חוף יוטה
 | ||||||||||||||||||
| חיילי צבא ארצות הברית נוחתים בחוף יוטה | ||||||||||||||||||
| מערכה: הפלישה לנורמנדי | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 ביוני 1944 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | נורמנדי, צרפת | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
חוף יוטה הוא שם קוד שניתן לאחד מחמשת החופים בהם נחתו בעלות הברית בפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, כחלק ממבצע אוברלורד. אורכה של רצועת חוף, שהיא המערבית ביותר מחמשת החופים, עומד על כ-5 קילומטר.
שדה הקרב
אורכו של חוף יוטה כ-5 ק"מ. החוף ממוקם בחופו המזרחי של חצי האי קוטנטן, מערבית לשפך נהר הדוֹבְה, כ-11 ק"מ מזרחית לסנט מר אגליז וכ-14 קילומטרים צפונית לעיר קרנטן. בחוף הייתה רצועה רחבה של חול ודיונות שנגמרה ב'מדרגה' שהיוותה מכשול טבעי, כאשר מאחריה היה ציר בכיוון צפון-דרום. על ציר זה ישבו עמדות גרמניות וביניהם שדות מוקשים, גדרות תיל ומכשולים שונים. העמדות הגרמניות היו יעדים מבוצרים ששלטו על השטח סביבם, והן הוקמו לאורך החוף במרווחים של כמה מאות מטרים אחת מהשנייה. עמדות אלו כללובונקרים, חפירות, עמדות תותחים, מקלעים ומרגמות. בגזרת הנחיתה בחוף היו ארבעה יעדים מבוצרים כאלו. מיד בכניסה לפתח "יציאה 2" (ציר היציאה מהחוף) הייתה העמדה WN5, דרומית לצומת עם הציר הצפון-דרום המרכזי שכנה העמדה WN4. עמדה נוספת הייתה במקביל ל-WN5, לאורך קו החוף מדרום והיא נקראה WN3. עמדה רביעית שכנה במקביל ל-WN4, לאורך ציר התנועה לכיוון צפון הייתה העמדה WN7 שהייתה גם מפקדה גדודית אזורית.
מאחורי רצועת ההגנה הגרמנית, אזורים שונים הוצפו ברמות עומק שונות כדי לשמש מכשול נגד התקפת בעלות הברית. אזורים מסוימים היו לא יותר משדות מוצפים בעומק של עד חצי מטר, אזורים אחרים היוו מכשול אמיתי להתקדמות. באזור חוף יוטה, הגזרה הדרומית (בין העמדה WN4 לבין העמדה WN3) הייתה מוצפת למחצה, אולם לא היוותה מכשול אמיתי להתקדמות. התקדמות הכוחות האמריקאים מיד לאחר היציאה נותבה דרך מספר צירים (בכיוון מערב-מזרח) שיצאו מהחופים וחתכו את השדות המוצפים. ההגנה הגרמנית התרכזה גם היא על הצירים, וחלק מהם אף נחסמו. ציר היציאה מחוף יוטה היה ציר "יציאה 2" שלא נחסם, אך היה מוגן על ידי שתי עמדות גרמניות גדולות (WN4 ו-WN5).
סדר הכוחות
הכוחות המגינים
האחריות על אזור נורמנדי כולל חופי הנחיתות הייתה בידי הקורפוס ה-84, שמפקדתו הייתה בסן-לו, תחת פיקודו של אריך מרקס. אזור חוף יוטה נפל תחת אחריותה של הדיוויזיה ה-709, בפיקודו של קרל-וילהלם פון שליבן. שני המפקדים קיבלו את הפיקוד לקראת סוף 1943, כחלק ממהלך של רענון שדרת הפיקוד באזור נורמנדי. שניהם היו מפקדים מנוסים שצברו ניסיון רב בחזית המזרחית.
יחידות הצבא הגרמני אשר איישו את מערך ההגנה לאורך החומה האטלנטית ובפרט בנורמנדי, היו ברובן דיוויזיות חיל רגלים סטטיות.[1] דיוויזיות אלו הורכבו לרוב מכוח אדם משני, כך לדוגמה טווח הגילאים ביחידות אלו היה גבוה מהדיוויזיות במזרח ושולבו ביחידות שבויים מהחזית המזרחית שהסכימו להלחם בצד הגרמני. המורל של הדיוויזיות הגרמניות בנורמנדי היה נמוך בהרבה משאר הצבא הגרמני.[2]
הדיוויזיה ה-709 שאיישה את הגזרה סביב חוף יוטה, סבלה מאותן בעיות כמו רוב היחידות הגרמניות בנורמנדי. מ-11 גדודי הרגלים שלה, אחד נשלח באוקטובר 1943 לחזית המזרחית, וביום הפלישה שלושה מהגדודים הנותרים הורכבו משבויי מלחמה (שני גדודים משבויים מרוסיה וגדוד אחד ובו שבויים מגאורגיה). שאר חיילי הדיוויזיה היו מגויסים מאזורים כבושים כמו פולין. החיילים הגרמנים בדיוויזיה היו לרוב בגילאים מבוגרים יותר, אשר ממוצע גילם עמד על כ-36.
הדיוויזיה ה-709 הייתה גדולה מרוב הדיוויזיות הסטטיות בקו ההגנה. היא כללה 12,320 חיילים, מתוכם 333 היו "מתנדבים" מגאורגיה ו-1,784 שבויי מלחמה רוסים לשעבר. באשר לציוד הלחימה, בדומה להרבה יחידות מסוג זה, גם דיוויזיה זו החזיקה שלל ציוד לחימה שנאסף ממקומות שונים. כך היו לה תותחים רוסים, צ'כים וצרפתים, מרגמות מסוגים וצבאות שונים, וטנקי שלל מיושנים, בעיקר צרפתים כמו ההוצ'קס.
הדיוויזיה הייתה אחראית על רצועת חוף של כ-100 ק"מ, מאזור חוף יוטה ועד העיר שרבור. כתוצאה מכך קו ההגנה היה דק ומדולל מאוד, כאשר התוכנית הייתה לפצות על כך בעזרת מערכי מיגון מבטון, חפירות, עמדות מסוגים שונים, שדות מוקשים, ומכשולים מסוגים שונים.
הכוחות האמריקאים
המפקד העליון של הפלישה לנורמדי היה עומר בראדלי. היחידה שקיבלה את האחריות לנחיתה בחוף יוטה הייתה הקורפוס ה-7, בפיקודו של ג'וזף לוטון קולינס שהוכר גם בכינויו "Lightning Joe" (ג'ו ברק)[3]. מבין הכוחות הנוחתים, הדיוויזיה ה-4, בפיקודו של ריימונד בארטון הייתה חוד החנית של הנחיתה. תאודור רוזוולט, הבן, בנו של הנשיא תאודור רוזוולט היה עוזר המפקד של הדיוויזיה.
חוף יוטה נחשב בשלב התוכניות כיעד פחות חשוב בהתקפה. בראדלי התעקש שהיחידות המנוסות יותר ינחתו בחוף אומהה, אולם עדיין היה צורך לבחור כוח תקיפה בעל ניסיון ופיקוד איכותי, וכך נבחרה הדיוויזיה הרביעית למשימה. הנחיתה תוכננה להתבצע על ידי "כוח התקיפה ה-8" שהורכב מרגימנט חיל הרגלים ה-8 וסיוע משוריין מגדוד השריון ה-70, שנחשב גדוד שריון איכותי ומנוסה.
מלבד הנחיתה דרך הים, כוחות של הדיוויזיות המוצנחות ה-101 וה-82, הוצנחו במהלך הלילה שקדם לנחיתה במטרה לפתוח את נתיבי ההתקדמות ולשבש את תגובת האויב.
הנחיתה
תוכנית הנחיתה התחלקה לשתי גזרות, וארבעה גלי נחיתה. כל גל נחיתה התפצל לשתי גזרות - Tate Green ו-Uncle Red, כאשר חצי מכוח הגל נחת בכל גזרה. פלוגות השריון נחתו עם נחתות טנקים (LCT) שהכילו 4 טנקי שרמן DD (גרסה אמפיבית של הטנק) כל אחת. הנחיתה הייתה אמורה להתחיל עם שתי פלוגות שריון (32 טנקים) אך נחתות הטנקים התעכבו ונחתות החי"ר נחתו ראשונות, כאשר רק כ-10 דקות מאוחר יותר נחתו הטנקים.
הנחיתה עצמה התבצעה מעט דרומה מהגזרה המיועדת בעקבות טעות בניווט וזיהוי. תוכנית הנחיתה הועתקה למעשה, והכוחות נחתו לפי התוכנית (מלבד העיכוב בנחיתת הכוח המשוריין), אך בחוף המקביל מדרום לגיזרה המקורית.
סך כל הכוחות שהשתתפו בנחיתה עמד על 8 פלוגות חיל רגלים מרגימנט החי"ר ה-8, 4 פלוגות שריון מגדוד השריון ה-70 ו-4 צוותי הנדסה ופריצת מכשולים.
- 6:30, גל הנחיתה הראשון: 20 נחתות היגינס (LCVP) עם פלוגות החי"ר E, C, B ו-F (כל פלוגה 5 נחתות), מיד לאחר נחיתת פלוגות החי"ר, הגיעו 8 נחתות טנקים (LCT) משתי פלוגות השריון A ו-B (ארבעה לכל פלוגה, סה"כ 32 טנקים). הכוח המשוריין היה אמור לנחות לפני כוחות החי"ר, אך בפועל התעכב והגיע באיחור של 10 דקות.
- 6:35, גל הנחיתה השני: 32 נחתות היגינס עם פלוגות החי"ר G, D, A ו-H, בנוסף לצוותי פריצה של חיל ההנדסה והצי.
- 6:45, גל הנחיתה השלישי: גל הנחיתה השלישי כלל 2 פלוגות שריון נוספות, C ו-D, שהונחתו מ-8 נחתות טנקים בדומה לכוח השריון הראשון. על חלק מהטנקים בכוח הנחיתה השלישי הורכבו אמצעי פריצה הנדסיים כמו דחפורים, כדי לעזור למאמצי הפריצה של צוותי ההנדסה.
- 6:47, גל הנחיתה הרביעי: 8 נחתות חי"ר היגינס ו-3 נחתות ממוכנות (LCM) עם צוותי הנדסה נוספים.
לקריאה נוספת
- סטיבן ג'י זלוגה, D-Day 1944 חלק 2, הוצאת אוספרי, 2004. מסת"ב 1841763659.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
