יחסי ישראל–לבנון
| יחסי ישראל–לבנון | |
|---|---|
|
|
| |
| ישראל | לבנון |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 22,072 | 10,400 |
| אוכלוסייה | |
| 10,009,800 | 5,820,570 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 509,901 | 17,937 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 50,940 | 3,082 |
| משטר | |
| דמוקרטיה פרלמנטרית | רפובליקה |
היחסים בין ישראל ללבנון מעולם לא התקיימו במישור הכלכלי או הדיפלומטי, אף שלבנון הייתה המדינה השנייה בליגה הערבית שהסכימה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם ישראל בשנת 1949 (הראשונה הייתה מצרים). לבנון לא השתתפה במלחמת ששת הימים ב-1967 או במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973, ועד שנות ה-70 המוקדמות היה גבול ישראל–לבנון הרגוע ביותר מבין גבולותיה של ישראל עם מדינות ערב. קו הגבול בין ישראל ללבנון מכונה "הקו הכחול".[1]
ככלל, נוהלו מרבית היחסים של ישראל עם לבנון עם האוכלוסייה הנוצרית בלבנון, וכמעט שלא התקיימו יחסים כלשהם עם האוכלוסייה המוסלמית במדינה.
רקע היסטורי
היחסים בין שתי הארצות הם קדומים מאוד, כאשר הגבול בין הגליל להר הלבנון נע ונד במשך השנים.
לפני תקומת המדינות
עד 1943, עת השיגה לבנון עצמאות, היו שטחי שתי המדינות נתונים תחת מנדט צרפתי ומנדט בריטי, אולם יחסים בין התנועות הלאומיות שבעקבותיהן קמו שתי המדינות התקיימו זמן רב לפני כן.
עד מלחמת העולם השנייה
לתנועה הציונית היו קשרים רבים בלבנון, הן בקרב הקהילה היהודית והן בקרב העדות השונות. בבירות התקיימו בתי ספר של כי"ח, וכן בית ספר עברי-ציוני.[2] עם זאת, בקרב הקהילה היהודית היו פעילים אנטי-ציונים, והשלטון הצרפתי התמיד בלחציו להחלפת העברית בערבית ובצרפתית, אליהם נכנע רב הקהילה שלמה טאג'ר.[3] גם בארץ ישראל היו קהילות מרוניות, כגון בברעם ובגוש חלב.
ההתבססות הציונית בארץ ישראל והתעוררות הלאומיות הלבנונית התחילו ביחסי שלום וידידות בין השתיים. משפחת סורסוק היוונית-אורתודוקסית מכרה אדמות רבות בצפון ארץ ישראל לפעילים וארגונים ציוניים שונים, עליהן הקימו חלוצים יישובים רבים. תלמידים ארץ-ישראליים למדו באוניברסיטה האמריקאית בביירות, וחלקם, כאברהם גרין ואליהו אילת, תרמו לקיום קשרים בין מוסדות הציונות ללבנונים לאומיים, בעיקר נוצרים. בין הציונים והמרונים התקיימו שיתופי פעולה על בסיס תפיסה, שהייתה משותפת למנהיגים משני הצדדים, לפיה ישראל, כבית הלאומי היהודי, ולבנון, כבית הלאומי המרוני, צריכות לשתף ביניהן פעולה על-מנת לחזק את כוח העמידה שלהן אל מול העולם הערבי-מוסלמי הסובב. בין הקשרים הבולטים ניתן למנות את המגעים עם אמיל אֶדֶה וקשרים בין אליהו אילת, ויקטור יעקובסון, משה שרתוק, יוליוס סימון ואחרים מהסוכנות היהודית לשארל קורם ומקורבים אליו לצורך הקמת 'אגודת ארץ ישראל - לבנון' ובנייה משותפת של סכר חשמלי בנהר הליטני, לתועלת שתי המדינות.[4][5][6] לבנון השתתפה בתערוכת יריד המזרח בתל אביב. זמן קצר לפני פרסום מסקנות ועדת פיל, נפגש חיים ויצמן עם אמיל אֶדֶה בפריז ומסר לו את דו"ח על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית הגובלת בלבנון, ואדה השיב ש"יש לו הכבוד לברך את נשיאה הראשון של מדינת היהודים העתידה לקום" וביקש שחוזה הידידות הראשון שלה ייחתם עם לבנון.[4]
עוד בתחילת רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית גינה הפטריארך המרוני אנטון ערידה (אנ') את אפליית ורדיפת היהודים, והצהיר שהיהודים הם אחי הנוצרים באנושות והאלוהים בחר בהם לשמירת הדת.[7]
מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד פרוץ מלחמת העצמאות
במהלך שנות המלחמה ירד כוחם של תומכי הציונות הלבנונים בשל השתלטות צרפת של וישי ולאחר מכן הכיבוש הבריטי בלבנון, שעודד את ירידת מחנה אמיל אֶדֶה הציוני ועליית מחנה בשארה אל-ח'ורי הפרו-ערבי. עם זאת, המשיכו המגעים להקמת 'אגודת ארץ ישראל - לבנון' ולבניית סכר בליטני.[4] מחנה אל-ח'ורי האמין כי לא ניתן להילחם בערבית ובאסלאם, ולכן יש לנסות לחיות עמם בשלום. לכן התאים עצמו המחנה לעמדה הערבית והתנגד לציונות.
הקהילה היהודית לא נפגעה כלל ממשטר וישי הקצר,[8] והמנהיג הרוחני של יהודי לבנון בן ציון ליכטמן היה פעיל בענייני ארץ ישראל ונפגש ב-1945 עם ראשי המזרחי וראשי אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין והרב משה בלוי. הוא תמך בבקשות הרבנים יצחק הרצוג ויהודה לייב מימון לסיוע למוסדות תורניים בישראל, ועל פי דרישתו אספו בני קהילתו כסף לסיוע למעפילים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, המשיך הפטריארך המרוני ערידה לגנות את מעשי הנאצים ביהודים, וכן תמך ביחסים עם הציונות והעניק את חסותו ל'אגודת לבנון - ארץ ישראל'.[7] ב־1944 ביקרו נבחרות ספורט ארץ־ישראליות בלבנון.[9]
ב-1943 קיבלה לבנון עצמאות, ואל-ח'ורי הפן-ערבי נבחר לנשיא לבנון. הדבר קבע את יחסה השלילי של ההנהגה המדינית הלבנונית כלפי ישראל בשנים הבאות.
הכרזת החלוקה והקמת מדינת ישראל המתוכננת איימו על האיזון העדין בין הנוצרים למוסלמים בלבנון, מכמה טעמים: האפשרות שגורמים מרונים יתמכו בישראל ויביאו לקרע עם העולם הערבי, האפשרות שישראל תתחרה כלכלית בלבנון ותביא להתמוטטות המשק הלבנוני, והאפשרות שישראל תאיים טריטוריאלית על לבנון (אפשרות שהפכה מוחשית מאוחר יותר, כשבמבצע חירם כבש צה"ל שטחים עד הליטני). אל-ח'ורי עצמו קרא בעצרת האו"ם לבטל את הצעת החלוקה, כדי שיתאפשר "ליהודים ולערבים לחיות בארץ-ישראל יחדיו בדיוק כפי שיהודים וערבים חיים בלבנון", וייתכן שהאמירה מבטאת חשש, שמא הצלחת החלוקה בארץ ישראל תוביל לחלוקה דומה בין המוסלמים לנוצרים בלבנון.[10]
לעומת אל-ח'ורי, הכמורה המרונית תמכה בציונות. הפטריארך ערידה העיד בועדת החקירה האנגלו-אמריקאית[7], וגם ארכיבישוף ביירות איגנאטיוס מובארכּ (אנ') הביע את צערו על שלא עלה בידו להופיע בפני הוועדה, ושלח תזכיר בו טען שהתנגדות השלטונות הלבנוניים לציונות נובעת מלחץ ערבי בלבד, הערבים הם כובשים ופולשים שמנסים לדכא את הזהויות המקוריות בארץ ישראל ובלבנון, הציונות אחראית להפיכת הארץ משוממה וענייה לפורייה ומשגשגת, ושיש צורך להקים בית לאומי יהודי הן מבחינה מוסרית והן מבחינת ההגנה על המיעוטים במזרח התיכון מפני הערבים והאסלאם.[11]
במהלך מלחמת העצמאות הישראלית
ערך מורחב – מלחמת העצמאות
לאחר הכרזת העצמאות בעיצומה של מלחמת העצמאות, הכריזו צבאות מדינות ערב מלחמה על ישראל והכינו כוחות ללחום בה. לבנון, תחת שלטון בשארה אל-ח'ורי, לא פלשה בפועל, אך הכריזה על עצמה כצד לוחם. לפי תוכנית החלוקה, רוב הגבול הדרומי של לבנון גובל במדינה הערבית, ולכן לבנון סייעה לצבאות ערב ולצבא ההצלה מדרום לה. צבא לבנון סייע בכיבוש מלכיה, וחמישה חודשים לאחר מכן, במהלך מבצע חירם באוקטובר 1948, כבש צה"ל את כל הגליל וכן 14 כפרים בלבנון, עד נהר הליטני. צבא לבנון, לעומת זאת, כבש את ראש הנקרה.[12]
הסכם שביתת הנשק בין לבנון לבין ישראל
הסכם שביתת הנשק בין לבנון לבין ישראל בתום מלחמת העצמאות היה פשוט יחסית. שלא כמו בהסכמי שביתת הנשק האחרים, לא היה שום סעיף ששרטט את הגבול הבינלאומי עם לבנון, וההסכם המשיך להתייחס לקו הגבול בין המנדט הבריטי לבין המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון כאל הגבול הבינלאומי הקבוע בין המדינות. 14 הכפרים שישראל כבשה וכיבושי לבנון בראש הנקרה פונו, למרות שישראל ביקשה להחזיק בהם על מנת להפעיל לחץ על סוריה שתיסוג מהשטחים שכבשה מעבר לגבול המנדט הבריטי–סווריה. שלא כמו בארצות ערב אחרות, האוכלוסייה היהודית גדלה בלבנון לאחר קום מדינת ישראל.
לאחר מלחמת העצמאות
לאחר הסכמי שביתת הנשק ועד מלחמת האזרחים בלבנון היו יחסי ישראל-לבנון קורקטיים. יהדות לבנון מנתה כ-10,000 יהודים, רובם גרו בביירות, בשכונת ואדי אבו ג'מיל.[13] למשך שנים רבות הותר לאזרחים לבנונים להיכנס לישראל דרך מעבר ראש הנקרה לביקורי משפחות, צליינות ונופש[14][15] אך היציאה מלבנון נאסרה על אזרחים יהודים.[16] בכירים בכנסייה המרונית ובכנסייה היוונית-קתולית ביקרו בישראל, ביניהם גם קרוב משפחה של בשארה אל-ח'ורי, כדי לבקר את בני עדתם, לפעול למען חזרת עקורי ברעם לכפרם ולהתרשם מההישגים ומהקִדמה במדינת ישראל.[15][17]
ביוני 1950 הופל מטוס נוסעים של חברת בת של אייר פראנס שטס מביירות לעמאן לאחר שחדר לשטח האווירי הישראלי. על פי ההודעה הרשמית הלבנונית, נהרגו שני נוסעים ונפצעו שבעה.[18]
ב-1959 דיווח המכון לעניינים יהודיים של הקונגרס היהודי העולמי, כי לבנון היא המדינה היחידה מבין 11 מדינות מוסלמיות במזרח התיכון, שלא הפלתה את היהודים לאחר קום המדינה.[19] יהודים גם יכלו לרכוש קרקעות בכל רחבי המדינה ללא הגבלה.[20]
במהלך מלחמת האזרחים בלבנון ב-1958 תמכה ישראל בממשלת לבנון בראשות כמיל שמעון, וסייעה לו ולתומכיו, באמצעות מטוס מסוג DC-3 דקוטה של חיל האוויר האירָני שהעביר במשך חודש שלל ממלחמת סיני לידי אנשיו של שמעון.
לבנון לא נטלה חלק במלחמת ששת הימים או במלחמת יום הכיפורים. לפני מלחמת ששת הימים, במהלך חודש מאי 1967, פעלה לבנון למנוע את המלחמה בתיווך צרפתי.[21] ב-2 ביוני הודיע לבנון שלא תיכנס לברית הגנה עם מצרים כפי שעשתה ירדן.[22] שבוע לאחר המלחמה העבירה ישראל ללבנון אזהרה שיש כוונה לפגוע בקהילה היהודית בביירות, בעקבות הניצחון הישראלי. וממשלת לבנון שלחה כוחות משטרה להגן על הרובע היהודי.[23] לאחר המלחמה נחשף כי רמטכ"ל צבא לבנון סירב לתקוף את ישראל, למרות פקודה שקיבל מראש הממשלה המוסלמי רשיד כראמי,[24] ושהמנהיגים המרונים פואד שהאב, כמיל שמעון ופייר ג'ומאייל ביקרו בפריז, לונדון ווושינגטון לפני המלחמה, והשיגו ערבות לשלמות הטריטוריאלית של לבנון. בנוסף הועברו מקו הגבול עם ישראל קצינים שהושפעו מהתעלומה הערבית והיו להוטים לתקוף.[25] ב-22 ביוני 1967 הודיעו מנהגי הפלנגות שעל לבנון להיות מדינה נייטרלית.[26] לאחר המלחמה חזרה כלכלת לבנון לשגשג תוך זמן קצר.[27]
בראשית שנות הששים חיו בלבנון כ־9,000 יהודים. עם השנים גברה הגירתם מהמדינה, בעיקר לקנדה, ארצות הברית וברזיל. בשנת 1968 נותרו בלבנון 3,000 יהודים.[28] ב-1971 נחטף בביירות בידי סוכנים סורים מזכיר הקהילה היהודית הלבנונית, פרופסור אלברט אליה, בן ה־69. הוא הוחזק בדמשק, והוצא שם להורג.[29] כשהחלה מלחמת האזרחים בלבנון, ב-1975 נשארו בקהילה היהודית רק כ־1,800 נפש. במהלך הקרבות בין המוסלמים והנוצרים, שכונת ואדי אבו ג'מיל, שהייתה קרובה לאזור החיץ בין האזורים שבשליטת המוסלמים לאזורים שבשליטת הנוצרים, נפגע קשה ורבים מהיהודים נטשו אותה.[30] באפריל 1976 דווח כי נותרו רק 400 יהודים בלבנון.[31]
התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון
- ערך מורחב – התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון
התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים התאפיינה בפעולות טרור פלסטיני שנעשו מלבנון (ירי רקטות, פיגועי מיקוח ופיגועי רצח), ובתגובה צבאית ישראלית בעוצמות שונות.
פיגועים בולטים בתקופה זאת:
- אוטובוס ילדי אביבים: פיגוע ירי שהתרחש ב-22 במאי 1970 ליד קיבוץ ברעם, על הגבול בין ישראל ללבנון. חוליית מחבלים מארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" ירתה אל עבר אוטובוס שהסיע את ילדי מושב אביבים ורצחה 12 מנוסעיו, בהם 9 ילדים. ילדה נוספת, שנותרה עם רסיס בראשה בעקבות הפיגוע, נפטרה לאחר 43 שנים מזיהום של הרסיס.[32]
- הפיגוע בקריית שמונה: נערך בידי מחבלים אשר חדרו לישראל מלבנון, ב-11 באפריל 1974. המחבלים הגיעו לעיירה קריית שמונה[33] ורצחו בה 18 ישראלים – 16 אזרחים ושני חיילים - בטרם חוסלו. 15 ישראלים נוספים נפצעו בפיגוע. היה זה פיגוע הטרור הראשון בישראל, שבו חדרו מחבלים ליישוב עירוני, מהלך של כברת דרך מהגבול, ומבלי שהכינו לעצמם נתיב מילוט. משמעות הדבר היא בעיקר היכולת לפגוע במספר רב יותר של קורבנות, מבלי להקדיש אמצעים וזמן לשלב המילוט
- הפיגוע במעלות: התרחש במעלות ב-15 במאי 1974. בתחילת האירוע נרצחו על ידי מחבלים נוסעת ברכב מסחרי, סמוך למושב צוריאל, לאחר מכן שלושה מתושבי המקום, ובהמשכו הוא הפך לפיגוע מיקוח שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים מצפת אשר לנו במעלות. בעקבות ניסיון חילוץ כושל נרצחו 22 מבני הערובה ונהרג חייל צה"ל. שלושת המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל. 68 אזרחים וחיילים נפצעו.
- הפיגוע בנהריה אירע בליל 24-25 ביוני 1974, ובו חדרה חוליית מחבלים מארגון פת"ח בדרך הים מלבנון לנהריה, רצחה חייל ושלושה אזרחים וחוסלה בידי כוח מסיירת גולני.
- הפיגוע בכפר יובל: פיגוע מיקוח שבוצע על ידי חזית השחרור הערבית ב-15 ביוני 1975 במושב כפר יובל שבאצבע הגליל, ובו נלקחו תושבי בית במושב כבני ערובה. בפיגוע נרצחו שניים מבני הערובה ולוחם מהכוח שפרץ לשחרר את בני הערובה. ארבעת המחבלים חוסלו בידי הכוח הפורץ.
- פיגוע כביש החוף בוצע ב-11 במרץ 1978 על ידי קבוצה של 11 מחבלים מהפת"ח, שהגיעה לחוף מעגן מיכאל בסירות גומי. המחבלים השתלטו על אוטובוס "אגד" ונהג לנסוע לתל אביב. ביריות של המחבלים לעבר כלי רכב שנקרו בדרכם ולעבר נוסעי האוטובוס נרצחו 35 ישראלים ונפצעו 71.
- הפיגוע בנהריה, שבו נרצחו בנהריה שוטר ושלושה בני משפחת הרן.
- הפיגוע במשגב עם: פיגוע מיקוח שהתרחש בקיבוץ משגב עם שבצפון אצבע הגליל ב-7-8 באפריל 1980, שמטרתו שחרור מחבלים הכלואים בישראל. האירוע הסתיים בחיסול המחבלים על ידי כוח של סיירת מטכ"ל. באירוע נרצחו מבוגר וילד מבני הקיבוץ, ונהרג חייל.
מבצעי צה"ל בלבנון בתקופה זאת:
- מבצע תשורה נערך ב-28 בדצמבר 1968, ובמסגרתו פשטו כוחות סיירת מטכ"ל וצנחנים בפיקודו של רפאל איתן על שדה התעופה הבינלאומי ביירות, והשמידו 14 מטוסי נוסעים של חברות תעופה ערביות.
- מבצע קלחת 2 נערך ב-12 וב-13 במאי 1970 לביעור ריכוזי מחבלים בשישה כפרים בדרום לבנון, באזור שכונה "פתחלנד", שהתפשט בהדרגה והפך לקרב בין כוחות צה"ל והצבא הסורי שהסתייע בחיל משלוח עיראקי.
- מבצע קלחת 4 מורחבת נערך ב-16, 17 בספטמבר 1972 בדרום לבנון כנגד ארגוני מחבלים בתגובה לשורת פעולות טרור ובהם טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
- מבצע ברדס 54–55 נערך ב-20 - 21 בפברואר 1973, ובמסגרתו פשטו כוחות צנחנים והקומנדו הימי, על יעדי מחבלים כ-180 ק"מ בעומק לבנון, מצפון לטריפולי.
- מבצע אביב נעורים נערך בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973. כוחות מסיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים ושייטת 13 תקפו מספר יעדי פת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין בביירות ובאזור צידון, בתגובה לגל התקפות טרור שביצעו ארגונים פלסטיניים. במבצע נהרגו שלושה מבכירי פת"ח, שהופתעו בדירותיהם, - מה שגרם לזעזוע בארגון,[34] כמו כן נהרגו, על פי הדיווח, כ-100 אנשי פת"ח, שני אנשי ביטחון לבנוניים, ואזרחית איטלקייה אחת. בנוסף לכך פוצצו משרדים, בתי-מלאכה לייצור ותיקון מוקשים, רקטות, תחמושת ונשק. הכוח הישראלי איבד שני חיילים.
- מבצע ליטני: נערך בחודש מרץ 1978 ובו חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. מטרת המבצע הייתה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, ובכך להפחית את פעילותם כנגד מדינת ישראל ואזרחיה.
- מבצע שלכת נערך בליל 8–9 ביוני 1978, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים ומהקומנדו הימי, שהובלו ליעדם בספינות חיל הים, על בסיס מחבלים בלבנון. יעד המבצע היה בסיס אימונים של פת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. בבסיס זה, שנמצא מדרום לנחל הזהרני, בין מטעי בננות ופרדסים, שהו חוליות מחבלים וממנו יצאו בדרך הים לפיגועים בשטח ישראל, בהם הפיגוע במלון סבוי ופיגוע כביש החוף. קודם למבצע הגיע מידע מודיעיני על כוונה לערוך בישראל פיגוע נוסף מבסיס זה. מטרת המבצע הייתה חיסול מחבלים ופגיעה בתשתיתם. מבצע זה היה הראשון שנערך נגד מחבלים לאחר מבצע ליטני.
- מבצע מנורה נערך בליל 18 - 19 בינואר 1979, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים ומחטיבת גולני, על בסיסי מחבלים בלבנון, שמטרתו הייתה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.
- מבצע מתח גבוה: פשיטה שבוצעה על ידי שייטת 13 (הקומנדו הימי) ב-17 באפריל 1980, בו השמידו כוחות השייטת בסיס בדרום לבנון, ממנו עמדו לצאת מחבלים לפיגוע מיקוח בישראל.
- מבצע מוביל נערך בליל 18 - 19 באוגוסט 1980, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים ומחטיבת גולני, על בסיסי מחבלים בלבנון, במטרה הייתה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.
- מבצע סיגל: נערך בליל 18-19 בדצמבר 1980, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים, על בסיס מחבלים בלבנון, במטרה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.
- מבצע ערבית נערך בליל 9 - 10 באפריל 1981, ובו פשטו לוחמי צה"ל, על בסיסי מחבלים בלבנון, במטרה הייתה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.
- מבצע צלצל נערך בליל 19 - 20 ביולי 1981, ובו פשטו לוחמים מחטיבת הצנחנים, על בסיס מחבלים בלבנון, במטרה לפגוע במחבלים ולהרוס תשתיות טרור.[35]
אירועים נוספים שלא התפרסמו היו נפילות בשבי של טייסים ישראלים, שהוחזרו בשלום.[36]
מלחמת האזרחים הלבנונית ומלחמת לבנון הראשונה
- ערכים מורחבים – מלחמת לבנון הראשונה, טבח סברה ושתילה, מדינת לבנון החופשית, בשיר ג'ומאייל, הסכם ישראל-לבנון 1983
מספר מיליציות ימניות היו בעלות בריתה של ישראל במלחמת האזרחים הלבנונית.
במהלך מלחמת לבנון הראשונה שיתפה ישראל פעולה באופן נרחב עם הפלנגות הנוצריות ואנשי צבא לבנון החופשית שישראל סייעה להם להפוך לצד"ל. ישראל העניקה סיוע נרחב למדינאים הנוצרים ולראשי המיליציות הנוצריות (החזית הלבנונית ואחרים) וקיימה קשרים פעילים עמם.
המלחמה שפרצה עקב המתקפות שביצעו ארגונים פלסטיניים לעבר שטחי ישראל, עקב מלחמת האזרחים הלבנונית, גרמה לנוצרים הלבנונים לחבור לישראל במאבקם נגד השלטון המוסלמי. במהלך תקופה זאת ישראל ספגה ביקורת נוקבת על חשדות בדבר השתתפותה במעשי טבח סברה ושתילה, שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות בין 16 בספטמבר לבין 18 בספטמבר 1982, במאות מתושבי מחנות הפליטים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ושכונת אלפאכהאני שבמערב ביירות. כוחות הפלנגות נכנסו למחנה כחלק מהשתלטות צה"ל על מערב ביירות ולכן רבים טענו שכוחות צה"ל אף הם השתתפו בטבח.
באותן שנים היה ידוע על ניסיונה של ישראל להביא למינויו של בשיר ג'ומאייל כנשיא לבנון, שאף נבחר ב-23 באוגוסט 1982 אם כי נרצח טרם היכנסו לתפקיד ב-14 בספטמבר 1982.
ג'ומאייל שימש כמנהיג פוליטי וצבאי של "הכוחות הלבנוניים" (איגוד המיליציות הנוצריות) והוא פעל להפוך אותם לכוח הצבא הנוצרי היחיד בלבנון באמצעות פירוק שאר המיליציות הנוצריות והפלנגות הנוצריות שבראשותו ביצעו התקפות נרחבות על מיליציות אחרות ובין האירועים המכוננים ביותר של הפלנגות היה "יום הסכינים הארוכות" - מתקפת הפלנגות ב-7 ביולי 1980 כשאנשי הפלנגות הנוצריות תקפו את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אף שפיקודם הנפרד בוטל וכך הפכו הכוחות הלבנוניים לנאמנים לפלנגות והורכבו מאנשיהם והמיליציה המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.
אחרי שאש"ף סולק מביירות בקיץ 1982, טס באשיר ג'ומייל לעיר החוף נהריה כדי להיוועד עם מנחם בגין ואריאל שרון. בגין ושרון הציעו כי ישראל ולבנון יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, אך ג'ומייל הציע מעין הסכם אי-תוקפנות רשמי. כששרון הזכיר לג'ומייל כי ישראל שולטת במרבית שטחי לבנון באותה עת, וכי יהיה זה נבון לעקוב אחרי ההוראות של ישראל ג'ומייל הושיט את ידיו והשיב "שים אזיקים על ידיי.... אני לא צמית שלך". ג'ומייל עזב את הארץ מבלי לבצע כל הסכם רשמי וכעבור שבועיים נרצח על ידי לאומן סורי.
כחודשים ספורים לאחר הפלישה הישראלית ללבנון ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון. יש שראו בו שליט בובה מטעם ישראל וטענו נגד מינוי אדם שעלה לשלטון על כידוני צה"ל ושמקור הון משפחתו מגיע בעיקר מהברחות ועסקי גידול סמים בבקעת הלבנון, לנשיא מדינה. זמן קצר לאחר היבחרו לנשיא הוכרז בישראל על הסכם שלום צפוי עם לבנון בהנהגתו, אך מצדו של בשיר היו הדברים מורכבים יותר. רצונו לזכות בלגיטימציה כלל-לבנונית וכלל-ערבית חייב אותו להצניע את יחסיו עם ישראל. בישראל התקשו לקבל את המהפך בהתנהגותו של ג'ומאייל ואת הצעתו לדפוס של יחסים לא-רשמיים בין לבנון לישראל בנוסח יחסי ישראל-איראן לפני נפילת משטר השאה. כך או כך, עוד לפני שהספיק להיכנס בשיר לתפקידו כנשיא, הוא נרצח בעת נאומו במטה הפלנגות בשכונת אשרפייה במזרח ביירות. המטען הונח על ידי חביב טנוס שרתוני, חבר המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, בדירת אחותו בקומה מעל החדר שבו התקיים הנאום. מותו עורר בישראל דאגה רבה. למחרת, עם אור הבוקר, נכנסו כוחות רגלים של צה"ל באישור ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון לתפוס נקודות מפתח במערב ביירות. תוך יומיים הושלמה הפריצה, וכוחות צה"ל שלטו ברחובות הראשיים במערב ביירות ואף הקיפו את המחנות סברה ושתילה מבלי להיכנס לתוכם. יומיים לאחר הירצחו של בשיר ג'ומאייל ביצעו אנשי הפלנגות את טבח סברה ושתילה כנקמה ולאחר מותו ירש אותו בתפקידו כנשיא לבנון אחיו אמין ג'ומאייל.
לאחר ההתנקשות בחייו של ג'ומייל, חתמו ישראל ולבנון על הסכם ה-17 במאי 1983, אשר היה מעין הסכם שלום. לבנון חתמה על ההסכם תחת לחץ אמריקני וישראלי, אבל זה היה בניגוד לסוריה. ההסכם הותנה בנסיגה סורית, שלא התרחשה לפני אפריל 2005. רוב תוכן האמנה הכיל פרוטוקולים תזכירים סודיים. בית המחוקקים הלבנוני אשרר את האמנה בהפרש של 80 קולות, אבל בעמדה המקומית החלש מאוד ולא יציבה, הנשיא אמין ג'ומייל ביטל את הסכם השלום ב-5 במרץ 1984. בלחץ סורי מתפשר, אחרי שחיל הנחתים האמריקני נסוג עקב נסיגת ישראל.
ישראל קיימה יחסים ענפים עם הנוצרים בלבנון והעניקה למיליציות הנוצריות אספקת כלי נשק ושירותים שונים למדינת לבנון החופשית, המדינה שנוצרית שעל הקמתה הכריז סעד חדאד באופן חד-צדדי בתקופת מלחמת האזרחים הלבנונית. באותה תקופה ישראל סיפקה שירותים רבים למדינת לבנון החופשית שהקים סעד חדאד וכיום ישראל מקיימת קשרים ברמה נמוכה עם הנוצרים בלבנון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה נוצלה שהת כוחות צה"ל במדינה בכדי לקדם את היחסים המבוססים עם הנוצרים גם בתחום האזרחי לכדי מעין יחסים דיפלומטיים וכלכליים נורמליים שבהם יוכלו להשתלב גם אוכלוסיות נוספות במדינה, בנוסף לנוצרים. במסגרת ניסיונות עולה אף פעלה בביירות במהלך תקופת המלחמה נציגות דיפלומטית ישראלית ושהופעלה על ידי משרד החוץ במעמד דומה לשגרירות אך נציגות זאת נסגרה בסמוך לנסיגת צה"ל לרצועת הביטחון.[37]
ההצלחה של ראשית מלחמת המפרץ יצרה הזדמנויות חדשות עבור השכנת שלום במזרח התיכון. בחודש אוקטובר 1991, בחסות ארצות הברית וברית המועצות, בשיחות השלום במזרח התיכון שהתקיימו במדריד, ספרד, שבה ישראל ודרשה במפגיע מרוב שכנותיה הערביות משא ומתן דו-צדדי ישיר למען צדק מתמשך וכולל שלום המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 (וגם החלטה 425 בעניין לבנון) וכן רעיון "שטחים תמורת שלום". לבנון, ירדן, סוריה, וכן נציגים של הפלסטינים המשיכו במשא ומתן עד לשלב הביניים של הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לבין הפלסטינים בספטמבר 1993 וכן ישראל וירדן שחתמו על הסכם שלום באוקטובר 1994. במרץ 1996, החזיקו סוריה וישראל סיבוב נוסף של שיחות מדריד, כשלבנון לא ביקשה להתכנס מחדש.
בתחילת אפריל 1996, נפתח מבצע ענבי זעם בתגובה לפעולות חזבאללה כנגד בסיסים צבאיים ישראליים בדרום לבנון. המבצע נמשך 16 יום וגרם למאות אלפי אזרחים בדרום לבנון לברוח מבתיהם. ב-18 באפריל, פגזים ישראליים פגעו בריכוז פליטים וכח או"ם בכפר קאנא, והרגו 102 בני אדם.
לאורך שנות ה-90 הייתה חוסר שביעות רצון הולכת וגדלה בישראל בשל כיבוש שטחי דרום לבנון והקמת רצועת הביטחון. חוסר שביעות הרצון גבר לאחר אסון המסוקים (1997) ועקב זאת, אהוד ברק בקמפיין לראשות הממשלה הבטיח נסיגה מלבנון, ולבסוף, ב-23 במאי 2000, צה"ל אכן נסוג מדרום לבנון, וסיים 22 שנות כיבוש. צד"ל התמוטט וכ-6,000 מאנשי צד"ל ובני משפחותיהם נמלטו מלבנון, אם כי יותר מ-2,200 חזרו עד דצמבר 2001. עם נסיגת כוחות צה"ל, רבים בלבנון החלו לקרוא לבדיקת הנוכחות המתמשכת של הכוחות הסוריים, שאומדן כוחם הוערך בסוף שנת 2001 ב-25,000.
לאחר הנסיגה
ב-16 ביוני 2000, אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את דו"ח המזכ"ל שבדק את קצב הנסיגה הישראלית. בחודש אוגוסט 2000, ממשלת לבנון פרסה יותר מ-1,000 שוטרים וחיילים באזור רצועת הביטחון לשעבר, אבל גם חזבאללה שמר על עמדות תצפית וסיורים שנערכו לאורך הקו הכחול. בעוד לבנון וסוריה הסכימו לכבד את הקו הכחול, נרשמו התנגדויות וטענות מתמשכות כי ישראל לא נסוגה באופן מלא מאדמת לבנון. כאשר המתח האזורי הסלים עם האינתיפאדה בספטמבר 2000, דווח כי חזבאללה חטף ב-7 באוקטובר שלושה חיילים ישראלים בשבי באזור המכונה חוות שבעא. זה שטח מיושב שברובו תחת שליטה ישראלית לאורך הגבול בין לבנון לסוריה כפי שנטען על ידי לבנון, למרות זאת האו"ם ורוב הקהילה הבינלאומית, כולל ישראל, הסכימו כי חוות שבעא היא חלק מסוריה. החזבאללה ביקש להשתמש בשבויים הישראלים כמנוף לשחרור אסירים לבנונים.
בשנת 2003 נהרג נער בשלומי כתוצאה מירי של חזבאללה.[38]
מאז תחילת מהפכת הארזים, בישראל היו תקוות גבוהות באשר להסכם השלום עם לבנון. בשנת 2005 התראיין סעד חרירי ואמר:
”אנחנו רוצים לעשות שלום עם ישראל. אנחנו לא רוצים מלחמות. אנו מקווים כי תהליך השלום יוליך קדימה אותנו, את הסורים ואת כל מדינות ערב”, אבל הוא הוסיף כי לבנון לא תחתום על הסכם שלום נפרד כמו שירדן ומצרים עשו. מנהיגים לבנונים אחרים ציירו אפילו קו נוקשה יותר.
מלחמת לבנון השנייה
- ערך מורחב – מלחמת לבנון השנייה
ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, אמר באוגוסט 2006 כי לבנון תהיה "המדינה הערבית האחרונה לעשות שלום עם ישראל" בשל המספר הגדול של אזרחים שנהרגו במלחמת לבנון 2006. השיח' חסן נסראללה, מנהיג חזבאללה, הכריז "מוות לישראל" והבטחות ל"שחרור" ירושלים. אין זה סביר כי לבנון תחתום על הסכם שלום עם ישראל לפני סוריה, כיוון שהשפעתה של סוריה על הפוליטיקה הלבנונית היא עדיין חזקה.
במהלך המלחמה צה"ל הפציץ בסיסים רבים של צבא לבנון, אך לא היו קרבות בין שני הצבאות. כך למשל, בשנת 2008, נחשף באמצעות ויקיליקס, שגריר ארצות הברית לשעבר בלבנון מישל סיסון, כי שר ההגנה הלבנוני שלח מסרים לישראל דרך ארצות הברית וקבע כי צבא לבנון יימנע ממעורבות בעימות עתידי בין ישראל לחזבאללה, וכי הצבא, כפי שצוטט בכבלים "יעביר מזון מעמדה ראשית, כסף, מים עם יחידות אלה, כך שיוכלו להישאר בבסיסיהם, כאשר ישראל תפגע בחזבאללה. בדיסקרטיות, הוא הוסיף כי הוא מייעץ לישראל להבטיח לא "לפוצץ גשרים ותשתיות באזורים נוצריים".
ממלחמת לבנון השניה עד מלחמת חרבות ברזל
ב-3 באוגוסט 2010, עימות שהתרחש סמוך לכפר הלבנוני עבאיסה בין צה"ל לבין צבא לבנון לאחר שסיור ישראלי בגבול התעמת עם חיילים לבנונים. ישראל טענה כי החיילים נעו בתחומי ישראל, תוך שלבנון טענה כי החיילים חצו את הגבול כדי לעקור עצים. קרב יריות שהתפתח הביא למותם של שלושה חיילים לבנונים ומפקד ישראלי בכיר: שני חיילי צה"ל וחמישה חיילים לבנונים נפצעו גם הם. עיתונאי לבנוני נהרג.
בחודש דצמבר 2018 הורה בית משפט בלבנון לחסום את האתר של חברת ויקס הישראלית בגלל המצב בין ישראל ולבנון. כתוצאה מכך, למשתמשים רבים בלבנון אין אפשרות גישה לאתריהם האישיים, ולדברי מספר מהם, עסקיהם נפגעו.[39]
באוגוסט 2020, לאחר הפיצוץ בנמל ביירות, שגרם נזק רב ללבנון (ולביירות בפרט), פנתה ישראל לגורמים ביטחוניים ומדיניים בינלאומיים במטרה להציע סיוע הומניטרי ורפואי ללבנון. נשיא המדינה, ראובן ריבלין, אף הביע תנחומים על הפיצוץ. מספר בתי חולים בצפון ישראל אף הציעו את עזרתם והודיעו כי יהיו מוכנים לקלוט ולטפל בפצועים מהאירוע אם יתאפשר.[40] יממה לאחר הפיצוץ, הואר בניין עיריית תל אביב בצבעי דגל לבנון לאות הזדהות עם העם הלבנוני בעקבות הפיצוץ, מהלך אשר גרר ביקורות רבות בישראל.[41]
ב-16 באוגוסט 2020, מספר ימים לאחר הצגת הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות, טען נשיא לבנון, מישל עאון, בריאיון לערוץ חדשות צרפתי כי אינו פוסל את האפשרות של הסכם שלום וכינון יחסים עם ישראל בעתיד, אך ציין כי לפני כן ישראל ולבנון חייבות לפתור את הבעיות ביניהן. מדובר בהתבטאות מפתיעה מצד נשיא לבנון, הנחשב למקורב לחזבאללה.[42][43]
ב-14 באוקטובר 2020 נפתח המשא ומתן בין ישראל ללבנון. השיחות עוסקות בקביעת הגבול הימי-כלכלי בין המדינות, ובמחלוקת על שטח שגודלו הוא כ-550 ק"מ רבוע.[44] ב-12 באוקטובר 2022 הושג הסכם בין שתי המדינות בעניין הגבול הימי בתיווכה של ממשלת ארצות הברית.
ב-20 ביולי 2021, שתי רקטות נורו מלבנון לגליל המערבי, צה"ל הגיב בירי ארטילרי.[45] באוגוסט 2021 החלה מתיחות עם לבנון עקב ירי של רקטות, מדרום לבנון לישראל.[46]
בתחילת יוני 2022 אישרה ישראל הצבת אסדה לקידוח גז טבעי בשדה הגז "כריש", תחת אבטחה של חיל הים, והכריזה על אזור אסור לשיט בקרבתה. ישראל טענה כי האזור בו נמצאת האסדה אינו במחלוקת. מנגד, לבנון טענה שהצבת האסדה מהווה פלישה לשטחה ופגיעה בריבונותה.[47][48] האסדה הופעלה בסוף אוקטובר 2022.
במהלך חג הפסח 2023 שיגר ארגון טרור חמאס (לפי דיווחים רשמיים) 36 רקטות על יישובים בקו העימות בצפון מדינת ישראל, 25 מתוכן ייורטו על ידי מערכת כיפת ברזל, צה"ל הגיב בירי ארטילרי למקומות הירי ותקיפת יעדי חמאס.
בחודש יוני הוקמו שני אוהלים השייכים לחזבאללה בהר דב שבשטח ישראל, מה שגרר מתיחות נוספת. בכירים בארגון הטרור חזבאללה וחברי הפרלמנט הלבנוני שיגרו איומים כי מדובר בשטח לבנוני כבוש, אף על פי שלא היה שייך למדינת לבנון מעולם.
בתחילת חודש אוגוסט 2023 פורסם בערוץ "כאן 11" כי פעילים לבנונים משתמשים בפנסי לייזר על מנת לסנוור חיילים ואזרחים על קו העימות וכי צה"ל אינו יודע איך להגיב מלבד לפזרם עם פצצות גז מדמיע.
מלחמת חרבות ברזל
- ערך מורחב – החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל
בעקבות פריצת מלחמת חרבות ברזל באוקטובר 2023 נפתחה מערכה בין חזבאללה וישראל. העימות כלל תקיפות ההדיות של חזבאללה וישראל והביא לעקירתם של כ-200,000 איש משני צידי גבול ישראל–לבנון. ישראל גם התנקשה בסאלח אל-עארורי, פעיל חמאס ששהה בביירות, בינואר 2024.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יאיר רביד-רביץ, חלון לחצר האחורית: תולדות קשרי ישראל עם לבנון, עובדות ואשליות, יהוד מונוסון: אופיר ביכורים, 2012.
- ראובן ארליך, בסבך הלבנון: מדיניותן של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל כלפי לבנון – 1918–1958, הוצאת מערכות, 2000.
קישורים חיצוניים
נאום גולדה מאיר על המתיחות בגבול לבנון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1970- עו"ד אברהם שלו ועו"ד דוד פטר, האיום על ישראל מלבנון והמשפט הבינלאומי, באתר פורום קהלת, 18 בדצמבר 2023
הערות שוליים
- ^ ה"קו הכחול" הוא קו הגבול הבינלאומי שקבע האו"ם בין ישראל ללבנון לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. זהו למעשה הקו אליו נסוגה ישראל (עם שינויים קלים) בתום מבצע "ליטאני" ב-1978, לפי החלטת מועצת הביטחון 425. מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד שנת 2000 שהו כוחות צה"ל מעבר לקו גבול זה, אולם עם החלטת ממשלת ישראל על נסיגה חד-צדדית מדרום לבנון, שבו כוחות צה"ל והתייצבו מאחוריו, כאשר האו"ם מכיר בנסיגה המוחלטת של ישראל לגבולותיה המוסכמים והלגיטימיים. מדובר בקו גבול זמני שלא הוכר בהסכם רשמי בין ישראל ללבנון ומבוסס על הגבול הבינלאומי שנקבע בין המדינות ב-1923. עם זאת הוא מוכר כגבול דה-פקטו בין שתי המדינות. במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006 חצה צה"ל את ה"קו הכחול" ופעל מעבר לו במשך כחודש ימים, אולם עם סיומה של המלחמה וקבלת החלטת מועצת הביטחון 1701 נסוג צה"ל בחזרה לקו הגבול הבינלאומי.
- ^ מכתב מבירות - דאר היום 22 ספטמבר 1931 - הספרייה הלאומית של ישראל │ עיתונים, באתר www.nli.org.il
- ^ Untitled - דאר היום 20 ינואר 1922 - הספרייה הלאומית של ישראל │ עיתונים, באתר www.nli.org.il
- ^ 4.0 4.1 4.2 אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה חוברת 35, 1985, עמ' 109-124
- ^ В. Morris, "Israel and the Lebanese Phalanges: The Birth of a Relationship, 1948-1951", Studies in Zionism, 5, no. 2 (1989), pp. 125-144.
- ^ I. Black and N. Caplan, "Israel and Lebanon: Origins of a Relationship", The Jerusalem Ouartrely, 27 (Spring 1983), pp. 48-58.
- ^ 7.0 7.1 7.2 אורי מ. קופפרשמידט, תמיכת הפאטריארך המרוני ערידֿה ביהודים נרדפי הנאצים, פעמים חוברת 29, 1986, עמ' 72-80
- ^ עירית אברמסקי-בליי, יהודי סוריה ולבנון תחת שלטון וישי, פעמים, 1986, עמ' 131–157
- ^ בספורט, הארץ, 7 ביולי 1944
- ^ א. זוסר, העדה המרונית בלבנון ובישראל
- ^ אגנאטיוס מובארך, חופש לנוצרים בלבנון וליהודים בארץ-ישראל, דבר, 3 אוקטובר 1947 (פורסם במקור ב-5 באוגוסט 1947)
- ^ ד"ר מאיר פעיל, מלחמות ישראל: מלחמת העצמאות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ יהודי הלבנון - "שכונת ואדי אבו ג'מיל נאמנה לישראל", מעריב, 27 בפברואר 1958
- ^ עשרות לבנונים נתקעו בישראל, דבר, 23 בספטמבר 1975
- ^ 15.0 15.1 הבישופים המרוניטיים חזרו ללבנון, הארץ, 24 ביולי 1960
- ^ לבנון אוסרת יציאת יהודים, דבר, 29 בינואר 1954
- ^ בעלי הגלימות מארץ הארזים ןראיתי שמעת - הארץ 24 יולי 1960 - הספרייה הלאומית של ישראל │ עיתונים, באתר www.nli.org.il
- ^ הרצל פישמן, לבנון, המזרח החדש 2, חוברות 1–4, אוקטובר 1950 / חשון תשי"א, עמ' 53
- ^ "לבנון אינה מפלה יהודים לרעה", למרחב, 5 ביולי 1959
- ^ "יהודים רוכשים קרקע בדרום לבנון", על המשמר, 24 בפברואר 1965
- ^ אורי דן, "מדינות ערב לא רוצות מלחמה" - אומר שגריר לבנון באוזני פאריס, מעריב, 21 במאי 1967
- ^ אל הייאת: "לבנון לא תחתום על הסכם הגנה עם מצרים", למרחב, 2 ביוני 1967
- ^ בעקבות אזהרה ישראלית נמנעו פרעות ביהודי לבנון, למרחב, 13 ביוני 1967
- ^ המפקד של הצבא הלבנוני סירב להתקיף את ישראל, מעריב, 21 ביוני 1967
"הרמטכ"ל בלבנון סירב להילחם נגד ישראל", למרחב, 22 ביוני 1967 - ^ ביטאון הפ.ל.ן על "מבקשי שלום ערבים" ותוקף את לבנון, הצופה, 21 באוגוסט 1967
- ^ מנהיג הפלנגות: על לבנון להיות נייטרלית, הצופה, 22 ביוני 1967
- ^ הלבנון שוב מתחיל לשגשג, מעריב, 23 באוקטובר 1967
- ^ אחרוני היהודים עוזבים את לבנון, למרחב, 11 באפריל 1969
- ^ דוח ארגון אמנסטי מגלה: ראש הקהילה היהודית עונה בסוריה, מעריב, 14 בספטמבר 1975
- ^ יהודים נקלעו לאש־צולבת בקרבות בבירת לבנון, מעריב, 9 בנובמבר 1975
- ^ בכל לבנון נותרו 400 יהודים בלבד, דבר, 12 באפריל 1976
- ^ יאיר קראוס, 43 שנים אחרי: נפטרה מפיגוע האוטובוס באביבים, באתר nrg, 30 בדצמבר 2013
- ^ באותה עת טרם הוכרה קריית שמונה כעיר.
- ^ משה זונדר, "יורים ולא בוכים", מעריב, 27.07.2001.
- ^ יורם יאיר, "אתי מלבנון" - סיפורה של חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמ' 13–14.
- ^ חגי הוברמן, נפילת אמנון פקטורי וישראל פרימור בשבי הלבנוני, מרקיע שחקים
- ^ יוגב כרמל, סיפורה של שגרירות ישראל המחתרתית בלבנון, באתר מאקו, 2 ביוני 2022
- ^ נער משלומי נהרג מאש חיזבאללה; צה"ל תקף בצפון, באתר ynet, 10 באוגוסט 2003
- ^ Philippe Hage Boutros, Blocking Wix in Lebanon : the knowns and the unknowns, L'Orient-Le Jour, 2018-12-24, L'Orient Le Jour, December 24th, 2018
- ^ טל שלו, אמיר בוחבוט ויואב איתיאל, ישראל הציעה סיוע ללבנון בעקבות הפיצוץ בביירות: "משתתפים בכאבם", באתר וואלה!, 5 באוגוסט 2020
- ^ דנה ירקצי, "ליבנו עם ביירות": תל אביב האירה את בניין העירייה בצבעי דגל לבנון, באתר וואלה!, 5 באוגוסט 2020
- ^ צבי ג'ופרה, נשיא לבנון: "לא שולל הסכם שלום עם ישראל", באתר מעריב אונליין, 16 באוגוסט 2020
- ^ אהוד יערי, מזרח תיכון חדש - והביקורת הפלסטינית על אבו מאזן, באתר מאקו, 16 באוגוסט 2020
- ^ חדשות כיפה, המשא ומתן בין ישראל ולבנון נפתח, באתר כיפה, 14 באוקטובר, 2020 7:32
- ^
יניב קובוביץ, שתי רקטות נורו מלבנון לגליל המערבי, צה"ל הגיב בירי ארטילרי, באתר הארץ, 20 ביולי 2021
- ^ מתיחות בצפון: רקטות שוגרו מלבנון, נפילה בקריית שמונה, באתר כלכליסט, 4 באוגוסט 2021
- ^ ג'קי חורי, מיכאל האוזר טוב, יניב קובוביץ, לבנון מאשימה את ישראל בפלישה לשטחה הימי בשל הצבת אסדה במאגר כריש, באתר הארץ, 5 ביוני 2022
- ^ ליעד אוסמו, נינה פוקס, אסדת כריש מגיעה לישראל, ובלבנון מאיימים: "לא ניתן לחזות את ההשלכות", באתר ynet, 5 ביוני 2022
39611948יחסי ישראל–לבנון