אף שקיבל זכות זו, מסיבות כלכליות. נוסף לכך, אנטיוכוס נתן עצמאות לשמעון ועמו: "העיר ירושלים תהיה קודש וחופשית, והערים הבצורות אשר בנית וכל כלי קרב אשר אספת יהיו תחת ידיך".

אך לאחר מכן, משניצח סידטס את טריפון נשתנה טעמו, והוא דרש דרישות שונות באמצעות שליחו אתנוביוס (אתינוביוש), כגון החזרת מצודת החקרא.

"...(כז) וישלח לו אחד מקרוביו את אתינוביוש לאמור לו. (כח) אתם לכדתם את יפו ואת גזר ואת המצודה אשר בירושלים והם ערי מלכותי. (כט) את גבולי הארץ השימותם ונחלתי שמתם לחרבה ועל ערי ממשלתי תשתררו. (ל) ועתה השיבו לי את הערים אשר לקחתם ואת כל תרומות הערים אשר הרימותם מחוץ לגבולי יהודה. (לא ) ואם לא ונתתם לי את כסף מכרם חמש מאות ככר כסף בעד הערים וחמש מאות בעד השמות והתרומות. (לב) ואם תמאנו ומריתם ויצאתי בחרב לקראתכם..." (מקבים א', פרק ט"ו, על פי תרגום יצחק זעקיל פרענקיל).

שמעון סירב לו והשיב לשליח את האימרה המפורסמת:

"לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו - כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו"

— ספר חשמונאים א, פרק ט"ו, פסוקים לד-לה חשמונאים א / מבוסס על התרגום מיוונית של יצחק זעקיל פרענקיל, באתר www.daat.ac.il

שמעון הציע תשלום חד פעמי של מאה כיכר-כסף, שלו סירב אתנוביוס. ומשסירב לשליח, "וילך בחרי אף וישב אל המלך ויספר לו את דברי שמעון ואת יקר תפארת גדולתו ואת כל אשר ראו עיניו ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו".

בתגובה לסירובו של שמעון, הורה סידטס לקנדביוס, נציב אזור החוף של ישראל, לפעול בפעולות מלחמתיות כנגד שמעון. קנדביוס פעל מיבנה ומקדרון (שם הקים מבצר), ושמעון העמיד מולו צבא גדול בפיקוד בניו יוחנן ויהודה. בקרב שנערך בשיפולי הרי יהודה ממערב לגזר, והשתתפו בו פרשים יהודיים, ניגף הצבא הסלאוקי בפני החשמונאים. לסידטס התברר כי צבא החשמונאים התחזק, ורק בשימוש בצבא הממלכה, או ריכוז כוחות גדול הוא יוכל להתגבר עליהם. אירוע זה הביא לשלווה ושלום בשארית כהונתו של שמעון.

רצח שמעון

אנטיוכוס המשיך לחרוש מזימות כנגד שמעון, וקנה את ליבו של חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, שליט יריחו. תלמי הזמין את שמעון לסעודת חג במבצר דוק, ובמהלך הסעודה התנפל לפתע על שמעון ושניים מבניו שנכחו שם - יהודה ומתתיהו, ורצחם (בחודש שבט, שנת 134 לפנה"ס). גורלו זה של שמעון היה זהה לגורל אחיו - אף אחד מבניו של מתתיהו הכהן לא זכה למות מיתה טבעית, וכולם מתו בחרב, אם בשדה הקרב ואם במזימותיהם של הסלאוקים.

בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס הראשון, אשר לא השתתף בסעודה שערך גיסו, ונותר בגזר, המשיך את דרכו.

משה דוד הר מעריך את שמעון באופן הבא:

"מבין שלושת האחים החשמונאים שהנהיגו את העם בתקופה זו דומה שבשמעון היה המיזוג המאוזן ביותר של כישרונות. הוא לא בלט בתור מצביא מזהיר או מדינאי רב-יוזמה ורב-תושייה, אך הייתה בו יכולת לא מבוטלת בתחומים אלה, והוא ניחן גם בראייה רחבת-אופקים וארוכת-טווח, בהבנה בהלכות מדינה, במנהל, במשפט ובשיקול דעת בכל אורחותיו. לכן היה שמעון אישיות מדינית יוצרת ובונה, שלא היה דומה לה בשושלת החשמונאית".

ראו גם

• אחי גיבורי התהילה, רומן היסטורי מאת הווארד פאסט על מרד החשמונאים מנקודת ראותו של שמעון.

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

• יוסף בן מתתיהו, "מלחמות היהודים", א' 48–50

מקורות מודרניים

• אוריאל רפפורט, ספר מקבים א': מבוא תרגום ופירוש, ירושלים תשס"ד עמ' 309–330.
• משה דוד הר, "היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק ב'", יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור, 1985-1981

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שמעון התרסי בוויקישיתוף

• ד"ר יהושע בראנד, מינויו של שמעון החשמונאי, מחניים ל"ד, חנוכה, באתר דעת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31230152שמעון התרסי