הרב שלמה טאג'ר
| לידה |
כ"ו בשבט ה'תרכ"ו 1866 ירושלים |
|---|---|
| פטירה |
ח' בחשון ה'תרצ"ו 1936 דמשק |
הרב ד"ר שלמה טאג'ר[1] (כ"ו בשבט ה'תרכ"ו, 1866, ירושלים - ח' בחשוון[2] ה'תרצ"ו, 1936[דרושה הבהרה], דמשק) היה הרב הראשי ליהדות בוכרה בטורקסטן, לביירות, ליהדות לבנון וסוריה ולקהילה היהודית בדמשק.
ביוגרפיה
ראשית חייו
נולד בשנת ה'תרכ"ו (1886) בירושלים לאביו הרב משה בן יצחק טאג'ר (המבי"ט), ראש אבות בית הדין הספרדיים בעיר. קיבל חינוך תורני בישיבות העיר, ונסע לערי אירופה (בהן פאריס וברלין), בהן רכש השכלה כללית וקיבל תואר ד"ר[3], וכן למד לדבר 12 שפות. בשנת ה'תרנ"ה נשא בירושלים את מרים, בתו של הרב דוד פנחסוב, מעולי בוכרה. הזוג התגורר בשכונת נחלת שבעה.
בטורקסטן ובקוקנד
בשנת 1898 עבר לסמרקנד שבמחוז טורקסטן באימפריה הרוסית (כיום באוזבקיסטן) לכהן כמורה בבית הספר הפרטי של הסוחר חזקיהו יששכרוף. במשך שנה אחת גם לימד מקצועות קודש בבית הספר היהודי הציבורי שהוקם בעיר. בשנת 1901, שב לחברון רבה של סמרקנד, שלמה יהודה לייב אליעזרוב, והרב טאג'ר נתבקש למלא את מקומו. הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, לא היה שבע-רצון מהמינוי, משום שלא התרשם מידיעותיו בהלכה, ולכן הרב טאג'ר הוסיף ללמוד, ועידכן בכך את הרב אלישר. לאחר תקופה קצרה עזב את סמרקנד בעקבות סכסוך, ונאות להזמנה לכהן כרבה של טשקנט, בירת המחוז, שם ייסד בית דין וכיהן כמורה בבית הספר היהודי הפרטי. בכל זמן שבתו בסמרקנד ובטשקנט, עמד בקשר עם נציגי הרבנות הספרדית בירושלים וגייס כספים עבורם. שד"רים מירושלים התארחו בביתו, וישבו עמו בבית הדין. הוא החל לצבור פופולריות בקרב יהודי האזור, וכמה שנים לאחר מינויו הכריז על עצמו כרבם של יהודי בוכרה במחוז טורקסטן, כאשר היהודים והשלטון המקומי הכירו בו, למעשה ולא להלכה, כרב ראשי. לבקשת רב האשכנזים בטשקנט, אברהם קירסנר, פיקח גם על ענייני הגיטין של הקהילה האשכנזית-רוסית.
בין פעולותיו החינוכיות המרכזיות היו הנחלת השפה העברית והמורשת הציונית. כמו כן, סייע ליהודים שנאלצו להתאסלם בבוכרה וברחו לטורקסטן כדי לשוב ליהדותם. הוא גם סייע בפתרון "משבר הבשר" שהגיע לשיאו בשנת 1905, אז נוצרה מתיחות בין המוסלמים ליהודים על רקע מכירות הבשר הטרף ששחטו היהודים למוסלמים, ובחלק מהערים נאסרה בשל כך השחיטה היהודית. לפי חלק מההערכות, פוגרום עמד להתרחש. הוא פנה במכתב למושל טורקסטן בעניין זה, ובפגישה שכינסו השלטונות בין רבני טשקנט לבין אנשי דת מוסלמים, ציטט קטעים מהחדית' לפיהם מותר לקנות בשר מן היהודים, וכך הוכרע. בעיתונות היהודית, הוצג האירוע כוויכוח שניהל עם אנשי דת נוצרים ומוסלמים שרצו לאסור את השחיטה היהודית[4].
הגירושים
ב-1906 היה אמור להיכנס לתוקפו חוק (שנחקק ב-1900) המורה על גירוש היהודים שהיגרו מבוכרה לטורקסטן, בחזרה למחוז מוצאם. ב-1905 נסע בראש משלחת יהודים להיפגש עם שרי הממשלה בבירה פטרבורג. לעזרתם נחלצו כמה תעשיינים רוסים ושר האוצר סרגיי ויטה, שהצליחו לשכנע את הממשלה כי פעולה זו תפגע במסחר הרוסי לאסיה התיכונה, והגירוש נדחה ב-3 שנים. ב-1907 נסע שוב לפגישות עם שרי הממשלה, אשר ניאותו לדחות שוב את הגירוש. לקראת מועד הגירוש, שלח מברק ברכה לצאר ניקולאי השני, לכבוד יום הולדתו, ובו ביקש כי ישווה בין זכויותיהם של היהודים ילידי טורקסטן לאלו של המהגרים מבוכרה. הצאר העביר את הבקשה לשר ההגנה אלכסנדר רדיגר, מתומכי הגירוש, אשר דחה אותה. ב-1908 נסע שוב לפטרבורג, ונפגש עם ראש הממשלה פיוטר סטוליפין. מועצת השרים התכנסה ודנה בעניין, אך לא הגיעה לידי הכרעה. היא מסרה את ההכרעה לידיו של הצאר, אשר תמך בגירוש, והוחלט לדחות את הגירוש לתחילת 1910. בסוף 1909 נסע שוב לפטרבורג בניסיון אחרון למנוע את הגירוש, תוך ניצול ביקורו של אמיר בוכרה בבירה. לאחר מאמצים רבים, הסכים שר ההגנה כי היהודים יוכלו להישאר בטורקסטן, אך לעבור ממרכז המחוז לערי הספר, בשל חשיבותם למסחר הרוסי.
בעקבות פעילותו נגד הגירוש, התגברה ההתנגדות כלפיו מצד אנטישמים, ובראשם הכומר הקתולי יוסטין פראנייטיס[5] וחסידו רדזייבסקי, פקיד בכיר בשלטון המקומי, שהגיש דו"חות חריפים על פעילותו של הרב טאג'ר, ובו האשים את הרב טאג'ר בכך שבנסיעותיו לפטרבורג שיחד פקידי ממשל. דו"חות אלו עוררו את השלטון המקומי לחקור את פעולותיו של הרב טאג'ר. הצטרפה לכך עדותו של יהודי בשם אלישע קלנדרוב, שהרב טאג'ר פעל לדחיית הגירוש לשם רווח כספי משמעותי שהובטח לו על ידי היהודים. האשמות אלו הרתיחו את מושל טורקסטן, הגנרל אלכסנדר סמסונוב, אשר הורה באותו היום לגרשו מטשקנט. הוא אף כתב לשר ההגנה כי יש חשש סביר כי הרב טאג'ר מפיץ בקרב קהילתו תעמולה אנטי-רוסית, והמליץ על גירושו מרוסיה[6]. ב-16 בינואר 1910 גורש עם משפחתו מטשקנט ועבר לקוקנד, שם החל לכהן כרב. כמה מיהודי המקום ביקשו להכיר בו כרב רשמי של מחוז קוקנד, אולם יהודים אחרים ניסו למנוע זאת. במכתב שפרסם בעתון החרות טען כי ההתנכלות כלפיו, בטשקנט ובקוקנד, נובעת מקנאה[7].
ב-1912 החליטו השלטונות לגרש את היהודים שאינם ילידי המקום גם ממחוז פרגנה (שבו הייתה קוקנד). הוא נסע שוב עם משלחת לפטרבורג, ונפגש עם ראש הממשלה ושר ההגנה. הוא גם הגיש תצהיר למושל המחוז סמסונוב שמוכיח שיהודים היו בעלי רכוש במחוז עוד לפני הכיבוש הרוסי, בניגוד לטענת רדזייבסקי. בעקבות כך, לחץ סמסונוב על משרד ההגנה לגרש את הרב טאג'ר, שעדיין טרוד בענייני היהודים. השלטון סירב לאשר את מינויו בקוקנד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלץ לעזוב את רוסיה בשל נתינותו העות'מאנית. משפחתו עברה לירושלים, והוא עצמו נסע לאירופה, שם שהה עד שנת 1921.
בלבנון
באותה שנה נקרא למלא את מקומו של הרב יעקב יוסף הכהן טראב מסלתון כרבה של הקהילה היהודית בביירות. הרב מסלתון טראב התבקש לפרוש מתפקידו בשל גילו ובשל אי-יכולתו להתמודד עם השינויים שעברה הקהילה בעקבות המנדט הצרפתי על לבנון. ברקע לבחירתו, עמד קרע עמוק בקהילה בין ה"מתמערבים" (תומכי התרבות הצרפתית), המשכילים (שדגלו בתרבות הערבית-סורית) והציונים, אשר נציגיהם נבחרו אז להנהגת הקהילה, והזמינו אותו בשל פעילותו הציונית, פעילותו בתחום החינוך העברי ויכולותיו הדיפלומטיות. תקוותם הייתה כי כל אלו יועילו להתיר פעילות ציונית, שנאסרה. הוא הגיע לביירות בבוף שנת ה'תרפ"א.
ההסדרים שהנהיגו שלטונות המנדט בלבנון, הגדירו את תפקיד רבה של ביירות כרבה של כל יהדות לבנון. הוא שאף להיות החכם באשי של כל סוריה ולבנון, וביולי 1922, לאחר שהמנדט אושר באופן סופי, הוא אכן זכה להכרה רשמית כחכם באשי לכל סוריה ולבנון. מינויו יצר רושם עז בקרב הציונים[8] והמשכילים[9], אך היה לצנינים בעיני ה'מתמערבים' תומכי התרבות הצרפתית. בבחירות לוועד הקהילה שנערכו ב-1922, גבר משמעותית כוחם של המתמערבים, והרב טאג'ר נאלץ להתמודד עם לחצים מצדם להמעיט בחינוך העברי והציוני[10]. גם שלטונות המנדט לחצו להגביר את לימודי הצרפתית והערבית על חשבון לימודי העברית[11]. הקרע בינו לבין המחנה הציוני הלך והתעצם, עד כדי שאסר את פעילותה של תנועת הצופים העבריים ושירת המנוני התנועות הציוניות[12]. העיתונים הציוניים בארץ ישראל פרסמו כתבות כנגדו. אשמות והשמצות הדדיות הוטחו מעל גבי העיתונים ובמכתבים[13].
הדחתו
בתחילת 1923 נערכו בחירות לוועד הקהילה, בהן נבחרו מתנגדיו לראשות הוועד. ניסיונות לגשר בינו לבין הוועד נכשלו[14]. ב-29 ביוני הודיע הוועד כי פיטר את הרב טאג'ר, והוא מצדו הודיע כי הדיח את הוועד וביטל את המס שנגבה מהקהילה עבור אחזקתו. העילות העיקריות כנגדו היו כי מכר שטחים השייכים לבית הקברות בטריפולי לצורך כיסוי חובות אישיים שלו, וכן משכורתו הגבוהה. הרב טאג'ר הכחיש כי הייתה כוונה למכור את בית הקברות, ואף איים בתביעת דיבה. בשלב זה הצטרפו למתמגדיו גם המחנה המשכילי ובטאונו "אלעלם אלאסראאילי", וכן העיתונות העברית בארץ ישראל. מחנה תומכיו של הרב טאג'ר גייס לעזרתו את העיתונות הלא-יהודית בדמשק ובביירות, בה הוצג העניין כסכסוך בין הוועד הציוני לבין הרב האנטי-ציוני (תיאור שהוכחש על ידי שני הצדדים). גם שלטונות המנדט התייצבו לימינו. לאחר שהסכסוך הלך ונמשך, כפה מושל לבנון אנטואן אוברואר (אנ') על שני המחנות ללכת להסכם בוררות. משהבין הרב טאג'ר כי בוועדת הבוררות יש רוב כנגדו, התפטר מתפקידו בנובמבר 1923.
בסוריה
מיד לאחר הדחתו מהרבנות בבירות, עבר הרב טאג'ר לדמשק בדצמבר 1923, וכיהן כרב הקהילה היהודית בעיר, עד לפטירתו[15]. בדמשק שב לפעילות ציונית. הוא תמך בהקמת לשכת בני ברית בדמשק, בניגוד לעמדתסם הנחרצת של רבני חלב. כמו כן, סייע לפעיל הציוני תופיק מזרחי בהקמת מועדון ציוני בעיר. כשביקר בעיר פרדריק קיש, ראש הלשכה המדינית של ההסתדרות הציונית, ערך לו קבלת פנים חגיגית.
בשנת 1925 פרץ מרד הדרוזים. הרב טאג'ר נפגש עם ראשי המורדים, ושכנע אותם לא לפגוע ביהודים. על פי עדות בנו, המורדים חטפו שבעה יהודים לכפר ג'ירמאנה, שם רצו לתלותם באשמת שיתוף פעלה עם הצרפתים, והרב טאג'ר נסע לשם והפציר בחוטפים לא לפגוע בהם[16].
נפטר בח' בחשוון ה'תרצ"ה, ונקבר בדמשק. בשכונת פסגת זאב בירושלים נקרא רחוב על-שמו ועל-שם אביו[17].
משפחתו
לרב טאג'ר ולאשתו מרים ויולטה (לבית פנחסוב) נולדו שישה ילדים:
- נסים טג'ר - ראש ועד העדה הבוכרית בישראל ומחבר הספר "תולדות יהודי בוכארה בבוכארה ובארץ ישראל".
- קלרה סתהון - נישאה לאברהם (אלברט) סתהון, בנו של הרב שאול סתהון, רבה של ארגנטינה.
- שמואל.
- אריה שאול טאג'ר - מייג'ור בצבא צרפת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הצטרף לצבא צרפת החופשית של תומכי שארל דה-גול. לאחר המלחמה פיקד על מחנה צבאי סמוך לפאריס. בפברואר 1962 נהרג באופן מסתורי בנפילה מרכבת בדרך מפריס לליון, וההנחה היא כי נרצח על ידי פשיסטים מתנגדי משטר דה-גול[18][19].
- יצחק - היה מנהל בית ספר אליאנס בתל אביב ובטבריה. הרחוב שבו שכן בית הספר בטבריה קרוי על שמו[20].
- בנימין - קצין בדרגת קפטן בצבא הצרפתי. ערק מן הצבא לאחר כניעת צרפת לגרמניה הנאצית ונידון למוות שלא בפניו. הצטרף לצבא צרפת החופשית ולחם בקרבות רבים (בהם קרב אל עלמיין), ואף נפצע פעמיים. נהרג בקרב על טולון. זכה לאות מסדר השחרור ולאות לגיון הכבוד.
לקריאה נוספת
- שמעון רובינשטיין, מופת של רב: על הצלתה של קהילת יהודי דמשק על ידי ראש רבני דמשק, הרב שלמה תג'ר, בימי המרד הדרוזי ב-1925, ירושלים 1955.
- גיא ברכה, בתופים עשויים מנפט: הדחתו של הרב שלמה תאג'ר מכהונת החכם באשי בבירות, פעמים 139-140 (ה'תשע"ד), עמ' 213–238.
- ירון הראל, דמותו ודימויו של הרב שלמה טאג'יר כמנהיג פוליטי לאור תעודות חדשות, אב"א 4 (ה'תשע"א), עמ' 6–25.
- אלברט קגנוביץ', שלמה טאג'יר - רב ראשי ליהודי בוכארה בתורכסתאן, פעמים 79 (ה'תש"ס), עמ' 41–55.
- בנימין בן-דוד, רבי שלמה טאג'ר בעיני קהילתו, פעמים 81 (תש"ס), עמ' 155–156 (תגובה לקגנוביץ).
- נסים טג'ר, תולדות יהודי בוכארה בבוכארה ובישראל, תל אביב ה'תשל"א.
- משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, חלק ב' עמ' 697, אתר HebrewBooks.
קישורים חיצוניים
- הרב שלמה טאג'ר - אתר "כארז בלבנון" - מורשת יהדות לבנון.
- גיא ברכה, הרב שלמה תג'ר: מאבקו על הנהגת קהילת בירות, הרצאה מתוך "כנס רבנים ראשיים: בין מנהיגות דתית למנהיגות פוליטית", אוניברסיטת בר-אילן, י' בניסן ה'תשע"ד, באתר יוטיוב.
הערות שוליים
- ^ השם נכתב גם בצורות: טאג'יר, טג'ר, תג'ר, תאג'ר ועוד. הצורה המדוייקת ביותר, ע"פ משמעות השם היא תאג'ר - סוחר. עם זאת, הוא עצמו חתם את שמו טאג'יר.
- ^ גאון תיארך את לידתו לכ"ד בשבט ואת פטירתו לט' בחשוון, ואילו בנו נסים טג'ר כתב שנולד בכ"ו בשבט ונפטר בח' בחשוון.
- ^ הוא החל להזדהות בתואר זה רק לפני הגעתו לביירות. לדעת ירון הראל (עמ' 15), באותה התקופה הוא אימץ לראשונה את התואר.
- ^ אבא חיא ראובנוב, דוד אליאסוב ופנחס מרדכי, לזכר הרה"ג ה"ר שלמה טאג'יר ז"ל, דואר היום, 4 בדצמבר 1935. מהם ציטטו מ"ד גאון (עמ' 698) וטג'ר (עמ' 97).
- ^ לימים, עד מומחה מטעם התביעה במשפט בייליס.
- ^ שר ההגנה הגיש את המכתב לסנאט, אך הטיפול בו הוזנח.
- ^ מכתב מקוקנד, החרות, 28 באפריל 1911. וראו מכתב שחתום בשם "בן ציון" תחת הכותרת "מכתב מסמרקנד", שפורסם בפברואר אותה שנה ב"החרות". קגנוביץ' (עמ' 52–53) משער שמכתב זה גם נכתב על ידו.
- ^ שהדגישו את חלקו בהחייאת פעילות ציונית בלבנון. ראו למשל במכתב מבירות, הארץ, 6 בינואר 1922
- ^ שהדגישו את השכלתו הרחבה. ראו למשל: אלעלם אלאסראאילי, 24 בנובמבר 1921, ועוד
- ^ מכתבים מבירות, דואר היום, 22 בינואר, 1992.
- ^ הרב טאג'יר רב ראשי לכל סוריה, דואר היום, 29 באוגוסט 1922
- ^ אלעלם אלאסראאילי, 22 ביוני 1922
- ^ הסכסוך בעדה העברית בבירות, דואר היום, 10 ביוני 1923
- ^ הרב שלמה טאג'יר, ברור דברים, דואר היום, 3 באוגוסט 1923
- ^ ירון הראל, "ארגון הקהילה", בתוך "קהילות ישראל במזאח במאות התשע עשרה והעשרים: סוריה", עמ' 74
- ^ טג'ר, עמ' 100
- ^ רחוב שלמה ומשה תג'ר, אתר עיריית ירושלים. בקישור ישנו בלבול בין האב לבנו.
- ^ היסטוריה- משפחת תגר טג'ר.
- ^ נסים טג'ר, תולדות יהודי בוכארה, עמ' 77.
- ^ טיול רחוב תג'ר טבריה.
25595455שלמה טאג'ר