חוניו הרביעי
חוניו הרביעי - (ביוונית: Ὀνίας) היה בן למשפחת חוניו משפחת כהונה מבית-צדוק, שחי במאה השנייה לפנה"ס בירושלים. לאחר שהודח אביו מכס הכהונה הגדולה בירושלים, ירד להליופוליס שבמצרים – שם הקים את מקדש חוניו.
שושלת משפחתית ופוליטית
שושלת חוניו היא שושלתם של הכהנים הגדולים של בית המקדש בירושלים בתקופה שקדמה לתהפוכות הפוליטיות של המאה השנייה לפנה"ס. בית חוניו ידועים במקורות גם בשם בית-צדוק.[1]
חוניו הראשון (בן ידוע) חי במאה הרביעית לפנה"ס והוא הכהן הגדול האחרון הנזכר במקרא. נכדו, חוניו השני, היה מעורב במאורעות המדיניים הקשורים במאבק בין התלמיים המצרים לסלאוקים הסורים על השליטה בדרום סוריה וארץ ישראל, והתקשר עם אויבי תלמי השלישי.
חוניו השלישי, בנו של שמעון השני (ככל הנראה שמעון הצדיק[2]) ונכדו של חוניו השני. ככהן גדול שאף חוניו השלישי לקיים בידיו את הסמכויות השלטוניות החילוניות שהיו לו בירושלים, ומשום כך התנגד לאחד מפקידי בית המקדש, שמעון שמו, ששאף להשיג משרה מנהלית בעיר. שמעון שלא רצה לוותר על תפקידו ומעמדו, הלשין לשליט הסלווקי על פעילותו האנטי-סלווקית של חוניו בעיר. עקב כך נוצר קרע ביחסים בין הכהן הגדול לשלטון הסלווקי, כאשר בסופו של דבר, כאשר עלה אנטיוכוס אפיפאנס לשלטון ב-175 לפנה"ס, הגלה את חוניו לאנטיוכיה. לאחר מספר שנים אנדרוניקוס, אחד ממקורביו של אנטיוכוס, התנקש בו בדאפנה, ככל הנראה בעידודו של מנלאוס.
כאשר הוגלה חוניו השלישי לאנטיוכיה, תפס את משרת הכהונה אחיו המתיוון ישוע-יאסון. גם הוא נדחק מתפקיד זה כעבור שלוש שנים על ידי המתייוון הקיצוני מנלאוס, שהיה זה שגרם להתנקשותו של אנדרוניקוס בחוניו השלישי.
השתלשלות עניינים זו בין שמעון לחוניו השלישי, חילופי הגברי במשרת הכהן הגדול, והגליתו לאנטיוכיה מתוארת בספר מקבים ב':
אולם מישהו בשם שמעון, איש שבט בנימין, שהיה ממונה מנהל המקדש, חלוק היה על הכוהן הגדול בעניין הפיקוח על השוק בעיר, ומכיוון שלא יכול היה לגבור על חוניו, הוא הלך אל אפולוניוס בן רע סיאס, אשר היה אז הנציב של חילת סוריה ופניקיה, וסיפר שהאוצר אשר בירושלים גדוש כספים עד כדי כך שאי אפשר לתארם ואי אפשר לספור את סך היתרות, ושאת אלה לא זקפו לחשבון הקרבנות, כך שהן יכולות ליפול שוב לרשות המלך.
— ספר מקבים ב', ג', 4-6.
והמשך התגלגלות הפרשה:
אולם שמעון האמור, מעד שני, שהיה למלשין על הכספים ועל מולדתו, השמיץ את חוניו שהוא היה מי שהסתער על הליודורוס, ושהוא משמש יוצר הרעות. והוא העז לומר שהמיטיב לעיר והדואג לבני עמו והמקנא לחוקים זומם נגד השלטון. וכאשר גדלה העוינות עד כדי כך שאפילו רציחות בוצעו על ידי אחד מנאמני שמעון, חוניו - בראותו את חומרת ההתנצחות, ושאפולוניוס בן מנסתווס, נציב חילת סוריה ופניקיה, מלבה את רעתו של שמעון - העביר את עצמו למלך, לא כמקטרג על אנשי עירו, אלא בהשקיפו על טובת הכלל ( ועל טובת ) כל אחד ואחד מן הקהל. שהרי ראה כי ללא השגחה מלכותית לא יוכל עוד השלטון למצוא שלום, וכי שמעון לא ירפה מאיוולתו. אך כשנפטר סלאוקוס מן החיים ואנטיוכוס המכונה 'אפיפאנס' נטל את המלוכה, יאסון אחי חוניו נישל (את חוניו) מן הכהונה הגדולה דרך שחיתות, בהבטיחו למלך, על ידי עתירה, שלוש מאות ושישים כיכר כסף ועוד שמונים מהכנסה אחרת.
— ספר מקבים ב', ד', 1-9.
ובקטע נוסף, מספר בעל מקבים ב' על השוחד וההסתה שהסית מנלאוס את אנדרוניקוס לרצוח את חוניו השלישי:
מנלאוס חשב לתפוס כאן הזדמנות טבעית, ולכן, לאחר שגזל כמה כלי זהב מן המקדש הוא העניקם לאנדרוניקוס, כמו שכבר קרה, שמכר אחר מהם לצור ולערים מסביב . אך חוניו ידע את הדבר לאשורו ומחה, לאחר שנמלט למקום מקלט ליד דפני הסמוכה לד לאנטיוכיה . על כן לקח מנלאוס את אנדרוניקוס הצדה ועודד אותו להכריע את חוניו. והוא (אנדרוניקוס), לאחר שבא לחוניו ושידל במרמה והושיט לו יד בשבועות ונתן לו יד ימין, ובכך שכנעו, למרות חשדנותו, לעזוב את מקלטו, מיד סגר עליו מבלי להתבייש בפני ( מידת ) הצדק .
— ספר מקבים ב', ד', 30-34.
חוניו הרביעי, לפיכך, הוא בנו של חוניו השלישי ונכדו של שמעון הצדיק. עם מות אביו היה המועמד החוקי לכהונה הגדולה, אלא שנדחק על ידי אלקימוס שנתמנה במקומו, ואחר כך על ידי יונתן החשמונאי. אין מקורות רבים המתארים את חייו של חוניו בירושלים פרט לעימותים שהביאו אותו לרדת למצרים.
ירידתו למצרים
לאחר שנדחק ממשרת הכהונה הגדולה ירד חוניו יחד עם משפחתו ותומכיו למצרים, מתישהו בין השנים 166–162 לפנה"ס (על הקשיים בתיארוך האירועים פירוט בהמשך). עם הגעתו, שלח חוניו איגרת לתלמי השישי פילומטור ואשתו קלאופטרה, כפי שמציין יוספוס פלאביוס בקדמוניות היהודים:
דברים אלה העירו אפוא את (רוחו של) חוניו, והוא כתב אל תלמי ואל קלאופטרה את המכתב הזה: 'לאחר שהרביתי והגדלתי בעזרת הקל לשרת אתכם עד תום במעשים בימי מלחמה בהיותי בחילת-סוריה ובפיניקיה, ובבואי עם היהודים ללאוטופוליס של פלך הליופוליס ולמקומות אחרים (שנתיישב בהם) עמנו, מצאתי והנה רובם יש להם מקדשים שלא כדת, ובשל כך הם עוינים אלה את אלה, והוא הדבר שאירע גם למצרים מחמת המון מקדשיהם ופירוד דיעותיהם בענייני עבודת-אלוקים. והנה מצאתי בתוך המצודה, הקרויה פי-בסת הפרועה, מקום נאה ביותר, משופע בעצים שונים ומלא בעלי חיים קדושים, והנני מבקש שתינתן לי רשות לטהר את המקום הזה, שהוא הפקר וחורבה, ולבנותו מקדש לאל עליון כצלמו של בית-המקדש בירושלים וכמידותיו, למענך ולמען אשתך וילדיך, בשביל שיכולו היהודים היושבים במצרים בו מתוך שלום ביניהם לבין עצמם ולעבוד (את האלוקים) למענך. שכן הגיד זאת ישעיהו הנביא מראש: " יהיה מזבח במצרים לה' אלוקים", וניבא על המקום הזה דברים רבים אחרים כיוצא באלה'.
— יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, ספר י"ג, 64-68 (תרגום: אברהם שליט).
באגרת זו מבקש חוניו את רשותו וברכתו של תלמי פילומטור להתיישב יחד עם תומכיו באדמות בין ממפיס לאלכסנדריה, ולהקים בית מקדש הדומה במידותיו ובחזותו לבית המקדש בירושלים, כדי ש"ירעיף טובה" על תלמי ומשפחתו, ועל היהודים, ושיהא מקום של מפגש והרמוניה. נימת האיגרת ידידותית, וכיוון שתלמי נענה לבקשה במלואה, משתמע שיחסים קרובים התקיימו בין בית חוניו ותומכיו לשלטון בית תלמי. ואכן, חוניו ותומכיו קיבלו מתלמי אדמות ליישוב, ושטח להקים עליו את בית המקדש שלהם. אותן אדמות מכונות "אדמות חוניו", והן שוכנות בין ממפיס לאלכסנדריה.
לפי גרסתו של יוספוס, חוניו מתייחס באיגרת גם לחזונו של הנביא ישעיהו, באומרו כי יהיה מקדש במצרים לה' ע"פ נבואתו:
יח בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת, לַה' צְבָקוֹת: עִיר הַהֶרֶס, יֵאָמֵר לְאֶחָת. {ס} יט בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה', בְּתוֹךְ, אֶרֶץ מִצְרָיִם; וּמַצֵּבָה אֵצֶל-גְּבוּלָהּ, לַה'. כ וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה' צְבָקוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי-יִצְעֲקוּ אֶל-ה' מִפְּנֵי לֹחֲצִים, וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם. כא וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת-ה' בַּיּוֹם הַהוּא; וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה, וְנָדְרוּ-נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ. כב וְנָגַף ה' אֶת-מִצְרַיִם, נָגֹף וְרָפוֹא; וְשָׁבוּ, עַד-ה', וְנֶעְתַּר לָהֶם, וּרְפָאָם. {ס} כג בַּיּוֹם הַהוּא, תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה, וּבָא-אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם, וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר; וְעָבְדוּ מִצְרַיִם, אֶת-אַשּׁוּר. {ס} כד בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה, לְמִצְרַיִם, וּלְאַשּׁוּר: בְּרָכָה, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. כה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' צְבָקוֹת, לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי, יִשְׂרָאֵל.
— ישעיהו י"ט, 18-24.
חוניו ותומכיו, שחיו בתקופה בה החלו לפרש ולפענח את דברי הנביאים, השוו אותם למאורעות הגאו-פוליטיים שהתרחשו באותה עת. ככל הנראה הבינו את הפסוק המדבר על תבוסת מצרים מפני אשור כמתכוון לשתי הפלישות של אנטיוכוס הרביעי למצרים בשנים 170-168 לפנה"ס. עירובם של אירועים אלו ופרשנותם כמתאימים לדבריו של הנביא, יחד עם חילול בית המקדש בירושלים – על ידי כוהנים מתייוונים ולאחר מכן על ידי גזירות אנטיוכוס - הביאו אותם למסקנה שזו העת לקיים את נבואת הנביא ולבנות מקדש חדש במצרים.
לתלמי השישי פילומטור היו נימוקים משלו שהביאוהו להענות לבקשתו של חוניו להקצאת אדמות לו ולתומכיו. ככל הנראה, יישוב קבוצת תושבים זרים בתוך ומסביב להליופוליס – נקודה אסטרטגית חשובה על הדרך בין ממפיס לאלכסנדריה – היווה צעד חשוב בהגנה על לב מצרים מפני ניסיונות פלישה סוריים נוספים. בנוסף, פילומטור קיווה שבמיקום זה היהודים הנאמנים לו ישימו עינם על האוכלוסייה המקומית. סיבה שלישית קיימת גם כן. בשנת 163 לפנה"ס כרת תלמי פילומטור ברית עם אחיו – תלמי השמיני – המכונה פיסקון. על ידי הברית האסטרטגית עם חוניו, תלמי פילומטור קיווה לשמור את נאמנותו של זה לעצמו ולעצמו בלבד, במקרה של עימותים עתידיים עם אחיו.[3]
על ידי צירוף נסיבות מקרי ומיוחד במינו, נוצרה ברית מעניינת בין בנו של כהן גדול יהודי אשר נס למצרים מפני רדיפה פוליטית וחילול בית המקדש, במטרה למלא נבואה עתיקה על בית מקדש חדש במצרים, לבין השליט העליון של מצרים. תלמי מגייס את חוניו ותומכיו כבני בריתו וככוח צבאי בתמורה לאדמות ולרשות להקים שם את בית מקדשם.
על עומקה של הברית ואופיה מספר יוספוס בספרו נגד אפיון:
ותלמי פילומיטור ואשתו קלאופטרה נתנו את כל מלכותם בידי היהודים וראשי כל צבאותיה היו חוניו ודוסתאי היהודים, אשר נתן אפיון את שמותיהם לצחוק תחת אשר היה עליו להשתומם על מעשיהם ולא לעטות עליהם חרפה, רק להחזיק להם טובה, כי הצילו את עיר אלכסנדריה, אשר ללקח לו שם בידיו משפט אזרח...
— יוספוס פלביוס, נגד אפיון, ספר ב', ה' (תרגום: י.נ. שמחוני).
גם אם תיאורו של יוספוס כי תלמי וקלאופטרה שמו את כל ממלכתם ומבטחם בידי היהודים הוא מוגזם, ניתן להבין מעצם התיאור, גם של אפיון עצמו (עמו יוספוס מתווכח), כי חוניו היה בן-חסות של המלך והמלכה, ושמערכת יחסים זו אפשרה לחוניו קריירה מוצלחת למדי בחצר המלוכה התלמית, וגם לבניו אחריו.[4]
אדמות חוניו
האדמות אשר ניתנו לחוניו ותומכיו היו, כפי שנאמר, בעיר הליופוליס שבין ממפיס לאלכסנדריה. נוהג זה של הענקת אדמות היה נהוג בשושלת התלמית, ולכן אין סיבה להטיל ספק באמיתות קביעותיו ההיסטוריות של יוספוס בעניין זה בספר השביעי של מלחמות היהודים:
ולא עוד, אלא המלך העניק לו שטח נרחב ששימש לו מקור הכנסה, כדי שהכהנים יחיו ברווחה, ויהיה די לצורך עבודת ה'.
— יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, ספר ז, פרק ט', 430 (תרגום: שמואל חגי).
אין כיום מידע חד משמעי לגבי גודל הטריטוריה שהוכרה כ"אדמות חוניו", אך שם זה שויך לאותו אזור זמן רב גם לאחר מותו של חוניו. לא זו אף זו – הגאוגרף בן המאה השנייה קלאודיוס תלמי רמז כי שמה של העיר הליופוליס שונה ל"עיר חוניו".
חוניו ותומכיו התיישבו לא בנקודה בודדת, אלא במספר מיקומים, בתוך ומסביב להליופוליס. ניתן להגיע למסקנה זו מהימצאותן של כתובות יהודיות בתל אל-יהודית ובדמרדש, המרוחקות כ"א כ-4 ק"מ מהליופוליס. אתר נוסף, הידוע בשם תל אל-יהודיה, המרוחק כ-21 ק"מ מהראשון, משויך אף הוא כהתיישבות של יהודי חוניו.[5]
קיימת סברה כי הסיבה למספר הנקודות היא כי חוניו ותומכיו רצו להקים חמש ערים במצרים, בהתאם לנבואתו המוזכרת מעלה של ישעיהו. אך סברה מקבילה היא כי הסיבה למספר נקודות היישוב הוא חזרה על דגם הלניסטי מוכר של התיישבויות צבאיות מפוזרות, המאפשר שימת לב צמודה להתרחשויות האזרחיות והפוליטיות, ודגם יעיל למניעת מצור.[6]
מקדש חוניו
ערך מורחב – מקדש חוניו
אמנם ידוע כי היהודים התיישבו בהליופוליס ומסביבה, אך המיקום המדויק של בית המקדש נותר לא ברור עד היום. חוקרים מוקדמים זיהו את הגבעה לאונטופוליס בתור תל אל-יהודיה (בו נמצאו כתובות יהודיות) וקבעו כי שם הוקם בית המקדש, אך חוקרים עכשוויים מזהים בעייתיות רבה בקביעה הזו, כיוון שהחוקרים המוקדמים הסתמכו בעיקר על תכתובת (המוזכרת אצל יוספוס) בין חוניו לתלמי פילומטור.[7] תכתובת זו היא ככל הנראה זיוף מאוחר יותר שמטרתו להציג את המקדש כטמא, ומתוארכת כיום כבת התקופה הרומית. עדות נוספת לחוסר הדיוק של החוקרים המוקדמים הוא שיוספוס עצמו אינו מתייחס באופן מפורש לשם "לאונטופוליס", אלא רק ל"גבעה בהליופוליס".[8] קרי, אף הוא אינו מוכן לייחס באופן חד משמעי את המצאות בית המקדש למקום זה.[9]
המקור המרכזי למיקומו ומראהו של בית המקדש אם כן, הוא יוספוס, בספרו מלחמות היהודים:
פתולמאיס נשמע לדבריו, ונתן לו שטח אדמה, במרחק 180 אצטדיות מממפיס, בנומוס שהיה נקרא הליופוליס. הוא התקין מצודה, והקים שם את המקדש (שלא היה דומה לזה שבירושלים, אלא היה עשוי בדמות מגדל) מאבנים גדולות, וגבוה ששים אמה. אבל בבניית המזבח הוא חיקה את זה שהיה בעיר האבות, ואף קישט את המקדש בנדבות, חוץ מן המנורה: כי הוא לא עשה מעמד אלא עשה מנורת זהג שהייתה מפיצה אור בהיר, והייתה תלויה בשלשלת של זהב. את כל הקודש הקיף בחומת לבנים שרופות, והשערים היו עשוים אבנים.
— יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, ספר ז', פרק ט', 426-429 (תרגום: שמואל חגי).
מהקטע עולה כי מקדש חוניו היה מרוחק 180 אצטדיות (סטדיות) מממפיס – כ-30 קילומטרים (או יותר) במידות מודרניות - פרט שכנראה הסיק יוספוס מדיווחים של יחידות רומאיות שהרסו את בית המקדש. לפי אותם דיווחים, המרחק בין ממפיס להליופוליס היה כ-30 קילומטרים. כלומר המקדש היה ככל הנראה בתוך, או קרוב מאד, להליופוליס העתיקה. מכאן עולה, שאף על פי שתל אל-יהודיה הייתה התיישבות של יהודים תומכי חוניו, היא לא הייתה נקודת הקמתו של בית המקדש.[10]
בנוגע למראהו של בית המקדש וממדיו, נראה מהקטע כי לכאורה הוא אינו דומה בממדיו למקדש בירושלים. אך בחלק אחר באותו ספר, יוספוס טוען כי המקדש אכן תוכנן כהעתק של אחיו בירושלים. הסתירה הפנימית נפתרת כאשר מבינים את השינויים שנערכו בבית המקדש בירושלים. מבקרים מוקדמים מתארים אותו באותם ממדים כפי שמתאר יוספוס את מקדש חוניו - מגדל ששישים אמות אורכו. ההבדל בתיאור נובע מרפורמות ושינויים בבית המקדש שנערכו בתקופת הורדוס, כלומר הרבה מאוחר יותר. ככל הנראה, חוניו תכנן ובנה את בית המקדש לפי דמותו שהכיר וזכר, ויוספוס לא התייחס לשינויים שנעשו בבית המקדש הירושלמי לאחר תקופת חוניו בהשוואה שערך.[11]
חיזוק נוסף לטענה שחוניו בנה את מקדשו בדמותו של המקדש בירושלים נמצאת בגרסה היוונית לספר ישעיה, לפסוק שהמריץ את חוניו להתיישב במצרים ולהקים מקדשו שם. שם העיר מתורגם ביוונית ל"עיר הצדק". אותה "עיר צדק" אשר מופיעה בתחילת חזון ישעיה:
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.
— ספר ישעיה, פרק א', כ"ו.
לו באמת דימו בעיניהם חוניו ותומכיו את עירם החדשה כ"עיר הצדק" האמיתית, היה להם תמריץ חזק לעצב את מקדשם החדש בדמותו של המקדש בעיר שהכירו ועזבו, בתקווה שעירם החדשה תהא "עיר הצדק" האמיתית.[12]
מקדש חוניו שימש את יהודי האזור הסמוך לו, שגם זבחו בו וקיימו אותו כלכלית. הוא שימש בנוסף את שאר יהודי מצריים. המקדש עמד על כנו עד שנת 74. בשנה זו נחרב על ידי חיילים רומאים בשלהי המרד הגדול, תחת הוראותיו של לופוס.[13]
המשך הברית עם בית תלמי
מיד לאחר מותו של תלמי השישי פילומטור, בשנת 145 לפנה"ס, כאשר תושבי אלכסנדריה איימו לפלוש לממלכה ולתקוף את המלכה קלאופטרה, היו אלו חוניו ודוסיתאוס שהביאו לרגיעה ולהפסקת אש, והצילו את הממלכה המצרית ממלחמת אזרחים.[9]
עדות לאירוע זה קיימת בספרו של יוספוס, "נגד אפיון":
כי בעת אשר נלחמו אנשי אלכסנדריה בקלאופטרה והיו עתידים לאחרית רעה, כרתו אלה (ראשי הצבא היהודים) ברית שלום והשביתו את מלחמות האחים (מקרב הארץ).
— יוספוס פלביוס, נגד אפיון, ספר ב', ה' (תרגום: י. נ. שמחוני).
אירוע נוסף המעיד על עוצמת הברית בין בית חוניו לבית תלמי הוא ניסיונו של פיסקון, אחיו של המלך המנוח, לתפוס בכוח את הכתר מפני קלאופטרה גם כן בשנת 145 לפנה"ס. היה זה חוניו אשר התייצב לימין המלכה וגייס את כוחותיו. עקב סדרת אירועים מוזרה ואולי אף פלאית, תוכניותיו של פיסקון עלו בתוהו. יוספוס מזהה עדות לאירועים אלו בחגיגות שנתיות המנציחות אותם, ואף יש לכך אזכור בספר מקבים ג'.[14]
מאירועים אלו ניתן להבין את עוצמת הברית בין חוניו ואנשיו לבין חצר המלוכה התלמית, ועל השפעתו ההולכת וגדלה על מאבקי הכוחות הפנימיים בה. בנוסף, הם מראים את עוצמתו הצבאית של היישוב היהודי באדמות חוניו, שיכול היה להוות משקל נגד לפלישות ולהתקוממויות אזרחיות.
לאחר אירועים אלו, המתוארים אצל יוספוס, אין בנמצא עדויות אמינות נוספות באשר להמשך חייו של חוניו. העדות הבאה הנוגעת למשפחתו, מתרחשת בשנת 103 לפנה"ס, כאשר שני בניו הם מצביאים רמי מעלה בצבאה של המלכה קלאופטרה השלישית, אשתו השנייה של פיסקון. לבניו הייתה אותה השפעה בחצרה של קלאופטרה השלישית, כפי שהייתה לחוניו בחצרו של תלמי פילומטור.[15]
ידוע כי בעת הזו חוניו כבר אינו חי, אך שנת פטירתו אינה ידועה באופן וודאי.
מקורות היסטוריים ומחלוקות מלומדים
המקורות המרכזיים למאורעות תקופה זו הם ספריו של יוספוס פלביוס: "מלחמות היהודים" "קדמוניות היהודים" ו"נגד אפיון", וכן ספר מקבים ב'. בין מקורות אלו יש סתירות רבות בזהותם המדויקת של הדמויות, בתארוך האירועים ובמשמעותם ההיסטורית, התאולוגית והפוליטית.
המחלוקת בנוגע לזהותו של חוניו
המחלוקת הראשונה נוגעת לעצם זהותו של בונה בית המקדש במצרים. הסיבה לכך היא שתי גרסאות סותרות לסיפור חייו בעבודותיו של יוספוס פלביוס, ובנוסף בספר מקבים ב'. בספרו "מלחמות היהודים" מתאר יוספוס את מקים בית המקדש בהליופוליס כבנו של שמעון הצדיק, כלומר חוניו השלישי.
בעת מלחמות אנטיוכוס הנקרא אפיפנס עם תלמי הששי על־דבר השלטון בכל ארץ סוריה נפלה מריבה בין תקיפי היהודים, כי שלטה קנאה ביניהם בדבר שלטון־העם וכל אחד מאנשי־המשרה לא רצה להפנע לפני חבריו. חוניו, אחד הכהנים הגדולים, התחזק וגרש מן העיר את בני טוביה, ואלה ברחו אל אנטיוכוס וחלו את פניו להתנפל על ארץ יהודה והבטיחוהו להיות לו לעיניים. המלך נעתר אליהם, כי זה מכבר זמם לעשות כדבר הזה, ומהר בעצמו לעלות על העיר בראש חיל גדול וכבש אותה בחזק־יד והמית המון גדול מאנשי־שלומו של תלמי ונתן רשות לאנשי־הצבא לבז את העיר באין מעצור, והוא בעצמו בזז את היכל ה׳ והשבית את עבודת התמיד שלש שנים וששה חדשים. והכהן הגדול חוניו ברח אל תלמי וקבל ממנו נחלה במחוז הליופוליס ושם יסד עיר קטנה כדמות ירושלים ובנה בה היכל לה׳ כתבנית בית־המקדש. ועל־זה עוד נשוב לדבר במקום הראוי.
— יוספוס פלביוס "מלחמות היהודים" ספר א, פרק א', א' (תרגום: שמואל חגי).
מציטוט זה ניתן להסיק כי יוספוס מזהה את חוניו השלישי גם כמגרש בני טוביה וגם כבורח מפניהם מפני אנטיוכוס ושליחיו לתלמי במצרים ומקים שם את בית המקדש שלו. מאידך, בקדמוניות היהודים טוען יוספוס כי מקים בית המקדש הוא נכדו של שמעון, קרי חוניו הרביעי:
ובנו של חוניו הכהן הגדול, ששמו כשם אביו, אשר ברח אל המלך תלמי המכונה פילומיטור וישב באלכסנדריה, כפי שאמרנו למעלה, ראה את יהודה והיא נתונה לפגעים מיד המוקדונים ומלכיהם, וברצונו להנחיל לעצמו תהילה וזכר-עולם, החליט לשלוח (שליחים) אל תלמי המלך ואל המלכה קלאופטרה ולבקש מהם רשות לבנות מקדש במצרים, שידמה לבית המקדש שבירושלים, ולהעמיד (בו) לוויים וכוהנים ממשפחתו. הוא רצה בכך בעיקר משום שסמך על ישעיהו הנביא, שחי שש-מאות שנה ומעלה לפני-כן וניבא, כי אל-נכון ייבנה במצרים מקדש לאל-עליון ביד איש יהודה.
— יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, ספר י"ג, 62-62 (תרגום: אברהם שליט).
רוב החוקרים תומכים בסברה כי גרסת קדמוניות מדויקת יותר, שכן היא נכתבה מאוחר יותר, וייתכן כי יוספוס תיקן את טעויותיו הקודמות ממלחמות. בנוסף – בעל מקבים ב' מתאר את מסכת חייו של חוניו השלישי באופן שונה לחלוטין – הוא טוען שהלה איבד את משרתו ככהן הגדול לאחיו יאסון בשנת 175 לפנה"ס, ושלוש שנים לאחר מכן, כשמנלאוס הפרו-סלאווקי תפס את הכהונה, חוניו השלישי נרצח בדאפנה על ידי מתנקש שהיה פקיד של אנטיוכוס אפיפאנס הסלאווקי – אנדרוניקוס.[16]
רוב החוקרים מסכימים שאמנם גרסת האירועים כפי שהיא מתוארת במקבים ב' אינה מדויקת לחלוטין, אך סביר להניח כי חוניו השלישי אכן נרצח, ובנו – חוניו הרביעי, הוא שירד למצרים והקים שם את מקדש חוניו בלאונטופוליס. בעל מקבים ב' אמין על דעת חוקרים מודרניים כיוון שהיה קרוב יותר כרונולוגית לאירועים המדוברים – מרחק שני דורות בלבד ממותו של חוניו השלישי. בין חוקרים אלו ניתן למצוא את אביגדור צ'ריקובר בספרו "היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית" וגדעון בוהק בספרו "Joseph and Aseneth and the Jewish Temple at Heliopolis". בוהק במחקרו מזהה את חוניו המדובר כחוניו הרביעי לאורך כל הכרונולוגיה המתוארת לעיל, ממאבקי הכוחות בירושלים, דרך הירידה למצרים, בניית המקדש והברית הפוליטית עם בית תלמי.[17] כחיזוק לטענתו כי הברית הייתה עמוקה, הוא מביא את בניו של חוניו, שנשאו תפקידים רמים בממלכתה של קלאופטרה.
המחלוקת בנוגע לתארוך האירועים
השנה המדויקת של ירידת חוניו ותומכיו למצרים שנויה במחלוקת. ידוע כי חוניו השלישי, אביו, נרצח בדאפנה בשנת 171 לפנה"ס. במלחמות היהודים, בו יוספוס מזהה את בונה בית המקדש כחוניו השלישי, הוא מתארך את ירידתו למצרים בשנת 166 לפנה"ס לאחר חילול בית המקדש בירושלים על ידי אנטיוכוס. אך בקדמוניות, בו יוספוס כבר מודע לטעות בין האב לבן שעשה קודם לכן, הוא מתארך את המנוסה רק בשנת 162 לפנה"ס, לאחר שהכהונה הגבוהה עוברת לידיו של אלקימוס. היות ששני ספרי המקבים וספר דניאל אינם מדברים כלל על מנוסתו של חוניו למצרים או על הקמת מקדשו, נאלצים החוקרים להסתמך על גרסותיו הסותרות של יוספוס, ובנוסף על מקור בעל אופי מפוקפק למדי: מכתב מבעל תפקיד רם מעלה בממלכת תלמי הממוען ככל הנראה אל חוניו, המתוארך לשנת 164 לפנה"ס. אך היות שאותנטיות האיגרת, מענה ותיארוכה, עדיין שנויים במחלוקת, לא ניתן להסתמך עליה כמקור חד-משמעי לתארוך ירידתו של חוניו למצרים.[18]
אין בנמצא כיום מקורות היסטוריים אמינים על מנת לתארך את בניית מקדש חוניו בהליופוליס. התאריך היחיד הנקוב ביחס למקדש חוניו הוא קביעתו של יוספוס כי מקדש חוניו עמד במשך 343 שנים, אך רוב החוקרים מאמינים כי זוהי טעות סופר, כלומר יוספוס התכוון ל-243 שנים.
הזמן שעבר מיסוד המקדש ועד סגירתו היה 343 שנה.
— יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, ספר ז', פרק ט' 436 (תרגום: שמואל חגי).
מתוך כתביו של יוספוס ידוע כי הרומאים החריבו את מקדש חוניו בשנת 74 לספירה, בשלבים האחרונים של המרד הגדול, לאחר שהחריבו את בית המקדש בירושלים ואת מצדה, ורדפו אחר קבוצת קנאים למצרים. שם, קיבלו הוראה להחריב את בית המקדש, שיוספוס מזהה כמקדש חוניו:
לופוס ניהל באותה שעה את העניינים באלכסנדריה, ומיד הודיע באגרת על אותה תנועה לקיסר. והקיסר שהיה חושד כנסייתם האדירה של היהודים למרוד, והיה חושש שמא יאספו בשנייה כוח גדול וימשכו אחרים עמם, ציווה להחריב את המקדש היהודי במחוז שהיה נקרא חוניו. מחוז זה היה במצרים, והתיישבו בו.
— יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, ספר ז', פרק ט' 420 (תרגום: שמואל חגי).
לפי ספירתו לעיל של יוספוס, שנת הקמתו המסתברת של המקדש היא 169 לפנה"ס. תאריך זה אינו מסתבר לאור המחלוקת המתוארת מעלה לגבי ירידתו של חוניו למצרים. התאריך המוקדם ביותר לירידת חוניו למצרים הוא שנת 166 לפנה"ס, כלומר לא ניתן להניח שהמקדש נבנה לפני כן. סביר להניח כי המקדש הוקם בשנים הצמודות לירידת חוניו למצרים, כלומר בסיום העשור הרביעי למאה השנייה לפנה"ס. בהיעדר עדויות אמינות אחרות, אין דרך לתארך באופן מדויק את בניית בית המקדש.
ראו גם
לקריאה נוספת
ספרים
- אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית, הוצאת דביר (תל אביב), 1963.
- Erich S. Gruen, "The Origins and Objectives of Onias' Temple", Scripta Classica Israelica Vol. 16, 1997, pp. 47-70.
- Ory Amitay, "Shim'on ha¸Sadiq in his Historical Contexts", Journal of Jewish Studies, Vol. lviii, no. 2, 2007.
קישורים חיצוניים
- יוספוס פלביוס, נגד אפיון, באתר PERSEUS
- יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, באתר PERSEUS
- יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים באתר כותר
- יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, באתר PERSEUS
- הקהילה היהודית באלכסנדריה באתר מסע אחר
הערות שוליים
- ^ אביגדור צ'ריקובר "היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית", הוצאת דביר תל אביב, 1963, עמ' 98.
- ^ ישנה אי בהירות לגבי זהותו ומיקומו הכרונולוגי של שמעון הצדיק. חוקרים רבים מזהים אותו כאביו של חוניו השלישי. למידע נוסף בנוגע לפולמוס זה וסברות מחקריות נוספות ראו Amitay, O. 2007. “Shim‛on ha-Şadiq in his Historical Contexts”, Journal of Jewish Studies 58/2: 236-249
- ^ Gideon Bohak, "Joseph and Aseneth and the Jewish Temple in Heliopolis", Scholars Press: Atlanta (1996), pp. 20-21.
- ^ Bohak, "Joseph and Aseneth...", pp. 24-25.
- ^ Bohak, "Joseph and Aseneth...", pp. 25.
- ^ Bohak, "Joseph and Aseneth...", pp. 26.
- ^ Bohak, "Joseph and Aseneth...", pp. 29-30.
- ^ יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, ספר ז', פרק ט', 426. (ציטוטו המלא של יוספוס מובא בפסקה הבאה).
- ^ 9.0 9.1 Bohak, "Joseph and Aseneth...", pp. 31.
- ^ Bohak, "Joseph and Aseneth...", pp. 30.
- ^ Bohak, "Joseph and Aseneth", pp. 29-30.
- ^ Bohak, "Gideon and Aseneth...", pp.30.
- ^ יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, ספר 7, 420-421.
- ^ ספר מקבים ג', 6:36.
- ^ Bohak, "Joseph and Aseneth...", pp. 32.
- ^ ספר מקבים ב', פרקים ג'-ד'. ראה לעיל: שושלת משפחתית.
- ^ Bohak, "Joseph and Aseneth...", pp. 19, 25-26, 30-31.
- ^ Erich S. Gruen, The Origins and Objectives of Onias' Temple, Scripta Classica Israelica (vol. 16, 1997) pp. 47-70.
.jpg)
26464594חוניו הרביעי