קרב מקין
 | ||||||||||||||||||
| חיילים אמריקאים עולים לחוף במקין | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 20 בנובמבר 1943 – 24 בנובמבר 1943 (5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | האי מקין, איי גילברט | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אמריקאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב מקין היה קרב במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט של מלחמת העולם השנייה, שנערך מה-20 עד ה-24 בנובמבר 1943, באטול מקין (כיום בוטאריטארי) שבאיי גילברט בין האימפריה היפנית וארצות הברית.
רקע
הפלישה היפנית
סיום הקרב על האיים האלאוטיים, ההתקדמות באיי שלמה והעלייה באספקת כוח אדם וציוד איפשרו לצי האמריקני לתכנן פלישה לאיי מרכז האוקיינוס השקט בסוף שנת 1943. התוכנית הכללית הייתה להתקרב לאיי הבית היפניים תוך יישום שיטת "דילוג איים" (island hopping): הקמת בסיסים ימיים ואוויריים בקבוצת איים אחת שיספקו סיוע לפלישה (או דילוג) לקבוצת האיים הבאה. איי גילברט היוו את השלב הראשון בשרשרת זו.
ב-10 בדצמבר 1941, שלושה ימים לאחר המתקפה על פרל הארבור, הגיעו לאטול מקין 300 חיילים יפנים מלווים בפועלים וכבשו אותו ללא התנגדות. מיקומו של האטול - מזרחית לאיי מרשל - הפך אותו למקום מתאים להקמת בסיס מטוסים ימיים, ובכך איפשר ליפנים להרחיב את היקף שטחי הסיור שלהם לקרבת האיים האולנד, בייקר וטובאלו, אשר היו בשליטת בעלות הברית, ובכך להגן על אגפם המזרחי מפני תקיפה.
הפשיטה על מקין
ערך מורחב – הפשיטה על מקין
ב-17 באוגוסט 1942 פשטו על מקין 211 נחתים מגדוד הפושטים השני של חיל הנחתים האמריקני. כוח הפשיטה הרג 83 חיילים יפניים על האי, ולמעשה השמיד את חיל המצב ששהה עליו, במחיר של 21 הרוגים ו-9 שבויים. השבויים נלקחו לאטול קווג'לין והוצאו שם להורג. אחת ממטרות הפשיטה הייתה לבלבל את היפנים לגבי כוונות ארצות הברית באוקיינוס השקט, אולם הפעולה השיגה את התוצאה ההפוכה בהצביעה על חשיבותם האסטרטגית של איי גילברט, והביאה את היפנים לביצורם וחיזוק חילות המשמר שבהם.
באוגוסט 1942, שלחו היפנים למקין פלוגה אחת (800-700 חיילים), והמשיכו את עבודות בניית בסיס המטוסים הימיים. עד יולי 1943 הושלמה בניית הבסיס והוצבו בו מפציצים ומטוסים ימיים. מערכת ההגנה של האי הושלמה גם היא, אך לא הייתה נרחבת כמו למשל בטאראווה - הבסיס העיקרי של הצי הקיסרי היפני באיי גילברט. נושאת המטוסים "צ'יטוסה," על מטוסיה, עגנה אף היא בבסיס במקין.
תוכנית ההתקפה של ארצות הברית
ביוני 1943, הורו ראשי המטות המשולבים למפקד צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית אדמירל צ'סטר נימיץ להגיש תוכנית לכיבוש איי מרשל. תחילה רצו נימיץ ואדמירל ארנסט קינג, מפקד מטה המבצעים של הצי, לתקוף את האיים ישירות מפרל הארבור, אולם כל תוכנית כזו הצריכה כוח אדם וציוד בכמות שלא הייתה ברשות הצי הפסיפי באותה עת. בהתחשב במגבלות אלה וניסיונם הקרבי המועט של הכוחות האמריקאים, החליטו נימיץ וקניג לכבוש את איי מרשל בשלבים, תוך שימוש בטובאלו ואיי גילברט. איי גילברט שוכנים 300 ק"מ מדרום לאיי מרשל ונמצאו בטווח של מפציצי B-24 מטובאלו, שיכלו לספק סיוע וסיור מוקדם למבצעים באיי גילברט. ב-20 ביולי התקבלה במטות המאוחדים ההחלטה לכבוש את האטולים טאראווה ואבמאמה, המהווים חלק מאיי גילברט, ואת האי נאורו. המבצע קיבל את שם הקוד מבצע גַלְוָני.
ב-4 בספטמבר, קיבל מייג'ור-ג'נרל הולנד סמית' מחיל הנחתים את הפיקוד על הגיס האמפיבי V. הגיס היה מורכב משתי דיוויזיות: דיוויזיית הנחתים השנייה ודיוויזיית הרגלים ה-27 של צבא ארצות הברית. תפקידה של הדיוויזיה ה-27 היה לספק רגימנט קרבי (הרגימנט ה-165), גדוד החפה (הגדוד השלישי של רגימנט הרגלים ה-105) ושני גדודי ארטילריה (גדוד ארטילריית השדה ה-105 וגדוד הטנקים ה-193). הדיוויזיה ה-27 הייתה עתידה לפלוש לנאורו, שבניגוד לשאר איי גילברט שהיו אטולים, היה אי אמיתי ועליו שהה חיל מצב חזק.
אולם זמן קצר לאחר מכן השתנו התוכניות. הצי נתקל בקשיים במתן חיפוי אווירי וימי לפלישות הסימולטניות לטאראווה ולנאורו, וחסר כלי שיט להשטת דיוויזיה שלמה לנאורו, על כן הפנה נימיץ את הדיוויזיה ה-27 לאטול מקין, בצפון מזרח איי גילברט.
לאחר שאיבדו מטוסים רבים וארבע סיירות כבדות באיי שלמה, נאלצו היפנים לוותר על תוכניתם לתקוף את הצי הפולש מבסיסם בלגונת טרוק, וכך נותרו חילות המצב במקין ובטאראווה ללא סיוע.
הקרב
הקדמה
צי הפלישה, שנקרא "כוח משימה 52", עזב את פרל הארבור ב-10 בנובמבר. ערב הפלישה, מנה חיל המצב היפני באי הראשי של אטול מקין 806 אנשים: 284 חיילים מכוח ההחפה המיוחד של הצי, 108 אנשי צוות אוויר מהיחידות האוויריות ה-802 וה-952, 138 חיילים מיחידת ההנדסה ה-111, 276 אנשים ממחלקת הבינוי של הצי הרביעי ו-3 טנקים קלים. על כוח זה פיקד לוטננט מדרג זוטר סייזו אישיקאווה. בסך הכל הגיע מספרם של החיילים היפנים המיומנים באי ל-300.
מערכת ההגנה של האי מקין התרכזה מסביב לחוף הפונה ללגונה, בסמוך לבסיס המטוסים הימיים. היפנים הקימו שתי מערכות של תעלות נ"ט: התעלה המערבית נמתחה מהחוף עד כדי שני שלישים מרוחבו של האי, רוחבה 4 מ' ועומקה 4.6 מ', וסביבה עמדת נשק נ"ט, שש עמדות מכונות ירייה וחמישים עמדות רובאים. התעלה המזרחית נמתחה מהחוף עד לכדי שני שלישים מרוחב האי והתעקלה לכיוון מערב. סביבה הונחו שתי שורות של גדר תיל והקיפה אותה מערכת סבוכה של עמדות ירי.
לאורך הצד הפונה לאוקיינוס נבנתה מערכת של מוצבים, הותקנו תותחי חוף בקוטר 8 אינץ' (200 מ"מ), שלוש עמדות של תותחי נ"ט בקוטר 37 מ"מ, 10 עמדות מכונות ירייה ו-85 עמדות רובאים. בעת הפשיטה על מקין ב-1942 עלו הכוחות לחוף מכיוון האוקיינוס ועל כן הניחו היפנים שגם הפעם יגיעו הכוחות מכיוון זה, והקימו את קו ההגנה של כ-3 ק"מ ממקום העלייה לחוף בעת הפשיטה. היפנים ידעו כי הם נותרו ללא סיוע אווירי וללא כל סיכוי לתגבורת, ובשל היותם בנחיתות מספרית הם קיוו רק לעכב את הכוחות האמריקאים ככל שביכולתם.
הפלישה
ב-13 בנובמבר התחיל הריכוך הארטילרי מאוניות הצי וממטוסי חילות האוויר של צבא ארצות הברית, ולא פסק במשך שבוע תמים. ב-20 בנובמבר בשעה 08:30 החלו החיילים לעלות לחוף, בשני חופים.
תחילה, התנהלה ההחפה בחוף "אדום" כמתוכנן, והכוחות הצליחו להתקדם אל פנים האי ללא התנגדות. התקדמות הכוחות הואטה אך ורק בשל ירי צלפים ובשל הצורך לעקוף הריסות או בורות מים שיצרו מכתשי הפגזים. בורות אלה עיכבו אף את התקדמותם של הטנקים האמריקאים לחוף אדום משום שהטנק המוביל התחפר בבור שכזה ולא אפשר לטור להמשיך ולהתקדם.
כאשר קרבו כלי הנחיתה לחוף "צהוב" הם נתקלו באש נשק קל ומכונות ירייה. הכוחות הנוחתים הופתעו לגלות כי על אף שפעלו בעת הגאות כמתוכנן חישוב לא מדויק של גובה הלגונה הביא לכך שכלי השיט עלו על שרטון ואילצו את הנחתים לנוע אל החוף - מרחק 230 מ' - ללא מחסה ובמים בגובה המותניים. על אף שציוד רב אבד ונרטב, רק שלושה נחתים נהרגו במהלך העלייה לחוף וזאת משום שהמגינים הציבו את קו המגננה שלהם בפנים האי, בסמוך לתעלות הנ"ט ולא על קו המים.
תוכנית התקיפה האמריקאית התבססה על הרעיון לפיו היפנים ירכזו את מרבית כוחותיהם בהגנה על חוף אדום, בו נערכה ההחפה הראשונה, והדבר יאפשר לכוחות הנוחתים בחוף צהוב לתקוף אותם מהעורף. אולם, היפנים העדיפו לא לתקוף בחוף אדום ואף נסוגו מחוף צהוב ללא התנגדות, ובכך אילצו את האמריקאים לתקוף כל מוצב בנפרד. בנוסף, מיקומם של הכוחות האמריקאים זה מול זה לא אפשר שימוש באש סיוע מטנקים בשל החשש מחילופי אש בין הכוחות.
כיבוש מקין
יומיים של לחימה נחושה פגעה ביכולת המגננה של היפנים. בבוקר ה-23 בנובמבר הודיע מפקד הדיוויזיה ה-27, מייג'ור-ג'נרל ראלף סמית', כי האטול נכבש. הבעיה העיקרית שהתעוררה אצל האמריקאים במהלך המבצע הייתה התקשורת בין שני הכוחות הנוחתים, בעיה שהחמירה עקב העובדה שהמגנים לא התנהגו לפי הציפיות האמריקאיות. בעיה נוספת שהתעוררה הייתה אי תאימותם של האיים הצרים לנחיתת כוחות רבים וציוד רב.
בשעות המוקדמות של ה-24 בנובמבר, הטביעה הצוללת היפנית "I-175" את נושאת המטוסים המלווה "ליסקום בּיי," שעות אחדות לאחר הגעתה לאטול. I-175 שיגרה טורפדו שפגע במחסן פצצות המטוסים של נושאת המטוסים וגרם לפיצוץ עז שלאחריו שקעה האונייה. התקפה זו גרמה למספר ההרוגים האמריקאים הגבוה ביותר בכל הקרב על מקין.
תוצאות הקרב
השלמת כיבוש מקין ארכה ארבעה ימים, ולמעשה במהלך הקרב נהרגו יותר מלחים של הצי מאשר נחתים. על אף עליונותה המספרית ובכוח אש, נתקלה הדיוויזיה ה-27 בקשיים בהכנעת הכוח המגן של האי. טנק יפני אחד הושמד במהלך הלחימה ושניים נוספים ננטשו מבלי שנטלו חלק בקרב.
מתוך חיל המצב היפני במקין נהרגו כ-395 חיילים, לעומת 218 חיילים אמריקאים. בקרב אנשי הצי האמריקאי היו האבידות גבוהות יותר: 644 מלחים נהרגו בטביעת נושאת המטוסים ליסקום ביי, 43 נהרגו לאחר שאש פרצה בצריח התותחים על סיפון אוניית המערכה "מיסיסיפי" ו-10 נוספים נהרגו על החוף. בסך הכל הגיע מספר ההרוגים בקרב אנשי הצי ל-697.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Morison, Samuel Eliot. Aleutians, Gilberts and Marshalls, June 1942-April 1944, History of United States Naval Operations in World War II, University of Illinois Press, 2001. מסת"ב 9780252070372.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב מקין |
- ג'יימס קגני, אנימציה של קרב מקין, HistoryAnimated.com
| המערכה באיי גילברט ומרשל | |
|---|---|
|
