נחמיה
נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון שבתקופת בית שני ומחברי הכנסת הגדולה. פעולותיו מפורטות בספר נחמיה אשר נכתב על ידו[1]. שימש שר המשקים של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון, תפקיד שעבורו נבחר אדם שבו נתן המלך אמון רב ומאוחר יותר אף מינה אותו המלך לתפקיד פחה האחראי על פחוות יהודה. משמעות שמו דומה למילה נחמה; ייתכן שהוענק לו משום שנולד אחרי הצהרת כורש[דרוש מקור].
יש אומרים שהוא 'התרשתא' המוזכר בספר נחמיה[2]. נפטר בט' בטבת.
ייחוסו
בספר נחמיה נמנה נחמיה בין הכהנים בחתימתו על האמנה לעבוד את ה'[3]. עם זאת, בתלמוד,[4] מופיעה הדעה כי נחמיה בן חכליה הוא בעצם זרובבל בן שאלתיאל, ובכך יוצא שהיה מבני שבט יהודה. בפירוש המיוחס לרבי ישעיה די טראני, נכתב כי נחמיה אכן היה מגזע הכהנים בני אהרן כפי שעולה מן הכתובים.[5]
העלייה מפרס
13 שנה אחרי עליית עזרא הסופר, עלה לארץ ישראל בעקבות תיאור מצבה של ירושלים על ידי אחיו חנני כפי שמספר נחמיה בספרו:
"דִּבְרֵי נְחֶמְיָה, בֶּן-חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ-כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים, וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי, הוּא וַאֲנָשִׁים--מִיהוּדָה; וָאֶשְׁאָלֵם עַל-הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה, אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשֶּׁבִי--וְעַל-יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמְרוּ, לִי--הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה, בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה; וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ"".
— ("ספר נחמיה", פרק א' פסוקים א'-ג')
נחמיה ביקש וקיבל ממלך פרס רשות ואישור לעלות באופן זמני לארץ כדי לבנות ולשקם את העיר ירושלים, ולשם כך זה נתן לו היתר לכרות עצים ושלח עמו ליווי צבאי.
מעמדו וסמכויותיו
נחמיה היה "הפחה של יהודה"- נציג המלך והשליט היחידי על ירושלים וסביבתה. מתוקף תפקידו היה אחראי על גביית מיסי המלך וגבה גם מיסים לצרכיו כפחה. לרשותו הועמד צבא של מלך פרס והוענק לו ככל הנראה רישיון מהמלך לבנות את חומות ירושלים. בנוסף בסמכותו היה להטיל מכסת עבודה על התושבים, ולסלק מבית המקדש כהנים לא ראויים.
לפי יוספוס פלביוס, לאחר מותו של נחמיה, אדם בשם בגוהי החליף אותו בתפקיד הפחה.
פעולותיו
בניית ירושלים
כאשר שמעו השומרונים על כוונתו של נחמיה לביצור ירושלים הם ביקשו להשתתף במלאכה, אולם נחמיה לא הסכים לשתפם, ולכן הם ניסו להעליל עליו שבכוונתו למרוד במלך פרס, בכך קיוו שהשלטון יעצור את מלאכתו של נחמיה, אולם דבר זה לא עלה בידם. מתוקף סמכותו כפחה, נחמיה חילק את העבודה ל-42 קבוצות של משפחות, וכל אחת מהן הייתה אחראית על גזרה משלה. חלק מהקבוצות עבדו מרצון ואף עבדו בהתנדבות מעבר למכסתם וחלק אולצו לעבוד בכפייה. הקבוצה הייתה גם בונה וגם שומרת על אותה גיזרה ובכך הצליח נחמיה שכבר נודע לו מראש, למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר ולהשתמש בשופרות מיד בעת הצורך. נחמיה שימש דוגמה אישית בהיותו בכוננות מתמדת כך שגם הוא לא פשט את בגדיו אף לא בשעת השינה.
כאשר ראו השומרונים בראשות סנבלט החורני שהם אינם מצליחים לעצור את הבנייה, ניסו ליזום מלכודת לנחמיה כדי להורגו מחוץ לירושלים, אולם נחמיה לא נפל למלכודת זו, למרות שניסו זאת מספר פעמים. בכ"ה באלול, לאחר 52 ימים מעת שהחלה העבודה, הושלמה בניית החומה, במהלכה השתתפו מכל שכבות העם וניתנה פרנסה ושכר לעניים שנטלו חלק במלאכה זו. בסיום הבניה נערכה חגיגת הודיה המונית בליווי מנגנים בה הוקרבו קרבנות לה'.
בניית החומה העניקה לעיר ביטחון ויכולת עמידה מול אויבים וחיזקה את מעמדה של ירושלים כעיר הראשית ביהודה. בנוסף החומה סייעה לשמור על אופיה היהודי של ירושלים. שערי העיר נסגרו בכל ערב ובשבת הוצבו בשערים שומרים שתפקידם היה למנוע מסוחרים נכרים להיכנס. הממונה על השמירה היה חנניה, שהיה אחיו של נחמיה או מקורב לו.
לאחר בניית החומה פעל נחמיה להגדיל את האוכלוסייה היהודית של העיר שהייתה מעטה באותם ימים. נחמיה חייב עשירית מתושבי כל יישוב ביהודה לעלות לירושלים. תושבים אלו להם נוספו רבים שעלו מרצונם לירושלים בעקבות בניית החומות, הגדילו באופן משמעותי את אוכלוסייתה היהודית של ירושלים.
פעילות כלכלית וחברתית
במהלך תקופת הבנייה היה עליו להתמודד עם משבר ציבורי עקב המצב הכלכלי הקשה בו העם היה נתון בגלל מסים גבוהים של השלטון הפרסי ושנות בצורת, שפגעו קשות ביבול. נחמיה שמע את תלונות העם וכעס על העשירים שניצלו את המצב לניצול העניים, במיוחד אותם עשירים שעקב תפקידם בבית המקדש היו פטורים מהמיסים הכבדים אותם היו חייבים כל השאר לשלם לשלטון הפרסי. נחמיה כינס את הציבור והוכיח את העשירים, והציע להם להחזיר את האדמות ולבטל את החובות של העניים וכדי לשמש דוגמה הוא היה הראשון לעשות כהצעתו והצהיר כי הוא ומקורביו מוותרים על חובות העניים. נחמיה הוציא מהעשירים הבטחה אולם לא הסתפק בכך ודרש מהם גם שבועה לקיים הבטחתם זו. נחמיה גם כפה את העשירים לשחרר עבדים יהודים שנמכרו לעבדות בגלל שלא הצליחו לשלם את חובותיהם.
בגלל המצב הכלכלי הקשה הפסיק העם לתת את מתנות הכהנים והלוים. כתוצאה מכך נאלצו הלויים והכהנים לצאת ולעבוד בשדותיהם. נחמיה דרש לתת את להם את המתנות ובכך חיזק את מעמדם ומנע מהם את הצורך לעזוב את ירושלים. בנוסף דאג נחמיה לפרנסת הלויים ונתן להם תפקידים של שוערים ושומרים בחצר המקדש[6] ותפקיד השומרים על שמירת השבת.
פעילותו הדתית
נחמיה המשיך את פעולתו של עזרא בהשלטת חוקי היהדות. בין פעולותיו סגר בשבת את שערי ירושלים בפני סוחרים נוכרים ואף איים לפגוע בסוחרים נוכרים שילונו בשבת סמוך לעיר ויסחרו שם עם יהודים. נחמיה נלחם בנישואי תערובת והכה ומרט את שערות אלו שנשאו נוכריות וגם קילל אותם. להגברת המאבק בנישואי תערובת ולחיזוק קדושת בית המקדש, נחמיה סילק מתפקידם כהנים שנשאו נוכריות ומינה במקומם כהנים שנישאו לבנות ישראל.
לאחר 12 שנים בארץ קיים נחמיה את הבטחתו וחזר לפרס כדי להמשיך לשרת את המלך, אולם בעקבות הרעה במצב הדתי והחברתי בארץ, שב לירושלים בשנית. הזמן המדויק אינו ידוע בוודאות.
עם שובו פעל בתקיפות רבה: סילק את טוביה העמוני שהיה יהודי בעל קשרי נישואין עם משפחות הכהונה ואלישיב בן יהויקים מינה אותו ללשכת האוצר (כלומר הגזבר האחראי על גיוס הכספים לבית המקדש), החזיר את הלוויים לעבודתם במקדש, עצר את המסחר בעיר בשבת ופעל נגד נישואי התערובת שהתקיימו בעת היעדרו, ובכלל זה גירש את נכדו של הכוהן הגדול בשל נישואין אלה. לכל אורך הדרך נחמיה שימש דוגמה אישית והיה ראשון לבצע בעצמו כל דבר שדרש מאחרים.
בהמשך ערך את טקס ה"אֲמָנָה" - טקס של חידוש הברית בין העם לה', באסיפת עם מיוחדת התחייב העם בחתימה ובשבועה על האמנה שכללה התחייבות של העם לשמור את מצוות התורה, לא לשאת נשים נוכריות, לא לחלל את השבת, לשמור על חוקי השמיטה (שמיטת קרקע ושמיטת כספים) ולדאוג לעבודה הסדירה בבית המקדש באמצעות תרומת שליש השקל בשנה והבאת "קורבן עצים". לפי חלק מהמפרשים, באמנה קבלו על עצמם היהודים גם את שמירת התורה שבעל פה. חלק מהמפרשים מדמים את מעמד חתימת האמנה למעמד מתן תורה.
מתנגדיו
לסנבלט החורני שהיה גדול אויביו של נחמיה, נוספו עוד ראשי פחוות שכנות שחשו מאוימים מהתחזקות יהודה, בהם טוביה העמוני מעבר הירדן וגשם הערבי מלך קידר ששכנה ממצרים ועד גבולה הדרומי של יהודה. להם הצטרפו חלק מאצולת יהודה שראו את עצמם מאוימים ממינויו של נחמיה ל"פחה" שפגע במעמדת ושלטונם, עשירים שנפגעו מפעולותיו החברתיות של נחמיה שפגעו בעושרם ובכוחם הכלכלי, וחלק מנכבדי העם שהתנגדו לפעולותיו הדתיות של נחמיה שפגעו בשאיפתם להתערב עם עמי הסביבה. בין מתנגדיו של נחמיה מוזכרת גם פעילות של נביאי שקר ששוכרים נגדו.
יט וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי, וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי, וַיַּלְעִגוּ לָנוּ, וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ; וַיֹּאמְרוּ, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים--הַעַל הַמֶּלֶךְ, אַתֶּם מֹרְדִים. כ וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר, וָאוֹמַר לָהֶם אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ, וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו, נָקוּם וּבָנִינוּ; וְלָכֶם, אֵין-חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן--בִּירוּשָׁלִָם.
פסוקים י"ט עד כ' בספר נחמיה פרק ב' מעידים לדעת חוקרים מסוימים (לדוגמת ד"ר שמעון גזונדהייט, ראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית) כי אויבי יהודה רצו להתערב בנעשה בירושלים כיוון שלחלק מאוכלוסיותיהם הייתה זיקה להיסטוריה של עם ישראל, ככל הנראה כתוצאה מהישארותם של ישראלים ויהודאים שלא הוגלו על ידי האשורים והבבלים ונישאו עם אוכלוסיות שנכנסו לארץ ישראל ולעבר הירדן במהלך השלטונות האלה (חלקם, כדוגמת טוביה העמוני, זכו לתמיכת אלישיב בן יהויקים הכהן הגדול), אולם השבים מציון ובראשם מחנה נחמיה לא התעניינו בקשרי דת ונישואין עם תושבי פחות אלה ודחו את רצונם להתערב בבניית ירושלים ובית המקדש מחדש על הסף.
לקריאה נוספת
- מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור - שיבת ציון הקדומה והמחודשת, תשס"ו-2006.
- משה צבי סגל, הערך: נחמיה, האנציקלופדיה המקראית, כרך ה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ח - 1968, עמ' 819.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: מאמרים על הנביא נחמיה |
- ספר נחמיה, באתר "סנונית"
- "נְחֶמְיָה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 55–56, באתר HebrewBooks
- יעקב מדן, כך מחוללים מדינה, פורסם במגזין סגולה
- רשימת מאמרים על נחמיה באתר רמב"י
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ג עמוד ב', רש"י על ספר נחמיה, פרק א', פסוק א', ; ומבואר שם בגמרא עוד שהספר נחמיה הוא חלק מספר עזרא ולא כפי שסודר לפי המסורה, והגם שכתב את רוב הספר (תחילת הספר נכתב על ידי עזרא - תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו עמוד א') לא נקרא הספר על שמו מפני שהחזיק טובה לעצמו או בגלל שסיפר בגנותם של ראשונים.
- ^ מצודת ציון בספר נחמיה, פרק ז', פסוק ס"ה. ומסביר את משמעות המילה על פי חז"ל "שהיה משקה למלך והתירו לו חכמים לשתות יין נסך לכן נקרא התרשתא והיא מלה מורכבת התר שתא"
- ^ פרק י', פסוקים א'-ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח עמוד א'
- ^ פירוש תוספות הרי"ד לספר נחמיה, הוצאת ראובן מאסס, ירושלים תשל"ח. וראה מאמר הרב ש. דומב, ביטאון מוריה קובץ קמד עמוד נ-נד
- ^ זהו תפקידם מדין תורה ואין לכך קשר לצורך בפרנסתם (ראה משנה תמיד א' א')
