הפצצה אסטרטגית
הפצצה אסטרטגית היא אסטרטגיה צבאית המופעלת במהלך מלחמה כוללת, אשר מטרתה הבסת מדינת אויב על ידי פגיעה במורל הלאומי ושבירת כוח הרצון של הציבור להילחם, השמדת יכולתה הכלכלית של מדינתה אויב ובפרט יכולתה לייצור אמצעי לחימה ולהעבירם לשטחי הלחימה, או שתי המטרות גם יחד. הפצצה אסטרטגית היא מאמץ צבאי המאורגן ומבוצע באופן שיטתי ומתואם היטב, העושה שימוש במפציצים אסטרטגיים, וטילים בעלי טווח בינוני או טווח ארוך או מטוסי קרב נושאי פצצות גרעיניות.
הפצצה אסטרטגית מהאוויר של יעדים אזרחיים הוצעה לראשונה על ידי התאורטיקן האיטלקי הגנרל ג'וליו דואה. בספרו "פיקוד האוויר" (1921) טען דואה כי ניתן להימנע מליפול למבוי סתום דמוי מלחמת העולם הראשונה על ידי שימוש בכוחות אוויר לפגיעה ישירות באוכלוסייה האזרחית. דואה האמין כי התקפות כאלה יגרמו לאזרחים להכריח את ממשלותיהן להיכנע. רעיונו של דואה אומץ וקודם בארצות הברית על ידי בילי מיטשל, הנחשב לאבי חיל האוויר של ארצות הברית ובבריטניה על ידי יו טרנצ'רד. התאורטיקנים הללו היו בעלי השפעה ורבה, גם לגיבוש ההצדקה הצבאית לקיומו של חיל אוויר נפרד (כמו חיל האוויר המלכותי) וגם בהשפעה רבה על הדרג הפוליטי ועל ההיערכות למלחמה הבאה. דוגמה לתהודה נרחבת שבה זכו רעיונותיו בנאום שנשא סטנלי בולדווין בפרלמנט הבריטי בשנת 1932 תחת הכותרת "חשש לעתיד" (A Fear for the Future), בו טען כי אף בהינתן הגנה אווירית נרחבת, "המפציץ תמיד יעבור" - מפציצים תמיד יצליחו לחדור ולהפציץ מרכזי אוכלוסייה.
כאמור, אחת המטרות בעת מלחמה היא לגרום לדמורליזציה של האויב, כך שכניעה או השבת השלום על כנו ייראו כאפשרויות עדיפות על פני המשך הסכסוך. בעבר נעשה שימוש בהפצצות אסטרטגיות כדי לקדם מטרה זו. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה הפך המונח "הפצצות טרור" לשגור בלקסיקון באנגלית, וניתן על ידי היסטוריונים ופרשנים לכמה וכמה מערכות של הפצצות אסטרטגיות כמו גם לגיחות הפצצה בודדות. מכיוון שהמונח "הפצצת טרור" נתפס כמזלזל, יש המעדיפים את המונחים "שבירת כוח העמידה" או "הפצצות מוראל".
מאפיינים
הפצצה אסטרטגית נועדה, כאמור, לפגוע בתשתית האסטרטגית של האויב, ולאו דווקא ישירות בכוחות הלוחמים שלו, מתוך הנחה שהפצצה כזו תפגע קשות ביכולת ניהול המלחמה של האויב. תשתית זו יכולה לכלול תשתיות כלכליות כמו מפעלי תעשייה; תשתיות תחבורתיות, כמו מסילות ברזל וקטרים, כבישים וצמתים ושדות תעופה; תשתיות בתחום האנרגיה, כמו בתי זיקוק, מתקני קידוח, תחנות כוח; ועוד. בנוסף לתשתית זו, גם משרדי ממשלה ומוסדות שלטון יכולים להוות מטרות מטרות להפצצה כזו, כמו גם מתקנים צבאיים עורפיים: מפקדות, בסיסי אספקה, וכדומה.
מעבר לפגיעה בתשתית התעשייתית, הפצצה אסטרטגית מכוונת גם לפגיעה במורל האזרחי. על פי הגיון זה יופצצו מרכזי אוכלוסייה גדולים, במטרה לגרום לאבדות רבות מאד שיערערו את יכולת העמידה של ציבור האזרחים. היו שהגדירו הפצצות כאלה כ"הפצצות טרור", אם כי ישנו ויכוח מה נחשב הפצצה כזו (ראו להלן).
הפצצה אסטרטגית שונה במהותה מהפצצה טקטית. זו האחרונה נועדה להשיג יתרון טקטי בשדה הקרב. לעומת ההפצצה האסטרטגית, הפצצה טקטית עושה שימוש במטוסי קרב, מטוסי קרב הפצצה ומסוקי קרב, כדי לפגוע ביחידות הלוחמות של צבא האויב, במהלך קרב או לקראתו. במהלך הפצצה טקטית נעשה שימוש במקלעים ובתותחים, ברקטות ובפצצות שימוש כללי (פצצות "טיפשות"), וכן בחימוש מונחה קצר טווח.
לעומת ההפצצה הטקטית, ההפצצה האסטרטגית עושה שימוש במפציצים כבדים (הנקראים גם מפציצים אסטרטגיים). מפציצים אלה נושאים מטען כבד של פצצות לטווח ארוך. מטוסים אלה אמורים לבצע את משימתם ללא ליווי של מטוסי קרב, שכן לאלה בדרך כלל אין את הטווח הארוך הנדרש לליווי המשימה עד היעד. המפציצים הכבדים שהופעלו במלחמת העולם השנייה היו מוגנים על ידי מקלעים שנשאו, לעיתים עד 13 מקלעים במטוס (במפציצים מדגם B-17G). מפציצים מודרניים יותר מסתמכים יותר על מהירותם ועל טכניקות חדירה ללא התגלות למכ"ם האויב, כמו גם על טכניקות חמקנות (ראו להלן).
חוסר הדיוק של המפציצים בששת העשורים הראשונים של המאה ה-20 הביא לכך שכי לגרום לנזק משמעותי היה על המפציצים לבצע הפצצת שטיח. מספר רב של מפציצים, לעיתים בכמה גלים, היו מגיעים אל המטרה בגובה רב יחסית (כדי להימנע מאש נ"מ) ומטילים את מטען הפצצות, בדרך כלל פצצות שימוש כללי או פצצות תבערה בטיסה ישרה. המושג "הפצצת שטיח" נטבע בשל העובדה שהשימוש בפצצות מכסה אזור באופן מלא, באותו אופן שבו שטיח מכסה רצפה. עם פיתוחו של נשק מונחה ניתן לדייק יותר בפגיעה במטרות ספציפיות בלי צורך בהפצצת שטח רחב, ובלי צורך לסכן מפציצים בטיסה מעל שטח אויב. כניסתה לשירות של הפצצה הגרעינית איפשרה הטלת פצצה אחת, השקולה למאות אלפי טונות של פצצות קנבנציונליות, ויצרה מימד חדש בהפפצה האסטרטגית.
עקרונית, ובהיעדר כל שיקול אחר, הפצצה אסטרטגית עדיפה על אמנעה אווירית, שעדיפה על סיוע אווירי קרוב. אולם בפועל, ככל שהמטרות להפצצה נמצאות רחוק יותר ועמוק יותר בשטחו של האויב, הביצוע קשה יותר, גם בשל עליית הקושי הטכני, שמצריך מטוסים או טילים גדולים ויקרים יותר, מודיעין מרוחק יותר וכדומה, וגם בשל היכולת הגוברת של האויב לסכל את החדירה לעומק רב יותר בשטחו. ולכן, המשימה העיקרית של מתכנני מערכה אווירית היא למצוא את האיזון המיטבי בין הפצצה אסטרטגית, אמנעה, וסיוע קרוב, בהתחשב ביכולות העומדות לרשותם, מול הקשיים הטכניים ומול יכולות האויב.
אמצעי הגנה
בניגוד לחזונם של התאורטיקנים (ראו להלן), ישנן דרכים להתגוננות בפני הפצצה אסטרטגית. ניתן לפגוע במפציצים התוקפים על ידי מטוסי קרב, וכן על ידי אש נגד מטוסים מתותחים וטילים. האוכלוסייה האזרחית יכולה להתגונן על ידי מערך של הגנה אזרחית. מערך זה כולל האפלה של הערים ואזורי התעשייה כדי להקשות על המפציצים למצוא את מטרותיהם, התראה מוקדמת על ידי אזעקה, הסתתרות במקלטים, והיערכות של צוותי כיבוי אש, חילוץ והצלה וצוותי שיקום לסיוע מיידי בפינוי הריסות ושיקום ראשוני.
כדי לצמצם הרס ואובדן ניתן לפזר את האוכלוסייה העירונית לאזורים כפריים, להעביר מפעלי תעשייה קריטיים לאזורים שבהם יקשה על מפציצי האויב להגיע אליהם, ולפצל את הייצור לכמה מפעלים מקבילים, כך שגם אם אחד ייפגע ימשיך הייצור במתקן מקביל. אמצעי נוסף הוא להעביר את מפעלי התעשייה למתקנים תת-קרקעיים, מוגנים מפצצות. מאידך, מוקמים מפעלי דמה יטעו את המודיעין של האויב וכן מדמים הרס ופגיעות מלאכותיות, שיטעו את האויב לחשוב שהושגה פגיעה ממשית.
היסטוריה
עד לפיתוחו של הכוח האווירי, בעשורים הראשונים של המאה ה-20, לא ניתן היה לבצע מתקפות אסטרטגיות בעומק שטחה של מדינת האויב, מאחורי קווי הלחימה, ולא ניתן היה לנסות ולהכניע את האויב באמצעות פגיעה בתשתית הכלכלית ובמורל האזרחים. עם זאת, יש כמה דוגמאות להתקפות שנועדו להוציא אל הפועל מטרות של הרס התשתית האזרחית ופגיעה במורל האוכלוסייה. אחת הבולטות בהן הייתה "הצעדה אל הים" במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (16 בנובמבר - 21 בדצמבר 1864), במהלכה הוביל גנרל צבא האיחוד ויליאם שרמן את צבאו דרך העורף הכלכלי של ג'ורג'יה, בעומק הקונפדרציה, במטרה לגרום לנזקים כלכליים ולשבור את רוח האזרחים. עם זאת, רק לאחר המצאת המטוס ניתן היה לפתח את הרעיון של גישה עקיפה והפצצה אסטרטגית.
המלחמה הראשונה שבה הפציצו כלי טיס יחידות יבשה וים הייתה המלחמה האיטלקית–עות'מאנית (29 בספטמבר 1911 - 18 באוקטובר 1912).[1] ג'וליו דואה היה הקצין האיטלקי שעליו הוטל להגיש דו"ח על הפעלת כלי הטיס במלחמה זו, ועל סמך לקחים אלה החל דואה לפתח את רעיונותיו על הפצצות אסטרטגיות (ראו להלן).
מלחמת העולם הראשונה
הפצצה אסטרטגית הופעלה כבר במלחמת העולם הראשונה, אם כי אז לא נתפסה במינוח זה. ההפצצה האווירית הראשונה בהיסטוריה על עיר התרחשה ב-6 באוגוסט 1914, כאשר צפלין Z של הצבא הגרמני הפציץ את העיר הבלגית לייז'. בהפצצה הטיל הצפלין פגזי ארטילריה, נהרגו תשעה אזרחים. בלילה שבין 24 ל-25 באוגוסט התרחשה ההפצצה השנייה, במהלכה הטילה ספינת אוויר גרמנית תשע פצצות על אנטוורפן.
ההפצצה האסטרטגית היעילה הראשונה נעשתה על ידי שירות האוויר של הצי המלכותי הבריטי ב-1914. המשימה הייתה לתקוף את קווי הייצור של הצפלינים ואת ההאנגרים שלהם בקלן ובדיסלדורף. ארבעה מטוסים בריטיים השתתפו בתקיפה, שהסבה נזק מועט בלבד. חודש לאחר מכן נעשה ניסיון תקיפה נוסף, שהצליח מעט יותר. בתוך שנה ממשימות אלו כבר הפעילו שני הצדדים מטוסים שהתמחו בהפצצה וטייסות מפציצים ייעודיות. בתחילה הופעלו המפציצים למשימות הפצצה טקטית, במטרה לפגוע בחיילי האויב, בעמדות מבוצרות ובציוד מלחמתי, בדרך כלל בשדה הקרב עצמו או במרחק קטן ממנו. בסופו של דבר הופנתה תשומת הלב לאפשרות לגרום נזק בלתי ישיר לאויב על ידי תקיפה שיטתית של משאבים עורפיים חיוניים.
הפצצות של צפלינים גרמניים על אנגליה במהלך המלחמה נודעו במיוחד. ההפצצה הראשונה על אזרחים אנגלים הייתה ב-19 בינואר 1915: שני צפלינים הטילו 24 פצצות 50 ק"ג ופצצות תבערה לא יעילות במשקל 3 ק"ג על ערים במזרח אנגליה - גרייט ירמות', שרינגהאם וקינגס לין ועל הכפרים שסביבן. בסך הכל נהרגו בהםצצה זו ארבעה אזרחים וששה עשר נפצעו. הנזק הכלכלי הוערך ב-7,740 ליש"ט (בערך 700,000 ליש"ט בערכי 2021). צפלינים גרמניים הפציצו ערים גם בחזיתות אחרות של המלחמה: בינואר 1915 הופצצה העיר ליפאיה, בלטביה.
ב-1915 ביצעו צפלינים 19 גיחות מעל ערי אנגליה, ובהן הטילו פצצות במשקל 37 טון. בהפצצות אלו נהרגו 181 איש ואשה ונפצעו 455. הגיחות המשיכו גם ב-1916. לונדון הופצצה במאי, ביולי אישר הקייזר גיחות הפצצה על מרכזים עירוניים ולא, כפי שהיה עד אז, על ערים שהן לכאורה מרכזי ייצור מלחמתיים. במהלך 1916 בוצעו 23 גיחות הפצצה, שבהן הוטל חימוש במשקל 125 טון. מהפצצות אלה נהרגו 293 ונפצעו 691. ההגנות הבריטיות כנגד כלי הטיס התוקפים הלכו והשתפרו ככל שחלף הזמן, וב-1917 ו-1918 היו רק 11 גיחות של צפלינים נגד מטרות באנגליה. הגיחה האחרונה הייתה ב-5 באוגוסט 1918, של צפלין של הצי הגרמני הקיסרי, ובמהלכה נהרג קפיטן צור זי פטר שטרסר, מפקד כוח הצפלינים של הצי הגרמני.
עד תום המלחמה בוצעו 51 גיחות, בהן הוטלו 5,806 פצצות. הפצצות נהרגו 557 בני אדם ונפצעו 1,358. הפצצות אלו גרמו לעיכוב קל בלבד בייצור המלחמתי הבריטי, אך הסיטו 12 טייסות, תותחים רבים ו-10,000 איש להגנה האווירית, כוחות שהבריטים היו יכולים להפעיל בחזית העיקרית, בצרפת. הגיחות יצרו גל של היסטריה, שאותו עודדו, במידת מה כלי התקשורת. ההיסטריה הציבורית חשפה את הפוטנציאל של גיחות ההפצצה הללו, ככלי נשק יעיל לשימוש התעמולנים בשני הצדדים. גיחות הצפלינים האחרונות הושלמו על ידי הפצצות של מטוסי גותה G.IV, כלי הטיס הראשון הכבד מן האוויר שהופעל למטרות של הפצצה אסטרטגית.
גם צרפת ובריטניה עשו שימוש בהפצצות כאלה. הצבא הצרפתי הפציץ את קרלסרוהה, בגרמניה, ב-15 ביוני 1915. בהפצצה נהרגו 29 אזרחים ונפצעו 58. גיחות הפצצה צרפתיות המשיכו על הסכם שביתת הנשק ב-1918. באחת הגיחות, ב-22 ביוני 1916 בשעות אחר הצהריים, השתמשו הטייסים הצרפתיים במפות מיושנות, וכתוצאה מכך טעו בניווט והפציצו בטעות תחנת רכבת נטושה, שבה היה אוהל קרקס. בהפצצה נהרגו 120 אזרחים, רובם ילדים.
גם הבריטים הגבירו את מערכת ההפצצות שלהם. בסוף 1915 ניתנה הוראה לתקוף מטרות תעשייתיות בגרמניה, והוקמה כנף ייעודית למטרה זו, כנף 41, על בסיס יחידות משירות האוויר של הצי המלכותי וגיס התעופה המלכותי. שירות האוויר של הצי נטל חלק משמעותי יותר בהפצצות האסטרטגיות, לעומת גיס התעופה שהיה ממוקד יותר בסיוע בקרבות חיל הרגלים בחזית המערבית. מטרות ראשונות של שירות האוויר היו הצוללות הגרמניות במעגניהן, ולאחר מכן מפעלי הפלדה שיצרו את חומרי הגלם לבניית הצוללות.
בתחילת 1918 הפעילו הבריטים הפצצות בשיטת "סביב השעון" על העיר טריר. מפציצים קלים תקפו את העיר ביום ומפציצים גדולים יותר, הנדלי פייג' טיפוס O תקפו בלילה. באפריל 1918 יצרו הבריטים כוח ייעודי להפצצות אסטרטגיות, שנקרא חיל האוויר העצמאי (Independent Air Force)(אנ'). לקראת סיום המלחמה הפעיל כוח זה מטוסים שהיו בעלי טווח שאיפשר להם להגיע עד ברלין, אך לא נעשה בהם שימוש.
בין המלחמות
התפתחות ההפצצה הטקטית והאסטרטגית
הפצצה אסטרטגית, כמושג, התפתחה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כתולדה מלקחי הלוחמה האווירית במלחמה. לקחים אלו הובילו לשתי אסכולות - לוחמה אווירית טקטית ולוחמה אווירית אסטרטגית. הלוחמה הטקטית הייתה חלק מתפיסת שדה הקרב המשולב, ששמה את הדגש על שילוב כוחות מחילות שונים ומזרועות שונות, כמו שריון, רגלים, תותחנים, הנדסה קרבית ועוד. לוחמה אווירית טקטית משלבת את חיל האוויר בלוחמה כזו, לצד הכוחות הקרקעיים. גרמניה פיתחה מאד לוחמה מסוג זה, שנחלה הצלחה רבה בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, ובמהלכה מילא הלופטוואפה חלק חשוב בבליצקריג הגרמני.
במקביל לאסכולה הטקטית, התפתחה אסכולה שדגלה בלוחמה אווירית אסטרטגית. מוביליה היו התאורטיקנים ג'וליו דואה באיטליה, אסכולת יו טרנצ'רד בבריטניה, וגנרל בילי מיטשל בארצות הברית. תאורטיקנים אלה סברו שהפצצה אווירית על ארצו של האויב תהיה מרכיב חשוב של הלחימה במלחמה הבאה. הפצצות אלה יחלישו את האויב על ידי השמדת תשתית צבאית חשובה, וגם ישברו את המוראל של האוכלוסייה האזרחית, שיכריחו את ממשלתם להיכנע. התאורטיקנים הסכימו שניתן יהיה לנקוט אמצעי הגנה כנגד המפציצים, בעיקר על ידי מטוסי קרב ותותחים נגד מטוסים, אך העיקרון נותר על כנו: "המפציץ תמיד יעבור". חסידי ההפצצה האסטרטגית טענו שיש צורך לבנות צי של מפציצים אסטרטגיים כדי שיהוו גורם הרתעה כנגד אויבים פוטנציאליים בעתות שלום, וכדי שיוכלו להוציא לפועל התקפות הרסניות על ערי האויב ומרכזיו התעשייתיים בעת מלחמה. ככל שעוצמתו של צי המפציצים תהיה גדולה יותר כן יפחתו אבדותיו ואבדות מדינתו לפני השגת ניצחון.
ג'וליו דואה
ג'וליו דואה האיטלקי, אחד מנביאיה החשובים של תפיסת ההפצצה האסטרטגית טען שהעיקרון המונח בבסיסה של תפיסה זו הוא המתקפה, וכי אין הגנה מפני הפצצות שטיח ומתקפות בגז רעיל. זרעי התחזיות האפוקליפטיות של דואה נבטו בקרקע הפורייה של התאורטיקנים בצרפת, גרמניה וארצות הברית, שבהן פורסמו קטעים מספרו של דואה "השליטה באוויר" (Il dominio dell'aria, 1921). נבואתו על ערים שתיחרבנה בהפצצות אוויריות זכתה לפופולריות רבה בדמיון העממי ומצאה ביטוי בספרים לציבור הרחב, כמו ספרו של דואה עצמו "מלחמת 19--", שהתפרסם ב-1930, וספרו של ה. ג'. וולס, "צורת הדברים שיבואו" (The Shape of Things to Come). ספרו של וולס עובד לסרט בשנת 1936.
הצעותיו של דואה השפיעו מאד על המעריצים הנלהבים של חילות האוויר. הם טענו שזרוע ההפצצה היא החלק החשוב ביותר ובעל העוצמה הרבה ביותר בכל צבא, והיא הזרוע החסינה מפגיעה ביותר בין כל זרועותיו. על פי חזונו של דואה, מלחמות העתיד תימשכנה שבועות ספורים בלבד. הצבאות היריבים וחילות הים שלהם ינהלו מלחמת בלימה לאל תהילה, ובמקביל יהרסו חילות האוויר שלהם את מדינות האויב. אם זה האחרון לא ייכנע במהירות יהיו שני הצדדים כה חלשים לאחר ימי המלחמה הראשונים עד שהמלחמה תסתיים למעשה. תפקידם של מטוסי הקרב יצטמצם לסיורים, ולא יהיה בכוחם לבלום את המפציצים האימתניים. דואה טען שאזרחי האויב הם מטרה ככל מטרה צבאית אחרת, מכיוון שהמורל הלאומי הוא משאב חשוב כמו כלי הנשק של אותה מדינה. באופן פרדוקסלי, דואה סבר שהעמדת האזרחים כמטרה לגיטימית למעשה תצמצם את האבדות, מכיוון שהאזרחים יתבעו, מתוך דחף קיומי, להפסיק במהירות את המלחמה על האימה והאבדות הרבות הכרוכים בה. טיעוניו של דואה דחפו חילות אוויר לקצות להקצות משאבים רבים יותר לטייסות המפציצים מאשר למטוסי הקרב, והטייסים הצעירים והנמרצים, כפי שתוארו בתעמולה באותה תקופה, היו בהכרח טייסי מפציצים.
יו טרנצ'רד
.jpg)
בבריטניה נעשה מאמץ רב יותר בפיתוח התפיסה, וזאת בשל שיקולים פוליטיים פנימיים. ב-1918 הוחלט על מיזוג גיס התעופה המלכותי ושירות האוויר של הצי המלכותי לגוף חדש, שנקרא חיל האוויר המלכותי. קיומו והישרדותו של גוף הייתה נתונה במאבקים בלתי פוסקים במשך שני העשורים הבאים, באקלים של אילוצים כלכליים קשים של ממשלת בריטניה. ראשי חיל האוויר המלכותי, ובעיקר מרשל של חיל האוויר המלכותי סר יו טרנצ'רד, האמינו שהמפתח לשמירה על עצמאותם מהזרועות הבכירות יותר - הצבא והצי - הוא בהדגשת מה שהם ראו כיכולתו הייחודית של חיל אוויר מודרני לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אסטרטגיות. באותה תקופה הגיע פיתוח המפציצים לדרגה שבה היו אלה מהירים יותר ממטוסי הקרב ובעלי יכולת לטוס גבוה יותר. מצב זה הביא לתפיסה אסטרטגית על פיה לא ניתן לעצור את המפציצים, תפיסה שהתבטאה, כאמור, במשפט "המפציץ תמיד יעבור". למרות העובדה שתותחים נגד מטוסים ומטוסי קרב הוכיחו את יעילותם במהלך המלחמה הגדולה, שררה הסכמה שלמדינות יריבות יהיו מעט מאד אמצעי נגד מול הפצצות אסטרטגיות ולא יוכלו למנוע אבדות אזרחיות כבדות. שררה הסכמה כי הדרכים היחידות שבהן ניתן יהיה, בכל זאת, לעמוד מול הפצצות כבדות היא נקיטת צעדי תגובה בעוצמה דומה ושמירה על מורל אזרחי גבוה.
בריטניה הפעילה הפצצות אסטרטגיות במהלך עימותים במושבותיה במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-20. התומכים הראשיים באסטרטגיה זו היו, כאמור, יו טרנצ'רד, ועמו סר צ'ארלס פורטל, סר ארתור האריס וסידני בפטון. שיטות אלה הופעלו בהצלחה במהלך המרד בעיראק ב-1920, בין השאר, וכן גם במהלך המרד הערבי הגדול (1936–1939) בארץ ישראל ובעימותים נוספים. פעילות מטוסי חיל האוויר המלכותי כללו הטלת פצצות חומר נפץ מרסק וגיחות צליפה. התפתחות ההפצצה מן האווירית כללה גם פיתוח טכניקות של איתור וסימון מטרות וטיסות במבנה. ארתור האריס, אז מפקד טייסת צעיר (במלחמת העולם השנייה היה מפקד פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי הבריטי ונודע בכינויו Bomber, המפציץ) אמר לאחר משימה ב-1924 שהערבים והכורדים יודעים כעת מהי משמעותה של הפצצה אמיתית, באבדות ובנזק. הם יודעים שבתוך 45 דקות ניתן למחוק כרגיל כפר בגודל מלא ושליש מתושביו יהיו הרוגים או פצועים". למרות הצהרות כאלה, חיל האוויר המלכותי הגדיר בפקודות הקבע שיש לעשות מאמץ למנוע פגיעות בקרב נשים או ילדים ככל הניתן, ולצורך זאת יש לתת אזהרה, כאשר הדבר ניתן. חיל האוויר המלכותי הגדיר שהכוח האווירי לא נועד להוות כלי למשימות תגמול מהירות.
מלחמת האזרחים בספרד
אחת ההפצצות האסטרטגיות המפורסמות בתקופה שבין המלחמות הייתה ההפצצה על העיר גרניקה על ידי טייסים גרמניים מיחידת לגיון הקונדור במהלך מלחמת האזרחים בספרד ב-26 באפריל 1937. ההפצצה הביאה להרס רב ולמאות רבות של הרוגים. יחסית להפצצות שיתרחשו במהלך מלחמת העולם השנייה, שנים ספורות לאחר מכן היה מספר ההרוגים קטן, אך ההפצצה העידה על ההתפתחות המהירה והנמשכת של המפציצים, וניבאה את ההרס הרב שיביאו עמם בעתיד הקרוב.
ההפצצות בספרד, למרות ההרס הרב והנפגעים הרבים שגרמו, החלו לעורר כמה ספקות לגבי ההפצצה האסטרטגית. למרות כוחם הרב של המפציצים, הסתבר שעוצמתם של מטוסי הקרב גדלה. הנספח הצבאי של ארצות הברית בספרד אמר ב-1937 ש"התיאוריה (שנהגתה) בימי שלום לגבי חסינותו המלאה של המפציץ המודרני לא תופסת יותר. מהירותם הגדלה של המפציץ ומטוס הקרב נוטים לטובת מטוס הקרב... המבצר המעופף מת בספרד".
תכנוני המלחמה, שנעשו בצבאות השונים בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, הגזימו מאד בהערכת הנזק שאותו יוכלו המפציצים לגרום, והעריכו הערכת חסר את יכולת העמידה של האוכלוסייה האזרחית. ההערכה הייתה שכל מלחמה עתידית תהיה קצרה וברוטלית מאד. מסמך תכנון שהוצג לממשלת בריטניה ב-1938 צפה שבמלחמה עתידית מול גרמניה ייפגעו 35% מהבתים בבריטניה מפצצות במשך 3 השבועות הראשונים. על פי כמה היסטוריונים, הערכות כאלה הביאו למדיניות הפיוס כלפי היטלר בסוף שנות ה-30. אולם נראה שההפצצות הכבדות בספרד גרמו לאפקט מנוגד, ומשקיפים זרים ציינו שההפצצות הביאו לחיבור מחדש של קבוצות פוליטיות שהיו מסוכסכות ביניהן לכדי כח לוחם משמעותיף, במקום לדמורליזציה המצופה.
מלחמת העולם השנייה
המדיניות עם פרוץ המלחמה
המדיניות של ההפצצה האסטרטגית הייתה ברורה לשני הצדדים לקראת פתיחת המלחמה, אך ההיערכות הייתה שונה. גרמניה הנאצית והקיסרות היפנית עשו שימוש בעיקר במפציצים דו מנועיים, שהיו יכולים לשאת מטען ייעודי במשקל פחות מ-2,300 ק"ג, ולאורך המלחמה לא פיתחו מפציצים גדולים יותר. בריטניה וארצות הברית פתחו גם הן את המלחמה עם מפציצים בגודל דומה, אך הכניסו לשירות, בהמשך המלחמה, מטוסים גדולים בהרבה, בעלי ארבעה מנועים, שנשאו מטען ייעודי במשקל גדול יותר, עד 9 טונות במפציצים מדגם בואינג B-29 סטרטופורטרס, ועד 10 טונות במפציצי אברו לנקסטר שהותאמו במיוחד לשאת פצצות מטיפוס גראנד סלאם.
עם תחילתה של פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, קרא פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית (שהייתה אז נייטרלית) לצדדים הלוחמים להגביל את התקיפות האוויריות שלהם למטרות צבאיות בלבד, ו"בשום פנים ואופן לא לבצע הפצצות מהאוויר של אוכלוסיות אזרחיות בערים לא מבוצרות". בריטניה, צרפת וגרמניה הודיעו על היענותן לבקשה, תוך שבריטניה מתנה את תשובתה בהבנה שכל הצדדים הלוחמים ישמרו על התניה זו, וגרמניה מסבירה את הפצצת ורשה בהיות העיר עיר מבוצרת.
תחילת המלחמה
במהלך השנה הראשונה למלחמה באירופה התפתחה ההפצצה האסטרטגית בדרך של ניסוי וטעייה. במהלך הפלישה לפולין תקף הלופטוואפה בעוצמה רבה מטרות צבאיות וגם אזרחיות החל מיומה הראשון של המלחמה. מטוסים גרמניים הפציצו ערים בפולין ומטרות תשתית אזרחית כמו בתי חולים ואף הפציץ שיירות של פליטים שנמלטו מאזורי הקרבות. הלופטוואפה הפעיל מערכה של הפצצה אסטרטגית על בריטניה כמהלך מקדים לפלישה המתוכננת, שלא יצאה אל הפועל. מטרת המערכה האווירית הגרמנית הייתה לאלץ את חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) לפעול כנגד המטוסים הגרמניים, במטרה לשחוק את כוחו, או להשמיד את מטוסי על הקרקע. לאחר שהגרמנים נכשלו במערכה זו החלו הבריטים בהפצצת ערים גרמניות. הגרמנים מצידם פתחו בהפצצות על ערי בריטניה, שכונו הבליץ, ונועדו לשבור את רוחו של העם הבריטי ולאלץ את הממשלה הבריטית להתחיל בשיחות שלום על ידי הטלת טרור אווירי. המערכה הגרמנית החלה בהפצצות בשעות היום, אך בהמשך עברה להפצצות לילה בשל האבדות הכבדות שספגו הגרמנים ביום.
גם ה-RAF, שהעדיף הפצצות דיוק, עבר לתקיפות בלילה בשל האבדות הכבדות שספגו המפציצים בשעות היום. עד מאי 1940 הגבילו הבריטים את עצמם לתקיפות טקטיות ממזרח לריין ולתקיפות על מטרות ימיות. אחרי הפצצת רוטרדם, ב-14 במאי 1940, הונחה חיל האוויר המלכותי הבריטי לתקוף מטרות בחבל הרוהר, כולל מתקני זיקוק והפקת נפט ומטרות אזרחיות נוספות שסייעו למאמץ המלחמה הגרמני. התקיפה הראשונה של מפציצים בריטיים על מטרות בעמק הרור התבצעה בלילה שבין 15 ל-16 במאי, כאשר המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה עדיין הייתה בעיצומה.
הפצצות מדויקות והפצצות שטח
בספטמבר 1941 פרסם היועץ המדעי לקבינט של ממשלת בריטניה דו"ח שנכתב על ידי עוזרו, דייוויד בן סוסן-בט (David Bensusan-Butt). הדו"ח בחן את יעילות ההפצצות הבריטיות עד אז, ומצא שדיוקן היה נמוך מאד: מכל שלושה מפציצים שדיווח שהגיע למטרתו, רק אחד הגיע בפועל למרחק של 8 קילומטרים ממנה, נתון שהשתנה על פי המטרות שהופצצו: מעל נמלי הים בצרפת הצליחו שניים מכל שלושה להתקרב למטרה, אך מעל מטרות בחבל הרוהר רק אחד מחמישה עשר הצליח לעשות זאת. בעקבות הדו"ח אימץ חיל האוויר המלכותי מדיניות של הפצצת שטח, שנועדה לעכב ולסכל את הייצור התעשייתי המלחמתי הגרמני וגם לפגוע ביכולתה לנהל מלחמה על ידי ריתוק כוחות להגנה אווירית במקום שיופנו ללחימה בחזית, וכן כדי לפגוע במורל האזרחי. במקביל השקיעו הבריטים מאמץ בשיפור יכולות הניווט של צוותי האוויר, כדי שהפצצות תפגענה סמוך יותר למטרה, בממוצע. דיוק הפגיעה עלה, אך גם לאחר השיפור פגעו הפצצות במרחק ממוצע של 4.8 קילומטרים מהמטרה.
חילות האוויר של צבא ארצות הברית אימצו מדיניות של הפצצות דיוק, שנעשו לאור יום כדי לאפשר דיוק זה. מדיניות זו הייתה מבוססת על ההנחה (המוטעית) שהמפציצים יוכלו להגן על עצמם מפני מטוסי הקרב של האויב. תפיסה זו הביאה לאבדות כבדות עד להצטרפותם של מטוסי קרב ארוכי טווח, כמו הP-51 מוסטנג, שהייתה להם היכולת ללוות את המפציצים עד ליעד ובחזרה. הטקטיקה האמריקנית נשענה גם על השימוש בכוונת ההפצצה הסודית נורדן, אך התנאים בזירה האירופית היו שונים מאד מהתנאים במטווחי הירי בנבדה וקליפורניה, שם נוסתה הכוונת לראשונה. במטווחי הירי היו השמיים בהירים ונקיים, אך באירופה נתקלו צוותי המפציצים לעיתים קרובות בראות גרועה, במטרות שהיו מכוסות בעננות כבדה, במסכי עשן או בעשן משריפות שחוללו הפצצות קודמות. כתוצאה מכך הוטל מטען הפצצות באופן "עיוור", תוך שימוש בטכניקה של ניווט מקורב, שלא הייתה שונה בהרבה מהטכניקה שבה עשו שימוש המפציצים הבריטיים. מעבר לכך, למעשה רק המפציץ המוביל בכל מבנה מפציצים השתמש בכוונת "נורדן", ושאר מטוסי המבנה הטילו את הפצצות שלהם כאשר ראו שהמוביל עושה זאת. מבנה של מפציצים מכסה שטח נרחב, גם אם המטוסים טסים באופן מהודק (כלומר כשהם קרובים יחסית זה לזה), ולכן הפצצות התפזרו על שטח נרחב. העובדה שמבני המפציצים התפזרו בדרך כלל, בגלל אש נגד מטוסים שהייתה למדויקת יותר ככל שהתמשכה המלחמה וגם בגלל מטוסי קרב של האויב, הפכה את ההפצצה למדויקת הרבה פחות. למרות השאיפה להפצצת דיוק בפועל לא הצליחו המפציצים האמריקאיים להשיג דיוק גדול מזה של חבריהם לנשק הבריטיים, והפצצות פגעו בממצוע במרחק של 4.8 קילומטרים מן המטרה.
הפצצה אסטרטגית הייתה דרך להביא את המלחמה לתוך אירופה בשלב שבו כוחות הקרקע לא היו יכולים לעשות זאת, ושימשה גם להעלאת המורל אצל בעלות הברית בשלב שבו לא הייתה לוחמה קרקעית. חילות האוויר של בעלות הברית טענו ליכולת להפציץ "סביב השעון", אך בפועל רק מטרות בודדות הופצצו על ידי מפציצים בריטיים ואמריקניים באותו יום. דוגמה להפצצה כזו - שהייתה, כאמור, מקרה יוצא דופן - הייתה בידוד נורמנדי לקראת הנחיתה האמפיבית ב-6 ביוני 1944. כך גם הייתה הפצצת דרזדן, 13 - 15 בפברואר 1945, שהתבצעה בכמה גלים רצופים של מפציצים. למרות דוגמאות אלו, בדרך כלל לא היו תוכניות מתואמות להפצצה סביב השעון של מטרות כלשהן. עם התקדמות ההפצצות האסטרטגיות על גרמניה הלכה והתבררה הפגיעה בתשתית הגרמנית, אך המערכה האווירית החלה להראות הצלחה משמעותית רק עם תחילת התקיפות על תשתיות הפקת, זיקוק והובלת הדלק ועל מערכת התחבורה, בשנה האחרונה למלחמה.
זירת האוקיינוס השקט
בזירת האוקיינוס השקט ובזירת סין ודרום מזרח אסיה השתמשו הכוחות האוויריים של האימפריה היפנית לעיתים קרובות בהפצצות אסטרטגיות. שירות האוויר של הצי הקיסרי היפני ושירות האוויר של הצבא היפני הקיסרי הפציצו את סינגפור, ראנגון בבורמה וערים בסין, ובהן שנגחאי, גואנגג'ואו, נאנג'ינג, וצ'ונגצ'ינג. עם זאת, התקדמות הצבא היפני הקיסרי הייתה מהירה בדרך כלל ולא היה צורך בהפצצות אסטרטגיות רבות. מעבר לכך, לתעשיית המטוסים היפנית לא הייתה היכולת לייצר מפציצים אסטרטגיים אמיתיים, כאמור. כאשר היה צורך בהפצצה אסטרטגית נעשה שימוש במפציצים קטנים יותר מהמטוסים המקבילים של בעלות הברית. מטוסים אלה נשאו מטען פצצות קטן יותר ולא היו יכולים להביא לאותו נזק שאותו חוללו המטוסים המקבילים של בעלות הברית באירופה באותה עת, ומאוחר יותר גם ביפן עצמה.
לעומת היפנים, ארצות הברית פיתחה את המפציץ הסדרתי הכבד ביותר ששירת במלחמת העולם השנייה, הבואינג B-29 סופרפורטרס. מעבר למטען הפצצות הכבד שיכול היה מפציץ זה לשאת, היה המטוס בעל טווח ארוך במיוחד, שאיפשר את הפצצת יפן. תחילה נערכו גיחות ההפצצה מסין, ובהמשך מבסיסים שהוקמו באיים שנכבשו מיפן, בעיקר באיי מריאנה - סאיפאן, גואם וטיניאן. המפציצים הטילו על הערים היפניות, ובראשן טוקיו, פצצות חומר נפץ מרסק ופצצות תבערה, שגרמו לנזקים כבדים מאד בבתים העשויים מעץ ונייר, והביאו ליצירת סופות אש שהחריבו שטחים נרחבים מאד. הפצצת טוקיו בלילה שבין 9 ל-10 במרץ 1945 גרמה למותם של 90,000 - 100,000 בני אדם, ההפצצה האווירית הכבדה בהיסטוריה. בניגוד להפצצות של בעלות הברית באירופה, שמטרתן המוצהרת הייתה הפצצת דיוק על יעדים אסטרטגיים (גם אם לא ניתן היה להשיג מטרה זו), הפצצת ערי יפן כוונה מלכתחילה לפגוע בבתי מגורים ובאוכלוסייה אזרחית. שיאה של מערכת ההפצצות האסטרטגיות נגד יפן הייתה הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי ב-6 וב-9 באוגוסט 1945, בהן נספו בין 130,000 ל-226,000 בני אדם, והביאו לסיומה של המלחמה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
כניסת הנשק הגרעיני שינתה את ההפצצות האסטרטגיות: פצצה אחת יכולה להביא לנזק גדול בהרבה מזה שיכולים להשיג מאות מפציצים הנושאים מאות ואלפי פצצות רגילות. התפתחות שנייה ששינתה את פני ההפצצה האסטרטגית היה פיתוח הנשק המונחה: האפשרות לפגוע בדיוק גדל והולך במטרה איפשרה להימנע מהנזק המשני הרב שנגרם על ידי ההפצצות הנרחבות שהיו במלחמת העולם השנייה. חשיבותה של דעת הקהל, התחדשותם של כלי התקשורת והאפשרות להביא לידיעת הציבור תמונות וקולות בזמן אמת או סמוך מאד לכך יצרו מציאות שבה הפצצה אסטרטגית כבדה עלולה לגרום לנזק פוליטי חמור, שהביא לא פעם להפסקת מערכת הפצצות כזו.
מלחמת קוריאה
בשלבים הראשונים של מלחמת קוריאה הגביל חיל האוויר של ארצות הברית את עצמו להפצצה טקטית כנגד מטרות אסטרטגיות. המלחמה נתפסה כעימות מצומצם שאינו חורג מגבולותיה של קוריאה וממשלת ארצות הברית, בראשות נשיא ארצות הברית הארי טרומן, חששה להתערבות סינית או סובייטית אם יופצצו מטרות בסמוך לגבול הסיני. התערבות סין במלחמה בנובמבר 1950 שינתה את מדיניות ההפצצות האוויריות באופן דרמטי. חיל האוויר של ארצות הברית החל במערכת הפצצות אינטנסיבית נגד צפון קוריאה במטרה לפגוע במורל של אוכלוסיית המדינה ולגרום לנזק כלכלי גדול ככל הניתן, שיפגע ביכולתה של המדינה לנהל מלחמה. ההפצצות הכבדות על צפון קוריאה נמשכו עד לחתימת הסכם שביתת הנשק בין הכוחות הקומוניסטיים וכוחות האו"ם ב-27 ביולי 1957.
מלחמת וייטנאם
במהלך מלחמת וייטנאם הפעילה ארצות הברית כנגד צפון וייטנאם מערכת הפצצה אסטרטגית שנקראה מבצע רעם מתגלגל. המערכה התנהלה במשך יותר משלוש שנים, ממרץ 1965 עד נובמבר 1968, ומטרתה הייתה לגרום לדמורליזציה של האוכלוסייה בצפון וייטנאם, לפגוע בכלכלתה ולהפחית את יכולתה לתמוך במאמץ המלחמתי. זאת, בתקווה שפגיעה כזו תביא את צפון וייטנאם לבקש משא ומתן לשלום. המערכה נכשלה ולא הביאה לתוצאה זו. ממשל ארצות הברית, בראשות הנשיא לינדון ג'ונסון, חשש שוב מכניסת סין למלחמה, והטיל מגבלות על המערכה, כמו גן הסלמה מדורגת של עצימותה. ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון המשיך במערכת הפצצות מצומצמת יותר שנקראו מבצע ליינבקר 1 (9 במאי - 23 באוקטובר 1972) ומבצע ליינבקר 2 (18 - 29 בדצמבר 1972). תמונות ששודרו בטלוויזיה בארצות הברית, כמו זו של פאן טי קים פוק הנמלטת מכפרה הבוער, גרמו לזעזוע עמוק בדעת הקהל בארצות הברית והביאו לדרישה להפסקת המערכה.
בשל הלחץ הציבורי, ובשל חוסר היעילות של הפצצות שטח, פותחו כלי נשק מונחים, בעלי דיוק רב יותר. אמצעי לחימה אלו איפשרו מניעת פגיעה באוכלוסייה אזרחית ולפחות את צמצומה ומאידך פגיעה יעילה ומשמעותית יותר במטרה. ההפצצות האסטרטגיות החלו לשנות את אופיין, ומטרותיהן הפכו למטרות נקודה - תשתיות לאומיות שנדרשו שנים להקמתן והושקע בהן הון רב.
מלחמת המפרץ ואחריה
ההתקדמות הרבה בתחום החימוש המונחה באה לידי ביטוי במלחמת המפרץ ב-1991. למרות שרוב הפצצות שהוטלו במלחמה זו (93%) היו עדיין פצצות רגילות, השימוש בנשק המונחה היה משמעותי. במלחמת קוסובו, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ובשלבים הראשונים של מלחמת עיראק (2003) היה שימוש נרחב בנשק מונחה על ידי המדינות שהחזיקו בו. מערכת ההפצצות במלחמות אלה היה אסטרטגי במהותו, אך הפצצות השטח של מלחמת העולם השנייה נעלמו, והפגיעה באוכלוסייה אזרחית הייתה קטנה בהרבה, אם כי לא נעלמה.
שינוי נוסף שהביא השימוש בנשק מונחה היה השינוי בסוגי המטוסים שהופעלו לצורך הפצצות אסטרטגיות. במקום המפציצים הכבדים שבהם נעשה שימוש במלחמת העולם השנייה, ויורשיהם שיועדו למטרה זו (כמו ה-בואינג B-52 סטרטופורטרס) באו מטוסים שנחשבו עד עתה כמטוסי קרב והפצצה טקטיים, כמו הבואינג F-15E איגל והלוקהיד מרטין F-16 פייטינג פלקון. בזכות החימוש המונחה יכולים היו מטוסים כאלה להשמיד מטרות שבעבר היה צורך בעשרות ומאות מפציצים כבדים להשמדתן.
ישראל
ערך מורחב – מבצעי פריחה
ישראל נקטה במדיניות של הפצצה אסטרטגי מספר פעמים. במהלך מלחמת ההתשה, בתחילת 1970, תקף חיל האוויר הישראלי מטרות עומק במצרים, בסדרת מבצעים שנקראו מבצעי פריחה (מ-7 בינואר עד 13 באפריל). התקיפות התאפשרו לאחר קליטתם של מטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום ודאגלס A-4 סקייהוק בחיל האוויר: מטוסים אלה היו בעלי יכולת נשיאת חימוש גדולה בהרבה מהמטוסים שהיו עד אז ברשות ישראל. במהלך מבצעי "פריחה" הותקפו מחנות של צבא מצרים, תחנות מכ"ם וסוללות טילי נ"מ. יעילותם של מבצעים אלה נתונה במחלוקת: יש הטוענים שתקיפות אלו הכריחו את מצרים לחתום על הסכם הפסקת אש ללא הישגים כלשהם למצרים, בניגוד לרצונם;[2] אחרים טוענים כי הפצצות העומק הביאו להתערבות סובייטית בסכסוך, שגררה תוצאות לא רצויות לישראל.[3]
גם במלחמת יום הכיפורים נקטה ישראל במדיניות כזו, הפעם כנגד סוריה. החל מהיום השלישי למלחמה תקף חיל האוויר מתקנים אסטרטגיים בעלי השפעה על המשק הסורי בעומק סוריה, במטרה להוציאה ממעגל הלחימה ולהביא לריתוק כוחות הגנה בעורף על חשבון חזית רמת הגולן שבה התנהלו קרבות קרקעיים קשים. חלק מן התקיפות התבצעו גם על ידי חיל הים הישראלי ויחידות מיוחדות. התקיפות כוונו גם אל מתקני שלטון ומחנות עורפיים של הצבא הסורי, כמו המטכ"ל הסורי ושדה התעופה אל מאזה, בין השאר. חלק גדול מיעדי התקיפה היו מתקני אנרגיה, שהבולטים בהם: השמדת תחנות הכוח הגדולות "קאנטינה" ו"אולהומה" ב-10 באוקטובר ותקיפת מסוף הדלק בבניאס ב-11 באוקטובר. לאחר שהפסקת האש הראשונה מיום ה-22 באוקטובר הופרה, הוחלט גם על תקיפת מתקני הדלק בצפון סוריה. מטרת ההפצצות האסטרטגיות הללו לא הושגה: למרות הנזק הרב והאבדות הכבדות שסבלו הסורים, המשיך הצבא הסורי בלחימתו גם במלחמת ההתשה שלאחר המלחמה.[2]
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20, במהלך התמודדותה של ישראל מול ארגון חזבאללה, נעשה ניסיון נוסף להשתמש בהפצצה אסטרטגית. ישראל תקפה יעדים אסטרטגיים של לבנון, מתוך ההנחה שלבנון אחראית על ארגון החזבאללה הפועל משטחה, וכי פגיעה ביעדי תשתית תביא ללחץ של לבנון על הארגון. בפועל הסתבר, כי תקיפות כאלה לא הועילו לטווח הארוך, גם אם השיגו רגיעה לטווח הקצר והבינוני. מבחינה מסוימת הזיקו הפצצות אלו לישראל, שכן נתפסו בדעת הקהל העולמית בצורה שלילית ובפועל חיזקו את חזבאללה.[2]
היבטים חוקיים ומוסריים
לוחמה אווירית, ככל סוגי הלוחמה, כפופה לדיני המלחמה ולכללי המשפט ההומניטרי. מטרתם של חוקי המלחמה היא ליצור הבחנה בין אזרחים ללוחמים ובין מטרות צבאיות למטרות אחרות. החוק הבינלאומי המתייחס להפצצה אווירית, שהיה בתוקף במהלך שתי מלחמות העולם, התבסס על אמנת האג שנחתמו בשנים 1864, 1899 ו-1907, שהגדירו את רוב חוקי המלחמה באותה עת. באמנה שנחתמה ב-1907 ישנם שני הסכמים הנוגעים להפצצות אוויריות, ובהם הסעיפים הבאים:
- סעיף 25: תקיפה או הפצצה, בכל אמצעי, של עיירות, כפרים, מגורים או מבנים שאינם מוגנים אסורה.
- סעיף 26: הקצין המפקד על כוח תוקף חייב לפני תחילת הפצצה, למעט מקרי תקיפה, לעשות כל שביכולתו להזהיר את השלטונות.
- סעיף 27: במצור ובהפצצות יש לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי להגן, ככל האפשר, על מבנים המוקדשים לדת, אמנות, מדע או צדקה, אנדרטאות היסטוריות, בתי חולים ומקומות שבהם נאספים החולים והפצועים, בתנאי שהם אינם בשימוש באותו זמן למטרות צבאיות. חובתם של הנצורים לציין את קיומם ומיקומם של מבנים או מקומות כאמור באמצעות שלטים מובהקים ונראים לעין, אשר יימסרו לאויב מראש.
למרות שההסכמים באמנת האג מ-1907 אסרו על הפגזה מן הים על מקומות לא מוגנים, לא היה איסור בינלאומי על הפגזה או הפצצה לא אבחנה על אוכלוסייה לא לוחמת באתרים מוגנים, לקונה שהוחמרה בהפצצות אוויריות. עם זאת, משתתפי וועידת השלום ב-1907 אמצו הצהרה על איסור להטיל קליעים וחומרי נפץ מכדורים פורחים או מכלי טיס אחרים.
מלחמת העולם הראשונה חשפה את עוצמתה האפשרית של הלוחמה האווירית. אוכלוסיות לא לוחמות הפכו לפגיעות מאד ובאופן בלתי נמנע הפכו למטרות צדדיות בלוחמה כזו, בהיקף רחב בהרבה ממה שהיה לפני כן. בעקבות המלחמה הועלתה בשנת 1923 טיוטה לאמנה שהייתה אמורה להיקרא "חוקי האג ללוחמה אווירית". הטיוטה כללה כמה סעיפים שהיו אמורים להשפיע ישירות על הפצצות אוויריות, אך כל המעצמות דחו את הטיוטה בטענה שאינה ריאליסטית והאמנה לא אומצה כמחייבת משפטית. בשנים 1927–1930 קיימו גרמניה ויוון תהליך בוררות לגבי פיצוייים שהיו אמורים להתקבל מגרמניה על ידי יוון בגין נזקים שנגרמו בהתקפות גרמניות על יוון במלחמת העולם הראשונה. בית הדין שעסק בבוררות קבע שהלוחמה האווירית כפופה לדיני המלחמה שנקבעו באמנות האג. התקדים שקבע בין הדין של הבוררות לא התקבע; עד תום מלחמת העולם השנייה, ב-1945, התעלמו למעשה הצדדים הלוחמים מהחלטות בית הדין.
לאחר המלחמה, לקראת משפטי נירנברג, גיבשו בעלות הברית את האמנה שתהווה את התשתית המשפטית והחוקית לשפיטתם של פושעי המלחמה הנאציים. סעיף 6(b) של האמנה הוקיע "הרס ערים, כפרים ויישובים באופן מכוון, או הרס ללא הצדקה של כורח צבאי", והגדיר מעשה כזה כהפרת חוקי המלחמה או נוהגי המלחמה, ולפיכך הינו פשע מלחמה. סעיף זה הוכלל גם באמנה שהייתה הבסיס למשפטי טוקיו. עם זאת, בשל העובדה שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא היה חוק בינלאומי או נוהג האוסר על הפצצה בלתי חוקית, הוחלט שלא להעלות האשמה בהפצצה ללא אבחנה של ערי האויב, ואף מפקד צבאי או מדינאי של מדינות הציר לא נשפט על עבירה כזו.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר המלחמה, לא מעט כתגובה לתוצאותיה ההרסניות, אומצו סדרה של אמנות המסדירות את דיני המלחמה, שגובשו לאמנת ז'נבה הרביעית שנחתמה ב-1949. למרות שאמנת ז'נבה הרביעית ניסתה להקים כמה הגנות משפטיות לאזרחים בזמן מלחמה, הוקדש עיקרה להגדרת זכויות האזרח בשטחים כבושים ולא ניתנה תשומת לב מפורשת לבעיות ההפצצה. בשנת 1977 אומץ הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז'נבה, האוסר על תקיפה מכוונת או חסרת הבחנה של אזרחים ואובייקטים אזרחיים, גם אם האזור הכיל מטרות צבאיות, ודרישה מהכוח התוקף לנקוט באמצעי זהירות וצעדים כדי לחסוך את חייהם של אזרחים ורכוש אזרחי ככל האפשר. עם זאת, נאסר בפרוטקול על כוחות צבעאיים ומדינות למקם יעדים צבאיים בקרבת או באזורים מיושבים בצפיפות ולהשתדל לסלק אזרחים מקרבת מטרות צבאיות. צדדים לוחמים שלא יעשו זאת ישאו באחריות לאבדות אזרחיות, אפילו פלילית. סוגיה זו הוכללה בפרוטוקול מכיוון שמנסחי הפרוטוקול הראשון הצביעו על דוגמאות היסטוריות כמו יפן במלחמת העולם השנייה, שלעיתים קרובות פיזרה מטרות צבאיות ותעשייתיות, לגיטימיות לפגיעה מבחינת חוקי המלחמה, ברחבי אזורים עירוניים ברבות מעריה, בין אם במטרה למנוע מכוחות האויב להפציץ מטרות אלו או כדי להשתמש באבידות האזרחיות כערך תעמולתי נגד האויב. עם זאת, הפרוטוקול קובע גם כי איתור יעדים צבאיים בקרבת אזרחים "לא ישחרר את הצדדים לסכסוך מהתחייבויותיהם החוקיות ביחס לאוכלוסייה האזרחית ולאזרחים".
הפצצות טרור
ההגדרה "הפצצת טרור" היא מונח רגשני שנועד לתאר הפצצות אוויריות שנועדו להחליש או לשבור את מורל האויב. השימוש במושג מרמז שהפצצות אלו הן פשע מלחמה על פי חוקי המלחמה, ואם הן מותרות בכל זאת הן מהוות, מכל מקום, פשע מוסרי. במונח "הפצצת טרור" מתייחסים בדרך כלל לגיחות הפצצה ארוכות טווח, אך גם גיחות קצרות טווח שבהן נפגעים אזרחים מכונות בשם זה.
יוזף גבלס, שר התעמולה של המשטר הנאצי תיאור את הפצצות חיל האוויר המלכותי (ה-RAF) וחילות האוויר של ארצות הברית (USAAC) על גרמניה כ"התקפות טרור" (Terrorangriffe). ממשלות בעלות הברית הגדירו את ההפצצות כ"הפצצת שטח" (RAF) או "הפצצת דיוק" (USAAC). גם כלי התקשורת במדינות בעלות הברית השתמשו במושגים אלו. עם זאת, במסיבת עיתונאים שנערכה ב-16 בפברואר 1945, יומיים לאחר הפצצת דרזדן, אמר קולין מקיי גרירסון, קצין בכיר בחיל האוויר המלכותי, כי המטרה העיקרית של ההפצצה הייתה ניתוק צומת דרכים מרכזי, בכדי למנוע העברת תגבורות ואספקה. הוא הוסיף, כהערת אגב, שהגיחה סייעה להרוס "מה שנותר מהמורל הגרמני". בשל טעות של הצנזורה פורסמו הדברים, והביאו למאמרי דעה רבים בעיתונות ולשאילתות בפרלמנט הבריטי. ב-28 במרץ שלח ראש-ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, תזכיר לגנרל הייסטינגס איזמי, עוזרו הצבאי, ובו כתב ש"הגיע הרגע שבו יש לשקול מחדש את שאלת הפצצת ערים גרמניות רק לשם הגברת הטרור, אם כי בתואנות אחרות..." מאז המלחמה תיארו היסטוריונים ופרשנים כמה מערכות הפצצה וגיחות הפצצה יחידות כ"הפצצות טרור", אך בשל הקונוטציות השליליות שמעלה המושג, ישנם אחרים המכחישים שהפצצות אלו הן הפצצות טרור.
היבטים מוסריים
הטלת הפצצות הגרעיניות על הירושימה ונגסקי מיקדה את הדיון המוסרי והאתי בהן, וטשטשה למשך שנים רבות את הדיון לגבי ההפצצות הקונבנציונליות במהלך מלחמת העולם השנייה. הייתה הסכמה שההפצצות הגרמניות לפני המלחמה, כמו הפצצת גרניקה, וההפצצות במהלך המלחמה, כמו על ורשה, רוטרדם, קובנטרי, לונדון, ועוד, היו הפצצות טרור שנועדו להטיל אימה על האוכלוסייה האזרחית, בעוד ההפצצות של בעלות הברית בהמשך המלחמה היו פעולות צבאיות לגיטימיות. זאת, למרות שמפציצי בעלות הברית שהשתתפו במתקפות, בשיאן, נשאו מטעני פצצות גדולים וכבדים בהרבה מאלה שנשאו מטוסי מדינות הציר, ומספר האבדות שגרמו היה גדול עשרות מונים מאלה שגרמו הפצצות מדינות הציר. ההפצצות הגרמניות נתפסו כהפצצות טרור משום שמבחינה מלחמתית לא היה בהן צורך: ההפצצה על גרניקה הייתה כאשר ההכרעה במלחמה כבר הייתה ברורה וההפצצה לא השיגה שום יעד צבאי, למשל. מאידך, הפצצות בעלות הברית נתפסו במשך שנים רבות כחיוניות לניצחון. ואולם, בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובעשור הראשון של המאה ה-21 החל הדיון על מוסריות ההפפצצות, גם של בעלות הברית, לעלות שוב למרכז הדיון ההיסטורי והמוסרי.[4]
הדיון כולו נשען על ההבנה, שלמרות שהמלחמה עצמה היא דבר רע, ישנו רוע גדול יותר וקטן יותר, וההסכמה הכללית במדינות המערב הייתה שניתן לצמצם את מידת העוול והרוע במלחמה. על פי הבנה זו, יציאה למלחמה היא רע הכרחי שיש לצמצם אותו ככל הניתן, וגם אם קיים כורח להילחם, יש לצמצם את העוול והרוע הנגרמים בגלל המלחמה ככל הניתן. צמצום העוול והרוע צריך להיעשות על ידי הטלת מגבלות על המלחמה, ובראשן השמירה על הבידול בין אזרחים לבין לוחמים. השאלה אתה מעלים היסטוריונים וחוקרי אתיקה היא לא רק האם ניתן להימנע מפגיעה באזרחים - וככל הנראה, עם התפתחות הנשק המודרני ובמיוחד ההפצצה האסטרטגית, לא ניתן להימנע מנזק משני ומפגיעה באזרחים - אלא האם נזק זה הכרחי לניצחון במלחמה. אחת השאלות המפורסמות בהקשר זה היא האם היה צורך אמיתי בהטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, ואם אכן היה צורך בהטלת הפצצה על הירושימה, האם היה צורך בהטלת פצצה שנייה על נגאסאקי.[5] יש לציין שישנם החולקים על הנחת הצורך בצמצום המלחמה: גנרל צבא ארצות הברית במלחמת האזרחים האמריקנית, ויליאם טקומסה שרמן, טען "מלחמה היא גיהנום" (War is hell), ושכל ניסיון לצמצם את ההרס שהיא זורעת הוא אבסורדי, וגם מכין את התשתית למלחמה הבאה.[6]
סוגיית יעילותן של ההפצצות האסטרטגיות היא שאלת מפתח בדיון על מוסריותן, שכן אם ההפצצות לא היו יעילות הרי שלא תרמו למטרת המלחמה, ולפיכך היו לא מוסריות. מחקרים שנערכו בעשורים שלאחר המלחמה טענו שההפצצות היו יעילות הרבה פחות ממה שנטען במהלך המלחמה . על פי מחקרים אלה המשיך הייצור התעשייתי של גרמניה המשיך עד לסתיו 1944, נזק שנגרם למסילות ברזל ולמפעלי תוקן במהירות, והמורל לא נפגע בצורה רצינית. מסקנות אלו צוטטו בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי מתנגדים להפצצות הכבדות של ארצות הברית על וייטנאם, שבוצעו בהוראתו של נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון. עם זאת, מחקרים מאוחרים יותר מערערים על הנחות אלה: לדבריהם, הפצצות בעלות הברית גרמו לקריסה של התעשייה הגרמנית, בעיקר כאשר ההפצצות התרכזו בתעשייה האסטרטגית. על פי מבקרים אלה, "מתקפת הנפט" כנגד מפעלי ייצור השמן הסינתטי הגרמניים הביאו לירידה של כ-90 אחוז מהייצור בין מאי לספטמבר 1944. הרס קווי רכבת מנע הובלת דלק נאותה ובכך הגביל את השימוש במטוסי קרב גרמניים, דבר שהפך את הפצצות בעלות הברית ליעילות יותר, והביא להמשך הרס התעשייה הגרמנית ופגיעה קשה עוד יותר בייצור ובשינוע הדלק. לא ניתן, כמובן, לבדוק את ההשערה הנגדית, כלומר לאילו הישגים היה הייצור הגרמני מגיע להישגים ללא ההפצצה. הייצור הגרמני ירד רק מהמחצית השנייה של 1944, וחלק מהירידה נגרמה מכיבוש מקורות הנפט ברומניה על ידי הצבא האדום.[7]
קישורים חיצוניים
- הפצצה אסטרטגית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Phillip S. Meilinger, How Effective Is Strategic Bombing? Lessons Learned from World War II to Kosovo, Naval War College Review
- R. Cargill Hall (Editor): Case Studies in Strategic Bombardment, U.S. DepartmentofDefense
הערות שוליים
- ^ strategic bombing, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 יובל כנען, הפצצות אסטרטגיות במזה”ת-לקחים ממלחמות ישראל, באתר מרקיע שחקים, 31 בדצמבר 2020.
- ^ זהר אברהם, האם לבצע הפצצות עומק במלחמת ההתשה?, באתר מכון גולדה מאיר.
- ^ Maier, pp. 429 - 430.
- ^ Maier, pp. 430 - 431.
- ^ General William T. Sherman on War, מאוחזר באתר Wayback Machine.
- ^ Maier, pp. 435.
34570180הפצצה אסטרטגית