בקכידס
בקכידס (או בכחידס; ביוונית: Βακχίδης) היה מושל ומצביא בכיר של הממלכה הסלאוקית, שהגיע לארץ יהודה בשנת 161 לפנה"ס, כדי למנות את אליקים לכהן גדול ולנשיא. בקכידס ששהה ביהודה מספר שנים, להשגיח מקרוב על מרד החשמונאים, ניהל ביהודה מספר קרבות, שהמוצלח שבהם היה קרב אלעשה.
מעמדו
על פי ספר מקבים[1], תוארו במסעו הראשון ליהודה, עם עלייתו של דמטריוס הראשון, היה "מושל בעבר הנהר". אך התואר אינו ידוע ממקורות אחרים. יש הסוברים וביניהם מיכאל אבי-יונה, כי בקכידס היה הממונה על המחוזות המערבים של האימפריה בין נהר הפרת למצרים. ולהאוזן וקהרשטט שיערו כי מדובר בקוילה-סוריה בלבד, דעה שנדחתה על ידי חוקרים אחרים. בנגסטון שיער כי בקכידס שימש כמושל סלווקיס, ארבע הסאטרפיות בצפון סוריה, אך גם דעה זו בעייתית. על פי בצלאל בר כוכבא נראה כי בקכידס שימש כמושל כללי של המחוזות שממערב לפרת, אך באותה שעה לא הייתה זו משרה קבועה, והיא הוענקה לו באופן זמני, כיוון שהמלך היה עסוק במרידה בבבל. וכאשר חזר המלך משרה זו התבטלה[2].
פעולותיו ביהודה
המסע הראשון
בשנת 162 נחת דמטריוס בטריפוליס שבחוף סוריה, והרג את אנטיוכוס החמישי והעוצר ליסיאס. בסוף 162 הוא שלח את בקכידס "הממונה על שמעבר לנהר" עם אליקים - אלקימוס הכהן ליהודה. ראשי עדת הפרושים והחסידים האמינו בהבטחותיו של אליקים הכהן לשלום, זנחו את המורדים החשמונאים והלכו אחריו, אך כאשר אליקים קיבל את כהונתו בחסות בקכידס, אליקים הרג בהם שישים איש. יהודה החליט לא להתייצב למול בקכידס לעימות חזיתי בשל עוצמתו העדיפה, ונחיתות כוחותיו של יהודה לעומתו, ובקכידס הסתפק בכך שבמסעו חזרה לאנטיוכיה דרך גב ההר, הוא הרג בבית זית חסידים רבים. יהודה המכבי והחשמונאים המשיכו במלחמתם באליקים. דמטריוס שלח את ניקנור לירושלים, אך זה ניגף בשני קרבות בפני החשמונאים (קרב כפר שלמא וקרב חדשה).
המסע השני וקרב אלעשה
ערך מורחב – קרב אלעשה
בתחילת שנת 160 לפנה"ס השתלט דמטריוס על ההתמרדות של טימארכוס בבבל, ונפנה "לעשות סדר" ביהודה. התבססות שלטון החשמונאים וההצלחה לכרות ברית עם רומא, הדליקה נורת אזהרה בממלכה הסלאוקית בעניין התעצמות יהודה. בניסן 160 לפנה"ס בקכידס עלה שנית לירושלים, בראש צבא סלאוקי גדול שמנה 20 אלף רגלי 2,000 פרשים, כאשר הוא נחוש למחוץ את כוחות המורדים. במסעו מדמשק עבר בגליל, ועשה שפטים בתושבי הארבל היהודים שישבו במבצרם ליד הכנרת.
בקכידס הגיע לארץ יהודה ממזרח ב"דרך הגלגל" ונכנס לאזור בנימין כשהוא הצפין ליד הר בעל חצור, ומשם הדרים לכיוון בארה, (אל בירה של היום ע"פ איבל). יהודה קבע את מחנהו באלעשה, ועמו כשלושת אלפי איש. בקכידס כפה על יהודה לחימה באזור מישורי יחסית שהיה נוח לכוחות הפלנקס שלו, ויהודה נעתר בלית ברירה להלחם באזור שלא היה טוב בעבורו, מהחשש שאם לא יתייצב לקרב, בקכידס יפגע בתושבים היהודים באזור שמצפון לירושלים, כפי שעשה לאנשי גופנה ולאנשי הארבל.
במהלך קרב קשה שניטש שעות ארוכות באזור שעליהן משתרעות הערים רמאללה ואל בירה ובעמק שלמרגלות אלעשה, בוצעה ככל הנראה הטעיה מתוחכמת כלפי יהודה, שבה האגף הימני הסלווקי שבו כוח הפרשים עם בקכידס נסוג. יהודה וטובי לוחמיו נתפתו לרדוף אחרי בקכידס ואנשיו, ולהתנתק מהכוח העיקרי שלו, במקביל לכך שהאגף הימני של יהודה נחלש, והסלווקים באותה אגף, במקום לרדוף אחריו, נפנים לאגף מאחור את כוחות יהודה. וביחד איתם הכוח הסלווקי של בקכידס שב להתקיף את יהודה, ויהודה ואנשיו נקלעו למצוקה קשה, לאחר ששני האגפים הסלווקים כיתרו אותו מלפנים ומאחור, עד ש"כבדה עליהם המלחמה" והם ניגפו ויהודה נהרג. לאחר הצלחתו בקרב זה בקכידס מחליט להישאר בירושלים, ולהשגיח מקרוב על המשך דיכוי המרד. על פי ספר מקבים, ובעקבותיו גם יוספוס פלביוס, רדף בקכידס את חבריו למרד של יהודה המכבי וכנקמה, עינה את אלה מהם שתפס[3].
קרב ערבות הירדן וביצור יהודה
קרב אלעשה השיב לממלכה הסלאוקית למשך מספר שנים את השליטה במרכזי האוכלוסייה הגדולים ביהודה. אך אם נראה כי מפלה זו ריפתה את ידי המורדים ההפך הוא הנכון. יונתן הוופסי, אחי יהודה, לקח על עצמו את הנהגת המרד כשלצידו עומד אחיו הבכור - שמעון התרסי. בהנהגתו המורדים שלא יכלו להחזיק במודיעין, התיישבו בעזפר בדרום בסמוך לבית צור, וחזרו למלחמת גרילה (1).
ב-157 לפנה"ס בעקבות פעולת התגמול של יונתן ושמעון כלפי תושבי מידבא, שאנשיהם רצחו את יהוחנן אחיהם (3), לבקכידס הייתה זו עילה מספקת לצאת עם צבאותיו להילחם במורדים ולנסות להשמידם. כאשר המורדים שבו מעבר הירדן בחזרה לבסיסם בעזפר (4), צבאו שיצא מיריחו ניסה ללכוד אותם מעבר הירדן כאשר הוא לוחץ אותם במהלך טקטי מוצלח, מכיוון מזרח כשהם דחוקים בגבם לעבר נהר הירדן וצפון ים המלח (5). למרות עדיפותו המספרית, ניסיונו הרב ומיקומו העדיף, המורדים יצאו להתקפת נגד מוצלחת, שגרמה לצבאו לאבדות קשות. בחסותה חצו המורדים את הירדן בשחייה ונמלטו חזרה למדבר יהודה (6), ובקכידס שב על עקבותיו לירושלים בידיים ריקות (7).
כדי להבטיח את החוסן של מרכז השלטון הסלווקי בירושלים, ולמנוע התקפות והטרדות מצד החשמונאים שהסתובבו בספר המדבר ועבר הירדן, בקכידס הקים קו ביצורים על גבי הצירים הראשיים[4], שהגנו על ירושלים מהמורדים מכל הכיוונים (8): בית אל בצפון, בית חורון בצפון-מערב, אמאוס ממערב, תמנה מדרום-מערב, תקוע מדרום-מזרח, יריחו ממזרח, ופרעתון מצפון-מזרח[5]. ואף חיזק את מצודת החקרא, שבה כלא כבני ערובה מ"בני נשיאי הארץ".[6]
לאחר שביצר את יהודה היטב, וכנראה בהקשר למותו של אליקים הכהן הגדול בשנת 159 לפנה"ס, בקכידס חזר לאנטיוכיה (9).
מערכות בית בצי
לאחר כשנתיים, בשל שידולם של המתייוונים, חזר בראש צבא חזק במטרה ללכוד את המורדים שחזרו למודיעין בעת העדרו. אך הדבר נודע ליונתן והוא נערך מבעוד מועד. החשמונאים נמלטו לדרום ושיקמו את בית בצי באזור ספר המדבר, מדרום מזרח לבית לחם (בין בית לחם להרודיון 31°41′30″N 35°13′26″E / 31.691737°N 35.223939°E), התיישבו בה ואף ביצרוה. בקכידס צר על היישוב במשך חודשים ארוכים, אך החשמונאים שהיו למודי ניסיון, לא איפשרו לו להשלים את המצור. שמעון ויונתן פעלו כצוות. בעוד ששמעון הגן על המבצר מבפנים, יונתן פעל מבחוץ. במתקפת נגד מוצלחת יונתן התקיף את הצרים ביחד עם שבטים נודדים שהצליח לגייס, בזמן ששמעון התקיף מבפנים ואף הצליח לשרוף את מכונות המצור.
בשל כישלונו וההכרה בעצמתם של החשמונאים, שלא בנקל יהיה אפשר להכריעם, בקכידס, כליסיאס בזמנו, מחליט לשנות את מדיניותו ביהודה, לעבור לערוץ פרגמטי ולהפנות עורף למתייוונים שסיבכוהו לשווא. בשנת 155 לפנה"ס בקכידס הגיע להסכם עם יונתן, שיחדל לרדוף אותו ואף יעניק לו מעמד מדיני כלשהו, בתמורה לשקט בחבל הזה. כך שהשלטון הסלוקי ביהודה יתקיים, בלא שיהיה צורך לבזבז עליו משאבים צבאיים גדולים וקבועים. בהסכם זה קיבל יונתן רשות להתיישב במכמש הסמוכה לירושלים. בירושלים נותר חיל מצב סלאוקי, ובקכידס יכל סוף סוף לעזוב את יהודה ולחזור לאנטיוכיה.
התייחסויות מוטעות במקורות עתיקים
- אין לזהות עם בקכידס את אותו "בקכידס" הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו בספר "מלחמת היהודים"[7], המזוהה שם עם ראש חיל המצב "שנשלח בידי אנטיוכוס", עינה את היהודים ונהרג בשל כך על ידי מתתיהו החשמונאי (עוד בשנת 167 לפנה"ס). על איש זה מסופר בספר מקבים א (פרק א, פסוק כה), שם הוא כלל אינו נזכר שם בשמו, אלא כ"איש המלך".
- בתרגום הסורי של ספר המקבים, בקכידס, דרך שגיאה בתעתוק, נקרא "Bicrius" במקום "Bacdius"; ובגרסה היהודית של סיפור החנוכה (מגילת אנטיוכוס) הוא נקרא בגריס (Bagris), או Bogores (ראה מהדורתו של משה גסטר של המגילה); צורות פגומות, על פי בכר.
- הסיפור במגילת אנטיוכוס שהוא נהרג ונשרף על ידי היהודים בקרב זכריה אף הוא מוטעה.
לקריאה נוספת
- מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, מפות 38-45
- בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 288-306
הערות שוליים
- ^ ספר מקבים א, פרק ז, פסוק ח.
- ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 288
- ^ ספר מקבים א, פרק ט, פסוק כו; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק א, פסקה א, סעיף 4.
- ^ ההצעה של מיקום הביצורים מבוססת על אבי-יונה. ישנן הצעות קצת שונות למשל של גרשון גליל (פרעתון, תמנתה ומערך ביצורי בקכידס)
- ^ הזיהוי במפה על פי אבי יונה. חוקרים רבים מזהים את המקום עם פרעתון המקראית ועם הכפר פרע'תה, השוכן 19 ק"מ דרומית-מערבית לשכם ו-23 ק"מ מזרחית לקלקיליה. אולם, חוקרים אחרים שוללים את אפשרות הזיהוי של פרעתון שביהודה עם פרעתון המקראית, שמיקומה כאמור בארץ אפרים. מיכאל אבי יונה הציע לזהות את פרעתון שביהודה עם ח'רבת עין פרה שבנחל פרת, וגרשון גליל זיהה את פרעתון שביהודה עם חרבת אל פרעה, 4.5 ק"מ צפונית לאדוריים.
- ^ ספר מקבים א, פרק ט, פסוקים נ-נג; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק א, פסקה ג, סעיפים 17-15.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק א, פסקאות ב-ג, 34-35.
22516239בקכידס