הפיגוע במעלות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפיגוע במעלות
חלק מהתבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון, פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים בשנות ה-70 של המאה ה-20
תאריך 15 במאי 1975
מקום מעלות
מטרה יהודים
נשק רובים וחומרי נפץ
הרוגים 28
פצועים 68
מבצע החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין
מניע טרור פלסטיני, אנטישמיות

הפיגוע במעלות (קרוי גם אסון מעלות או טבח מעלות) היה אירוע טרור פלסטיני שהתרחש במעלות ב-15 במאי 1974 (כ"ג באייר תשל"ד). בתחילת האירוע נרצחה על ידי מחבלים נוסעת ברכב מסחרי, סמוך למושב צוריאל, לאחר מכן נרצחו שלושה מתושבי המקום, ובהמשכו הפך האירוע לפיגוע מיקוח שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים מצפת אשר לנו במעלות. במהלך ניסיון החילוץ נרצחו 22 מבני הערובה ועוד קודם לכן נהרג חייל צה"ל מירי של המחבלים. שלושת המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל. 68 אזרחים וחיילים נפצעו.

פעולת המחבלים הפכה לאחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה. במיוחד נחרת בזיכרון תצלום שבו נראה אדם הנושא בזרועותיו את אחותו הפצועה.[1] פעולת טרור זו, שנערכה בסמוך לפיגועים נוספים שבוצעו באותה עת, נחשבת לזרז שגרם להקמתם של המשמר האזרחי והימ"מ.

חדירת המחבלים

בלילה שבין ראשון לשני, 12 ל-13 במאי 1974 חדרה חוליה ובה שלושה מחבלים, חברי ארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" לישראל מלבנון באזור זרעית.[2][3] בגבול לא הייתה גדר מערכת, והחדירה התבצעה ללא קושי. החדירה זוהתה על ידי סיור של משמר הגבול במהלך יום שני והוכרזה כוננות, אך המחבלים לא נמצאו.[2][4]

ביום שלישי בלילה נעו המחבלים לכיוון מעלות על כביש 89, ליד המושב צוריאל (ממזרח למעלות) שם ארבו לרכב. בסביבות השעה 23:00 הם פתחו באש על רכב שהסיע פועלות מקריית אתא לפסוטה, הרגו אחת מהן ופצעו אחרות. נהג הרכב, שנפצע גם הוא, המשיך בנסיעה לעבר מושב אלקוש, שם דיווח על הירי.[4] קב"ט היישוב, מוסא אבו עיון, התקשר למשטרת ישראל בנקודה בסאסא. ההודעה הועברה גם לצה"ל, והחלו סריקות אחר המחבלים, ללא הצלחה.

ביום רביעי לפנות בוקר הגיעה חוליית המחבלים לפאתי מעלות. בשעה 3:30 דפקו חברי החוליה על דלת אחד הבתים בפאתי העיירה. הם נכנסו לדירת משפחת כהן[5] בתואנה שהם שוטרים המחפשים מחבלים, ואז רצחו את בני הזוג, יוסף (ז'וז'ו) ופורטונה שהייתה בהיריון, וכן את בנם בן ה-4 משה ופצעו את בתם בת חמש. ילד נוסף, בן שנה וחצי, הוחבא על ידי אמו בעת כניסת המחבלים, וניצל. לאחר הרצח יצאו המחבלים מן הדירה. הם פגשו את יעקב קדוש בעת שהשכים את המתפללים לתפילת שחרית. דיברו איתו בשפה הערבית ולאחר מכן ירו בו ופצעו אותו. הוא עשה את עצמו כמת ולכן נשאר בחיים. המחבלים תכננו לארוב לתלמידים שיבואו בבוקר ללימודים, אולם בהגיעם לבית הספר, בית ספר "נתיב מאיר", גילו בה קבוצת תלמידים מצפת, שיצאו ביום שלישי בבוקר לטיול במסגרת פעילות הגדנ"ע. משתתפי הטיול מנו 102 תלמידים ותלמידות, מכיתות ט'–י"א, של בית הספר התיכון הממלכתי דתי בצפת[6] וליוו אותם כ-10 מורים. מובילי הטיול ביקשו וקיבלו אישור לקיים את הטיול כמתוכנן, למרות הכוננות. עם סיום יום הטיול הראשון הגיעו התלמידים לבית הספר "נתיב מאיר" במעלות, בו תכננו ללון בלילה.

חטיפת התלמידים

המחבלים הגיעו אל בית הספר "נתיב מאיר". ליד הכניסה לבית הספר חנתה מכונית של אחד המורים, ובה היה הנשק של מלווי הטיול. על פי נוהלי האבטחה באותם ימים אסור היה להכניס את הנשק למקום הלינה עצמו. המחבלים העירו את המורה שישן ברכב ודרשו ממנו לפתוח את המבנה. הם נכנסו לבסוף בשעה 4:00 לפנות בוקר לאחר שאחד המורים שהיו בתוך המבנה פתח את הדלת. המחבלים העירו את התלמידים והתלמידות, שישנו בשתי קומות, וריכזו את כולם במסדרון הקומה הראשונה.[7]

כמה מן התלמידים והמורים הצליחו לקפוץ מהחלון ולהימלט, עד שהמחבלים גילו את הבריחה. הם ירו על הבורחים וריכזו את התלמידים באחת הכיתות. כעת היו בידיהם 85 תלמידים ותלמידות, שתי חובשות ושני מורים. הם הניחו מטעני חבלה ורימון בכיתה.

משא ומתן ובסופו חדירה

שר הביטחון, משה דיין מתצפת על בית הספר "נתיב מאיר".
שר הביטחון ומלוויו מתקדמים לכיוון בית הספר בזמן הפיגוע.

המחבלים שחררו את אחד התלמידים ועמו שלחו את דרישותיהם: שחרור 20 מחבריהם הכלואים בישראל, ואיימו להרוג את בני הערובה. מועד פקיעת האולטימטום נקבע לשעה 18:00 באותו יום. בשעה 5:30 לפנות בוקר שחררו המחבלים את אחת החובשות, נרקיס שטרן שמה, עם מסמכים נוספים. המחבלים דרשו את מעורבותם של שגרירי צרפת ורומניה בישראל, שיתווכו בשחרור המחבלים.

מוקדם בבוקר כבר הגיעו למעלות כוחות צבא ראשונים. שר הביטחון, משה דיין, הגיע כבר ב-7:00 בבוקר, ועל פי הנחייתו הגיעה למקום כבר באותן שעות סיירת מטכ"ל, בפיקוד סגן-אלוף גיורא זורע. דיין לא התכוון לקבל את דרישות המחבלים, והנחה להתיש אותם במשא ומתן ממושך, כפי שנעשה בהצלחה בעת חטיפת מטוס סבנה, כשנתיים לפני כן. המחבלים ניסו מצידם להפעיל לחץ פסיכולוגי על ידי ירי באוויר ולתוך חדרי מדרגות ריקים, בעוד תלמידים עומדים בחלון.

בישיבה בשעה 11:45 החליטה הממשלה, בראשות גולדה מאיר, על קבלת דרישות המחבלים. אלו האחרונים הבינו שמטרת המשא ומתן היא להתיש אותם, וזכרו את הלקח מפרשת סבנה. הם דרשו להשמיע את החלטת הממשלה ברדיו, ועל פי הוראת ראש הממשלה שודרה ההחלטה בחדשות השעה 14:00, והתקבלה בשמחה על ידי המחבלים ובני הערובה. ואולם, למרות ההחלטה לא נעשה שום צעד מעשי לקראת מימושה. משה דיין לחץ לביצוע פעולה צבאית עוד מהבוקר, אך הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור, התנגד ותמך בהמשך המשא ומתן.

במקביל, הקיפו כוחות צבא את הבניין, וצלפים התמקמו בעמדות שמהן היו יכולים לירות על המחבלים. כוחות של סיירת מטכ"ל נערכו לביצוע הפריצה לבניין. המחבלים הבחינו בהיערכות ואף ירו מדי פעם על החיילים, ירי שממנו נהרג חייל אחד.[8] המחבלים ירו גם על הצלפים בעמדות סביב המבנה.

במהלך היום המשיך הוויכוח בין שר הביטחון לרמטכ"ל על אפשרות ומועד הפעולה, כאשר דיין לוחץ על ביצוע הפעולה וגור מבקש להמשיך את המשא ומתן. דיין טען שהאיחור גורלי, שכן הזדמנויות טובות לביצוע הפריצה מוחמצות. בשעה 16:15 החליטה הממשלה להסמיך את דיין וגור לבצע את הפריצה; המתנגד היחיד מול 14 תומכים היה השר יוסף בורג, מן המפד"ל. גור הורה שוב על עצירת הפעולה בשעה 16:33, בשל דיווח מוטעה על התקדמות במשא ומתן. לבסוף, ניתן האישור לפעולה בשעה 17:15.

פעולת ההשתלטות והטבח בבני הערובה

הכיתה שבה רוכזו הילדים ושם גם נטבחו. היום משמשת כספרייה וכחדר הנצחה

האישור לפעולה ניתן על ידי הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הצפון, רפאל איתן, וזה הורה לגיורא זורע, מפקד סיירת מטכ"ל, להתחיל בפעולה. בין הלוחמים והמפקדים בכוח הסיירת נמנו עמירם לוין, עוזי דיין, צביקה לבנה ומוקי בצר. בשעה 17:25 ירה צלף אל אחד המחבלים, אך החטיא ופצע אותו קלות בלבד במקום להרוג אותו. הפקודה להתחיל את הפריצה לא הייתה ברורה לגמרי, והלוחמים הופתעו מן הירייה, למרות הדריכות והכוננות. החוליות השונות הסתערו לתוך הבניין; כמה לוחמים נפצעו מירי של המחבל שעמד בראש גרם המדרגות. לוחם אחר השליך רימון זרחן אל המחבל, ללא הוראות לעשות כך. העשן הרב שיצר הרימון מיסך את חדר המדרגות ואת הפנייה לקומה הראשונה, שבה הוחזקו בני הערובה. העשן בלבל את הלוחמים; במקום להסתער אל הכיתה שבה הוחזקו התלמידים טעה מפקד החוליה, עמירם לוין, ועלה קומה נוספת.

המחבלים הבינו מייד את המתרחש, ואחד מהם פתח בירי ובהשלכת רימונים על התלמידים שהיו מרוכזים בכיתה. התלמידים החלו לקפוץ החוצה דרך החלונות, כשהם פצועים. הכוח שעלה לקומה השנייה הבין את טעותו, ותוך 20 עד 50 שניות[9] הגיע לכיתה, שם הרגו לוחמי החוליה בפיקוד צביקה ליבנה את המחבלים.[10]

במהלך הפריצה לבניין נהרגו 21 תלמידים מתוכם 17 תלמידות ו־4 תלמידים.[11] מספרן הרב של התלמידות שנהרגו נבע מסדר הישיבה בתוך הכיתה: התלמידים ישבו סביב הקירות, והתלמידות ישבו במרכז – וכך היו קרובות יותר למחבל שירה. תלמידה נוספת מתה מפצעיה כעבור 10 ימים.[12] בין התלמידים שנרצחו היו גם אח ואחות. ייתכן שכמה מן ההרוגים היו מאש צה"ל, אך הדבר מעולם לא נבדק ביסודיות.[13] כאמור, עוד קודם לכן רצחו המחבלים ארבעה אזרחים וחייל אחד, ולכן סיכום הנרצחים הישראלים בפיגוע היה 27 בני אדם.

בנוסף להרוגים, נפצעו 68 אזרחים וחיילים. אוריאל חפץ, אזרח שסייע בחילוץ ונפצע, זכה בצל"ש;[14] הוא מת מפצעיו בשנת 1978, ובכך עלה מספר החללים ל־28.

לאחר הפיגוע

לוח הנצחה למשפחת כהן ולחייל סלויאן זרה, שנפל בהסתערות על המחבלים, במבואה לספרייה
האנדרטה בתוך הספרייה

לאחר הפיגוע ביצעה סיירת גולני, בפיקוד מודי בן ש"ך, פשיטה מוסקת בכפר מג'דל זון בלבנון, שבמהלכה שבו את האדם שמביתו יצאו המחבלים לביצוע הפיגוע.[15]

הפעולה במעלות נחשבת לאחד הכישלונות הגדולים של סיירת מטכ"ל. צה"ל בכלל, וסיירת מטכ"ל בפרט, השקיעו מאמץ רב בלימוד הכשלים בפעולה והלקחים העולים מהם. חלק מן הכשלים מוסברים בכך שלא הייתה תרגולת ברורה להתמודדות עם מצבים כאלה. מעבר לכך, הוחמצו אפשרויות לפריצה בשלב מוקדם יותר, שבה היו סיכויים טובים יותר להצלחה. נושא שחרור בני ערובה נלמד ארוכות, וגובשו נהלים ותרגולות רבים לפעולה מעין זו.

אחת המסקנות מאירוע זה הייתה להקים יחידה מיוחדת בתוך צה״ל שתהווה כלי משמעותי בלחימה במצב של בני ערובה – יחידת עוקץ אשר לוחמיה ייועדו לתפעול כלבי תקיפה על מנת להוות יתרון לכלל הכוח המבצע את הפעולה. לוחמי היחידה וכלביהם כבר הופעלו בשנה הראשונה להקמתה בחילוץ בני הערובה ממלון סבוי ונחשפו לראשונה בפיגוע במשגב עם. בהמשך התרחבה היחידה וכיום נותנת מענה בכלל גזרות הלחימה השונות.

מעבר להפקת הלקחים בתוך צה"ל, הוחלט על הקמת יחידה מיוחדת במשטרת ישראל לפעולה במצב של בני ערובה – הימ"מ. למרות התמחותה בפעולה מסוג זה, הופעלה היחידה לראשונה בפעולת חילוץ בני ערובה באירוע אוטובוס האמהות רק ב-7 במרץ 1988, 14 שנים מאוחר יותר. באותה תקופה הוקם גם המשמר האזרחי, שנועד לתת לאזרחים כלים והכשרה כדי שיוכלו לסייע בביטחון הפנים. כלקח מהפיגוע הושקע מאמץ רב בחסימת גבול הצפון, אם כי גם מאוחר יותר אירעו חדירות מגבול זה.

בעקבות היוודע דבר הפיגוע מעבר למסך הברזל, ב-17 במאי 1974 התקיימה הפגנה של כ-50 יהודים אזרחי ברית המועצות (בהם נתן שרנסקי ואלכסנדר לונץ) מול שגרירות לבנון במדינה. 27 מהם נעצרו. כמאה מסורבי עלייה חתמו על מכתבי מחאה נגד הפיגוע שנשלחו למנהיג ברית המועצות ברז'נייב ולמזכ"ל האו"ם.[16]

בעקבות הפיגוע הוקמה ישיבת ההסדר בעיר, מתוך רצון לחזק את תושביה ולפעול במקום בנושאים חברתיים במקביל ללימוד תורה.[דרוש מקור]

ביקורת רבה נמתחה על המורים שנמלטו מן הבניין בתחילת האירוע והותירו את התלמידים לבדם בבניין.[17] בסופו של דבר לא ננקטו כלפיהם צעדים משמעתיים.[18][19] בעקבות האירוע הוקם אגף הביטחון במשרד החינוך, שהחל להציב גם בימי שיגרה שמירה על בתי הספר וקבע מערכת של נהלים וכללים לאישור ולתיאום טיולים במערכת החינוך.

על שמם של הקורבנות נקראו 'שדרת ק"ם' (קדושי מעלות) ברמת גן, ורחוב כ״ב ילדי מעלות בצפת.

שדרת ק"ם (קדושי מעלות) ברמת גן

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפיגוע במעלות בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ עדי חשמונאי‏, 40 שנה לאסון מעלות: "המחבלים עמדו וקצרו את הילדים", באתר וואלה!‏, 05 במאי 2014
  2. ^ 2.0 2.1 מנחם רהט, בצפת ציפו לנס לשווא, מעריב, 17 במאי 1974
  3. ^ משה זונדר: סיירת מטכ"ל. הוצאת כתר, ירושלים 200, עמ' 106 - 122. תיאור הפיגוע להלן הוא על פי זונדר, אל אם כן צוין אחרת. זונדר מציין כי האירוע החל בין ראשון לשני ושיאו ביום שלישי, ואולם, 15/5 היה יום רביעי.
  4. ^ 4.0 4.1 מנחם רהט, מחבלים תקפו הלילה טנדר פועלות בין מעלות-תרשיחא לצפת, מעריב, 15 במאי 1974
  5. ^ דף לזכר יוסף ז'וז'ו כהן, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  6. ^ כיום בית הספר אמי"ת צפת, הנקרא "יד לכ"ב", על שם הנרצחים.
  7. ^ מנחם רהט, מחבלים השתלטו על בית ספר, מעריב, 15 במאי 1974
  8. ^ שמו של החייל שנהרג הוא שמואל סלויאן זרה. אצל זונדר, עמ' 111, מצוין השם בטעות כזרח סילבן.
  9. ^ ראו ההערכות השונות אצל זונדר, עמ' 119.
  10. ^ משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000, אסון מעלות, עמוד 118.
  11. ^ לפירוט על התלמידות והתלמידים שנרצחו ראו הסקירה בפורום פרש. ראו גם רשימת הנרצחים בפיגוע במעלות, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה.
  12. ^ דף לזכר יוכבד דיעי, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
  13. ^ על פי זונדר, חלק מן הקושי בוידוא העניין נובע מכך שגם המחבלים וגם חיילי סיירת מטכ"ל השתמשו ברובי סער AK-47 (קלשניקוב).
  14. ^ אוריאל חפץ, באתר הגבורה באתר הגבורה
  15. ^ אביחי בקר, "בן ש"ך נתן גאז", הארץ, ‏ 25.06.1998.
  16. ^ אריאל בולשטיין, ‏מחאה אמיצה:היהודים שהפגינו נגד לבנון בברה"מ, באתר ישראל היום, 27 באוגוסט 2020
  17. ^ כתבות מעיתונות בת אותו הזמן מהעיתונים "על המשמר", "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"חותם"
  18. ^ מאור בוכניק, 38 שנים לאסון מעלות: "פצע שלא יימחק", באתר ynet, 15 במאי 2012
  19. ^ מערכת, אורלי וגיא חוזרים עם תשובה - עונה 2: האמת מאחורי אסון מעלות, באתר של "רשת 13", 29 במרץ 2014 (במקור, מאתר "nana10")
גולדה מאיר
אירועים פוליטיים במהלך כהונותיה
כראשת ממשלת ישראל
הממשלה ה-14 מלחמת ההתשה (1967-1970) • הצתת מסגד אל-אקצא (1969) • העלייה מברית המועצות (1969-1973)
הממשלה ה-15 מלחמת ההתשה (1967-1970) • העלייה מברית המועצות (1969-1973) • הפיגוע באוטובוס ילדי אביבים (1970) • מחאת הפנתרים השחורים (1971) • חטיפת מטוס סבנה (1972) • טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (1972) • מבצע אביב נעורים (1973) • ניסיון ההתנקשות בה (1973) • מלחמת יום הכיפורים (1973)
הממשלה ה-16 הפיגוע בקריית שמונה (1974) • הפיגוע במעלות (1974) • הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (1974)
משפחתה מוריס מאירסון (בן-זוג) • מנחם מאירסון (בן) • שרה מאירסון (בת)
הנצחתה בית חולים גולדה השרון • מרכז כרמל • מחלף גולדה מאיר • שכונת רמת גולדה בחיפה • פארק גולדה • מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה • המשכן לאומנויות הבמה • כביש 436 • מטבע עשרה שקלים חדשים
שונות נעלי גולדה • גולדה (סרט תיעודי) • אישה ושמה גולדה • המטבח • לו קדר
פיגועי טרור נגד ישראלים במחצית השנייה של המאה ה-20
פיגועים נגד ישראלים שבוצעו בישראל ובשטחים 1948 עד 1959 • שנות ה-60 • שנות ה-70 • שנות ה-80 • שנות ה-90 • >
פיגועים נגד ישראלים שבוצעו בחו"ל שנות ה-70: מתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן (10 בפברואר 70) • הפיגוע בטיסה 330 של סוויסאייר מציריך לנתב"ג (21 בפברואר 70) • חטיפת טיסת 571 של סבנה איירליינס מבריסל לנתב"ג (8 במאי 72) • טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (5–6 בספטמבר 72) • משבר בני הערובה בשגרירות ישראל בבנגקוק (28 בדצמבר 72) • הפיגוע בטיסה 841 של טראנס וורלד איירליינס מנתב"ג לניו-יורק (8 בספטמבר 74) • חטיפת מטוס אייר פראנס 139 מנתב"ג לפריז (27 ביוני 76)

שנות ה-80: ניסיון ההתנקשות בשגריר הישראלי בלונדון (3 ביוני 82) • הפיגוע בראס בורקה (5 באוקטובר 85) • רצח הימאים הישראלים בברצלונה (5 באוקטובר 85) • הפיגועים בדלפקי אל על בנמלי התעופה של וינה ורומא (27 בדצמבר 85) • ניסיון הפיגוע בטיסת אל על מלונדון (17 באפריל 86)
שנות ה-90: פיגוע האוטובוס במצרים (4 בפברואר 90) • הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה (17 במרץ 92) • הפיגוע בשגרירות ישראל בלונדון (26 ביולי 94)

1948–1999 • 2000–2009 • 2010–2019 • 2020–2029

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37442719הפיגוע במעלות

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הפיגוע_במעלות&oldid=2412023"