קרב אלעשה
 | ||||||||||||||||||
| העיר אל בירה - האזור שבו נערך הקרב | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מרד החשמונאים | ||||||||||||||||||
| תאריך | 160 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב חדשה | |||||||||||||||||
| מקום | אזור רמאללה ואל בירה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יווני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
| קרבות החשמונאים |
| קרב אפולוניוס |
| קרב בית חורון |
| קרב אמאוס |
| קרב בית צור |
| קרב בית זכריה |
| קרב כפר שלמא |
| קרב חדשה |
| קרב אלעשה |
קרב אלעשה, הקרב השמיני במרד החשמונאים, שהתרחש באפריל 160 לפנה"ס,[1] היה קרב בין כוחות החשמונאים לכוחות סלאוקיים באזור רמאללה, במסגרת מרד החשמונאים, בו הפסידו החשמונאים תבוסה קשה ומצביאם יהודה המכבי נהרג. למרות כן, אחיו של יהודה - יונתן ושמעון המשיכו להנהיג את המורדים, תוך שהם שומרים על בניין הכוח הצבאי תוך מעבר ללחימת גרילה ממדבר יהודה. למרות רדיפותיו העיקשות של בקכידס, מעמדם של החשמונאים רק הלך והתעצם, ותוך עשר שנים יונתן מונה למושל יהודה, עד שבשנת 142 לפנה"ס החשמונאים קיבלו עצמאות.
רקע
לאחר ניצחון יהודה בקרב חדשה, עבר השלטון בכל ארץ יהודה למעט מצודת החקרא לידי החשמונאים. יהודה המכבי עשה מבית ומחוץ לבסס את שלטונו. בין היתר הצליח לכרות ברית עם רומא, שכללה עזרה הדדית במקרה של מלחמה. אף שההסכם היה פורמלי ולא הבטיח התערבות צבאית, בממלכה הסלאוקית היה בו להדליק נורת אזהרה בעניין כוונותיה של רומא לגבי יהודה. בתחילת שנת 160 לפנה"ס השתלט דמטריוס הראשון על ההתמרדות של טימארכוס בבבל, ונפנה "לעשות סדר" ביהודה. כעבור כחצי שנה בניסן 160 לפנה"ס בקכידס שאליו נתלווה אלקימוס הכוהן הגדול, הגיע ליהודה כשהוא נחוש לדכא את המרד. על פי משה דוד הר "זו הייתה אמורה להיות מלחמה ללא פשרות, שמכוונת הייתה למחוץ את צבא יהודה".
פיקוד
מפקד הצבא הסלאוקי היה בקכידס - "מושל בעבר הנהר",[2] בקכידס באותה עת שימש בתפקיד בכיר שטבעו מעט מעורפל, ונתון במחלוקת אצל החוקרים.[3] אחת ההשערות בעניין שהוא שימש כמושל כללי של המחוזות שממערב לפרת.
למפקד זה היה כבר ניסיון קודם בשטח ארץ ישראל ויהודה בפרט, ולמעשה במסע הקודם שלו, כאשר עלה בכוחות רבים לאזור ואף שיצא לפעולת עונשין באזור גופנא, נרתע יהודה מלהתעמת איתו, עקב הניסיון המר בקרב בשטח פתוח שהיה בקרב זכריה, וגם כנראה בשל יכולת המצביאות הטובה של בקכידס, כפי שבאה לידי ביטוי הלכה למעשה במספר רב של קרבות שניהל.
צבאות
על פי מקבים א' הצבא הסלווקי מנה עשרים אלף לוחמים רגליים ואלפיים פרשים סלאוקיים, מספר שהחוקרים מקבלים כמדויק,[4] עקב דיכוי מרד טימרכוס, הסלווקים יכלו להפנות את חלק ניכר מגייסותיהם ליהודה. הרכב הצבא לא מפורט, אך בתיאור הקרב מוזכרים פלנגיטים, פרשים וחיילים קלי חימוש (קשתים וקלעים), ולפי הערכתו של בר כוכבא סביר שהיו גם חיילים בינוניים.
בקרב השתתפו, על פי מקבים א' 800 חיילים, יהודיים בפיקוד יהודה המכבי, מספר שהחוקרים מתייחסים אליו בפקפוק רב. על פי המחקרים הכוח החשמונאי מנה לפחות כ-3,000 חיילים, שזו המסגרת המקובלת אצלם.[5] קנאל מוסיף כי ליהודה המכבי היה גרעין של צבא מקצועי שנתחשל בקרבות שנמשכו כבר כשבע שנים, ואף כי לא היו יחידות פלנקס הוא היה מאומן להלחם כנגד צבא סורי בשטח פתוח. בר כוכבא טוען כי ניתוח הקרב מוכיח כי היו לחשמונאים פרשים, ואף כוחות בינוניים אם לא כוחות פלנקס כבדים. "בזירת קרב דוגמת זו של אלעשה, לא היה כל סיכוי לחיל רגלי קל להתמודד בכוחות עצמו פרק זמן ממושך נגד מערך גדול של פאלאנקס".[6]
לפי מקבים א' בטרם הקרב היו עם יהודה כשלושת אלפי לוחמים, אך כששמעו וראו את גודל הצבא הסלאוקי, חששו רבים מחייליו מעימות ונמלטו, וכך נשאר הוא עם פחות מאלף חיילים.[7] גם אבי יונה וחוקרים נוספים טוענים כי הסיפור על העריקה ההמונית בא להצדיק את תבוסתו של יהודה המכבי, ולא ייתכן לנוכח תיאור הקרב בספר מקבים, שזה היה סדר הכוחות של הצבא החשמונאי, ו"שקומץ קטן נלחם בצבא שלם".[8]
שדה הקרב
הצבא הסלאוקי הגיע ליהודה ממזרח ב"דרך הגלגל"[9] ונכנס לאזור בנימין כשהוא הצפין ליד הר בעל חצור, ומשם הדרים וחנה בבארה (31°54′39″N 35°12′58″E / 31.910836°N 35.216035°E), (אל בירה של היום ע"פ איבל). ואילו יהודה חנה דרומית-מערבית לו באלעשה, שזוהתה על ידי איבל עם חירבת אל-עשי (31°53′51″N 35°12′20″E / 31.897599°N 35.205474°E בגובה 863 מטר מעל פני הים), השוכנת במבואותיה הדרומיים של רמאללה, במרחק של כקילומטר וחצי בלבד ממקום חנייתו של הכוח הסלווקי.[10]
האזור שבו נערך הקרב הינו רמתי מתון, באזור שעליהן משתרעות הערים רמאללה ואל בירה ובעמק שלמרגלות אלעשה. על פי בר כוכבא האזור שהיה נוח ללחימה של הכוח הסלווקי נכפה על יהודה בשל שיקולים פוליטיים פנימיים. אף כי בקרבות עם ניקנור המורדים צברו ניסיון בלוחמה חזיתית בשטח רמתי מישורי מובהק, בקרב זה היה יתרון בולט לכוח הסלוקי במספר הרגליים הכבדים והפרשים. אך בקכידס הילך טרור על האוכלוסייה הכפרית מצפון לירושלים ויהודה מנהיג המרד לא יכל לעמוד מנגד, והעדיף לא להשתמט מהקרב כפי שעשה במסעו הקודם של בקכידס.[11] אבי יונה מתאר שיהודה חוזר על התכסיס שהצליח בקרב חדשה כנגד ניקנור: העמדת מחנהו בין הצבא הסורי לבין ירושלים, כדי למנוע מנוסה של לוחמים סלווקים לירושלים, במקרה של תבוסת האויב.
מהלך הקרב
השכם בבוקר הכוח הסלווקי יצא מהמחנה ונערך באופן הידוע למערכים ההלניסטיים (שלב ראשון). במרכז הזירה שני כוחות פלנקס, כוחות הפרשים מוקמו באגפיו, והקלעים והקשתים הוצבו לפני הכוחות כולם.[12] בקכידס המפקד העליון התמקם ב"קרן הימנית",[13] דהיינו באגף הימני של הפרשים, שהיה נהוג להיות חזק יותר, ובצבא הסלווקי הוא היה מורכב מפרשי המשמר המלכותי. כמקובל בקרבות הללו המצביא נהג להילחם ולפקד אישית ולהילחם מקרוב בכוח הפרשים החזק. כך הוא יכל לפקד מקרוב, לתמרן במהירות, וגם להיות מוגן על ידי לוחמים מובחרים.
על פי בר כוכבא הפלנקס הסלווקי שהתפרס לשטח של כ-500 מטר לכל היותר, בשל תנאי השטח המגבילים. והיה מסוגל לנוע בשטח הרמתי המתון בקלות. בתחילה נפתחה המערכה בהתמודדות בין לוחמי חיל הרגלים הקל - הקלעים והקשתים, בין שני הצבאות. בצבא הסלווקי היוו הכוחות הקלים לא פחות מרבע מכלל הכוח. בסיום ירי הקלעים הסתערו שני גושים של פלנקס סלווקי (כנראה שתי סטראטגיות בנות 4,000 איש כל אחד, שרוחב כל אחת מהן הוא כ-232 מטר) על חיל הרגלים היהודי אשר במרכז, שהיו ככל הנראה אף הם כוחות פלנקס. לפי תנאי הקרב.[14]
בשלב זה (השלב השני) לאחר שיהודה נוכח כי בקכידס נמצא מולו. האגף השמאלי של צבא החשמונאים, בו היה יהודה, שתוגבר על ידי "כל אמיצי הלב" הסתער על פרשי האגף הימני הסלווקים. מטרתו של יהודה הייתה, כנראה, לנסות להרוג את בקכידס עצמו, ולגרום בכך פגיעה מורלית לאנשיו, ולנסות בכך לסיים את המערכה. יהודה באגף השמאלי היהודי הצליח להתגבר על האגף הימני של צבא בקכידס, והניסו, ורדף אחריו. בין אם הייתה זו טקטיקה מכוונת מצד בקכידס במטרה ללכוד את יהודה, או הצלחה קרבית של יהודה,,[15] המרדף הממושך התנהל אחרי בקכידס ופרשיו עד "אשדות ההר" שמזוהה עם הר בעל חצור.[16]
אולם בינתיים (שלב שלישי) לא עמד האגף היהודי הימני במערכה למול חיילי הסלווקים באגף השמאלי ולוחמיו נגפו ונסו.[17] הסלווקים באגף השמאלי לא רדפו אחרי היהודים הנסים, אלא באו לעזרת אנשיהם הנסוגים שבאגף השני בתנועת מלקחיים,[18] ובינתיים בקכידס ואנשיו הנסוגים מפני יהודה חזרו בחזרה, כך ששני האגפים הסלווקים כיתרו מלפנים ומאחור את כוחות החשמונאים שבהם היה יהודה, עד ש"כבדה עליהם המלחמה" והם נכנסו למצב נואש, בשל הכוחות העדיפים והם ניגפו. על פי מקבים א' הקרב כולו ניטש במשך שעות ארוכות, "מהבוקר ועד הערב",[19] וגם אם נניח שמדובר בביטוי, עדיין מדובר במערכה שניטשה שעות ארוכות מאוד. מה שמורה על כך שגרסת ספר מקבים א' על מספרם הזעום של המקבים איננה סבירה.
על פי ספר מקבים א' נהרגו חללים רבים משני הצדדים. יהודה נהרג על פי אבי יונה, לא הרחק מבית חורון עילית, ועל פי בר כוכבא באזור בעל חצור. לאחר הקרב או במהלכו איתרו יונתן ושמעון אחיו של יהודה את גופתו, והצליחו לחלץ אותו באופן כזה ואחר,[20] וקברו אותו בקבר אבותיו במודיעים. יונתן הוופסי, אחיו, לקח על עצמו את הנהגת המרד כשלצידו עומד אחיו הבכור - שמעון התרסי.
בשלב הראשון הכוחות שנערכו בין בארה לאלעשה, קשתים וקלעים פועלים, והפלנקס בסיום מסתערים.
בשלב השני יהודה תוקף את בקכידס באגף הימיני שנסוג לצפון-מערב קרוב לאזור בעל חצור, והאגף הסלאוקי השמאלי מנצח את האגף החשמונאי המקביל.
בשלב השלישי בקכידס חוזר ותוקף והאגף הסלאוקי-השמאלי מאגף בתנועת מלקחים את יהודה מדרום-מזרח.
תוצאות הקרב
קרב זה השיב לממלכה הסלאוקית למשך מספר שנים את השליטה במרכזי האוכלוסייה הגדולים ביהודה, המורדים לא יכלו להחזיק במעוזם שבהרי גופנה, והתארגנו במדבר תקוע ועברו למלחמת גרילה.
בעקבות פעולת התגמול של יונתן ושמעון כלפי תושבי מידבא, שאנשיהם רצחו את יהוחנן אחיהם, בקכידס ניצל שעת כושר זו, ויצא להילחם במורדים ולנסות להשמידם (157 לפנה"ס). צבאו ניסה ללכוד את המורדים בשובם מעבר הירדן כאשר הוא לוחץ אותם ממזרח לעבר נהר הירדן וצפון ים המלח. אחרי התקפת נגד מצד המורדים, שגרמה לצבאו לאבדות קשות, נמלטו המורדים חזרה למדבר יהודה, ובקכידס חזר לירושלים בידיים ריקות. כדי להבטיח את שלטונו בקכידס החל בהקמת קו ביצורים במבואות ירושלים, שהגנו עליה מכל כיוון: בית אל בצפון, בית חורון בצפון-מערב, אמאוס ממערב, תמנה מדרום-מערב, תקוע מדרום-מזרח, יריחו ממזרח, ופרתנון מצפון-מזרח.
לאחר הפוגה של שנתיים בקכידס שיצא לאנטיוכיה חזר בראש צבא חזק ללכוד את המורדים שחזרו למודיעים בעת העדרו. בעקבות רדיפתו הם ברחו ממודיעין ושיקמו את בית בצי באזור ספר המדבר, התיישבו בה ואף ביצרוה. בקכידס ניסה לצור על היישוב, אך יונתן הטרידו מבחוץ, וצירף אליו שבטים נודדים, ואף אחיו שמעון הצליח לצאת מהעיר ולשרוף את מכונות המצור. כישלון זה הניע את בקכידס להסכים למשא ומתן עם יונתן, שמהלכו קיבל יונתן רשות להתיישב במכמש הסמוכה לירושלים, אף כי בירושלים עוד נותר חיל מצב סלאוקי (155 לפנה"ס). תקופה לאחר מכן, לאחר צאת הצבא הסלוקי מיהודה, הרחיב יונתן שלטונו על רוב ארץ יהודה. בשנת 152 לפנה"ס עימותים פנימיים בממלכה הסלאוקית הביאו את המלך דמטריוס הראשון לפנות ליונתן בבקשת עזרה, תמורתה קיבל אישור להיכנס עם צבאו לירושלים, ואף לגייס צבא ולייצר נשק, ואף להיות מושל ארץ יהודה ועבר הירדן. בכך למעשה התבטלו סופית כל הישגי הסלאוקים והמתייוונים מקרב אלעשה. שנתיים לאחר מכן בשנת 150 לפנה"ס קיבל יונתן את התואר סטרטגוס ומרידרכס של יהודה מידי מלך סוריה.
מקורות
תיאור הקרב הנוכחי קיים רק בספר מקבים א', שמצטיין בדיוק רב, תוך שבאופן ברור מאליו הוא מתמקד ביהודה המכבי שזהו הקרב האחרון שלו. הוא גם צריך להסביר איך המצביא היהודי הובס ונפל בקרב, ולכן הוא ממעיט מאד מסדר הכוחות שלו, באופן שהופך להיות לא סביר לחלוטין. לעומתו יוספוס ב"קדמוניות היהודים" מסתמך באופן בלבדי על ספר מקבים א', תוך שהוא משבש כמה וכמה דברים.
לקריאה נוספת
מקורות עתיקים
- מקבים א', ט' 1–22
- יוספוס, "מלחמות היהודים", א' 41–46
- יוספוס, "קדמוניות היהודים", י"ב 420–433
מקורות מודרניים
- מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57–68, מובא בספר מדינת החשמונאים, עמ' 189–190
- בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, הוצאת משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 284–307
- בצלאל בר כוכבא, קרב אלשה (מק"א ט, 1-52), בית מקרא יט, 1974 (תשלד), עמ' 419–434
- שרגא גפני, נפילת יהודה במערכת ליש, מחניים ל"ז - תשי"ט, באתר דעת.
הערות שוליים
- ^ בספר מקבים א' כתוב כי הקרב התקיים בחודש הראשון לשנת 152. בר כוכבא קובע כי מדובר לפי שיטת החישוב ה"בבלית" למניין הסלאוקי, הפותחת באפריל של 311 לפנה"ס ולא על פי השיטה המוקדונית-סורית הפותחת באוקטובר 312
- ^ מקבים א' ז' 8
- ^ ראה בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 288
- ^ הר סובר שהמספר סביר, אבי יונה מתאר שצבאו של בקכידס היה גדול למדי ולכן לא הותקף בדרך, ובצלאל בר כוכבא, מקבל את מספר הכוח הסלאוקי כמהימן, וסובר שהפעם בעל מקבים א' דייק בסדרי הגודל של הסלווקים, אם כי עיגל אותם מעט כלפי מעלה. בין היתר בשל דרגתו הגבוהה של בקכידס, והשלב המתקדם של המרד, וכן דיכוי מרד טימארכוס שאיפשר להפנות חלק מהגייסות ליהודה. "החשש מתערבות רומית, מפלתו של ניקנור והשלב המתקדם של המרד חייבו את השלטונות לתגובה מסיבית שחרגה בעצמתה מהרגיל".
- ^ בר כוכבא ומשה דוד הר סוברים כי מספר החיילים המכביים לא סביר, ותיאור מהלכי הקרב מורה כי המספר מופרך לחלוטין, ונועד להסביר את התבוסה ונפילת המצביא בקרב. על פי בר כוכבא סביר שחייליו של יהודה היו בסדר גודל של כ-3,000 חייל שזו הייתה המסגרת המקובלת אצל החשמונאיים. גם אבי יונה סובר שיש להתייחס למספר זה בפקפוק וסובר שמספר הלוחמים החשמונאים עמד על מספר אלפים.
- ^ מלחמת החשמונאים עמ' 295 ועמ' 80-81
- ^ בצלאל בר כוכבא טוען כי מספר הכוח היהודי היה גדול מהמתואר, וממדי העריקה לא היו גדולים מבקרבות אחרים, וכי העריקה הגדולה נועדה להסביר את ההפסד בקרב. (מלחמות החשמונאים - עמ' 292, 295)
- ^ מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57–68, מובא בספר מדינת החשמונאים, עמ' 191-192
- ^ לגבי המסלול המדויק של מסעו של בקכידס חלוקים החוקרים. באופן כללי יש שלוש שיטות עיקריות. ע"פ איבל-קלין המסלול הוא דרך אזור הבקעה: ארבל, בית שאן, יריחו ירושלים ואל בירה. ע"פ אוולד-גרין המסלול היה דרך גב ההר, עמק יזרעאל, מסיליה, סמריה, שכם, סנג'יל, אל בירה. ע"פ גרים-אסטרלי המסלול היה דרך עבר הירדן: מאירביד דרומה וחציית הירדן ליד הגלגל. בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, נספח ח' עמ' 365-369
- ^ איבל מזהה את המקום על פי דמיון שם, קונטקסט גאוגרפי ומציאת קרמיקה הלניסטית במקום. קונדר וקליין זיהו את המקום עם חרבת לעסה במעלה בית חורון, אך חורבה ערבית זו ומיקומה פוסלים אותם.
- ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 134
- ^ מקבים א' ט 11
- ^ מקבים א' ט 12
- ^ על פי בר כוכבא לא סביר שלחשמונאים לא היו כוחות כבדים, או לפחות בינוניים, כי אחרת הפלנקס הסלווקי בתנאי השטח היה מוחץ אותם בזמן קצר. ועל פי גרסתו של יוספוס לקרב בית זכריה היו לחשמונאים כבר אז כוחות כבדים או לפחות בינוניים. בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 80-81
- ^ בר כוכבא מציין שקשה להניח שפרשיו של יהודה הצליחו להכות את פרשיו המנוסים של בקכידס שהשתייכו למשמר המלכותי, ולכן יש להניח שהייתה זו נסיגה טקטית של בקכידס במטרה להכניס את יהודה למלכודת, לנתקו משאר לוחמיו ולסגור בפניו את דרכי הנסיגה
- ^ במקור היווני של מספר מקבים א' כתוב "אשדוד ההר", מה שבוודאי לא ייתכן. טורי הציע "עד מעלה ההר", ואיבל בתחילה גרס "חצור ההר", אך בהמשך קיבל את תיקונו של מיכליס ואחרים בעקבותיו ל"אשדות ההר". כאשר אשדות במקרא מתייחס למורדות של שדרת ההר ("ואשד הנחלים" - במדבר כא טו, "מימינו אשדת למו" - דברים לג ב). ייבין מקבל את התיקון אך קובע כי הנסיגה הייתה לעבר בקעת גופנה, ואבי יונה קובע כי הכוונה למורד בית חורון, ואילו בר כוכבא קובע כי מדובר עד הר בעל חצור בסביבת טייבה-רמון, רדיפה רכובה על פרשים לאורך 12 ק"מ. איבל שהתקשה לקבל נסיגה כל כך ארוכה, קובע כי רדיפה הייתה לכיוון כללי של בעל חצור, אבל לא עד ההר ממש [בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 303, אטלס כרטא לתקופת בית שני מפה 41]
- ^ על פי בר כוכבא מדובר בחיל פרשים, ונראה כי יהודה הציב מולם אף פרשים משלו, כדי לא לחשוף את הרגליים להתקפת פרשים מהאגף השמאלי של הסלווקים
- ^ בר כוכבא סובר שמדובר בפרשים ולא בכל האגף עצמו
- ^ מקבים א' ט 13
- ^ בר-כוכבא מעיר כי לא נראה שהסלווקים אפשרו את פינוי גופתו של יהודה שהיה מורד, ובמיוחד לאחר מה שעשה לניקנור, ונראה כי אחיו חילצו את גופתו במבצע הירואי, אם בעיצומו של הקרב ואם לאחר מכן. וקשה להבין מדוע בעל מקבים א' פוסח על מבצע חילוץ זה שהיה בו לפרנס סיפור הירואי
 קרבות המכבים (מרד החשמונאים)
| ||||||||
| שליט | אנטיוכוס הרביעי (175 - 164) |
אנטיוכוס החמישי (164 - 162) |
דמטריוס הראשון (162 - 150) | |||||
| שנה לפנה"ס | 166 | 166 | 165 | 164 | 162 | 162 | 161 | 160 |
| אתר הקרב | אפולוניוס | בית חורון | אמאוס | בית צור | בית זכריה | כפר שלמא | חדשה | אלעשה |