קובה במלחמת העולם השנייה
.svg) | |
| צד בעימות | חלק מבעלות הברית |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 9 בדצמבר 1941 |
| תאריך סיום העימות | 8 במאי 1945 |
| אירועי הסיום | כניעת גרמניה הנאצית |
בשל מיקומה האסטרטגי בכניסה למפרץ מקסיקו ומשאבי הטבע הזמינים בה, קובה נטלה חלק חשוב במלחמה, ונהנתה מתוכנית השאל-החכר האמריקאית. קובה הצטרפה רשמית למלחמה בדצמבר 1941, כשהכריזה מלחמה על מדינות הציר, והייתה לאחת הראשונות באמריקה הלטינית לעשות כן. עד 1945 קובה צברה מוניטין של המדינה היעילה והמשתפת פעולה ביותר באיים הקריביים[1][2][3].
מדיניות וכניסה למלחמה
פדריקו לרדו ברו היה נשיא קובה כשהמלחמה פרצה, והוא כיהן בתפקידו עד 1940. האירוע היחיד שנוגע למלחמה בו עסק היה הספינה סנט לואיס. בתפקידו זה הכריז שהנוסעים לא יהיו רשאים לרדת לחוף, ובסופו של דבר רוב הנוסעים שבו לאירופה, אחרי שגם ארצות הברית וקנדה סירבו לקבלה. רבים מהנוסעים בספינה נרצחו מאוחר יותר על ידי הנאצים במחנות הריכוז[4].
בבחירות שנערכו ב-1940, הוחלף ברו על ידי פולחנסיו בטיסטה, דבר שעורר חשש בארצות הברית שמא יחבור למדינות הציר. זמן קצר אחרי היבחרו התיר בטיסטה את פעילותו של ארגון פרו–פאשיסטי, שהיה מקושר לפרנסיסקו פרנקו, שליט ספרד. עם זאת, החשש שהוא נוטה לטובת גרמניה התפוגג אחרי ששלח לבריטניה במתנה כמויות גדולות של סוכר. בהמשך הובהרה גם התנגדותו לפרנקו, כשהציע לארצות הברית לבצע פלישה משותפת לספרד כדי להפיל את שלטונו בספרד, אולם ההצעה נדחתה.
התמיכה של בטיסטה בבעלות הברית הפכה מוחשית כשבפברואר 1941 גירש את כל הדיפלומטים הגרמנים והאיטלקים. קובה נכנסה רשמית למלחמה ב-9 בדצמבר 1941, כשהכריזה מלחמה על יפן, ששיגרה יומיים קודם את המתקפה על פרל הארבור. ב-11 בדצמבר קובה הכריזה מלחמה על גרמניה ואיטליה, ובהמשך להחלטת ארצות הברית, ב-10 בנובמבר 1942 ניתקה את היחסים עם צרפת של וישי.
הקרב על הקריביים
לפי האדמירל האמריקאי סמואל אליוט מוריסון, צבא קובה הכי "שיתף פעולה וסייע" מבין מדינות הקריביים, וכן שהצי הקובני היה "קטן אך יעיל", במלחמתו נגד הצוללות הגרמניות. לפני הכניסה הרשמית למלחמה, קובה התירה לארצות הברית לבנות שדות תעופה במדינה כדי להגן על איי הקריביים, וכן חתם על הסכם עם מקסיקו להגנה משותפת נגד צוללות אויב שיפעלו במפרץ מקסיקו. שני שדות תעופה שבנו האמריקאים הועברו בסיום המלחמה לצבא קובה. ארצות הברית גם סיפקה לקובה כלי טיס חדשים, שהיו חיוניים להגנת החופים ולמלחמה נגד הצוללות, וכן סיפקה נשק וציוד אחר לצי הקובני[3].
במהלך המלחמה, ליווה הצי הקובני מאות ספינות במים עוינים, שט מעל 640 אלף ק"מ במשימות סיור, וחיל האוויר טס מעל 83 אלף שעות. קובה חילצה מעל 200 ניצולים מהצוללות הגרמניות, מבלי לאבד אף לא כלי טיס או שיט אחד. על אף הפעילות הנמרצת של קובה, היו שמועות שלאורך המלחמה, הגרמנים הפעילו בסיסים קטנים בקובה, בהם חידשו את האספקה של הצוללות הגרמניות. שמועות אלו מעולם לא אומתו, והיעדר בסיסי אספקה אילץ את הגרמנים לפתח צוללות אספקה מדגם XIV[5].
המערכה הימית
תקיפת אוניות קובניות
במהלך המלחמה איבדה קובה 6 אוניות סוחר, והצליחה להטביע צוללת גרמנית אחת. ההתקפה הגרמנית הראשונה התרחשה ב-12 באוגוסט 1942, אז הוטבעו 3 אוניות, ו-33 מלחים נהרגו ועוד 30 שרדו בהתקפה הקטלנית ביותר על צי הסוחר הקובני במלחמה[6][7].
ההתקפה הבאה התרחשה ב-13 במאי 1943, אז הצוללת הגרמנית U-176 הטביעה את האונייה "ממבי". היא נפגעה מטורפדו יחיד והוטבעה במהירות. בהתקפה נהרגו 23 מלחים, ביניהם 5 אמריקאים ששמרו על האונייה. 11 אחרים שרדו, ביניהם רב החובל. באותה התקפה נפגעה גם הספינה האמריקאית "ניקלינר" משני טילי טורפדו, שגרמו להרמת החרטום מהמים ולעמוד מים ולהבות, ופגעו במיכלי האמוניה. באורח פלא, איש לא נהרג, והצוות חולץ מסירות ההצלה על ידי ספינה קובנית מהצי[8].
ההתקפה האחרונה הייתה בפברואר 1944, ללא אובדן חיי אדם. בסך הכל איבדה קובה במלחמה כ-80 אנשי צוות, והוקמה לזכרם אנדרטה בהוואנה.
הטבעת ה-U-176
הצוללת היחידה שהצליחו הקובנים להטביע הייתה ה-U-176, שהטביעה את האונייה "ממבי". ב-15 במאי 1943, שלוש ספינות סיור מהצי הקובני ליוו שתי אוניות סוחר, אחת קובנית והשנייה מהונדורס, שנשאו סוכר. הצוותים בספינות היו בכוננות מלאה. זמן קצר לפני הגעתם ליעד, אותרה צוללת בקרבת השיירה[9].
הספינות הפליגו במרחק זו מזו. בשעה 17:15, הגיח בשמיים מטוס אמריקאי מדגם ווט OS2U קינג-פישר, שהתריע על נוכחות צוללת וסימן את מיקומה המדויק. לאחר שהפיל מצוף עשן, הורה מפקד השייטת הקובנית לבדוק את המקום עליו התריע המטוס. אחת הספינות הפליגה במהירות למקום, שם איתר הסונאר את הצוללת. לאחר מכן הוטלו שלוש פצצות עומק בהתאם למיקום המשוער של הצוללת.
זוהו ארבעה פיצוצים, כשהרביעי היה החזק מכולם וגרם לירכתי הספינה הקובנית לשקוע, ולמים להיכנס לחדר המכונות. באותה עת דיווחו ההידרופונים על כך שהצוללת הגרמנית נפגעה. כדי לוודא שהיא הוטבעה, הושלכו עוד שתי פצצות. לאחר מכן צפו כתמי שמן ובנזין על פני המים, ודגימה נלקחה כדי לאשר את ההצלחה. רק אחרי המלחמה, כשנתפסו מסמכים גרמניים, אושר שה-U-176 הוטבעה, אחרי שהצליחה להטביע 11 ספינות של בעלות הברית בפעילותה.
מפקד הספינה הקובנית, האנס מריו רמירז דלגאדו, שוחח לאחר החזרה לקובה עם הנשיא בטיסטה, שהנחה לשמור את הדבר בסוד, וההטבעה לא פורסמה בקובה עד סוף המלחמה. ב-1946 הוענק לדלגאדו עיטור על ההטבעה.
מבצע בוליבר
ערך מורחב – מבצע בוליבר
על אף החשיבות של קובה, פעילות הביון של גרמניה במדינה הייתה מצומצמת מאוד, הודות לפעולות הריגול הנגדי של בעלות הברית. זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, החלו הגרמנים להפעיל רשת ריגול נרחבת בדרום אמריקה. בקובה הופעל סוכן האבווהר היינץ לינינג, במטרה להקים רשת רדיו חשאית שתעביר מידע שנאסף לסוכנים בדרום אמריקה[10][11].
לפי הסופר תומאס שונובר, למרות שהתכנון היה נכון, לינינג היה לא מיומן. לדוגמה, הוא לא הפעיל את הרדיו כמו שצריך, לא ידע איך להשתמש בדיו החשאי שקיבל ופספס מידע. אחרי מעצרו באוגוסט 1942, ניסו גורמים בממשלה, ביניהם הנשיא בטיסטה, לזייף קשר בין לינינג לצוללות הגרמניות במטרה להצדיק את הכישלונות שלהם במלחמה נגדן. גורמים רשמיים הגדירו אותו כ"רב סוכן", הגדרה רחוקה מהמציאות, שכן לא ידוע על מידע חשוב שהוא אי פעם נחשף אליו. לינינג הוצא להורג בנובמבר 1942, הסוכן הגרמני היחיד שהוצא להורג באמריקה הלטינית.
הסיורים של המינגווי
ארנסט המינגוויי התגורר בקובה כשהמלחמה פרצה. התרומה הראשונה שלו למאמץ המלחמתי הייתה ארגון רשת ריגול נגדי כדי לחשוף סוכנים גרמנים. הרשת כללה 18 חברים, שעם רבים מהם עבד קודם לכן במלחמת האזרחים בספרד. עם זאת, המאמץ היה לא מוצלח, ועד מהרה הוא עבר לעסוק בצוללות הגרמניות[12].
שלושה שבועות אחרי שקיבל אישור מהשגריר האמריקאי ספרויל ברדן להקים את "צי החוליגנים", הוא ביקש אישור לחמש את סירת הדיג שלו, כדי לצוד צוללות. למרבה ההפתעה ברדן אישר, והספינה "פילאר" חומשה במקלעים, רימוני יד ובזוקות. המינגוויי תכנן לפעול בדומה לאוניית Q: שיט תמים בספינת סוחר עד שצוללת גרמנית תתפתה לעלות מעל לפני המים, ואז לתקוף אותה באמצעות הנשק שעליה.
ניסיונותיו של המינגוויי היו לא מוצלחים, ועם הזמן "פילאר" חזרה לשמש סירת דיג, כשהרימונים הושלכו למים במעין "משחק שיכורים". אחרי שצירף את שני בניו לצוות, הבין המינגוויי שציד הצוללות הפך ל"הצגה", אך מעולם לא הודה בכך ישירות. שנים אחר כך אמר מריו רמירז דלגדו, מפקד הספינה שהטביעה את ה-U-176, שהמינגוויי היה "נער שעשועים שצד צוללות מול חופי קובה כגחמה".
קישורים חיצוניים
- SEEKING REFUGE IN CUBA, 1939, Holocaust Encyclopedia
- Cuba and The United States in WWII, Sutori
הערות שוליים
- ^ Polmar, Norman; Thomas B. Allen. World War II: The Encyclopedia of the War Years 1941-1945.
- ^ Morison, Samuel Eliot (2002). History of United States Naval Operations in World War II: The Atlantic. University of Illinois Press. ISBN 0252070615.
- ^ 3.0 3.1 "CUBANS SUNK A GERMAN SUBMARINE IN WWII - Cubanow". אורכב מ-המקור ב-20 בדצמבר 2014. נבדק ב-6 בפברואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "U.S. Policy During the Holocaust: The Tragedy of S.S. St. Louis". נבדק ב-12 ביוני 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Sinking of the German Submarine U-176". אורכב מ-המקור ב-20 בדצמבר 2014. נבדק ב-6 בפברואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Helgason, Guðmundur. "Manzanillo (Cuban Steam merchant) - Ships hit by German U-boats during World War II". German U-boats of WWII - uboat.net. נבדק ב-6 בפברואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Helgason, Guðmundur. "Santiago de Cuba (Cuban Steam merchant) - Ships hit by German U-boats during World War II". German U-boats of WWII - uboat.net. נבדק ב-6 בפברואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Helgason, Guðmundur. "Libertad (Cuban steam merchant) - Ships hit by German U-boats during World War II". German U-boats of WWII - uboat.net. נבדק ב-6 בפברואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "RootsWeb: Marines-L [MAR] Submarine Warfare around Cuba during WWII". נבדק ב-6 בפברואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Schoonover, Thomas (2008). Hitler's Man in Havana: Heinz Luning and Nazi Espionage in Latin America. University Press of Kentucky. ISBN 0813173027.
- ^ "The University Press of Kentucky - Title Detail". נבדק ב-6 בפברואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lynn, Kenneth Schuyler (1995). Hemingway. Harvard University Press. ISBN 0674387325.
36882985קובה במלחמת העולם השנייה