ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
.svg) | |
 | |
| הנפת הדגל באיוו ג'ימה (הראשונה) | |
| צד בעימות | חלק מבעלות הברית |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 7 בדצמבר 1941 |
| העילה למלחמה | המתקפה על פרל הארבור |
| תאריך סיום העימות | 15 באוגוסט 1945 |
| אירועי הסיום | כניעת האימפריה היפנית |
| ראש המדינה |
פרנקלין דלאנו רוזוולט הארי טרומן |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 131,028,000 (ב-1939) |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש |
407,316 הרוגים 671,278 פצועים |
ארצות הברית השתתפה במלחמת העולם השנייה במסגרת המלחמה נגד מדינות הציר החל מהמתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. במהלך השנתיים הראשונות לאחר פרוץ המלחמה, שמרה ארצות הברית על עמדה נייטרלית ברוח נאומו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מה-5 באוקטובר 1937, ובתקופה זו סיפקה ציוד לחימה לבריטניה, לברית המועצות ולסין באמצעות חוק השאל-החכר, שנכנס לתוקף ב-11 במרץ 1941, וכן באמצעות שליחת כוחות לאיסלנד כדי להחליף את הכוחות הבריטים שהיו מוצבים בה. לאחר "תקרית גריר" (Greer incident), אישר הנשיא רוזוולט בפומבי את פקודת "ירי עם ראיה" (shoot on sight) ב-11 בספטמבר ולמעשה הכריז מלחמה בים על גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית במסגרת המערכה באוקיינוס האטלנטי. במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט היו עימותים מוקדמים בלתי רשמיים של ארצות הברית כמו זו של יחידת המתנדבים הנמרים המעופפים.
במהלך המלחמה השתתפו בה 16,112,566 אמריקאים במסגרת הכוחות המזוינים של ארצות הברית, שמתוכם נהרגו 407,316 ונפצעו 671,278.[1] יועצי המפתח לנשיא רוזוולט כללו את מזכיר המלחמה הנרי סטימסון, שגייס את תעשיית האומה למתן אספקה לצבא ארצות הברית, בפיקודו של גנרל ג'ורג' מרשל ולחילות האוויר של צבא ארצות הברית בפיקודו של גנרל הנרי ארנולד. צי ארצות הברית, בהובלתם של מזכיר הצי פרנק נוקס ואדמירל ארנסט קינג, היה עצמאי יותר. סדרי העדיפות הכוללים נקבעו על ידי רוזוולט והמטות המשולבים בראשותו של ויליאם ד' לייהי. העדיפות העליונה הייתה להביס את גרמניה באירופה, אך בתחילת המלחמה קיבל המאבק נגד האימפריה היפנית עדיפות גבוהה יותר, לאחר הטבעת אוניות המערכה בפרל הארבור.
אדמירל קינג הציב את אדמירל צ'סטר נימיץ בהוואי כאחראי על המערכה באוקיינוס השקט נגד יפן. הצי הקיסרי היפני, שנהנה מיתרון, כבש את הפיליפינים ואת נחלותיהן של בריטניה והולנד, ואיים על אוסטרליה, אך ביוני 1942 הוטבעו נושאות המטוסים שלו בקרב מידוויי והיוזמה עברה לידי האמריקאים. המלחמה באוקיינוס השקט הפכה לכזאת שבמרכזה עמדה אסטרטגיית "דילוג האיים" (Island hopping), שיועדה להעברת בסיסים אוויריים למקומות קרובים יותר ויותר ליפן. הצבא, שהתבסס באוסטרליה, תחת פיקודו של הגנרל דאגלס מקארתור, התקדם בהתמדה דרך גינאה החדשה אל הפיליפינים, עם תוכניות לפלוש לאיי המולדת של יפן בסוף 1945. כשצי הסוחר שלה טובע על ידי הצוללות האמריקאיות, סבלה יפן ממחסור בדלקים, כאשר ביוני 1944 כבש צי ארצות הברית איים שהיו בטווח הפצצה של איי המולדת של יפן. ההפצצות האסטרטגיות, בפיקודו של הגנרל קרטיס לה מיי, החריבו את הערים היפניות הראשיות, כאשר ארצות הברית כבשה את אוקינאווה לאחר אבידות כבדות באביב 1945. עם הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, פלישת ברית המועצות למנצ'וריה, והפלישה לאיי המולדת היפנים משמשה ובאה, נכנעה יפן.
המלחמה באירופה הייתה כרוכה בסיוע לבריטניה, לבעלות בריתה ולברית המועצות, כשארצות הברית סיפקה תחמושת עד שעלה בידה לארגן כוח פלישה. כוחות ארצות הברית נבחנו לראשונה על מגבלת יכולתם במערכה בתוניסיה, ולאחר מכן הועסקו באופן משמעותי יותר יחד עם הכוחות המזוינים של בריטניה בזירה האיטלקית, שם כוחות ארצות הברית היוו כשליש מכלל כוחות בעלות הברית, אך הם נתקעו לאחר כניעת איטליה והשתלטות גרמניה על חלקה הצפוני. לבסוף, ביוני 1944 התקיימה הפלישה לצרפת בפיקודו של הגנרל דווייט אייזנהאואר. בינתיים חילות האוויר של צבא ארצות הברית וחיל האוויר המלכותי הבריטי הועסקו בהפצצות שטח של הערים הגרמניות ופגעו באופן שיטתי בדרכי התעבורה ומפעלי הדלק הסינתטי הגרמניים, ובמקביל השביתו לחלוטין את מה שנותר מהלופטוואפה לאחר הקרב על בריטניה. כשהתקיימה לשטחה פלישה מכל העברים, היה ברור שגרמניה תובס במלחמה. הרוסים כבשו את ברלין במאי 1945, אדולף היטלר התאבד וגרמניה נכנעה.
למאמץ המלחמתי של ארצות הברית סייעו באופן משמעותי האזרחים בעורף, שממנו הגיעו כוח האדם הצבאי, התחמושת, הכספים, והמורל להילחם עד הניצחון. העלות הכספית של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה הגיעה לסכום מוערך של 341 מיליארד דולר ב-1945, שווה ערך ל-74% מהתוצר המקומי הגולמי של אמריקה וההוצאות במהלך המלחמה, ויותר מ-5 ביליון דולר בערכים של 2021.
רקע
דעת הקהל האמריקאית הייתה עוינת כלפי מדינות הציר, אך השאלה מה צריך להיות היקף הסיוע לבעלות הברית הייתה שנויה במחלוקת. ארצות הברית שבה למדיניות החוץ הבדלנית הטיפוסית שלה לאחר מלחמת העולם הראשונה ולא עלה בידו של הנשיא וודרו וילסון לאשרר את חוזה ורסאי. אף על פי שהנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט העדיף באופן אישי מדיניות חוץ תקיפה יותר, הממשל שלו נותר מחויב לבדלנות במהלך שנות ה-30 כדי להבטיח את תמיכת הקונגרס במדיניות הניו דיל, ואפשר לקונגרס להעביר את חוקי הנייטרליות (Neutrality Acts).[2] כתוצאה מכך, לא השתתפה ארצות הברית במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה ובמלחמת האזרחים בספרד. לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין ותחילתה של מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, אפשר הקונגרס למדינות חוץ לרכוש צורכי לחימה מארצות הברית על בסיס "שלם וקח" (Cash and carry), אך הסיוע לבריטניה היה עדיין מוגבל בשל המחסור הבריטי במטבע קשה וחוק ג'ונסון (Johnson Act), ויועציו הצבאיים של הנשיא רוזוולט האמינו שכוחות בעלות הברית יובסו ושנכסיה הצבאיים של ארצות הברית צריכים להיות ממוקדים בהגנה על חצי הכדור המערבי.
עד 1940, ארצות הברית, שעדיין נשארה נייטרלית, הפכה ל"מאגר הנשק של הדמוקרטיה" (Arsenal of Democracy) עבור בעלות הברית, והיא סיפקה להם כספים ואספקה צבאית. ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל והנשיא רוזוולט הסכימו על החלפת 50 משחתות אמריקאיות בחכירה ל-99 שנים תמורת העברת בסיסים צבאיים בריטים בניופאונדלנד ובקריביים. תבוסתה של צרפת באביב 1940 גרמה לאומה האמריקאית להוציא כספים על כוחותיה המזוינים, כולל גיוס החובה בעיתות השלום. כהכנה לתוקפנות הצפויה מצידה של גרמניה הנאצית נגד ברית המועצות, החלו דיונים על שיפור הקשרים הדיפלומטיים בין תת-מזכיר המדינה סמנר וולס לבין שגריר ברית המועצות בארצות הברית קונסטנטין אומאנסקי.[3] לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, החלה ארצות הברית לשלוח סיוע במסגרת חוק החכר-השאל לברית המועצות, לבריטניה ולסין.[4] אף על פי שיועציו של הנשיא רוזוולט הזהירו שברית המועצות תקרוס כתוצאה מההתקדמות הגרמנית תוך מספר שבועות, הוא מנע מהקונגרס לחסום סיוע לברית המועצות בעצתו של הארי הופקינס.[3] באוגוסט 1941 נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל על סיפון הסיירת "אוגוסטה" (USS Augusta) בבסיס הצי ארגנטיה שבניופאונדלנד, וחתמו על האמנה האטלנטית שהתוותה את המטרות המשותפות למערכת הבינלאומית הליברלית שלאחר המלחמה.[5]
דעת הקהל האמריקאית הייתה עוינת כלפי יפן עוד יותר, והייתה התנגדות קלה להגדלת הסיוע לסין. לאחר הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931, ניסחה ארצות הברית את דוקטרינת סטמסון, על שמו של מזכיר המדינה הנרי סטימסון, שבה צוין שלא תהיה הכרה בשום כיבוש של טריטוריה בכוח הזרוע. ארצות הברית גם נסוגה מאמנת וושינגטון, שהגבילה את ההדחק של ציי המדינות שחתמו עליו, זאת בתגובה להפרת אמנת תשע המעצמות (Nine-Power Treaty) והסכם קלוג-בריאן על ידי יפן.[6] ההתנגדות הציבורית להתפשטותה של יפן באסיה התגברה במהלך מלחמת סין–יפן השנייה, כאשר השירות האווירי של הצבא היפני הקיסרי תקף והטביע את ספינת התותחים האמריקאית שסיירה במימי נהר היאנגצה, "פאנאי" (USS Panay), כאשר היא עסקה בפינוי אזרחים מטבח ננקינג.[7] אף על פי שממשלת ארצות הברית קיבלה את התנצלותם של היפנים ושולמו לה פיצויים על התקרית, הגוברו מגבלות הסחר כנגד יפן ומנגד הוגדל הסיוע והאשראי האמריקאי לסין. לאחר שארצות הברית ביטלה את הסכם הסחר והשיט עם יפן מ-1911, אשררה יפן את ההסכם התלת-צדדי והחלה את הפלישה להודו-סין. ארצות הברית הגיבה לכך בהטלת אמברגו מלא על יפן, הקפיאה את חשבונות הבנקים היפנים, הפסיקה את המשא והמתן עם הדיפלומטים היפנים, והעבירה אספקה לסין באמצעות דרך בורמה.[8]
מתנדבים אמריקאים
לפני שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה, התנדבו יחידים אמריקאים להילחם נגד מדינות הציר במסגרת צבאותיהם של מדינות אחרות. אף על פי שלפי החוק האמריקאי, הצטרפותם של אזרחים אמריקאים לצבאותיהם של מדינות זרות הייתה מנוגדת לחוק, ובעשותם זאת הם אבדו את אזרחותם, שינו מתנדבים אמריקאים את אזרחותם לקנדית. בכל אופן, ב-1944 העביר הקונגרס חקיקת חנינה גורפת.[9] שכיר החרב האמריקאי, קולונל צ'ארלס סוויני, החל לגייס אזרחים אמריקאים להילחם כמתנדבים בחיל האוויר המלכותי הבריטי. אחיינו של סוויני, שגם שמו היה צ'ארלס, הקים את יחידת משמר המולדת ממתנדבים אמריקאים שחיו בלונדון.[9]
דוגמה בולטת אחת הייתה "טייסות הנשר" (Eagle Squadrons), שהיו טייסות של חיל האוויר המלכותי שאויישו במתנדבים אמריקאים ובאנשי סגל בריטים. הטייסת הראשונה הייתה טייסת 71 שהוקמה ב-19 בספטמבר 1940, ובעקבותיה הוקמו טייסת 121 ב-14 במאי 1941 וטייסת 133 ב-1 באוגוסט 1941. 6,700 אמריקאים הגישו בקשות להצטרף, אך רק 244 התקבלו לשירות בשלוש הטייסות, ויחד עמם שירתו 16 בריטים כמפקדי הטייסות. הטייסת הראשונה הייתה למבצעית בפברואר 1941 וההצלחה המבצעית הראשונה של הטייסות הייתה ביולי אותה שנה. ב-29 בספטמבר 1942 הוסבו שלוש הטייסות באופן רשמי על ידי חיל האוויר המלכותי לחיל האוויר השמיני של חילות האוויר של צבא ארצות הברית והם היו לקבוצת הקרב הרביעית. בתקופת שירותם במסגרת חיל האוויר המלכותי הפילו לוחמי הטייסות 73 וחצי מטוסים גרמניים. 77 אמריקאים ו-5 בריטים מסגל הטייסות נהרגו.
דוגמה בולטת נוספת היא קבוצת הנמרים המעופפים, שהוקמה על ידי קלייר שנו, קצין לשעבר בגיס האווירי של צבא ארצות הברית, שעבד עם סין מאז אוגוסט 1937, בתחילה כיועץ לתעופה אווירית לגנרליסימו צ'יאנג קאי שק בחודשים הראשונים של מלחמת סין–יפן השנייה. באופן רשמי נקראה הקבוצה "קבוצת המתנדבים האמריקאים הראשונה", אך היא כונתה "הנמרים המעופפים", והיא הייתה קבוצה של טייסים אמריקאים שכבר שירתו בכוחות המזוינים של ארצות הברית וגויסו על פי צו נשיאותי. כיחידה הם שירתו בחיל האוויר הסיני נגד היפנים. הקבוצה הייתה מורכבת משלוש טייסות קרב שכל אחת מהן מנתה כ-30 כלי טיס. משימת הקרב הראשונה שלהם הייתה ב-20 בדצמבר 1941, 12 ימים לאחר המתקפה על פרל הארבור. ב-4 ביולי 1942 פורקה הקבוצה והוחלפה בקבוצת הקרב ה-23 של חילות האוויר של צבא ארצות הברית, שמאוחר יותר מוזגה לחיל האוויר ה-14 של ארצות הברית. במהלך התקופה בה הם לחמו במסגרת חיל האוויר הסיני, הם הצליחו להשמיד 296 מטוסי אויב, בה בשעה שבקרבות נהרגו 14 טייסים בלבד.
מערכת הפיקוד
ב-1942 יצר הנשיא רוזוולט מבנה פיקודי חדש כדי לספק את צורכי המנהיגות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית בעודם שומרים על הסמכות כמפקדים עליונים בסיוע מזכיר המלחמה הנרי סטימסון עם אדמירל ארנסט קינג כראש המבצעים הימיים בשליטה מלאה על צי ארצות הברית ועל חיל הנחתים של ארצות הברית באמצעות מפקדו, אז לוטננט גנרל תומאס הולקומב ויורשו כמפקד חיל הנחתים, לוטננט גנרל אלכסנדר ונדגריפט, גנרל ג'ורג' מרשל ראש מטה צבא ארצות הברית ובעל השליטה הנומינלית על חיל האוויר, שלמעשה עמד בראשו גנרל הנרי ארנולד, שפיקד על החיל בשמו של מרשל. קינג היה גם המפקד בתקופת המלחמה של משמר החופים של ארצות הברית תחת מפקדו, אדמירל ראסל וושי. רוזוולט יצר גוף חדש, המטות המשולבים, שקיבלו את ההחלטות הסופיות בנוגע לאסטרטגיה הצבאית האמריקאית כגוף המחליט על המדיניות של הכוחות המזוינים. ראשי המטות המשולבים היו סוכנות של הבית הלבן בראשותו של אדמירל ויליאם ד' לייהי, שהיה ליועץ הצבאי הראשי של הנשיא רוזוולט והקצין הגבוה ביותר בארצות הברית באותה עת.
עם התקדמות המלחמה הפך מרשל לקול הדומיננטי ביותר במטות המשולבים בעיצוב האסטרטגיה. כאשר עסקו בענייני הזירה האירופאית, נפגשו חברי המטות המשולבים עם עמיתיהם הבריטים ויחד הם היו "ראשי המטה המשולבים" (Combined Chiefs of Staff). שלא כמו המנהיגים הפוליטיים של המעצמות העיקריות האחרות, רוזוולט התעלם לעיתים רחוקות מיועציו הצבאיים. רוזוולט התחמק ממחלקת המדינה וניהל מגעים דיפלומטיים רמי דרג באמצעות יועציו, במיוחד הארי הופקינס. בשל העובדה שהופקינס שלט גם על כספים בהיקף של 50 מיליארד דולר של החכר-השאל, ששולמו על ידי בעלות הברית, הם התייחסו היטב לדבריו.
החכר-השאל וכיבוש איסלנד
ערכים מורחבים – החכר-השאל, הפלישה לאיסלנד
שנת 1940 עמדה בסימן של שינוי גישתה של ארצות הברית. ניצחונותיה של גרמניה בצרפת, ארצות השפלה, פולין ובמקומות אחרים, בשילוב עם הקרב על בריטניה, הובילה אמריקאים רבים להבין שיהיה צורך בהתערבות ברמה כלשהי. במרץ 1941 החלה תוכנית החכר-השאל, שבמסגרתה נשלחו כספים, תחמושת ומזון לבריטניה, סין, ובסתיו אותה שנה, גם לברית המועצות.
ב-1941 כבר השתתפה ארצות הברית השתתפות פעילה במלחמה, זאת על אף היותה להלכה מדינה נייטרלית. באביב אותה שנה החלו הצוללות הגרמניות את טקטיקת "להקות הזאבים" שלהם, שאיימה לנתק את קווי האספקה הטרנס אטלנטים. רוזוולט הרחיב את קו ההגנה הפאן-אמריקאי מזרחה כמעט עד איסלנד. סיורי הנייטרליות של צי ארצות הברית היו למעשה לא נייטרליים, שכן תפקידם היה לדווח על ספינות וצוללות של כוחות הציר לציי בריטניה וקנדה, והחל מאפריל החל צי ארצות הברית ללוות שיירות של בעלות הברית מקנדה ועד אמצעו של האוקיינוס, מדרום לאיסלנד, שם הם עברו לפיקוחו של הצי המלכותי הבריטי.
ב-16 ביוני 1941, לאחר משא ומתן עם צ'רצ'יל, הורה רוזוולט על החזקתה של איסלנד על ידי כוחותיה של ארצות הברית שיחליפו את כוחות הפלישה הבריטים שם. ב-22 ביוני שיגר צי ארצות הברית את כוח משימה 19 מצ'ארלסטון קרוליינה הדרומית שהתאסף בארגנטיה שבניופאונדלנד. כוח זה כלל 25 אוניות מלחמה ואת בריגדת הנחתים הזמנית הראשונה, שכללה 194 קצינים ו-3,714 לוחמים מסן דייגו בפיקודו של בריגדיר גנרל ג'ון מרסטון. כוח משימה 19 הפליג מארגנטיה ב-1 ביולי. ב-7 ביולי שכנעה בריטניה את האלת'ינגי (הפרלמנט של איסלנד) לאשר את הצבתם של כוחות הכיבוש האמריקאים על פי הסכם ההגנה האיסלנד-אמריקאי ובאותו ערב עגן כוח משימה 19 ברייקיאוויק. חיל הנחתים של ארצות הברית החל את נחיתתו ב-8 ביולי, שהושלמה ב-12 ביולי. ב-6 באוגוסט הקים צי ארצות הברית בסיס אווירי ברייקיאוויק עם הגעתה של טייסת הסיור VP-73, שצוידה במטוסי PBY קטלינה וטייסת VP-74 שצוידה במטוסי PBM מארינר. באוגוסט גם החלו להגיע לאיסלנד כוחות צבא ארצות הברית והנחתים הועברו במרץ 1942 לזירת האוקיינוס השקט. 40,000 אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית היו מוצבים באיסלנד, מספר שעלה על מספר הגברים הבוגרים מהאוכלוסייה המקומית (באותה עת מנתה אוכלוסיית איסלנד כ-120,000 תושבים). על פי ההסכם הייתה אמורה ארצות הברית להשאיר את הכוח באיסלנד עד לתום המלחמה, אף על פי שנוכחותה הצבאית של ארצות הברית באיסלנד נמשכה עד 2006, שכן לאחר המלחמה הצטרפה איסלנד לנאט"ו.
לאוניות המלחמה האמריקאיות שליוו את שיירות בעלות הברית במערב האוקיינוס האטלנטי היו כמה התנגשויות אלימות עם הצוללות הגרמניות. ב-4 בספטמבר 1941, תקפה צוללת גרמנית את הסיירת האמריקאית "גריר" (USS Greer) מול חופי איסלנד. שבוע לאחר מכן הורה הנשיא רוזוולט לאוניות המלחמה האמריקאיות לתקוף את הצוללות הגרמניות מיד שייווצר עמן קשר עין. צוללת גרמנית ירתה על המשחתת האמריקאית "קירני" (USS Kearny) כאשר זו לוותה שיירת אוניות אספקה בריטיות. ב-31 באוקטובר טובעה המשחתת "רובן ג'יימס" (USS Reuben James) על ידי הצוללת הגרמנית U-552.[10]
זירות אירופה וצפון אפריקה
- ערכים מורחבים – הזירה האירופית: 1942–1945, המערכה בצפון אפריקה
ב-11 בדצמבר 1941, שלושה ימים לאחר שארצות הברית הכריזה מלחמה על יפן ,[11] הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית.[12] באותו יום הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה ועל איטליה.[13]
אירופה תחילה
- ערך מורחב – אירופה תחילה
האסטרטגיה המרכזית של בעלות הברית הייתה להביס תחילה את גרמניה ואת בעלות בריתה באירופה בשלב הראשון, ולאחר מכן להתמקד במלחמה ביפן במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. הסיבה לכך הייתה ששתי ערי הבירה של שתיים מבעלות הברית, לונדון ומוסקבה, היו עלולות להיות מאוימות ישירות על ידי גרמניה, אך אף אחת מערי הבירה של בעלות הברית לא הייתה תחת איום של יפן. גרמניה הייתה האיום העיקרי על בריטניה. היא תכננה פלישה לגרמניה במסגרת מבצע ארי-הים, שבוטל עקב כישלונה של גרמניה לייצב עליונות אווירית בקרב על בריטניה. באותה העת, האפשרות של מלחמה נגד יפן במזרח אסיה הפכה בהדרגה לסבירה. אף על פי שארצות הברית לא הייתה עדיין במצב מלחמה מול גרמניה ומול יפן, היא תיאמה מול בריטניה אסטרטגיות משותפות.
ב-29 במרץ 1941, בדיווח של ועידת המטות הבריטים והאמריקאים הסכימו שתי המדינות שהמטרות האסטרטגיות שלהן תהיינה: 1. תבוסה מוקדמת של גרמניה כחברה השלטת במדינות הציר באמצעות המאמץ הצבאי העיקרי של ארצות הברית שיופעל בזירת אירופה והאוקיינוס האטלנטי. 2. אסטרטגיה הגנתית במזרח הרחוק. כך, האמריקאים הסכימו עם הבריטים בנוגע לאסטרטגיה הכוללת של אירופה תחילה (או "גרמניה תחילה") בניהול הפעילות הצבאית במלחמת העולם השנייה. בריטניה חששה, שאם ארצות הברית תסיט את תשומת הלב שלה מאירופה אל האוקיינוס השקט, היטלר עלול להביס הן את ברית המועצות והן את בריטניה, וכך יקים מבצר בלתי ניתן לכיבוש על אדמת אירופה. המכה הקשה שניחתה על ארצות הברית על ידי יפן במתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, לא גרמה לשינוי במדיניות האמריקאית. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, מיהר לוושינגטון די. סי. זמן קצר לאחר פרל הארבור כדי להבטיח שבוועידה בארקדיה יובטח שלאמריקאים לא יהיו מחשבות שניות בנוגע לאסטרטגיית אירופה תחילה. שתי המדינות אישרו מחדש ש"על אף כניסתה של יפן למלחמה, השקפתנו נותרה שגרמניה היא עדיין האויב העיקרי. ותבוסתה היא המפתח לניצחון. משעה שגרמניה תובס, חייבות לבוא אחריה תבוסתן של איטליה ויפן".[14]
המערכה באוקיינוס האטלנטי
- ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945)
המערכה באוקיינוס האטלנטי הייתה המערכה הממושכת ביותר במלחמת העולם השנייה, והיא נמשכה מ-1939 ועד תבוסת גרמניה ב-1945. במרכזה עמדו הסגר הימי שהטילו בעלות הברית על גרמניה, שהוכרז יום לאחר פרוץ המלחמה, והסגר הנגדי שהוטל על ידי גרמניה. שיאה של המערכה התרחש מאמצע שנת 1940 ועד סוף שנת 1943. המערכה באוקיינוס האטלנטי הטילה לשדה הקרב צוללות ושאר כלי שיט של הקריגסמרינה וכלי טיס של הלופטוואפה, מול הספינות של הצי המלכותי הקנדי, הצי המלכותי הבריטי, צי ארצות הברית וצי הסוחר של בעלות הברית. השיירות, שיצאו בעיקר מאמריקה הצפונית לכוון בריטניה וברית המועצות, קיבלו הגנה בעיקר מהציים הבריטי והקנדי. כוחות אלו קיבלו סיוע בספינות ובמטוסים מארצות הברית החל מה-13 בספטמבר 1941. לגרמנים הצטרפו צוללות של הצי המלכותי האיטלקי לאחר שאיטליה הצטרפה למלחמה ב-10 ביוני 1940.
מבצע לפיד
- ערך מורחב – מבצע לפיד
ארצות הברית הצטרפה למלחמה בחזית המערבית עם תחילתו של מבצע לפיד ב-8 בנובמבר 1942, לאחר שברית המועצות פתחה בחזית שנייה נגד הגרמנים. הגנרל דווייט אייזנהאואר פיקד על התקיפה בצפון אפריקה, ומייג'ור גנרל ג'ורג' פטון פיקד על התקיפה בקזבלנקה.
ניצחון בעלות הברית בצפון אפריקה
- ערך מורחב – המערכה בצפון אפריקה
לארצות הברית לא הייתה כניסה חלקה למלחמה נגד גרמניה. בראשית 1943 סבלו כוחות צבא ארצות הברית תבוסה שהייתה כמעט הרת אסון בקרב מעבר קסרין, שהתנהל בפברואר אותה שנה. המנהיגות הבכירה של בעלות הברית תלתה את האשמה בהפסד בעיקר בהתעמתות בין הגנרל האמריקאי לויד פרדנדאל לבין הבריטים שמצדם היה חוסר אמון ותקשורת לקויה עם האמריקאים, שבעטיין אירעו הצבות בלתי מדויקות של הכוחות.[15] תבוסה זו הייתה עלולה להחשב לנקודת מפנה מרכזית, אך בסופו של דבר החליף אייזנהאואר את פרדנדאל בפטון.
אט אט בלמו בעלות הברית את התקדמותם של הגרמנים בתוניסיה ובמרץ הם נדחקו לאחור. באמצע אפריל, בפיקודו של הגנרל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי, ריסקו בעלות הברית את קו מארת' ושברו את ההגנה של כוחות הציר בצפון אפריקה. ב-13 באפריל 1943 נכנעו כוחות הציר בצפון אפריקה, בהשאירם מאחור 275,000 איש. כעת הופנו מאמצי בעלות הברית לסיציליה ולאיטליה.
הפלישה לסיציליה ולאיטליה
- ערכים מורחבים – פלישת בעלות הברית לסיציליה, פלישת בעלות הברית לאיטליה
הצעד הראשון לשיחרור אירופה על ידי בעלות הברית הייתה פלישתן לאדמת היבשת דרך איטליה. "מבצע האסקי", פלישת בעלות הברית לסיציליה, החל ב-9 ביולי 1943, והיה באותה עת המבצע האמפיבי הגדול ביותר שהתקיים עד אז. התקיפה מן הים של הארמייה השביעית של צבא ארצות הברית נחתה בחוף הדרומי של סיציליה בין העיירה ליקיטה ממערב וסקוליטי ממזרח והיחידות של הדיוויזיה המוצנחת ה-82 צנחו בשטחים שלפני הכוחות. המבצע הוכתר בהצלחה ומיד החלו בעלות הברית לנצל את יתרונם. ב-11 באוגוסט, בראותם שהקרב אבוד, החלו המפקדים הגרמנים והאיטלקים לפנות את כוחותיהם מסיציליה לאיטליה. ב-17 באוגוסט שלטו בעלות הברית שליטה מלאה על האי, הארמייה השביעית איבדה, 8,781 איש (2,237 הרוגים או נעדרים, 5,946 פצועים ו-598 שבויים).
לאחר ניצחון בעלות הברית בסיציליה, נטתה דעת הקהל באיטליה נגד המלחמה ונגד הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני. הוא הודח מתפקידו על ידי המועצה הפשיסטית העליונה והמלך ויטוריו אמנואלה השלישי, ובעלות הברית הכו במהירות, בתקווה שההתנגדות תהיה קלה. ראשוני כוחות בעלות הברית נחתו על חצי האי האיטלקי ב-3 בספטמבר 1943 וב-8 בספטמבר נכנעה איטליה. אך זמן קצר לאחר מכן הוקמה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. ראשוני הכוחות של הארמייה החמישית נחתו בסלרנו ב-9 בספטמבר, אך הכוחות הגרמנים באיטליה היו מוכנים ולאחר שכוחות בעלות הברית בסלרנו ייצבו את ראש הגשר שלהם, שיגרו הגרמנים מתקפת נגד עזה. בכל אופן, לא עלה בידם להשמיד את ראש הגשר וב-19 בספטמבר הם נסוגו ובאוקטובר החלו להכין סדרה של קווי הגנה לרוחב מרכז איטליה. הארמייה השביעית ושאר הארמיות של בעלות הברית הבקיעו את שני קווי ההגנה הראשונים, "קו וולטורנו" ו"קו ברברה", באוקטובר ובנובמבר. עם התקרב החורף התקדמו בעלות הברית לאיטן בשל מזג האוויר הקשה והקרקע הקשה מול קו הגנת החורף של הגרמנים. עם זאת, עלה בידם להבקיע את "קו ברנהרדט" בינואר 1944. באותה עת הוסבה כבר תשומת ליבן של בעלות הברית לחזית מערב אירופה והם החלו לספוג אבידות כבדות בקו החורף בקרב על מונטה קאסינו. ב-22 בינואר נחתו בעלות הברית באנציו כדי לאגף את "קו גוסטב" ולדחוק את כוחות הציר ממנו כדי שתתאפשר התקדמותם של בעלות הברית. לאחר התקדמות איטית, פתחו הגרמנים בפברואר במתקפת נגד, אך כשלו בסילוק בעלות הברית. לאחר חודשים של קיפאון, פרצו בעלות הברית במאי 1944 וב-4 ביוני שוחררה רומא.
לאחר הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, הועבר כוח של שבע דיוויזיות אמריקאיות וצרפתיות אל מחוץ לאיטליה לטובת השתתפותם במבצע דרגון, בו נחתו בעלות הברית בדרום צרפת. על אף זאת, כוחות ארצות הברית הנותרים באיטליה וכוחות נוספים של בעלות הברית התקדמו עד לקו הגותי בצפון איטליה, קו ההגנה העיקרי האחרון של הגרמנים. מאוגוסט 1944 ועד מרץ 1945 עלה בידם של בעלות הברית לפרוץ את קווי ההגנה המרשימים, אך הם כמעט כשלו בפריצה לתוך מישורי לומברדיה לפני שמזג האוויר החורפי חסם את צירי התנועה והפך אותה לבלתי אפשרית. באפריל פרצו בעלות הברית דרך עמדות כוחות הציר הנותרות במסגרת מתקפת האביב, ובכך סיימו את המערכה בחצי האי האיטלקי ב-2 במאי. כוחותיה של ארצות הברית ספגו במהלך כל המערכה בסיציליה ובאיטליה 114,000 עד 119,000 אבידות.
ההפצצות האסטרטגיות
הפצצות אוויריות רבות מספור נוהלו על ידי כוחות ארצות הברית ומטרתן הייתה לפגוע בלב התעשייתי של גרמניה. השימוש במפציצי B-17 מבצר מעופף חייב שההפצצות יתנהלו בשעות היום כדי שההטלות תהיינה מדויקות. בשל העבודה שליווי ראוי לשמו של מטוסי קרב כמעט ולא היה בנמצא, טסו המפציצים במבני קרב הדוקים, שאפשרו לכל מפציץ לייצר אש מקלעי M2 בראונינג שתחפוף לזו של חבריו למבנה כדי ליצור הגנה יעילה. המבנים ההדוקים לא איפשרו למפציצים לחמוק מהאש של מטוסי הקרב של הלופטוואפה, וצוותי המפציצים האמריקאים ספגו אבדות כבדות. דוגמה אחת לכך הייתה במשימת ההפצצה של שווינפורט ורגנסבורג (Schweinfurt–Regensburg mission), שהסתיימה באבדות כבדות באנשים ובציוד. הכנסתם לשירות של מטוסי הקרב P-51 מוסטנג, שיכול היה לשאת במיכליו כמות דלק מספיקה לטיסה לליבה של גרמניה, וסייעה להפחית את היקף האבדות בשלבים האחרונים של המלחמה.
באמצע 1942 הגיעו כוחות חילות האוויר של צבא ארצות הברית לבריטניה וביצעו מספר פשיטות אל מעבר לתעלת למאנש. מפציצי ה-B-17 של חיל האוויר השמיני של ארצות הברית נקראו "מבצרים מעופפים" בשל חימוש ההגנה הכבד שלהם שכלל 10 עד 12 מקלעים, ולוחות השריון שהגנו על אזורים חיוניים. בין השאר, בגלל החימוש והשריון הכבדים שלהם, הם יכלו לשאת מטען קטן של פצצות בהשוואה למפציצים הבריטים. עם זאת, מפקדי חיילות האוויר בוושינגטון ובבריטניה אימצו את האסטרטגיה של תקיפה חזיתית של הלופטוואפה, בתקיפות אוויריות שהלכו והתעצמו על ידי מפציצים שהגנו זה על זה באופן הדדי, וטסו בשמי גרמניה, אוסטריה וצרפת בגובה רב לאור יום. כמו כן, הן ממשלת ארצות הברית והן מפקדי חילות האוויר של הצבא נרתעו מלהפציץ ערים ועיירות של האויב ללא הבחנה. הם טענו שעל ידי השימוש במפציצי ה-B-17 ובכוונות ההפצצה נורדן (Norden bombsight), יתאפשר לחיילות האוויר לבצע "הפצצות מדויקות" על אתרים שהיו חיוניים למכונת המלחמה הגרמנית, כמו בתי חרושת, בסיסים ימיים, מספנות, מתקני רכבת, צמתי רכבות, תחנות כוח, מפעלי פלדה, שדות תעופה ועוד.
בינואר 1943 הוסכם בוועידת קזבלנקה שפעולותיו של פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי הבריטי כנגד גרמניה יתוגברו על ידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית בתוכנית הגנה מבצעית משולבת שנקראה "הנחיית פוינטבלנק" (Operation Pointblank). ראש מטה חיל האוויר המלכותי, מרשל חיל האוויר סר צ'ארלס פורטל מונה כאחראי על "הניהול האסטרטגי" של מבצעי ההפצצה האמריקאים והבריטים. נוסח החלטת ועידת קזבלנקה היה: "מטרתך העיקרית תהיה הרס ושיבוש מתקדמים של המערכות הצבאיות, התעשיות והכלכליות הגרמניות וערעור המורל של העם הגרמני עד לנקודה בה יכולת ההתנגדות החמושה שלהם תחלש אנושות".
בסוף אותה שנה באו לידי ביטוי הפצצות פוינטבלנק במתקפות הראשונה והשנייה על שווינפורט. מבני הקרב של מפציצים ללא ליווי לא היווה אתגר של ממש למטוסי הקרב הגרמנים, שגבו מחיר כבד. ביאושו, הפסיק חיל האוויר השמיני את מבצעי האוויר בשמי גרמניה עד שב-1944 היו מטוסי קרב ארוכי טווח זמינים. אלה היו מטוסי המוסטנג P-51, שלהם היה טווח טיסה מבריטניה ועד ברלין ובחזרה.
מפקדי חילות האוויר של ארצות הברית החזיקו בתוקף במשך כל המלחמה בטענה שיש לבצע "הפצצות מדויקות" של מטרות צבאיות, ופסלו טענות שהם הפציצו רק ערים. בכל אופן, חיל האוויר השמיני קיבל את מערכות הרדאר H2X הראשונות בדצמבר 1943. תוך שבועיים לאחר הגעת שש המערכות הראשונות, התיר פיקוד חיל האוויר השמיני לאנשיו לבצע הפצצות שטח בערים תוך שימוש במערכות החדשות, וכך עלה בידם לבצע, עד תום המלחמה משימת תקיפה אחת לשבוע בממוצע.
במציאות, ההפצצות לאור יום היו "הפצצות מדויקות" רק במובן שרוב הפצצות נפלו במקום כלשהו ליד המטרה המיועדת. כמקובל, חיילות האוויר סימנו את "אזור המטרה" כמעגל ברדיוס של 300 מטרים סביב נקודת ההכוונה של המטרה. בעוד שהדיוק השתפר במהלך המלחמה, מחקרים הראו שבאופן כללי רק 20% של הפצצות שהוטלו על מטרות מדויקות אכן פגעו באזור המטרה. בסתיו 1944, רק 7% מכל הפצצות שהוטלו על ידי חיל האוויר השמיני פגעו במעגל של 300 מטרים מן המטרה. החימוש ההתקפי המונחה היחידי שהיה ברשות חילות האוויר, VB-1 אזון (Azon), שימש באופן מצומצם בלבד בזירה האירופאית ובדרום-מזרח אסיה בשלבים המאוחרים של המלחמה.
אף על פי כן, המשקל הכולל של התחמושת שנעשה בה שימוש ביום ובלילה הספיקה בסופו של דבר לגרום נזק נרחב, ובאופן חשוב יותר מנקודת המבט הצבאית, אילצה את גרמניה להסיט משאבים לפעולות הגנה. הייתה זו המשמעות האמיתית של מערכת ההפצצה האסטרטגית של בעלות הברית.
כדי לשפר את יכולות ההפצצה של מטוסי חילות האוויר, הוקם דגם של כפר גרמני בבריטניה שההופצץ עד היסוד שוב ושוב. בכפר נבנו דגמים בקנה מידה מלא של בתים גרמנים, ההפצצות הוכחו כמוצלחות, ובמתקפה אחת ב-1943 על המבורג נהרגו כ-50,000 אזרחים וכמעט כל שטח העיר נחרב.
עם הגעתו של חיל האוויר ה-15 של ארצות הברית החדש, שהתבסס באיטליה, אוחד פיקוד חילות האוויר של ארצות הברית באירופה ל"חילות האוויר האסטרטגיים של ארצות הברית באירופה" (United States Strategic Air Forces in Europe). עפ צירופם של מטוסי המוסטנג לכוחותיו חודשו מתקפות ההפצצה המשולבות. מתכנני המבצע הציבו את הלופטוואפה כמטרה והוא כונה "השבוע הגדול" (Big Week), ה-20 עד ה-25 בפברואר 1944, וזכה להצלחה כבירה, אבדות הגרמנים היו כה כבדות עד שמתכנני המבצע נאלצו להקצות מטרות תעשייתיות בחופזה שהופצצו לאור יום ולאחר מכן לא שוקמו.
הדחתו של הגנרל אירה איקר בסוף 1943 כמפקד חיל האוויר השמיני והחלפתו בטייס האגדי מייג'ור גנרל ג'יימס דוליטל, סימלה את השינוי באופן התקדמות ההפצצות האמריקאיות בשמי אירופה. ההשפעה העיקרית של דוליטל על המלחמה האווירית באירופה התרחשה בראשית אותה שנה כאשר הוא שינה את המדיניות שהצריכה ליווי של מטוסי קרב שנשארו צמודים למטוסי ההפצצה עד תום משימתם. באישורו, הוחלפו מטוסי הלוקהיד P-38 לייטנינג וה-P-47 ת'נדרבולט במטוסי ה-P-51 מוסטנג ארוכי הטווח באביב 1944, וטייסי הקרב האמריקאים שהיו במשימות ההגנה על המפציצים טסו במרחק רב לפני המפציצים במבני קרב שנתנו להם עליונות אווירית, ובמילים אחרות הם "ניקו את השמיים" מכל התנגדות של מטוסי קרב של הלופטוואפה שנעו לכוון המטרות. אסטרטגיה זו הגבילה אנושות את המפציצים הכבדים הדו-מנועיים הגרמנים ואת החלופות שלהם, מטוסי ה-Fw 190A החמושים בכבדות, וסילקו את כל כוח המפציצים המשחיתים משמי גרמניה במשך רוב שנת 1944. כחלק משינוי אסטרטגיה זה, במיוחד לאחר שהמפציצים הכו במטרותיהם, טייסי הקרב של חילות האוויר היו חופשיים לתקוף את שדות התעופה הגרמנים בדרכם בחזרה לבסיסיהם, ובכך תרמו באופן משמעותי להשגת העליונות האווירית של חילות האוויר של בעלות הברית בשמי אירופה.
ב-27 במרץ 1944, הוציאו ראשי המטות המשולבים פקודות שהעניקו שליטה על כל חילות האוויר של בעלות הברית באירופה, כולל המפציצים האסטרטגים, לגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, שהאציל את הסמכות לסגנו במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית, מרשל אוויר ראשי ארתור טדר. הייתה התנגדות להוראה זו מצידם של כמה גורמים בכירים, כולל וינסטון צ'רצ'יל וקרל ספאץ, אך לאחר הדיון, הועברה השליטה למפקדה העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית ב-1 באפריל 1944. כאשר הסתיימו באופן רשמי ההפצצות המשולבות, היו אנשי חיילות האוויר בדרכם להשגת עליונות אווירית בכל רחבי אירופה. בעוד שהם המשיכו לבצע כמה הפצצות אסטרטגיות, הפנו חיילות האוויר של צבא ארצות הברית לצד חיל האוויר המלכותי את תשומת ליבם לקרבות האוויר הטקטיים בסיוע לפלישה לנורמנדי. רק באמצע ספטמבר שבו ההפצצות האסטרטגיות על גרמניה להיות בסדר העדיפות של חיילות האוויר של ארצות הברית.
ההפצצות לאור יום של האמריקאים וההפצצות הליליות של הבריטים, יצרו כוח אש מסיבית על אזורי התעשייה הגרמנים, כשהבולטות מביניהן היו ההפצצות על חבל הרוהר, ובהמשך ההפצצות הישירות על ערים, כמו המבורג, קאסל, פפורצהיים, מיינץ והפצצת דרזדן השנויה במחלוקת.
המערכה בנורמנדי
- ערך מורחב – המערכה בנורמנדי
ב-6 ביוני 1944 נפתחה החזית האירופאית השנייה שהסובייטים לחצו לפתיחתה, כאשר בעלות הברית פתחו במערכה בנורמנדי. המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר דחה את ההתקפה בשל מזג האוויר הקשה, אך לבסוף נפתחה הפלישה האמפיבית הגדולה בהיסטוריה.
לאחר הפצצות ממושכות על החוף הצרפתי על ידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית, טיפסו 225 אנשי יחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית על צוקי פואנט דו אוק תחת אש אינטנסיבית של האויב והשמידו את עמדות התותחים שיכלו לאיים על אתרי הנחיתות. כצעד נוסף לפני התקיפה האמפיבית, הדיוויזיה המוטסת ה-82 והדיוויזיה המוטסת ה-101 הוצנחו מעבר לחופים אל שטחי צרפת הכבושה, כדי להגן על כוחות הנחיתה שהתקרבו. רבים מהצנחנים הוצנחו במקומות שונים מאלו שתוכננו להם והתפזרו ברחבי נורמנדי.
כאשר הצנחנים נלחמו לפלס את דרכם הגדרות החיות, החלה הפלישה האמפיבית העיקרית. האמריקאים נחתו בחופים שקיבלו את שמות הקוד חוף אומהה וחוף יוטה. ציוד הנחיתה שנועד לחוף יוטה, שעליו הוסעו כוחות רבים, סטה מנתיבו ונחת במרחק של שני קילומטרים מהיעד. הדיוויזיה הרביעית נתקלה בהתנגדות קלה במהלך הנחיתות ועד אחרי הצהרים חברו אנשיה לצנחנים שפילסו את דרכם בלחימה אל החוף.
בחוף אומהה הכינו הגרמנים את הגנת החופים עם מוקשים, קיפודים צ'כים ושערים בלגים (אנ'). על פי המידע המודיעיני טרם הפלישה הדיוויזיה ה-714 הגרמנית הפחות מנוסה הופקדה על הגנת החוף. אף על פי כן, הדיוויזיה ה-352 המאומנת והמנוסה הועברה ימים מספר לפני הפלישה אל עמדות הגנת החוף. כתוצאה מכך, חיילי הדיוויזיה הראשונה והדיוויזיה ה-29 רותקו למקומם על ידי אש אויב עדיפה מיד לאחר שיצאו מתוך ציוד הנחיתה. בכמה מקרים, נוצר מצב שכלי נחיתה שלם עמוס בחיילים נפגע כולו על ידי עמדות הגנה גרמניות שמוקמו היטב. כאשר עלה מספר הנפגעים, נוצרו בשדה הקרב יחידות מאולתרות שנעו לפנים היבשת.
לאחר מכן נלחמו היחידות הקטנות דרך שדות המוקשים שהשתרעו בין הבונקרים של המקלעים הגרמנים. לאחר שפילסו את דרכם, הם תקפו את הבונקרים מאחור, ואפשרו לאנשים נוספים לנחות על החוף בבטחה. התקיפה הראשונית, שבה השתתפו טנקים, חיל רגלים וכוחות הנדסה, תוכננה בקפידה כדי להפחית את עוצמת ההגנה החופית ולאפשר לספינות גדולות יותר להגיע בהדרגה ליבשה.
בסוף היום הגיע מספר האבדות של האמריקאים ל-6,000 איש. חוף אומהה היה שם הקוד לאחת מתוך חמש גזרות הפלישה ואורכו היה 8 ק"מ. הנחיתה בחוף זה הייתה חיונית לחבירה לכוחות הבריטים שנחתו בחוף גולד ממזרח ולאמריקאים שנחתו בחוף יוטה ממערב, וכך הובטחה נוכחות רציפה על חוף נורמנדי. כיבוש חוף אומהה היה באחריות כוחות צבא ארצות הברית, כשהתעבורה הימית והסיוע הארטילרי הימי סופקו על ידי צי ארצות הברית ויחידות של הצי המלכותי הבריטי.
המטרה העיקרית של הנחיתה בחוף אומהה הייתה לאבטח את ראש הגשר בעומק של שמונה ק"מ. מול כוחות הנחיתה ניצבו חיילי הדיוויזיה ה-352 של הוורמאכט, שחלק ניכר מהם היו נערים, כך שהם תוגברו על ידי חיילים ותיקים שלחמו בחזית המזרחית. הדיוויזיה ה-352 לא קיימה מעולם אימון גדודי או רגימנטלי. מתוך 12,020 אנשיה, רק 6,800 היו בעלי ניסיון קרבי, והם הוקצו להגן על רצועת חוף של 53 ק"מ. הגרמנים הוצבו בעיקר במוצבים לאורך החוף, זאת במסגרת האסטרטגיה הגרמנית שהתבססה על הנחלת תבוסה לכל תקיפה ימית על קו החוף. אף על פי כן, על פי חישובי בעלות הברית, עלה שמערך ההגנה על חוף אומהה היה חזק פי שלושה ממערך ההגנה שבו הם נתקללו בקרב קווג'לין, ומספרר המגינים בו היה גדול פי ארבעה.
מעט מאוד התבצע על פי המתוכנן בנחיתה בחוף אומהה. קשיים בניווט גרמו לרוב כלי הנחיתה להחמיץ את יעדי הנחיתה שלהם במשך כל היום. מערכי ההגנה היו חזקים באופן בלתי צפוי, וגרמו לאבדות כבדות בקרב הכוחות הנוחתים. תחת אש כבדה נאבקו כוחות ההנדסה לפנות את החופים ממכשולים. גלי נחיתה מאוחרים יותר התקבצו סביב ערוצי הגישה המעטים שפונו. מוחלשים מהאבדות שאירעו מיד עם הנחיתה, שרידי כוחות הנחיתה לא היו מסוגלים לפנות את היציאות מהחוף שהיו מוגנות בכבדות. מצב זה גרם לבעיות נוספות וכתוצאה מכך לעיכובים לגלי הנחיתה הבאים. בסופו של דבר בוצעו חדירות קטנות על ידי קבוצות של שורדים שביצעו תקיפות מאולתרות, וטיפסו על הרכס בין הנקודות המוגנות ביותר. בסוף היום, הוחזקו שני מאחזים מבודדים קטנים, שנוצלו כנגד מערכי ההגנה החלשים יותר בפניפ היבשה, וכך השיגו את המטרות המקוריות של יום הפלישה במשך הימים הבאים.
כאשר אובטחו החופים, היה על בעלות הברית לאבטח נמל מים עמוקים כדי לאפשר הגעת תגבורות, וכשהכוחות האמריקאים היו בבסיס חצי האי קוטנטן ומטרתם הייתה שרבור, שבקצהו של חצי האי. הקורפוס השביעי החל להתקדם מיד לאחר שהחופים אובטחו ב-6 ביוני, כשיחידותיו התמודדו עם תערובת של רגימנטים וקבוצות קרב חלשים מכמה דיוויזיות שעשו שימוש באדמת אזור הבוקאז' (Bocage) והציפו שדות ודרכים צרות, וכך האטו את תנועת הכוחות האמריקאים. לאחר שתוגבר, השיג הקורפוס השביעי את השליטה על חצי האי בלחימה עזה ב-19 ביוני וב-22 ביוני החלה תקיפת שרבור. ב-29 ביוני נכנע חיל המצב הגרמני, אך עד כניעתם הם דאגו להרוס את מתקני הנמל, שלא שב להיות במצב תפעולי עד ספטמבר.
קרב סן-לו
קרב סן-לו היה אחד משלושת העימותים במסגרת קרב המשוכות (Battle of the Hedgerows), שהתנהל בין ה-9 וה-24 ביולי 1944, זמן קצר לפני מבצע קוברה. סן-לו נכבשה על ידי גרמניה ב-1940, ולאחר הפלישה לנורמנדי, היא הייתה למטרה להפגזות האמריקאים, בשל היותה צומת דרכים אסטרטגי. הפגזות האמריקאים גרמו לנזקים כבדים. כ-95% משטח העיר נחרבו ומספר האבדות היה רב, וכתוצאה מכך כונתה העיר "בירת החורבות", כינוי שנתן לה על ידי סמואל בקט.
קרב קרנטן
קרב קרנטן היה התנגשות בין כוחות מוטסים של צבא ארצות הברית לבין כוחות הוורמאכט במהלך המערכה בנורמנדי. הקרב התנהל מה-10 ועד ה-15 ביוני 1944, בתוך העיר קרנטן ובפאתיה.
מטרת התקיפה של הכוחות האמריקאים הייתה מיזוגם של ראשי הגשר בחופי יוטה ואומהה וביסוס קו הגנה רצוף נגד מתקפת נגד גרמנית צפויה. כוחות ההגנה הגרמנים ניסו להחזיק בעיר לזמן ארוך מספיק כדי לאפשר לתגבורות שהיו בדרכן מהדרום להגיע, למנוע או לעכב את ביסוסו של המאחז האמריקאי, ולמנוע מהארמייה הראשונה של ארצות הברית מלשגר מתקפה לכוון לסיי-פרייר, שהייתה אמורה לנתק את חצי האי קוטנטן.
מערך ההגנה על קרנטן כלל שני גדודים של הרגימנט המוצנח השישי של הדיוויזיה המוצנחת השנייה ושני גדודי שבויים סובייטים. הדיוויזיה המוצנחת ה-17 של האס אס הצטוותה לתגבר את מערך ההגנה של העיר, אך התעכבה בשל מחסור באמצעי תחבורה והתקפות של מטוסי בעלות הברית. ההתקפה המוצנחת של הדיוויזיה המוטסת ה-101 החלה ב-6 ביוני כחלק מהצניחות האמריקאיות בנורמנדי, והיא נועדה להטלת מצור על קרנטן.
בקרב שהתפתח, פרצה הדיוויזיה ה-101 נתיב לקרנטן ב-10 - 11 ביוני. מחסור בתחמושת אילץ את הכוחות הגרמנים לסגת ב-12 ביוני. למחרת ביצעה דיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-17 מתקפת נגד מול הדיוויזיה ה-101. מתקפת נגד זו הייתה מוצלחת בתחילה מבחינתם של הגרמנים, אך היא נבלמה על ידי פיקוד הקרב A של הדיוויזיה המשוריינת השנייה של ארצות הברית.
מבצע קוברה
- ערך מורחב – מבצע קוברה
לאחר הנחיתה בנורמנדי, נותרו כוחות עלות הברית תקועים בנורמנדי לזמן מה, והתקדמו בקצב איטי הרבה יותר מהמצופה תוך כדי ניהול קרבות רגלים צמודים והתקדמות דרך הגדרות החיות הצפופות. בכל אופן, במבצע קוברה, שההחל ב-24 ביולי, כשרוב המשתתפים בו היו מכוחותיה של ארצות הברית, עלה בידן של בעלות הברית לשבור את קווי הגרמנים ולדחוק אותם אל תוך צרפת באמצעות דיווזיות שריון מהירות. צעדים אלו הובילו לתבוסה קשה של הגרמנים, כש-400,000 מחייליהם נלכדו בכיס פאלז. ב-25 באוגוסט שוחררה פריז.
קרב מורטין
קרב מורטין (Battle of Mortain) (או כפי שהוא נקרא בפי הגרמנים, "מבצע לוטיך", Operation Lüttich, על שמה הגרמני של העיר לייז' שבבלגיה ושזכה לכינוי זה על שם קרב לייז' שבו נחלו הגרמנים ניצחון בימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה), היה שם הקוד שניתן למתקפת הנגד הגרמנית במהלך הקרב על נורמנדי, שהתנהלה סביב לעמדות האמריקאיות ליד העיירה מורטין (Mortain) שבנורמנדי מה-7 ועד ה-13 באוגוסט 1944.
התקיפה בוצעה בהוראתו של אדולף היטלר, כדי למחוק את הישגי הארמייה הראשונה במבצע קוברה ובשבועות שבאו אחריו, ועל ידי הגעה לחוף ליד אברנש שבבסיס חצי האי קוטנטן, וניתוק היחידות של הארמייה השלישית, שהתקדמו אל תוך ברטאן.
כוח התקיפה הגרמני הראשי היה קורפוס הפאנצר ה-47, שכלל דיווזיית פנצר וחצי של האס אס ושתי דיווזיות פנצר של הוורמאכט. אף על פי שבתחילה נרשמו לזכותם הישגים כנגד מגיני הקורפוס השביעי של ארצות הברית, עד מהרה הם נבלמו, ומטוסי בעלות הברית גרמו להם לאבדות כבדות, ובסופו של דבר הם השמידו כמעט מחצית מהטנקים הגרמנים שהיו מעורבים בלחימה. אף על פי שהלחימה סביב מורטין נמשכה שישה ימים, עברה היוזמה לידי הכוחות האמריקאים לאחר היום הראשון לפרוץ מתקפת הנגד הגרמנית.
כפי שהמפקדים בשטח הזהירו את היטלר לשווא, הסיכוי להצלחת המתקפה היה נמוך, וריכוז עתודות השיריות שלהם בקצה המערבי של החזית בנורמנדי הוביל עד מהרה לאסון, שכן הם אוגפו מדרום והחזית במזרח קרסה, וכתוצאה מכך רבים מהכוחות הגרמניים בנורמנדי נלכדו בכיס פאלז.
קרב פאלז
- ערך מורחב – קרב פאלז
לאחר מבצע קוברה, התקדמה הארמייה השלישית בפיקודו של פטון במהירות דרומה ודרום-מזרחה. על אף המחסור במשאבים לבלום את הפריצה האמריקאית ואת המתקפות הבו-זמניות של הבריטים והקנדים מדרום לקומון ולקן, לא התיר היטלר לפילדמרשל גינתר פון קלוגה, מפקד קבוצת ארמיות B, לסגת, אלא פקד עליו לנהל מתקפת נגד במורטין כנגד הפריצה האמריקאית. ארבע דיווזיות פנצר מדולדלות לא הספיקו כדי להביס את הארמייה הראשונה האמריקאית. מבחינתם של הגרמנים מבצע לוטיך היה אסון, שדחק אותם עמוק אל תוך השטח בו שלטו בעלות הברית.
ב-8 באוגוסט הורה מפקד כוחות היבשה של בעלות הברית, הגנרל מונטגומרי, לכוחות בעלות הברית להתכנס באזור פלאז-שמבואה, כדי לכתר את קבוצת ארמיות B, כשהארמייה האמריקאית הראשונה כיתרה את הגרמנים מדרום, הארמייה השנייה הבריטית כיתרה ממערב ומצפון-מערב והארמייה הראשונה הקנדית כיתרה מצפון. ב-17 - 19 באוגוסט החלו הגרמנים לסגת, וכוחות בעלות הברית חברו בשמבואה. מתקפת נגד של הגרמנים יצרה פערים בקווי הכיתור, כשהגדול מביניהם היה המסדרון שנוצר דרך גזרתה של הדיוויזיה המשוריינת הפולנית הראשונה בגבעה 262 (Hill 262), נקודת שליטה על פתח הכיס. בערבו של ה-21 באוגוסט, נאטם סוף סוף כיס פאלז, כש-50,000 חיילים גרמנים נלכדו בתוכו. רבים מהגרמנים הצליחו להימלט, אך האבדות בכוח ובציוד היו כבדות. יומיים לאחר מכן שחררו בעלות הברית את פריז, וב-30 באוגוסט נסוגה שארית הכוחות של קבוצת ארמיות B אל מעבר לנהר הסן, ובכך הסתיימה מערכת נורמנדי.
מבצע דרגון
- ערך מורחב – מבצע דרגון
ב-15 באוגוסט 1944, נחתה הארמייה השביעית של ארצות הברית, כשבראש החץ שלה הדיוויזיה השלישית, הדיוויזיה ה-36 וכוחות נוספים של בעלות הברית, בדרום צרפת, בין קאן לבין אייר. מטרתה הייתה לאבטח את החלק הדרומי של צרפת ובמיוחד לכבוש את מרסיי כנמל האספקה הראשי של בעלות הברית בצרפת. המבצע נחל הצלחה וקבוצת הארמיות B של הגרמנים נאלצה לסגת מדרום צרפת תחת מתקפות בלתי פוסקות של בעלות הברית אל עבר הרי הווז'. עם תום המבצע ב-14 בספטמבר, נמנו בכוחות ארצות הברית 2,050 הרוגים, שבויים ונעדרים, ו-7,750 פצועים. ב-15 בספטמבר שונה שמו של כוח בעלות הברית שניהל את המבצע לקבוצת הארמיות השישית, והוא הוכפף לפיקודו של אייזנהאואר.
מבצע מרקט גארדן
- ערך מורחב – מבצע מרקט גארדן
המבצע העיקרי הבא של בעלות הברית נפתח ב-17 בספטמבר. בתכנונו של הגנרל הבריטי מונטגומרי, מטרתו העיקרית הייתה לכבוש כמה גשרים בהולנד. מעודדות מהצלחתן בנורמנדי, היו בעלות הברית אופטימיות שהתקפה על הולנד הכבושה תוביל לפתיחת נתיב אל מעבר לריין ואל תוך המישורים הגרמניים הצפוניים. פתיחה שכזו במבצע הייתה מאפשרת לכוחות בעלות הברית לפרוץ צפונה ולהתקדם אל תוך דנמרק, ובסופו של דבר להגיע לברלין.
תוכנית המבצע כללה הצנחה לאור יום של הדיוויזיה המוטסת ה-82 והדיוויזיה המוטסת ה-101. על הדיוויזיה ה-101 הוטל לכבוש את הגשרים באיינדהובן ועל הדיוויזיה ה-82 הוטל לכבוש את הגשרי בחרבה (Grave) ובניימכן. לאחר כיבוש הגשרים, כוח היבשה, שנודע גם כקורפוס ה-30 הבריטי, היה אמור להתקדם לאורך כביש אחד ולחבור לצנחנים.
המבצע נכשל בשל אי יכולתם של בעלות הברית לכבוש את הגשר המרוחק ביותר שמצפון לארנהם. שם הוצנחה הדיוויזיה המוטסת הבריטית הראשונה כדי לאבטח את הגשרים, אך עם נחיתם הם גילו שדיוויזיית הפאנצר אס אס התשיעית המנוסה שימש כחיל המצב של העיר. ברשות הצנחנים היו רק אמצעי לחימה נגד טנקים, ועד מהרה הם איבדו את האחיזה בשטח. משמעות הכישלון להחליף את אנשי הדיוויזיה המוטסת הבריטית הראשונה, שהצליחו לכבוש את הגשר בארנהם כחלק מהקורפוס ה-30, הייתה שהגרמנים יכלו להכשיל את כל המבצע. בסופו של דבר, היומרנות שעמדה בבסיס המבצע, המצב ההפכפך, הכישלון מצד מודיעין בעלות הברית וההגנה העיקשת של הגרמנים, היו לסיבה לכישלון המבצע. מבצע מרקט גארדן היה גם האחרון בו ביצעו הדיווזיות ה-82 וה-101 צניחה מבצעית עד סוף המלחמה.
מבצע קווין
- ערך מורחב – הקרב על יער הירטגן
בשל אי הצלחתן של בעלות הברית להתקדם צפונה אל תוך הולנד, הן נאלצו לשקול אפשרויות אחרות להתקדמות אל תוך גרמניה. בקיץ 1944 סבלו בעלות הברית ממשבר אספקה רציני, בשל נתיב האספקה הארוך. אך בסתיו אותה שנה נפתרה כבר בעיה זו בזכות מערכת תובלת החירום אקספרס הכדור האדום. כחלק מהמערכה על קו זיגפריד (אנ'), ניסו בעלות הברית להתקדם לתוך גרמניה דרך הריין. בשלב הראשון נכבשה אאכן לאחר קרב קשה. כעת עמד לזכות הגרמנים היתרון של מערכת הביצורים הישנה שלהם, קו זיגפריד. במהלך הקרב על יער הירטגן, לחמו בעלות הברית בקרב התשה ממושך נגד הגרמנים, שהסתיים בתחילה במבוי סתום, כשכוחות בעלות הברית לא היו מסוגלים לכבוש את כל שטחו של היער. קרב זה היה מאוחר יותר חלק מקרב רחב יותר, מבצע קווין (אנ'). במהלך מתקפה זו, התכוונו בעלות הברית להתקדם לכוון חבל הרוהר, כנקודת היערכות להתקדמות אל מעבר לנהר הריין לתוך גרמניה. בכל אופן, אל מול ההתנגדות הנוקשה והבלתי צפויה של הגרמנים, עלה בידי בעלות הברית להתקדם התקדמות איטית בלבד. באמצע דצמבר הגיעו בעלות הברית בסופו של דבר לחבל הרוהר, אך עד אז היו הגרמנים מוכנים עם מתקפה משלהם דרך הארדנים, שנפתחה בעיצומה של המתקפה הבלתי מוצלחת של בעלות הברית על סכרי הרוהר.
הקרב על הבליטה
- ערכים מורחבים – הקרב על הבליטה, המצור על בסטון, מבצע נורדווינד
ב-16 בדצמבר 1944 שיגרו הגרמנים מתקפה מסיבית לכוון מערב באזור יער הארדנים, לאורך קו החזית שהשתרע דרומה בין מונשו לבין איכטרנך, בתקווה ליצור פירצה בקווי בעלות הברית ולכבוש את אנטוורפן. בעלות הברית הגיבו באיטיות, ואפשרו לגרמנים ליצור במתקפתם "בליטה" בקו החזית שלהם. בשלבים הראשונים של המתקפה, הוצאו להורג שבויים אמריקאים מגדוד התצפית הארטילרית ה-285 (אנ') בטבח מלמדי על ידי האס אס ועל ידי הצנחנים הגרמנים (פאלשירמייגר).
כאשר התקדמו הגרמנים מערבה, הורה הגנרל אייזנהאואר לדיוויזיה המוטסת ה-101 וליחידות של דיוויזיית השריון העשירית להגיע לצומת הדרכים בעיירה בסטון כדי להתכונן למגננה. עד מהרה נותקה בסטון ונכנעה. מזג האוויר החורפי האט את הסיוע האווירי של בעלות הברית, המגינים היו בנחיתות מספרית ואספקתם הייתה דלה. כאשר הגיעה מהגרמנים דרישה לכניעה, השיב הגנרל אנתוני מקאוליף, המפקד בפועל של הדיוויזיה ה-101, "שטויות" (Nuts!").[16] ב-19 בדצמבר, הודיע פטון לאייזנהאואר שהוא יהיה מסוגל להחזיק את כוחותיו בבסטון לא יותר מ-48 שעות. לאחר מכן הפנה פטון את הארמייה שלו צפונה, שבאותו זמן הייתה בחזית בלוקסמבורג, כדי לפרוץ לכוון בסטון. השיריונים של פטון התקדמו צפונה, וב-26 בדצמבר הם הגיעו לעיירה, ולמעשה הסירו את המצור עליה. במהלך הקרב השתתפו בו יותר חיילים אמריקאים בהשוואה לכל קרב בהיסטוריה של ארצות הברית.[17]
ב-31 בדצמבר שיגרו הגרמנים את המתקפה הראשית האחרונה שלהם בחזית המערבית, מבצע נורדווינד באלזס ובלורן שבצפון-מזרח צרפת. כנגד הכוחות האמריקאים המוחלשים שם, עלה בידם של הגרמנים ב-21 בינואר 1945 לדחוק את האמריקאים בחזרה אל הגדה הדרומית של נהר מודר. ב-25 בינואר הגיעו תגבורות של בעלות הברית מהארדנים, המתקפה הגרמנית נבלמה, והחלה לחימה עזה שבה חוסל כיס קולמר.
המתקפה הגרמנית נתמכה באמצעות כמה מבצעי משנה. מטרתה של גרמניה במבצעים אלו הייתה לפצל את הקו של הבריטים והאמריקאים לשני חלקים, לכבוש את אנטוורפן ולהתקדם עד לכיתור ארבע הארמיות של בעלות הברית והשמדתן., וכך לאלץ את בעלות הברית בחזית המערבית לשאת ולתת על הסכם שלום לטובת מדינות הציר. מרגע שהייתה מושגת מטרה זו, היה יכול היטלר להתרכז בחזית המזרחית.
המתקפה תוכננה בסודיות רבה, תוך צמצום תשדורות האלחוט והעברת הכוחות והציוד בחסות החשיכה. המודיעין של הארמייה השלישית צפה שמתקפה רבתי של הגרמנית תתרחש, ועל פי המידע ממערכת האולטרה היה צפוי להתרחש, או עמד להתרחש, מבצע "ממשי והתקפי", אף על פי שהתאריך או המיקום המדויק של המתקפה לא היה ברור. בעלות הברית הבחינו בתנועות מטוסים מהחזית המזרחית אל הארדנים ובתנועת כוחות באמצעות רשת הרכבות, אך לא נעשה דבר עם המידע, זאת על פי דיווח מאוחר יותר שנכתב על ידי פיטר קלבוקורסי ופרנק לורנס לוקאס ממרכז פיצוח הצפנים בבלצ'לי פארק.
הגרמנים השיגו הפתעה כמעט מוחלטת בזכות שילוב של ביטחון יתר של בעלות הברית, התעסקות יתר בתוכניות ההתקפה, וסיורים אוויריים בכמות דלילה. הגרמנים תקפו בגזרה החלשה של קו ההגנה של בעלות הברית, וניצלו את היתרון של מזג האוויר המעונן בכבדות, שהחליש את העליונות האווירית של בעלות הברית. התנגדות עיקשת בכתף הצפונית של קו המתקפה סביב לרכס אלסנבורן ובדרום במצור על בסטון, חסמו את התקדמות הגרמנים לכבישי מפתח מערבה שבהם הם תלו את הצלחתם. גורמים אלו, ותנאי השטח היו לטובת המגינים, ששיבשו את לוח הזמנים של הגרמנים ואפשרו לבעלות הברית לתגבר את המקומות שסבלו מדילדול כוחות. תנאי מזג אוויר שהשתפרו, אפשרו מתקפות אוויריות נגד הכוחות וקווי האספקה הגרמנים, ובכך נחתמה מתקפת הגרמנים ככישלון. בעקבות הכישלון, נותרו יחידות מנוסות רבות של הגרמנים במצב נואש של מחסור בכוח אדם ובציוד, זאת כאשר שרידי היחידות נסוגו לקו זיגפריד.
בקרב על הבליטה השתתפו כ-610,000 חיילים אמריקאים. מספר האבדות הגיע ל-89,000 נפגעים, כולל 19,000 הרוגים. בכך היה זה הקרב העקוב ביותר מדם מכל קרבותיה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה.
כיס קולמר
- ערך מורחב – כיס קולמר
כיס קולמר היה אזור שהוחזק במרכז אלזס על ידי הארמייה ה-19 של הוורמאכט מנובמבר 1944 ועד פברואר 1945 מול קבוצת הארמיות השישית של ארצות הברית. הכיס נוצר כאשר קבוצת הארמיות השישית שחררה את דרום וצפון אלזס ואת לורן הסמוכה ממזרח, אך לא הצליחה לטהר את מרכז אלזס. במהלך מבצע נורדווינד בדצמבר 1944, תקפה הארמייה ה-19 מתוך הכיס קולמר בסיוע כוחות גרמנים אחרים מדרום מחבל הסאר אל צפון אלזס. בסוף ינואר ובתחילת פברואר 1945, טיהרה את הכיס הארמייה הראשונה הצרפתית, בתגבור הקורפוס האמריקאי ה-21, מהכוחות הגרמנים.
הפלישה לגרמניה
- ערך מורחב – פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה
בראשית 1945 כבר נטתה הכף באירופה לטובת בעלות הברית. בחזית המערבית נלחמו כוחות בעלות הברית נגד הגרמנים מאז הקרב על אאכן באוקטובר 1944, ובינואר הם כבר גרמו לנסיגתם של הגרמנים בקרב על הבליטה. כישלונה של מתקפה מרכזית אחרונה זו של הגרמנים התישה את שרידי הכוחות הקרביים שלהם, והותירה אותם במוכנות לקויה להתנגדות במערכות הסופיות של בעלות הברית באירופה. אבדות נוספות בהמשך בחבל הריין החלישו את הצבא הגרמני, שנותר כשרידי יחידות מפוזרות להגנת הגדה המזרחית של הריין. ב-7 במרץ כבשו בעלות הברית את גשר לודנדורף, הגשר האחרון שלא ניזוק על הריין, ויצרו ראש גשר גדול על הגדה המזרחית של הנהר. במהלך "מבצע לאמברג'ק" (Operation Lumberjack) ו"מבצע פלנדר" (Operation Plunder) בפברואר-מרץ 1945, ספגו הגרמנים 400,000 אבדות, כולל 280,000 שבויים.
המתקפה בדרום גרמניה
המתקפה בדרום גרמניה הייתה אחת המתקפות האחרונות במלחמה. היא הובלה על ידי הארמייה השביעית והארמייה השלישית של ארצות הברית, יחד עם הארמייה הצרפתית הראשונה. כוחות הצבא האדום חברו לכוחות האמריקאים בצ'כוסלובקיה. המתקפה נוהלה על ידי קבוצת הארמיות השישית של ארצות הברית כדי להגן על האגף הימני של קבוצת הארמיות ה-12 וכדי למנוע התבצרות אחרונה של הגרמנים בהרי האלפים. בכל אופן, ההתנגדות הגרמנית הייתה עזה יותר בהשוואה לזו שבצפון, והיא האטה את התקדמות קבוצת הארמיות השישית. אף על פי כן, בסוף אפריל נכנעו כבר דיווזיות גרמניות רבות ללא קרב בפני הכוחות האמריקאים המתקדמים כדי להימנע מחורבן. הקורפוס השישי והארמייה השביעית חברו בהרי האלפים עם הארמייה החמישית, שלחמה באיטליה, כאשר הארמייה השלישית התקדמה אל תוך אוסטריה וצ'כוסלובקיה, שם היא חברה עם הכוחות הסובייטים שהתקדמו ממזרח. הלחימה נמשכה כמה ימים לאחר כניעת גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945, בשל לחימתן של יחידות גרמניות לכוון מערבה כדי שיוכלו להיכנע בפני האמריקאים ולא בפני הסובייטים.
המרוץ לברלין
לאחר תבוסת הגרמנים בארדנים, התקדמו בעלות הברית לכוון הריין ולעבר ליבה של גרמניה. עם תפיסתו של גשר לודנדורף, חצו בעלות הברית את הריין במרץ 1945. האמריקאים ביצעו אז תנועת מלקחיים, כאשר הארמייה התשיעית נעה מצפון, והארמייה הראשונה נעה מדרום. כאשר הידקו האמריקאים את תנועת המלקחיים, נלכדו 300,000 גרמנים בכיס הרוהר (Ruhr Pocket). לאחר מכן פנו האמריקאים מזרחה, ונפגשו לראשונה עם כוחות הצבא האדום באפריל בטורגאו שעל נהר האלבה. ב-2 במאי 1945 נכנעה ברלין בפני כוחות הצבא האדום.
המלחמה באירופה הסתיימה באופן רשמי ביום הניצחון באירופה ב-8 במאי 1945.
זירת אסיה והאוקיינוס השקט
- ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
המתקפה על פרל הארבור
- ערך מורחב – המתקפה על פרל הארבור
בשל התקדמות היפנים בהודו-סין הצרפתית ובסין, ניתקה ארצות הברית, בתיאום עם בריטניה והולנד, את כל אספקת הנפט ליפן, ש-90% ממנה התבסס על יבוא. אמברגו הנפט איים להביא את מכונת המלחמה היפנית לעצירה מוחלטת. יפן סירבה לדרישות האמריקאיות לפנות את סין והחליטה שמלחמה מול ארצות הברית היא צעד בלתי נמנע. תקוותה היחידה הייתה להכות את המכה הראשונה. כמה חודשים קודם לכן העביר הנשיא רוזוולט את צי ארצות הברית מקליפורניה להוואי כדי להרתיע את היפנים. האדמירל איסורוקו יממוטו טען שהדרך היחידה לנצח במלחמה היא להכות את הגוף העיקרי של צי ארצות הברית באופן מידי. הצי בפיקודו התקדם למרחק של 320 ק"מ מהוואי מבלי להתגלות. האדמירל צ'ואיצ'י נגומו החזיק בידו את הפיקוד הטקטי. במשך יותר מחמש שעות שיגרו שש נושאות המטוסים שבפיקודו שני גלים של 360 מפציצי צלילה, מפציצי טורפדו ומטוסי קרב. הכוח השמיד, או גרם לנזקים ניכרים לשמונה אוניות מערכה, לעשר אוניות קרב קטנות יותר, ול-230 מטוסים. 2,403 חיילים ואזרחים אמריקאים נהרגו. אבדותיהם של היפנים היו זניחות. 29 מטוסים הופלו, בנוסף לכמה מטוסים אמריקאים שהופלו על ידי אש נגד מטוסים. יפן הכריזה מלחמה לאחר שהמתקפה על פרל הארבור החלה.
קומנדר מינורו גנדה, המתכנן הראשי של המתקפה, התחנן בפני נגומו להכות שוב במתקנים על החוף, במיכלי נפט, בצוללות, וללכוד את נושאות המטוסים האמריקאיות ששייטו ככל הנראה בקרבת מקום. נגומו החליט לא להתסכן בפעולה נוספת. כדי להגיע לפרל הארבור, היה על הצי היפני ללמוד כיצד לתדלק את ספינותיו בלב ים, טכניקה שצי ארצות כבר יישם עוד קודם לכן. להטבעת כל הספינות האמריקאיות הם עשו שימוש בטורפדו חשמלים ובטקטיקות הפצצה למים רדודים. אוניות המערכה שהוטבעו ייצגו דוקטרינה מיושנת ולא היו נחוצות. המטוסים שהושמדו הוחלפו עד מהרה. רשימת ההרוגים הייתה קצרה במונחים של מלחמת העולם השנייה. החישובים שנעשו בטוקיו שהאמריקאים יאבדו את כוחם העיקרי ויפתחו בגישושים לפשרה הוכחו כשגויים מיסודם. "מתקפת ההתגנבות" חישמלה את דעת הקהל האמריקאית, והובילה את אמריקה להתאחד למלחמה עד מוות נגד האימפריה היפנית.
לאחר המתקפה על פרל הארבור, כינה הנשיא רוזוולט ב"נאום הקלון" (Infamy Speech) שלו את ה-7 בדצמבר 1941 כ"יום שייזכר לדיראון עולם" וביום המחרת ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה על יפן. בקשתו של הנשיא התקבלה ברוב קולות, עם התנגדות אחת בלבד, בשני בתי הקונגרס. שלושה ימים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר, הכריז אדולף היטלר מלחמה על ארצות הברית, וכבר בערבו של יום המתקפה על פרל הארבור הוא העיר ש"אנו לא יכולים להפסיד את המלחמה. כעת אנו לצדו של בעל ברית שאדמתו לא נכבשה מזה 3,000 שנים".[18]
נפילת הפיליפינים ואיי הודו המזרחיים ההולנדיים
- ערכים מורחבים – המערכה בפיליפינים (1941–1942), קרב איי הודו המזרחיים
תוך שעות לאחר המתקפה על פרל הארבור, המריאו מטוסים יפנים מטאיוואן והשמידו את רוב חיל האוויר של ארצות הברית למזרח הרחוק (אנ'), שבסיסו היה במנילה. הצבא היפני הקיסרי פלש אל הפיליפינים ולכד את כוחות הצבא האמריקאי והפיליפיני בחצי האי בטאן. רוזוולט הורה על פינויים של הגנרל דאגלס מקארתור ושל האחיות ששירתו שם, אך לא הייתה דרך לחלץ את החיילים הלכודים אל מול הכוח של הצי הקיסרי היפני. מקארתור טס לאוסטרליה, שם הוא הכריז בנאום שנשא את אמרתו המפורסמת "שוב אשוב" (I Shall Return). ב-8 במאי נכנע מייג'ור גנרל ג'ונתן ויינרייט. שבויי המלחמה מתו בהמוניהם בצעדת המוות בבטאן ובמחנות השבי היפנים שורצי המחלות, שם המזון והתרופות נתנו במשורה.
הצי היפני נראה כבלתי ניתן לעצירה כאשר הוא כבש את איי הודו המזרחיים כדי להשיג את הגישה למקורות הנפט העשירים שלהם. כוחות ארצות הברית, בריטניה, הולנד ואוסטרליה אוחדו תחת פיקוד ABDA (American-British-Dutch-Australian Command), אך עד מהרה הוטבע הצי שלהם בסדרה של קרבות ימיים סביב לג'אווה.
המערכה באיי שלמה
- ערכים מורחבים – המערכה באיי שלמה, המערכה בגינאה החדשה
בעקבות התקדמותם המהירה, פתחו היפנים במערכה באיי שלמה תוך שהם יצאו מהבסיס שנכבש על ידיהם בינואר 1942 ברבאול. היפנים כבשו מספר איים, כולל טולאגי וגוודלקנל, לפני שנעצרו בעקבות אירועים נוספים שהובילו לפרוץ קרב גוודלקנל, שבמסגרתו התנהלה גם המערכה בגינאה החדשה.
קרב ים האלמוגים
- ערך מורחב – קרב ים האלמוגים
|תמונה=
_blows_an_aircraft_over_her_side,_8_May_1942_(80-G-7413).jpg)
במאי 1942 ניהלו הציים של ארצות הברית ושל יפן את הקרב הראשון בהיסטוריה בו אף אחד מהציים לא ירה ישירות על האחר ואף אחת מהאוניות לא ראתה את אוניות האויב. הייתה זו גם הפעם הראשונה בה נושאות מטוסים השתתפו בקרב. המפקדים האמריקאים היססו לעשות שימוש בנושאות המטוסים ככלי מפתח, שכן הם למדו אז את הטקטיקות שישמשו אותם בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה. טקטיקות אלו הוכיחו את עצמן מידית כמועילות בקרב מידוויי חודש אחד לאחר מכן. מומחה שכתב בכתב העת של מכללת המלחמה של הצי (Naval War College Review) אמר, "אף על פי שקרב ים האלמוגים היה ניצחון טקטי שולי של הצי הקיסרי היפני, במונחים של ספינות ותפוסה שטובעו, הוא הסתכם בניצחון אסטרטגי קטן עבור צי ארצות הברית".[19]
הקרב על האיים האלאוטיים
- ערך מורחב – הקרב על האיים האלאוטיים
הקרב על האיים האלאוטיים היה הקרב האחרון בין שתי אומות ריבוניות שהתנהל על אדמת יבשת אמריקה. כחלק מהתוכנית ההסחה לקרב מידוויי, השתלטו היפנים על שניים מבין האיים האלאוטיים, אטו וקיסקה. הם קיוו שכתגובה לכך יופנה כוח משמעותי מזה שהשתתף בקרב מידוויי, וכך הם ישיגו ניצחון. בשל חשיפת הצפנים שלהם, שיחררו האמריקאים את האיים רק לאחר קרב מידוויי. ב-11 במאי 1943, נחתו כוחות אמריקאים, כשבראשם דיוויזיית הרגלים השביעית, באי אטו, ופתחו במבצע לשחרור האיים. בסוף החודש, לאחר סדרה של קרבות, שוחרר האי. ב-15 באוגוסט, נחתו כוחות אמריקאים בקיסקה כדי לשחררו, אך בנחיתתם הם גילו שהאי ננטש כבר על ידי היפנים.
קרב מידוויי
_is_hit_by_a_torpedo_on_4_June_1942.jpg)
- ערך מורחב – קרב מידוויי
לאחר שלמד שיעור חשוב בקרב ים האלמוגים, היה צי ארצות הברית מוכן כאשר הצי היפני בפיקודו של אדמירל יממוטו שיגר מתקפה שמטרתה הייתה להשמיד את צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית באטול מידוויי. היפנים קיוו לגרום למבוכה לאמריקאים לאחר ההשפלה שהייתה מנת חלקם בפשיטה של דוליטל על טוקיו. אטול מידוויי היה אי אסטרטגי ששני הצדדים קיוו לעשות בו שימוש כבסיס אווירי. יממוטו קיווה להשיג הפתעה מוחלטת וכיבוש מהיר של האי, שיתרחש באמצעות קרב נושאות מטוסים מכריע שבו הוא יוכל להשמיד את צי נושאות המטוסים של ארצות הברית. בכל אופן, לפני תחילת הקרב, יירט המודיעין האמריקאי את המידע על התוכנית, וכך התאפשר לאדמירל צ'סטר נימיץ להכין מארב הגנתי אפקטיבי לצי היפני.[20] הקרב נפתח ב-4 ביוני 1942. כאשר הוא הסתיים, איבדו היפנים ארבע נושאות מטוסים, אל מול נושאת המטוסים האחת שאיבדו האמריקאים. קרב מידוויי היה נקודת המפנה של המלחמה באוקיינוס השקט, שכן ארצות הברית נטלה את היוזמה והייתה במגמת מתקפה עד לסוף המלחמה.
דילוג האיים
.jpg)
בעקבות הניצחון המהדהד במידוויי, החלה ארצות הברית לנהל מתקפה מרכזית ביבשה. בעלות הברית נקטו באסטרטגיה שנודעה בשם "דילוג האיים" (Island hopping), או עקיפת האיים שחשיבותם האסטרטגית הייתה מועטה או לא הייתה קיימת כלל, או כאלו שהיפנים הגנו עליהם בחוזקה אך ניתן היה לעוקפם, דוגמת רבאול.[21] בשל העובדה שהכוח האווירי היה חיוני לכל מבצע, נכבשו רק איים שניתן היה להקים עליהם מסלולי המראה ונחיתה. הלחימה על כל אי באוקיינוס השקט הייתה עלולה להיות אכזרית, שכן האמריקאים התמודדו עם אויב נחוש וצמא לקרב, שבקרבות היבשה נחל מעט מאוד תבוסות.
האסטרטגיה האווירית
לרשותו של הגנרל ג'ורג' קני (אנ'), מפקד הכוח האווירי הטקטי של מקארתור, לא עמדו מעולם מספיק מטוסים, טייסים ואספקה. לא ניתנה לו שום סמכות כפי נושאות המטוסים של הצי. אך היפנים היו תמיד במצב הגרוע ביותר. הציוד שלהם התקלקל במהירות בשל שדות תעופה שהיו במצב גרוע ותחזוקה לקויה. ב-1942 עמדו לרשות היפנים מטוסים וטייסים מצוינים, אך מפקדי כוחות היבשה הכתיבו את משימותיהם והתעלמו מהצורך בעליונות אווירית לפני יציאה לכל משימה. באופן תאורטי, תורת הלחימה היפנית הדגישה את הצורך להשיג עליונות אווירית, אך מפקדי כוחות הרגלים בזבזו שוב ושוב נכסים אוויריים לטובת הישגים שוליים. כאשר השמיע הנרי ארנולד את עקרונות הקו הרשמי של הצבא, בציינו שזירת האוקיינוס השקט הייתה זירה "הגנתית", השיב קני שהטייס היפני נמצא תמיד במצב של התקפה. "הוא תוקף כל העת ומתמיד בכך לאורך כל הדרך. כדי להתגונן מפניו עליך רק לתקוף אותו, אך עליך להכות אותו מכת מחץ".[22]
המפתח לאסטרטגיה של קני הייתה ניטרול המשלטים היפנים שנעקפו, כמו רבאול וטרוק, באמצעות הפצצות חוזרות ונשנות. הוא אמר שהמחסור העיקרי היה "שהנערים שהגיעו לכאן מארצות הברית היו 'ירוקים' כמו דשא. הם לא קיבלו מספיק אימוני תותחנות, אווירובטיקה, טיסות מבנה, או טיסות לילה".[23] לצורך כך הוא הכין תוכניות אימונים מחודשות נרחבות. הגעתם של מטוסי הקרב העדיפים, במיוחד מטוסי הלוקהיד P-38 לייטנינג, העניקה לאמריקאים יתרון בטווח ובביצועים. מעת לעת נפלה לידיהם מטרה כפרי בשל, כמו בקרב ים ביסמרק במרץ 1943, בו המפציצים הטביעו שיירה שהובילה כוחות ואספקה לגינאה החדשה. הצלחה זו לא הייתה מטרה מזדמנת. מפציצים מגביהי טוס הצליחו לעיתים נדירות לפגוע בספינות בתנועה. קני פתר את החסרון הזה כאשר לימד את הטייסים את ההשפעה של הטקטיקה החדשה של טיסה בגובה נמוך מעל המים שאחריה באה נסיקה ושחרור הפצצות שדילגו על פני המים ישירות אל המטרה.[24]
בניית שדות התעופה
מטרתה של אסטרטגיית דילוג האיים הייתה לבנות שדות תעופה קדמיים. מפקד חילות האוויר של צבא ארצות הברית, הנרי ארנולד, חזה נכונה שיהיה עליו לבנות שדות תעופה כאלו באיים בעלי תנאי שטח בלתי נוחים. בשיתוף פעולה הדוק עם חיל ההנדסה של הצבא, הוא הקים גדוד הנדסה אווירית, שב-1945 מנה 118,000 איש והיה פעיל בכל זירות המלחמה. היה צורך לבנות בחופזה מסלולי טיסה, האנגרים, מתקני מכ"ם, גנרטורים חשמליים, קסרקטינים, מיכלי איכסון לדלק מטוסים ומאגרי תחמושת על אטולים זעירים, משטחי בוץ, מדבריות, ג'ונגלים עבותים, או מקומות חשופים שעדיין היו בטווח האש הארטילרית של האויב. ציוד הבנייה הכבד הובא יחד עם המהנדסים, תוכניות הבנייה, מבני האנגרים טרומיים, דלק מטוסים, פצצות ותחמושת וכל צורכי האספקה הנדרשים. משעה שכל אחד ממיזמי הבנייה הושלם, העמיס גדוד ההנדסה את ציודו והפליג כדי להתמודד עם האתגר הבא, ובמקביל סימנה המפקדה את מיקומיהם של שדות תעופה נוספים. לעיתים גרמו גשמים כבדים לצמצום הקיבולת של שדות התעופה הקיימים, ובנוסף להם נבנו שדות תעופה חדשים. לעיתים קרובות היה על המהנדסים להשמיש ולתקן שדות תעופה שנכבשו מידי האויב. שלא כמו שדות התעופה של הגרמנים באירופה שהיו בנויים היטב, המתקנים שנכבשו מידי היפנים היו רעועים, נבנו במיקומים גרועים, עם ניקוז לקוי, מיגון לקוי ומסלולי טיסה צרים ורצופי מהמורות. פעילות ההנדסה הייתה במקום נמוך בסדר העדיפות של היפנים שהקדישו תשומת לב בעיקר לפעולות תקיפה, ושבאופן תמידי לא היה ברשותם ציוד מתאים.[25]
צוותי האוויר
צוותי האוויר בדרום-מערב האוקיינוס השקט ביצעו טיסות באופן תדיר יותר בהשוואה לעמיתיהם באירופה, ואף על פי שהם זכו לתקופות מנוחה באוסטרליה, לא היה נוהג שלאחר מספר מסוים של משימות קרביות הם היו מוצבים בתפקיד לא קרבי, כפי שהיה נהוג בזירה האירופאית. בנוסף לכך, הסביבה המונוטונית, החמה, והבלתי בריאה, גרמו למורל נמוך שהתיש במהירות את הוותיקים ואת החדשים. לאחר כמה חודשים הפחיתו התגובות ללחץ הפעילות הקרבית את יעילותן של היחידות. האנשים ששירתו שירות ארוך בשדות התעופה בג'ונגלים, היו על פי דיווחיהם של הצוותים הרפואיים במצב קשה:
רבים מהם סבלו מדיזנטריה כרונית או ממחלות אחרות, וכמעט כולם סבלו ממצבים של תשישות כרונית... הם היו אדישים, מרושלים, מוזנחים ואפתיים עם מבט דמוי מסיכה על פניהם. דיבורם היה איטי, מחשבתם דלילה, הם התלונונו על כאבי ראש תמידיים, נדודי שינה, שיבושים בזיכרון, תחושת בדידות, חרדות, פחד מקבלת משימות חדשות, חוסר תחושת אחריות וחוסר תקווה בנוגע לעתיד.[26]
קרב גוודלקנל
- ערך מורחב – קרב גוודלקנל
קרב גוודלקנל, שהתנהל מאוגוסט 1942 ועד פברואר 1943, היה המתקפה העיקרית הראשונה של בעלות הברית בזירת האוקיינוס השקט. בקרב השתתפו כוחות האוויר, הים והיבשה של ארצות הברית, שתוגברו בהמשך על ידי כוחותיהן של אוסטרליה וניו זילנד, כנגד התנגדות נחושה של היפנים. קרב גוודלקנל היה המפתח לשליטה באיי שלמה, ששני הצדדים ראו בו כחיוני מבחינה אסטרטגית. שני הצדדים ניצחו בכמה קרבות, אך שניהם גם היו מרוחקים ממרכזי האספקה שלהם. כשלים לוגיסטים בסביבה העוינת הקשו על כולם. כפי שקרה שוב ושוב בזירת האוקיינוס השקט, מערכת התמיכה הלוגיסטית של היפנים כשלה, כאשר רק 20% מהאספקה שהועברה מרבאול לגוודלקנל הגיעה ליעדה. כתוצאה מכך, 30,000 חיילים יפנים סבלו ממחסור כבד בציוד, תחמושת ומזון. 10,000 מתוכם נהרגו, 10,000 גוועו ברעב ו-10,000 הנותרים פונו בפברואר 1943. בסופו של דבר קרב גוודלקנל היה ניצחון חשוב של האמריקאים בשל חוסר יכולתם של היפנים לעמוד בקצב של התגבורות האמריקאיות. הקרב היה לפרק איקוני בהיסטוריה הצבאית של ארצות הברית, שהדגיש את האומץ ההרואי של האנשים שסבלו מחוסר בציוד תוך כדי לחימה עזה מול אויב נחוש.
ב-7 באוגוסט 1942 נחתו בגוודלקנל אנשי דיוויזיית הנחתים הראשונה, שתוגברו ובסופו של דבר הוחלפו בחיילי הקורפוס ה-14 של הצבא בסוף נובמבר אותה שנה. עד מהרה הם כבשו את שדה הנדרסון והחלו להכין את הגנתו. בקרב רכס אדסון הדפו האמריקאים גל אחר גל של מתקפות נגד יפניות לפני שתקפו את שרידי כוחותיו של האויב. לאחר יותר משישה חודשי לחימה הושגה השליטה המוחלטת על האי ב-8 בפברואר 1943.
בינתיים, נלחמו הציים של שני הצדדים היריבים בשבעה קרבות ימיים. בעקבות הניצחון היפני בקרב האי סאבו, הורה האדמירל פרנק ג'ק פלטצ'ר לספינות סביב לגוודלקנל לסגת. כוח ימי יפני שני הפליג דרומה והעסיק את הצי האמריקאי בקרב איי שלמה המזרחיים ב-24 - 25 באוגוסט, שהסתיים בתיקו אך הכוח הימי היפני נאלץ לסגת. ב-11 - 12 באוקטובר, כדי לשבש את ניסיונות היפנים לתגבר ולהעביר אספקה לכוחותיהם בגוודלקנל, תקף כוח קטן של צי ארצות הברית בהצלחה את שיירת האספקה בקרב כף אספרנס. כסיוע למתקפה הקרקעית היפנית באוקטובר, פעלו כוחות של הצי היפני וקיוו להביס את כל כוחות צי ארצות הברית באזור בו התנהל קרב איי סנטה קרוז ב-25 - 27 באוקטובר, אך היפנים כשלו בהנחלת תבוסה לצי ארצות הברית. ב-12 - 15 בנובמבר התנהל הקרב הימי על גוודלקנל. בלומדם שהיפנים ניסו לתגבר את כוחותיהם שתקפו את שדה הנדרסון, שיגרו כוחות ארצות הברית מטוסים ואוניות מערכה כדי למנוע מכוחות הקרקע היפנים מלהגיע לגוודלקנל, וכך הצליחו האמריקאים לבלום את הניסיון היפני העיקרי האחרון לגרום לאמריקאים לסגת מגוודלקנל. כוח צי קטן של האמריקאים ניסה להפתיע ולהשמיד את כוח הצי היפני, שניסה להעביר אספקה לכוחותיהם בגוודלקנל בקרב טספרונגה, אך ללא הצלחה. הקרב הימי האחרון התנהל ב-29 - 30 בינואר 1943, ונקרא קרב האי רנל. בקרב זה ניסו כוחות צי ארצות הברית לעצור את פינוי כוחות הקרקע היפנים מגוודלקנל על ידי אוניות הצי היפני. בכל אופן, היפנים אילצו את צי ארצות הברית לסגת והצליחו להגן על פינוי הכוחות.
קרב טאראווה
- ערך מורחב – קרב טאראווה
לאחר קרב גוודלקנל היה ברור לאמריקאים שהיפנים ילחמו עד הסוף המר. לאחר לחימה קשה שבה נפלו שבויים מעטים בידי כל אחד מהצדדים, תקפו ארצות הברית ובעלות בריתה בחוזקה. הנחיתות האמריקאיות בטאראווה החלו ב-20 בנובמבר 1943, והן נתקעו כאשר השיריונים שניסו לפרוץ קווי ההגנה היפנים שקעו או הושבתו. בסופו של דבר הצליחו האמריקאים לנחות עם כמויות טנקים קטנות ולהתקדם לתוך היבשה. לאחר ימים של לחימה עלה בידם להשתלט על טאראווה ב-23 בנובמבר. מתוך 2,600 החיילים היפנים שהיו על האי, רק 17 נותרו בחיים.
המבצעים במרכז האוקיינוס השקט
כהכנה לכיבוש מחדש של הפיליפינים, פתחו בעלות הברית בקיץ 1943 במערכה באיי גילברט ומרשל לכיבוש מחדש של האיים מהיפנים. בהתקרבו ליפן, ניצח צי ארצות הברית בנחישות בקרב ים הפיליפינים, והנחית כוחות במערכה על איי מריאנה ופלאו ששוחררו בקיץ 1944. מטרת הקרבות הללו הייתה להקים בסיסים אוויריים שמהם יוכלו להמריא מפציצי B-29 סופרפורטרס ולהפציץ את הערים התעשייתיות של יפן.
שיחרור הפיליפינים
- ערכים מורחבים – המערכה בפיליפינים (1944–1945), קרב מפרץ לייטה
קרב מפרץ לייטה, שהתנהל מה-23 ועד ה-26 באוקטובר 1944, היה ניצחון מוחץ של האמריקאים שבו הוטבעה למעשה שארית הכוח של הצי היפני והוא נחשב לאחד הקרבות הימיים הגדולים ביותר בהיסטוריה.[27] אף על פי שהיפנים כמעט והפתיעו את האמריקאים והנחילו להם תבוסה קשה, הם איבדו ברגע האחרון את עשתונותיהם והובסו. הקרב היה סדרה מורכבת של התנגשויות חופפות שהתנהלה מול האי לייטה שבפיליפינים, שבאותה עת פלשה אליו ארצות הברית. כוחות הצבא היו פגיעים מאוד למתקפה ימית, ומטרת היפנים הייתה להמיט עליהם השמדה מסיבית. בקרב היו מעורבים שני ציים של ארצות הברית, הצי השביעי והצי השלישי, אך הם היו עצמאיים ולא תקשרו היטב זה עם זה, כך שהיפנים הצליחו לבצע תמרוני התחמקות בין שני הציים וכמעט והגיעו לחופים. בכל אופן, מערכת התקשורת היפנית הייתה גרועה אף יותר, והצבא והצי היפני לא שיתפו פעולה זה עם זה. בסופו של דבר שלושת הציים היפנים שהשתתפו בקרב הושמדו.
ב-20 באוקטובר 1944 קיים הגנרל מקארתור את הבטחתו לשוב לפיליפינים. השיחרור המתיש של הפיליפינים התנהל בשנים 1944–1945 וכלל את קרב לייטה, קרב לוזון (אנ') וקרב מינדנאו (אנ').
קרב איוו ג'ימה
- ערך מורחב – קרב איוו ג'ימה
האמריקאים לא פסחו על האי הקטן איוו ג'ימה, שכן הם רצו בו כבסיס למטוסי הקרב שליוו את המפציצים. למעשה הוא שימש בסופו של דבר כבסיס לנחיתות חירום של מפציצי ה-B-29. היפנים ידעו שלא יעלה בידם לנצח בקרב, אך הם נקטו באסטרטגיה לגרימת אבדות רבות ככל האפשר לאמריקאים. כלקח מהקרב על סאיפאן הם הכינו עמדות מבוצרות רבות על האי, כולל בונקרים ותעלות קשר. חיל הנחתים תקף את האי החל מה-19 בפברואר 1945. בתחילה לא גילו היפנים כל התנגדות, ואפשרו לכוחות גדולים של האמריקאים לנחות, ובכך יצרו מטרות רבות יותר לפני שהאמריקאים ספגו באש עזה מהר סוריבאצ'י ולחמו במשך כל הלילה עד שכל ההר הוקף. במשך 36 הימים הבאים, נלכדו היפנים בכיס שהלך והצטמצם, אך הם בחרו להילחם עד הסוף, כך שבתום הקרב שרדו רק 1,000 לוחמים יפנים מתוך 21,000 שאיישו את האי בתחילתו. הנחתים האמריקאים ספגו 25,000 אבדות. קרב איוו ג'ימה היה לסמל איקוני בתולדותיה של ארצות הברית כדוגמה לגבורה בקרב פנים אל פנים נואש.
קרב אוקינאווה
- ערך מורחב – קרב אוקינאווה
קרב אוקינאווה היה לאחד הקרבות המרכזיים האחרונים בזירת האוקיינוס השקט בפרט ובמלחמת העולם השנייה בכלל. האי אוקינאווה היה נקודת הזינוק לפלישה המתוכננת ליפן (מבצע קריסה) בשל היותו במרחק של 560 ק"מ מהאיים היפנים. ב-1 באפריל 1945 נחתו על חופי אוקינאווה כוחות של חיל הנחתים והצבא, בתחילה ללא התנגדות, והחלו מערכה של 82 יום שהפכה לקרב יבשה-ים-אוויר הגדול בהיסטוריה ונודע בשל הלחימה האכזרית שלו ומחיר הדמים הגבוהה בקרב האוכלוסייה האזרחית של האי שהגיע ל-150,000 הרוגים. טייסי הקמיקזה גרמו לאבידות הכבדות ביותר בספינות בהיסטוריה של צי ארצות הברית כאשר הטביעו 38 ספינות וגרמו נזק ל-368 נוספות. אבדותיה של ארצות הברית הגיעו ל-12,000 הרוגים ו-38,000 פצועים, מול 110,000 ההרוגים היפנים, בנוסף ל-150,000 האזרחים. הקרב הקשה ושיעור האבדות הגבוה הוביל את פיקוד הצבא והצי להתנגד לפלישה לאיי המולדת היפניים. תחת זאת נבחרה אסטרטגיה חלופית, שימוש בנשק אטומי להשגת כניעת היפנים.
ההפצצות האסטרטגיות על יפן
היותן של ערי יפן מועדות לדליקות בקלות בשל מבני העץ שלהן, וריכוז מפעלי החימוש בתוכם, הפכו אותן לבעלות עדיפות להפצצות אסטרטגיות של האמריקאים כבר מ-1941. ההפצצות הראשונות בוצעו מבסיסים בסין, שם עיקר המאמצים היה הקמת בסיסים למפציצי ה-B-29, שיקבלו אספקה מעבר להימלאיה, אך אסטרטגיה זו כשלה ב-1944. היפנים פשוט התקדמו לפנים היבשת וכבשו את הבסיסים הללו. האיים סאיפאן וטיניאן, שנכבשו על ידי האמריקאים ביוני 1944, היו בסיסים בטוחים לפעילות המפציצים ארוכי הטווח. מפציצי ה-B-29 סופרפורטרס, הונעו במנועי R-3350 בעלי 2,200 כוחות סוס שהיו מסוגלים לשאת מטען של ארבע טונות של פצצות לגובה של 33,000 רגל (מעבר לגובה המרבי של מטוסי הקרב היפנים), ולעבור מרחק של 5,600 ק"מ הלוך ושוב. אף על פי כן, הפשיטות השיטתיות שהחלו ביוני 1944 לא היו משביעות רצון, שכן חילות האוויר של צבא ארצות הברית, שעברו את טבילת האש הראשונית שלהם באירופה, לא העריכו נכונה את יכולת ההגנה של היפנים. הנרי ארנולד, שהיה אחראי באופן אישי על המערכה, תוך עקיפת מפקדי הזירה, מינה לתפקיד את גנרל קרטיס לה מיי. בראשית 1945 הורה לה מיי על שינוי משמעותי בטקטיקה: הסרת המקלעים וביצוע ההפצצות בלילה. דלק רב שימש להגעה לגובה של 30,000 רגל, וכעת, בעקבות צעדו זה של ארנולד, ניתן היה לנצל את החלל שהתפנה להעמסת פצצות נוספות. מערכות המכ"ם של היפנים, מטוסי הקרב שלהם ומערכת ההגנה האנטי-אווירית שלהם היו כה חסרי השפעה כך שהם לא היו מסוגלים לפגוע במפציצים. הדלקות פשטו ברחבי הערים ומיליוני אזרחים נמלטו אל ההרים.
טוקיו נפגעה שוב ושוב, ובמהלך הפצצת התבערה המביסית שנערכה ב-9 - 10 במרץ 1945, התחוללה בה דלקה בשטח של 41 קמ"ר, שבה איבדו את חייהם לפחות 83,000 איש. ב-5 ביוני הועלו באש 51,000 מבנים בשטח של כ-10 קמ"ר של העיר קובה על ידי 247 מפציצי B-29. על פי דיווחי הרשויות היפניות סערת האש השתוללה בשטח של 21 קמ"ר, בו עלו באש 135,000 בתים ו-4,000 איש איבדו את חייהם:
אף על פי שהנזק לבתי החרושת הגדולים היה קל, כרבע מ-4,000 המפעלים הקטנים יותר, שפעלו בשיתוף פעולה עם אלו הגדולים, הושמדו בשריפה... יותר מכך, בשל החשש ההולך וגובר מפני מתקפות אוויריות, הפועלים עבדו באופן כללי באי רצון בבתי החרושת, ונוכחותם בעבודה ירדה ל-50%.[28]
הצבא היפני, שלא החזיק בבסיסים בערים, לא ניזוק באופן כללי מההפצצות. הצבא סבל ממחסור במזון ובדלקים, אך כפי שהוכח בקרבות באיוו ג'ימה ובאוקינאווה, הוא היה מסוגל לנהל התנגדות עיקשת. ליפנים הייתה גם טקטיקה חדשה שהם קיוו שהיא תוכל להשיג עבורם עמדת מיקוח עדיפה כדי להשיג תנאי שלום משביעי רצון, טייסי הקמיקזה.
הקמיקזה
- ערך מורחב – קמיקזה
בסוף 1944 המציאו היפנים טקטיקה חדשה בלתי צפויה ואפקטיבית ברמה גבוהה, מטוסי המתאבדים של הקמיקזה ששוגרו כטילים מונחים אל עבר הספינות האמריקאיות. התקיפות החלו באוקטובר אותה שנה ונמשכו עד לסוף המלחמה. נעשה שימוש בטייסים מנוסים כדי להוביל את משימות התקיפה בשל יכולתם לנווט, אך הם לא היו קמיקזות בעצמם, הם שבו לבסיסיהם כדי להוביל משימות נוספות. טייסי הקמיקזה עצמם היו טייסים בלתי מנוסים עם הכשרה בסיסית, אך רובם היו בחורים בעלי השכלה ובעלי מחויבות כלפי הקיסר.[29]
מתקפות הקמיקזה היו בעלי השפעה גבוהה על קרב אוקינאווה, בו 4,000 יעפי קמיקזה גרמו להטבעתן של 38 ספינות של צי ארצות הברית, לנזק ל-368 ספינות נוספות ולאובדן חייהם של 4,900 אנשי הצי.
האמריקאים החליטו שהדרך הטובה ביותר להתגונן בפני הקמיקזות הייתה להכות בהם כשהם היו עוד על הקרקע, או בעת טיסתם, הרבה לפני שהם התקרבו אל הספינות. הצי גייס יותר מטוסי קרב ונקט בצעדי זהירות, כלומר, סיורים של מטוסי קרב הקיפו את הספינות הגדולות, ספינות מכ"ם נוספות (שבעצמם הפכו למטרות מרכזיות), ויותר התקפות על הבסיסים האוויריים ומאגרי הדלק של היפנים. במאי 1945 השעו היפנים את תקיפות הקמיקזה בשל הצורך לאגור דלק ולהחביא את המטוסים כהכנה למתקפת התאבדות חדשה שתתנהל אם בעלות הברית יפלשו לאיי המולדת של יפן. אסטרטגיית הקמיקזה אפשר את השימוש בטייסים בלתי מאומנים ובמטוסים מיושנים, ומאחר שתמרוני ההתחמקות לא בוצעו ולא הייתה טיסה בחזרה לבסיסים, עתודות הדלק יקרות המציאות נוצלו בצורה טובה יותר. בשל העובדה שטייסי הקמיקזה נהגו במטוסיהם כמו בטיל מונחה כל הדרך אל המטרה, החלק היחסי של הפגיעות היה גבוה יותר בהשוואה להפצצות רגילות. התעשייה היפנית ייצרה 1,500 מטוסים מדי חודש ב-1945. בכל אופן, איכות הייצור הייתה נמוכה מאוד, ורבים מהמטוסים התרסקו במהלך האימונים או לפני שהגיעו למטרותיהם.
מתוך ציפייה להתנגדות הולכת וגוברת, כולל הרבה יותר מתקפות קמיקזה, כאשר תתקיים הפלישה ליפן, שקל הפיקוד העליון של ארצות הברית את האסטרטגיה שלו ועשה שימוש בפצצות הגרעיניות כדי להביא את המלחמה לידי סיום, בתקווה לחסוך את האבדות הכבדות שהיו כרוכות בפלישה המתוכננת.
מלחמת הצוללות
הצוללות של ארצות הברית השתתפו ברוב הקרבות הימיים בזירת האוקיינוס השקט, אך תפקידם היה מרכזי יותר בהטלת הסגר הימי על יפן, שכן יפן הייתה תלויה בים להעברת המשאבים לטובת המאמץ המלחמתי שלה.
בשעות אחר הצהרים של ה-7 בדצמבר 1941, שש שעות לאחר ההתקפה על פרל הארבור, קיבלו מפקדי צי ארצות הבירת באוקיינוס השקט פקודה מראש המבצעים הימיים "לבצע לוחמה אווירית ולוחמת צוללות בלתי מוגבלת נגד יפן".[30] פקודה זו הסמיכה את כל מפקדי הצוללת של צי ארצות הברית בזירת האוקיינוס השקט לתקוף ולהטביע כל אוניית מלחמה, כל אוניית סוחר, או כל אוניית נוסעים המניפות את דגל יפן, ללא התראה. כוח הצוללות של צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית ושל צי אסיה של ארצות הברית נכנס מיד לפעולה כדי להתמודד עם התוקפנות היפנית בכל רחבי האוקיינוס, כמו בפיליפינים, בהודו-סין, באיי הודו המזרחיים ההולנדים ובמלאיה. כוח הצוללות של צי ארצות הברית היה קטן, פחות מ-2% מכלל כלי השיט של הצי. עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, פעלו בסדר הכוחות של צי ארצות הברית 55 צוללות גדולות ו-18 בינוניות בזירת האוקיינוס השקט. זאת בנוסף ל-38 צוללות שפעלו בזירות אחרות ו-73 שהיו בתהליכי בנייה. עד סוף המלחמה השלימה ארצות הברית את בנייתן של 228 צוללות נוספות.
בדרך כלל נעשה שימוש בצוללות למשימות סיור ותצפית. אלה כללו גם משימות הנחתת אספקה לכוחות הגרילה בשטחים הכבושים על ידי יפן והעברת לוחמי קומנדו למשימות כמו הפשיטה על מקין. הם גם עסקו בחילוצם של צוותי אוויר שנאלצו לנחות במימי האוקיינוס.
כתוצאה מכמה שיפורים חשובים באסטרטגיות ובטקטיקות, החל מ-1943, השתתפו צוללות בעלות הברית באופן יותר פעיל במערכה נגד צי הסוחר של יפן ונגד הצי היפני, וכך מנעו מיפן גישה למשאבים חשובים. בסוף המלחמה טיבעו הצוללות האמריקאיות כ-1,300 אוניות סוחר יפניות, בנוסף לכ-200 אוניות מלחמה. רק 42 צוללות אמריקאיות הוטבעו בזירת האוקיינוס השקט, אך 3,500 אנשי צוללות נהרגו (22% מכלל אנשי הכוח), שיעור האבדות הגבוה בכל כוחותיה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. כוח הצוללות השמיד יותר ממחצית אוניות הסוחר היפניות, שהיה שווה ערך לחמישה מיליון טונות של הדחק.
הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי
- ערכים מורחבים – הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, מבצע קריסה
עם התקרבותו האיטית של הניצחון האמריקאי, התרבו האבדות. החשש בפיקוד העליון של ארצות הברית היה שפלישה לאיי המולדת היפנים תגרום למספר עצום של אבדות לבעלות הברית במבצע קריסה, הפלישה ליפן שלא יצאה אל הפועל. בשל העובדה שיפן הייתה מסוגלת לעמוד בפני מתקפות פצצות תבערה הרסניות ומצור ימי, על אף אבידות של מאות אלפי אזרחים, הורה הנשיא הארי טרומן להטיל את שתי פצצות האטום היחידות שהיו זמניות, מתוך תקווה שכוח הרס מוחלט זה על עיר ישבור את הנחישות היפנית ויביא לסיום המלחמה. הפצצה הראשונה הוטלה על העיר התעשייתית הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, והיא גרמה למותם של כ-70,000 איש. הפצצה השנייה הוטלה ב-9 באוגוסט על עיר תעשייתית נוספת, נגסאקי, לאחר שנראה שהפיקוד העליון היפני לא מתכונן להיכנעה, והיא גרמה למותם של כ-35,000 איש. מתוך חשש להטלתן של פצצות אטום נוספות, ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן.
יום הניצחון על יפן (V-J Day) סימל את סיום מצב המלחמה בין ארצות הברית לבין יפן. בשל העובדה שיפן הייתה אחרונת מדינות הציר שנכנעו, סימל יום זה גם את סיומה של מלחמת העולם השנייה.
זירות נוספות
כוחות של ארצות הברית השתתפו בזירת סין בורמה הודו. אחת מיחידות אלו הייתה יחידת הפשיטה 5307, שכונתה "השודדים של מריל" (Merrill's Marauders), על שמו של מפקדה פרנק מריל. הייתה זו יחידה מיוחדת ללוחמה בג'ונגלים של צבא ארצות הברית לפשיטות לטווח ארוך, שאורגנה כיחידת רגלים קלה. במשך חמישה חודשי פעילות ב-1944, התקדמו אנשי היחידה 1,200 ק"מ דרך אחד הג'ונגלים שתוואי השטח שלו היו בין הקשים ביותר בעולם, לחמו בחמישה קרבות מרכזיים, רובם מאחורי קווי האויב, בשיתוף פעולה ובסיוע לכוחות בריטניה וסין במערכה על בורמה, וספגו לא מעט אבדות. ב-10 באוגוסט 1944 התמזגה היחידה עם רגימנט הרגלים ה-47 של ארצות הברית.
גורם נוסף שפעל באותה זירה היה הגנרל ג'וזף סטילוול, ששימש כראש מטהו של צ'יאנג קאי שק, אף כי להלכה הוא היה מפקד זירת סין בורמה הודו, תפקיד מקביל לאלו של אייזנהאואר ומקארתור, אך סדר הכוחות האמריקאים בזירה זו היה מזערי, שכן רוב פעילותן של בעלות הברית בזירה זו נוהלה על ידי הבריטים והסינים.
כוחות נוספים של ארצות הברית ששירתו בזירה זו היו חיל האוויר העשירי של ארצות הברית, חיל האוויר ה-14 של ארצות הברית וחיל האוויר העשרים של ארצות הברית, כולל הנמרים המעופפים שפעלו בזירה זו עוד טרם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה.
התקפות על שטחה של ארצות הברית
אף על פי שמדינות הציר מעולם לא ביצעו פלישה בהיקף מלא לשטחה של ארצו הברית, בוצעו על אדמתה מתקפות בודדות ופעולות חבלה.
- ינואר - יוני 1942 - מבצע הקשה - צוללות גרמניות תקפו אוניות סוחר מול החוף המזרחי של ארצות הברית.
- 23 בפברואר 1942 - הפצצת אלווד (אנ') - התקפת צוללת יפנית בקליפורניה.
- 4 במרץ 1942 - מבצע K (אנ') - סיור של היפנים בפרל הארבור לאחר המתקפה של ה-7 בדצמבר.
- 3 ביוני 1942 - 15 באוגוסט 1943 - הקרב על האיים האלאוטיים.
- 21 - 22 ביוני 1942 - הפגזת פורט סטיבנס (אנ') - המתקפה השנייה על בסיס צבאי אמריקאי בחלק היבשתי של ארצות הברית.
- 9 בספטמבר וה-29 בספטמבר 1942 - ההפצצות האוויריות על לוקאוט (אנ') - שתי מתקפות אוויריות על לוקאוט, אורגון.
- נובמבר 1944 - אפריל 1945 - פצצות פו גו - כדורים פורחים ממולאים במימן שנשאו מטעני נפץ ושוגרו על ידי היפנים לחוף המערבי של ארצות הברית. ב-9 במאי 1945 נהרגו באורגון שישה אזרחים אמריקאים כתוצאה מהתפוצצות אחד המטענים הללו. הם היו האמריקאים היחידים שנהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה על אדמת ארצות הברית כתוצאה מתקיפת אויב.
ציר זמנים
זירות אירופה וצפון אפריקה
זירת אסיה והאוקיינוס השקט
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Research Starters: US Military by the Numbers - The National WWII Museum
- ^ American Isolationism in the 1930s - "Milestones: 1937–1945 - Office of the Historian". history.state.gov.
- ^ 3.0 3.1 U.S.-Soviet Alliance, 1941–1945 - "Milestones: 1937–1945 - Office of the Historian". history.state.gov.
- ^ Lend-Lease Act - HISTORY.COM EDITORS, NOV 4, 2019
- ^ The Atlantic Conference & Charter, 1941 - "Milestones: 1937–1945 - Office of the Historian". history.state.gov.
- ^ The Mukden Incident of 1931 and the Stimson Doctrine - "Milestones: 1921–1936 - Office of the Historian". history.state.gov.
- ^ "A Japanese Attack Before Pearl Harbor". NPR.
- ^ Japan, China, the United States and the Road to Pearl Harbor, 1937–41 - "Milestones: 1937–1945 - Office of the Historian". history.state.gov.
- ^ 9.0 9.1 "Eagle Squadrons".
- ^ George W. Baer, One Hundred Years of Sea Power: The U. S. Navy, 1890–1990 (1996), p. 162.
- ^ US Historical Documents, Congressional Declaration of War on Japan, December 8, 1941.
- ^ Adolf Hitler's Declaration of War against the United States
- ^ US Historical Documents, US Declaration of War against Germany, December 11, 1941.
- ^ Mark Stoler, Molly Michelmore, The United States in World War II: A Documentary History, Hackett Publishing, 2018, p. 63.
- ^ "Command Failures: Lessons Learned from Lloyd R. Fredendall" Steven L. Ossad, findarticles.com
- ^ ""NUTS!" Revisited: An Interview with Lt. General Harry W. O. Kinnard". Archived 8 March 2009 at the Wayback Machine thedropzone.org
- ^ "Battle of the Bulge remembered 60 years later". defenselink.mil
- ^ Peter Grier (7 December 2011). "Pearl Harbor Day: How did Adolf Hitler react to the attack?". The Christian Science Monitor. csmonitor.com.
- ^ Hodge, Carl Cavanagh (2015). "The Key to Midway: Coral Sea and a Culture of Learning". Naval War College Review. US Naval War College Press. 68 (1): 121.
- ^ "Battle of Midway, June 4-7, 1942" history.navy.mil
- ^ "Pacific Theater, World War II — Island Hopping, 1942–1945", USHistory.com.
- ^ William M. Leary, We Shall Return!: MacArthur's Commanders and the Defeat of Japan (2004) p. 99.
- ^ George Kenney, General Kenney reports: a personal history of the Pacific War (Office of Air Force History – 1949), p. 112.
- ^ Skip Bombing in WWIIF forum
- ^ MacArthur Memorial Education Programs - World War II Island Hopping Primary Resources.
- ^ Mae Mills Link and Hubert A. Coleman, Medical support of the Army Air Forces in World War II (1955) p 851.
- ^ "The Largest Naval Sea Battles in Military History". Norwich University.
- ^ William W. Ralph, "Improvised Destruction: Arnold, LeMay, and the Firebombing of Japan," War in History Vol. 13, No. 4, 495–522 (2006)
- ^ Syohgo Hattori, "Kamikaze: Japan's Glorious Failure." Air Power History 1996 43(1): 14–27.
- ^ William P. Gruner, U.S. PACIFIC SUBMARINES IN WORLD WAR II
