מצודת החקרא
מצודת החקרא (ביוונית - Aκρα, אקרא) הייתה מצודה בירושלים, שנבנתה על ידי המלך אנטיוכוס אפיפנס בשנת ג'תקצ"ד, תקופת השלטון הסלאוקי בארץ ישראל. המצודה נותרה מעוז של הסלאוקים ותומכיהם המתייוונים במהלך מרד החשמונאים ותקופת שקיעת השלטון הסלאוקי במקביל להתחזקות האוטונומיה החשמונאית, עד שחרבה בידי שמעון התרסי בשנת ג'תר"ך וסימלה בחורבנה, שהיה ליום חג יהודי למשך שנים הרבה, את החלת הריבונות החשמונאית על ירושלים כולה ועל ארץ ישראל.
היסטוריה
מקור השם "חקרא" במילה היוונית "אַקְרָא" שפירושה מצודה (בארמית: "חקרא"). המקורות העתיקים המספרים על החקרא בירושלים הם ספר מקבים א, שנכתב ככל הנראה בתחילת של המאה השביעית לאלף הרביעי, וההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו), שהתבסס על ספר מקבים, אך כתב את ספריו באמצע המאה התשיעית לאלף הרביעי, מעל 200 שנה לאחר שהמצודה נהרסה.
מצודת החקרא נבנתה בירושלים בסמוך לשנת ג'תקצ"ד על ידי אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס):
"והוא התנפל על העיר פתאום... שרף אותה באש ויהרוס את בתיה ואת החומות אשר מסביב לה... אחרי-כן הקיפו את עיר דוד בחומה גדולה וחזקה ובמגדלים בצורים ותהי להם למצודה, הושיבו בה עם חוטא, אנשים רשעים, והם התחזקו בה, צברו נשק ומזון, הניחו שם את השלל אשר לקחו מירושלים ויהיו למכשול גדול, למארב לבית המקדש ולשטן רע לישראל תמיד. הם שפכו דם נקי מסביב למקדש ויטמאוהו. יושבי ירושלים אולצו לנוס מפניהם ואחרי אשר עזבוה בניה נהפכה למושב נכרים... מקדשה היה שמם כמדבר".
— ספר מקבים א, פרק א, פסוקים ל-לט.
המצודה נבנתה במקום השולט על מבואות בית המקדש, הר הבית וסביבתו ואנטיוכוס הושיב בו חיל מצב סלאוקי שאבטח את השליטה הסלאוקית בירושלים. אף על פי שספר מקבים מתאר את מיקומה של החקרא כחולש על אזור עליית היהודים לבית המקדש ואת היותה מבוצרת, אין בו אזכור לכך שהחקרא הייתה גבוהה מבית המקדש. יוסף בן מתתיהו, לעומת זאת, מציין כי המצודה נבנתה בעיר התחתונה, שעמדה על הגבעה שנקראה "חקרא",[1][2] אך מדגיש כי "היא הייתה רמה ונישאה על פני בית המקדש"[3] וזאת בשל העובדה שנבנתה על הר.[4] מדבריו על כך ש"החקרא עמדה מעל לבית המקדש",[5] כמו גם מתיאורו את ניקנור "יורד מן החקרא אל בית המקדש" והכהנים יוצאים לקראתו,[6] ניתן ללמוד שלדעתו של יוסף החקרא לא רק שהייתה גבוהה מבית המקדש, אלא גם סמוכה אליו מאד.
יהודה המכבי (ג'תקצ"ה–ג'תר"א)
גם לאחר ניצחונו של יהודה המכבי בקרב בית חורון (ג'תקצ"ה), המצב בעיר נשאר כשהיה ערב מרד החשמונאים: "וירושלים הייתה שממה כמדבר, אין יוצא ואין בא מבניה והמקדש היה למרמס ובני הנכר בחקרא משכן לגויים".[7] כאשר יצא גורגיאס במהלך קרב אמאוס (ג'תקצ"ו) להתקפת-פתע לילית על המחנה של יהודה המכבי, "היושבים בחקרא היו לו מורי דרך".[8] לאחר קרב בית צור בשנת ג'תקצ"ז, הגיע יהודה לירושלים וציוה להתגרות באנשים השומרים את החקרא ובכך להעסיק אותם עד שיסיים את טיהור בית המקדש.[9]
אך גם לאחר שחרור ירושלים וטיהור המקדש, נותרה החקרא בידי הסלאוקים ותומכיהם היהודים המתייוונים: "והאנשים אשר בחקרא היו סוגרים על ישראל סביב למקדש ומבקשים רעות על הכל, ויהיו מסעד לגויים". שומרי החקרא היו מגיחים, פוגעים והורגים מבין העולים לבית המקדש להקריב קרבנות. בשנת ג'תקצ"ח צר יהודה המכבי על החקרא וכמה מהנצורים הלכו אל המלך אנטיוכוס החמישי (בנו של אנטיוכוס אפיפנס, שהיה נער צעיר) וביקשו את עזרתו: "אנשים מבני עמנו שמו מצור על החקרא... והנה עתה הם שתים על החקרא בירושלים ללכדה... ואם לא תמהר לקדם אותם, יעשו גדולות מאלה ולא תוכל לעצור אותם".[10] בעקבות זאת, יצא ליסיאס, האפוטרופוס של המלך, עם צבאו בקיץ ג'תקצ"ט וצר על בית צור, מה שאילץ את יהודה להפסיק את המצור על החקרא על מנת לצאת לעזרתה (קרב בית זכריה).[11] בירושלים נוצר מעין "מאזן אימה" בו שלטו היהודים באזור הר הבית, בעוד שהסלאוקים ותומכיהם שלטו במצודת החקרא, וכל צד משתמש בשטח שבשליטתו על מנת לפגוע בצד השני.
לאחר קרב כפר שלמא בשנת ג'תקצ"ט, ברח ניקנור עם חייליו ל"עיר דוד", היא החקרא שבירושלים.[12] על פי ספר חשמונאים ב, לאחר שנהרג ניקנור בקרב חדשה (ג'ת"ר), ציוה יהודה המכבי "לקרוא לאנשים אשר בחקרא" ולהראות להם את ראשו, שנתלה על חומת המצודה.[13]
יונתן (ג'ת"ר–ג'תרי"ח)
לאחר מותו של יהודה המכבי בקרב אלעשה (ג'ת"ר), ירש את ההנהגה אחיו הצעיר, יונתן הוופסי. לאחר שכשל בניסיונו לחסל את יונתן, נסוג בקכידס אל החקרא בירושלים. בתקופה זו בנה בקכידס מבצרים בארץ יהודה ושם בהם חילות מצב כדי "להצר לישראל". בין מבצרים אלה הייתה גם החקרא, אותה חיזק, שם בה מחסני מזון, הכניס בה צבא וכלא בה את בניהם של "שרי הארץ" כבני-ערובה.[14] מאוחר יותר, כאשר הציע דמטריוס הראשון ליונתן ברית כנגד אלכסנדר באלאס, העניק לו רישיון לאסוף צבא ונשק וציוה להשיב את בני הערובה הנמצאים בחקרא. כאשר הגיע יונתן לירושלים, השיבו לו אנשי החקרא את הבנים והוא מסר אותם להוריהם. יונתן התיישב בירושלים והחל להתבצר בה, מה שגרם לבריחת הנוכרים שישבו במבצרים לארצותיהם, מלבד אלה שבבית צור ולדעת יוספוס גם מלבד אלה שבחקרא של ירושלים, מאחר שרובם היו יהודים מתיוונים.[15]
במאמצו להתחרות בהצעת הברית הנגדית של אלכסנדר, שכללה גם את מינויו של יונתן לכהן גדול, בין התחייבויותיו של דמטריוס ליונתן הייתה גם נסיגה מן החקרא ומסירתה ליונתן.[16] אולם ההבטחה לא קוימה. בשנת 153 לפנה"ס צר יונתן על החקרא, ומספר יהודים הודיעו על כך למלך דמטריוס השני, שכעס על כך וזימן את יונתן אליו לשיחה. יונתן נסע לפגוש אותו בעכו וציוה על אנשיו להמשיך בינתיים במצור. אלא שהפגישה הייתה מוצלחת ודמטריוס אישרר את הכהונה הגדולה של יונתן.[17] יונתן ביקש מדמטריוס שיוציא את האנשים מן החקרא ומשאר המבצרים, "כי היו נלחמים בישראל", ודמטריוס הבטיח לעשות זאת "בזמן הנכון", לא לפני שיונתן ישלח לו כוח עזר נגד טריפון.[18] בזמן המלחמה נגד דמטריוס, החליט יונתן לפתור את בעיית החקרא על ידי הפרדה: "להגביה את חומות ירושלים ולהקים רמה גדולה בין החקרא ובין העיר להבדילה מן העיר להיותה בודדה ולא יקנו ולא ימכרו".[19] על פי יוספוס, יונתן בנה חומה "באמצעה של העיר", כדי "לסגור את העיר בפני המשמרות שבחקרא ולמנוע מהם בכך את שפע מזונותיהם".[20]
שמעון (143–134 לפנה"ס)
לאחר ששבה את יונתן, פלש טריפון ליהודה, ושמעון התרסי, אחיו הגדול של יונתן ויורשו, אסף צבא לקראת עימות איתו. האנשים הנצורים בחקרא שלחו שליחים אל טריפון וביקשו שישלח אליהם מזון ויבוא אליהם במהרה דרך המדבר, אולם בשל שלג כבד באותו הלילה נבצר ממנו להתקדם והוא נאלץ לפנות אל הגלעד, אז גם הוציא להורג את יונתן (בשנת 143 לפנה"ס).[21] לאחר כיבוש גזר, נכנעו גם המתבצרים במובלעת בירושלים: "והאנשים בחקרא בירושלים רעבו מאד, כי לא יכלו לצאת ולבוא אל הארץ לקנות ולמכור, ורבים מהם מתו ברעב". הנותרים במקום ביקשו להיכנע ושמעון הסכים לכך וגרש אותם מהמקום: "ויטהר את החקרא מן השיקוצים". ביום כ"ג באייר שנת 141 לפנה"ס בא אליה שמעון "בהלל ובכפות תמרים ובכנורות ובתופים ובנבלים ובזמירות ובשירים, כי הושמד אויב גדול מישראל". שמעון "קבע לעשות בכל שנה ושנה" את היום הזה יום חג. הוא ביצר את הר הבית "אשר ליד החקרא" וישב שם עם אנשיו.[22] הוא שלט בחקרא ו"ביער את הטומאה ממנה".[23]
נפילת החקרא סימנה את סופו של השלטון הסלאוקי בארץ, ואת סופם של המתייוונים. יום כ"ג באייר נקבע כיום חג. גירוש אנשי החקרא מוזכר במגילת תענית:[24]
- ”בעשרים ושלושה באייר יצאו בני חקרא מירושלים”. הסכוליון (ביאור) למגילה מפרש: ”שהיו מצרים לבני ירושלים, ולא היו ישראל יכולים לצאת ולבוא מפניהם ביום, אלא בלילה, ומשגברה בית חשמונאי הגלו אותם משם. ואותו היום שעקרום עשאוהו יום טוב.”
לאחר גירוש אנשי החקרא, הרס שמעון את מגדליה ואת ביצוריה והותיר את החצרות הפנימיים ואת החומות, וזאת על מנת לקיים את הכתוב בישעיהו, "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית-ה' בראש ההרים ונישא מגבעות", אשר פורש על ידי שמעון פשוטו כמשמעו כי חל איסור לבנות בסמוך לבית המקדש בניין הגבוה ממנו.[דרוש מקור].
על פי יוסף בן מתתיהו, הרס שמעון את החקרא "עד היסוד", כדי שלא תוכל "לשמש מעוז לאויבים שיכבשוה" ולהרע ליהודים כמו בעבר.[4][25] הארכאולוג מאיר בן דב טוען, כי שמעון "אמנם יכול היה לשמר את המצודה בידו ולנצלה לצרכיו בתחומי בירתו, אבל הוא בחר בדרך ההרס והחריבה עד היסוד, מפני שחש בחולשת השלטון הסורי-יווני באותו זמן. בעתיד, זאת ידע, עלולים הסורים-יוונים להתגבר על חולשותיהם ולתבוע בעלות על המצודה, ובמקרה כזה לא יהיה מנוס מלהחזירה להם. כדי למנוע אפשרות זו הרס את המצודה כליל".[26] על פי יוסף, לאחר שהרס את החקרא, החליט שמעון "לפרק גם את ההר שעליו עמדה החקרא", כדי שבית המקדש יהיה גבוה ממנו. הוא שכנע את העם להירתם למיזם ובכך החלה פעולת הרס שארכה שלוש שנים ובסופה הגיעו עד "המישור החלק" ו"מאותו זמן ואילך התנשא בית המקדש מעל לכול".[4] ההורסים הגיעו לסלע היסוד, כך שבימיו של יוסף בן מתתיהו לא נותר מהחקרא שריד. יוסף מספר שממול גבעת החקרא הייתה גבעה נוספת, נמוכה ממנה, "ועמק רחב הפריד בין שתיהן", אולם החשמונאים סתמו את העמק כדי "לחבר את העיר אל בית המקדש ועדרו את ראש חקרא והשפילו את קומתה, למען אשר יתרומם בית המקדש עליה".[2]
בשנת 140 לפנה"ס, השנה השלישית לשלטונו של שמעון כנשיא וכהן גדול, נקבעו על עמודים בהר ציון לוחות נחושת ובהם מוזכרים כיבושי שמעון, הכוללים גם את גירוש יושבי החקרא:
- ”ובימיו עלה בידו לגרש מארצם את הגויים ואת אשר בעיר דוד אשר בירושלים אשר עשו להם מצודה אשר ממנה היו פורצים ומטמאים את המקדש מסביב ועושים רעה רבה בקודש, והוא הושיב בה אנשים יהודים, ביצרה לבטחון הארץ והעיר”.[27]
בשנת 134 לפנה"ס, כאשר ערך אנטיוכוס השביעי מסע-עונשין בארץ יהודה, סירב לקבל משמעון כסף ועזרה צבאית כנגד טריפון ושלח אליו מסר על ידי מקורבו: "אתם שולטים ביפו ובגזר ובחקרא אשר בירושלים, ערי מלכותי, את גבולותיהן הפכתם לשממה... ועתה החזירו את הערים אשר תפשתם... ואם לא, נבוא להלחם בכם". על כך השיב לו שמעון: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא על נכרים השתררנו, אלא על נחלת אבותינו אשר נכבשה בידי אויבינו באחת העתים בלי צדק. ואנחנו, כאשר הייתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו".[28]
זיהוי מקום החקרא
מיקומה של החקרא לא התפרש במקורות, אולם ברור שהיא הייתה סמוכה מאוד לבית המקדש. ההנחה המקובלת במחקר היא שהחקרא הייתה ממוקמת מדרום לבית המקדש, אך יש החולקים על כך, וכן רבו הדעות באשר למיקומה המדויק. לאורך השנים הועלו הצעות שונות על ידי ארכאולוגים שונים:
- מאיר בן דב הציע לזהות את מיקום החקרא בסמוך למקווה מימי בית שני שהתגלה בחפירות העופל.[29]
- על פי יורם צפריר, יש לזהות את מיקום החקרא בחלקו הדרומי של מתחם הר הבית של ימינו, כאשר חלק מהכותל המזרחי הוא חומת החקרא.
- על פי ה. גבע ויהושע עציון, על בסיס החקרא הוקמה "מצודת הבירה" ההיסטורית של ירושלים, אשר נבנתה מחדש בימי המלך הורדוס (המחצית השנייה של המאה ה-1 לפנה"ס) ונקראה "מצודת אנטוניה", שהייתה ממוקמת מצפון-מערב להר הבית.
- יש השוללים סברה זו בטענה שבתקופה בה נבנתה החקרא, כבר הייתה קיימת בחלק הצפוני מצודת הבירה התלמית ובניית מצודה נוספת בשם "החקרא" הייתה אם כן במקום אחר.
- בצלאל בר כוכבא הציע על פי הכתובים למקם את החקרא בעיר דוד, כפשטם המילולי של דברי יוסף בן מתתיהו וכן כתרגום הארמי לפסוקים בשמואל ב', ה' ז' במקרא: "וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד" - בתרגום: "ואחד דוד ית חקרא דציון היא קרתא דדוד" וכן בשמואל ב', ה' ט': "וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד", ובתרגום: "ויתיב דוד בחקרא ויקרא לה קרתא דדוד", וכן על פי הכתוב בספר מקבים.
- מיכאל אבי יונה וקתלין קניון הציעו שני אתרים שונים בגבעה המערבית (הרובע היהודי והארמני של ימינו).
- גבריאל ברקאי הציע לזהות את מיקום החקרא במקום הידוע כ"קברי בית דוד" בעיר דוד.
- טוביה שגיב, המזהה את מיקום בית המקדש בחלק הדרומי של הר הבית, טוען שבית המקדש היה באזור "אל-כאס" בין כיפת הסלע ומסגד אלאקצה, מצודת האנטוניה הייתה במקום בו נמצאת כיום כיפת הסלע ואילו החקרא הייתה בדרום המתחם ומחוצה לו. ישנם ממצאים המחזקים את ההשערה של שגיב שמכלול מתחם המקדש והחקרא היו נמוכים ממפלס הרחבה הנוכחי. את מתחם הר הבית בתצורתו כיום מתארך שגיב לתקופת הקיסר אדריאנוס ולא לתקופת הורדוס כמקובל.
- בנובמבר 2015 (ה'תשע"ו) פרסמו הארכאולוגים ד"ר דורון בן עמי, יאנה צ'חנוביץ ושלמה כהן, מנהלי החפירה מטעם רשות העתיקות כי לדעתם על פי הממצאים שנמצאו באתר, מקום המצודה היה בחניון גבעתי שבעיר דוד. הממצאים שתומכים בהשערה הם: חומת ביצור, מקטע מגדל גדול, שרידי חלקלקה, עשרות מטבעות המתוארכים על פי שמות המלכים המוטבעים בהם לתקופה בה המצודה התקיימה, ראשי חצים מברונזה ואבני קלע מעופרת המאפיינים את הצבא הסלווקי, 200 ידיות של אמפורות עם חותמות מרודוס.[30][31]
ראו גם
לקריאה נוספת
- מיכאל אבי יונה, הארכאולוגיה והטופוגראפיה של ירושלים בימי הבית השני ספר ירושלים, תל אביב תשט"ז.
- מאיר בן דב, חפירות הר הבית: בצל הכתלים ולאור התגליות; פרק 3. משיבת ציון ועד לתהילת ציון, החקרה, עמ' 65–71; כתר, 1982.
- Shotwell, The Problem of the Syrian Akra, BASOR 176 (1964), pp. 10-19
קישורים חיצוניים
- יורם צפריר, על מקומה של החקרה הסלבקית בירושלים, קתדרה 14, ינואר 1979, עמ' 40-17
- מאיר בן דב, החקרא הסלבקית - מדרום להר הבית, קתדרה 18, ינואר 1981, עמ' 35-22
- בן-ציון לוריא, מקומה של החקרה בצפון הר הבית, קתדרה 21, אוקטובר 1981, עמ' 40-31
- יהושע שוורץ, באר הקר, בור חקר והחקרה הסלבקית, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 16-3
ניר חסון, אחרי מאה שנות חיפושים: נמצאה המצודה האבודה של ירושלים, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2015- איתי בלומנטל, נחשף מבצר בעיר דוד: כך פיקח אנטיוכוס על בית המקדש, באתר ynet, 3 בנובמבר 2015
- חזקי עזרא, מצודת אנטיוכוס נחשפה בעיר דוד, באתר ערוץ 7, 3 בנובמבר 2015
הערות שוליים
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק ראשון, פסקה ד; ספר ה, פרק ו, פסקה א.
- ^ 2.0 2.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ה, פרק ד, פסקה א.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק ה, פסקה ד, סעיף 252.
- ^ 4.0 4.1 4.2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, פרק ו, פסקה ז, סעיף 217-215.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק ט, פסקה ג, סעיף 362.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק י, פסקה ה, סעיף 406.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק ג, פסוק מה.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק ד, פסוקים א-ב.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק ד, פסוק מא; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק ז, פסקה ו, סעיף 318.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק ו, פסוקים יח-כז.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק ט, פסקה ג, סעיפים 369-362.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק ז, פסוק לב; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק י, פסקה ד, סעיף 405.
- ^ ספר חשמונאים ב, פרק טו, פסוקים לא-לה.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק ט, פסוקים נב-נג; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, פרק א, פסקה ג, סעיפים 17-14.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק י, פסוקים ג-ט; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, פרק ב, פסקה א, סעיפים 42-37.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק י, פסוק לב; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, פרק ב, פסקה ג, סעיף 51.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק יא, פסוקים כ-כז; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, פרק ד, פסקה ט, סעיפים 124-121.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק יא, פסוקים מא-מג; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, פרק ה, פסקה ב, סעיפים 134-133.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק יב, פסוק לו.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, פרק ה, פסקה יא, סעיף 182.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק יג, פסוקים כ-כג; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, פרק ו, פסקה ו, סעיפים 209-208.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק יג, פסוקים מט-נג.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק יד, פסוק ז.
- ^ מגילת תענית ב, כג בחודש אייר
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק שני, פסקה ב.
- ^ מאיר בן דב, חפירות הר הבית, בצל הכתלים ולאור התגליות, כתר, 1982, עמ' 65.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק יד, פסוקים כח-לד.
- ^ ספר חשמונאים א, פרק טו, פסוקים לו-לז.
- ^ מאיר בן דב, חפירות הר הבית, בצל הכתלים ולאור התגליות, כתר, 1982, עמ' 68.
- ^ פתרון לאחת החידות הארכאולוגיות הגדולות בהיסטוריה של ירושלים (נובמבר 2015), באתר רשות העתיקות
- ^ ניר חסון, אחרי מאה שנות חיפושים בירושלים, נמצאה המצודה האבודה מימי החשמונאים, באתר הארץ, 3 בנובמבר 2015
