הקרבות בנהר מטניקאו
 | ||||||||||||||||||
נחתים אמריקנים חוצים את נהר המטניקאו בספטמבר 1942
| ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מקום | גוודלקנל, איי שלמה | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה |
ספטמבר: ניצחון יפני אוקטובר:ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרבות בנהר מטניקאו (נודעים גם בשם "הקרב השני והשלישי בנהר מטניקאו") היה סדרה של קרבות נפרדים אך קשורים זה לזה בין הצבא היפני הקיסרי לבעלות הברית (בעיקר נחתים אמריקנים) שהתרחשו ב-23-27 בספטמבר וב-7-9 באוקטובר 1942, והיו חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הקרבות נערכו לאורך נהר מטניקאו שבמערב האי גוודלקנל שבאיי שלמה, והיו הקרבות הגדולים ביותר בסדרה של התכתשויות בין היפנים לאמריקנים לאורך נהר זה.
אזור נהר המטניקאו כולל את חצי האי פוינט קרוז, את הכפר קוֹקוּמבּוֹנה, וסדרת רכסים וגיאיות הנמתחים מהחוף אל פנים האי. היפנים, בפיקודו של מייגור גנרל קיוטאקה קווגוצ'י, נסוגו לאזור זה לאחר התבוסה בקרב רכס אדסון, והפכו אותו לאזור היערכות להתקפות נוספות על קווי האמריקנים ועל שדה התעופה שדה הנדרסון, לבסיס מגננתי כנגד התקפות חיל הנחתים האמריקני על עמדותיהם ועל נקודות האספקה שלהם בין פוינט קרוז לכף אפסרנס במערב, וכבסיס מעקב אחר תנועת כוחות בעלות הברית בסביבת שדה הנדרסון.
בקרב הראשון תקפו שלושה גדודי נחתים, בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, עמדות יפניות לאורך נהר המטניקאו, במטרה לטהר את האזור מהחיילים הנסוגים מקרב רכס אדסון, ועל מנת למנוע מהיפנים את השימוש באזור להתקפות נגד שדה התעופה. חיילי הצבא היפני הקיסרי הדפו את הנחתים, ובמהלך הקרב כותרו שלוש פלוגות נחתים, שהצליחו לסגת רק לאחר שקיבלו סיוע ממשחתת ומכוחות משמר החופים.
בקרב השני, שהתרחש שבועיים מאוחר יותר, חצה את המטניקאו כוח נחתים גדול יותר ותקף את היפנים, תוך שהוא מסב להם אבידות רבות. ההתקפה אילצה את היפנים לנטוש את עמדותיהם לאורך הנהר, ושיבשה את הכנותיהם למתקפה גדולה על קווי האמריקנים אותה תכננו לערוך באוקטובר, והסתיימה בקרב על שדה הנדרסון
רקע
ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.
היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, ה-8 באוגוסט. לאחר מכן פרס ונדגריפט את נחתיו בקווי הגנה סביב רמת לונגה, ששכנה לחופו הצפוני של גוודלקנל וכלל את שדה התעופה. ב-12 באוגוסט שינו בעלות הברית את שמו של שדדה התעופה לשדה הנדרסון, על שם טייס הקרב מייג'ור לופטון הנדרסון, שנהרג בקרב מידוויי, וב-20 באוגוסט נחתו בו המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל.
כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה: את חטיבת הרגלים ה-35, בפיקודו של מייג'ור גנרל קיוטאקה קווגוצ'י, שחנתה בפלאו, את רגימנט הרגלים הרביעי, שחנה בפיליפינים, ואת רגימנט הרגלים ה-28, בפיקודו של קולונל קיונאו איצ'יקי, שהיה בדרכו מיפן לגואם. יחידות אלה החלו עושות דרכן לגוודלקנל, והרגימנט של איצ'יקי הגיע ראשון, כשהאלמנט הראשון של הרגימנט, שכלל 916 חיילים, נחת בטאיבו ב-18 באוגוסט. ב-21 באוגוסט כמעט והושמד כוח זה לאחר שתקף את קווי הנחתים בנהר אילו בקרב טנרו.
לאור איום המטוסים של כוח אוויר קקטוס במהלך היום, החליט הפיקוד היפני להפסיק לשלוח תגבורות על גבי אוניות תובלה, ותחת זאת החלו משחתות מהירות לעשות דרכן מרבאול לגוודלקנל, בנתיב שיט שכונה "החריץ", במורד איי שלמה במהלך לילה אחד, והיו שבות לרבאול לפנות בוקר לאחר שפרקו את מטענן. בין ה-29 באוגוסט וה-4 בספטמבר צליחו משחתות, סיירות קלות, וספינות משמר להנחית כ-5,000 חיילים יפנים בטאיבו, בהם כל חטיבה 35 של קווגוצ'י, גדוד אחד של הרגימנט הרביעי, ושארית הרגימנט ה-28. כאלף חיילים נוספים, בפיקודו של קולונל אינוסוקה אוקה, יצאו על גבי ארבות מהאי סנטה איזבל שבצפון איי שלמה ונחתו בכפר קאמימבו, מערבית ללונגה, לאחר שהותקפו על ידי מטוסי חיל האוויר קקטוס ואיבדו מאות אנשים.
במקביל להגעת הכוחות היפנים לגוודלקנל בסוף אוגוסט ובראשית ספטמבר 1942, עסק ונדגריפט בחיזוק קווי ההגננה סביב מתחם לונגה. בין ה-21 באוגוסט וה-3 בספטמבר הוא העביר שלושה גדודי נחתים — בהם גדוד הפושטים של לוטננט קולונל מריט אדסון, וגדוד הצנחנים הראשון — מטולאגי לגוודלקנל, ובכך העלה את מספר הנחתים באי ל-12,500.
בליל ה-12 בספטמבר התרחש קרב רכס אדסון, במהלכו תקף הכוח העיקרי של קווגוצ'י, שמנה 2,100 חיילים, את הרכס לונגה, השוכן מדרום לשדה הנדרסון. לאחר מספר התקפות חזיתיות נהדפה ההתקפה במחיר אבידות כבד עבור היפנים, שנסוגו אל הג'ונגל ב-14 בספטמבר. התקפותיהם של כוחו של אוקה במערב ושל גדוד קומה במזרח נכשלו גם הן במהלך אותם יומיים, וקווגוצ'י הורה לחייליו לצעוד מערבה לעמק נהר המטניקאו כדי חבור לכוחו של אוקה. מרבית אנשיו של קווגוצ'י הגיע למטניקאו עד ה-20 בספטמבר.
בעוד היפנים נסוגים מערבית לנהר המטניקאו, עמלו האמריקנים על חיזוק קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה. ב-14 בספטמבר העביר ונדגריפט את הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השני מטולאגי לגוודלקנל, וב-18 בספטמבר הגיעו לאי 4,157 נחתים נוספים, חלק מרגימנט הנחתים השביעי, ביחד עם ציוד ואספקה. התגבורת איפשרה לוונדגריפט לחזק את קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה, ולראשונה להקיף אותו בשלמותו.
לאחר שהתארגנו, פתחו היפנים מיד בהכנות להתקפה מחודשת על שדה הנדרסון. הגדוד השלישי של רגימנט הרגלים הרביעי נחת במפרץ קאמימבו שבקצה המערבי של גוודלקנל ב-11 בספטמבר, מאוחר מכדי להשתתף בקרב רכס אדסון. גיחות ליליות של משחתות הובילו בימים הבאים עוד 280 חיילים וציוד ואספקה.
ונדגריפט ואנשי מטהו ידעו שקווגוצ'י נסוג מערבית לנהר מטינקאו, ושחיילים יפנים עדיין נמצאים בשטח שבין מתחם לונגה לנהר, שכן ב-17 בספטמבר וב-20 בספטמבר נתקלו סיורי נחתים ביפנים נסוגים מערבה, וחיסלו כמה מהם. אולם היפנים עדיין שלטו באזור והיוו איום על האגף המערבי של מתחם לונגה. לפיכך החליט ונדגריפט לשלוח מספר יחידות לסיור אלים לאורך המטניקאו, שתפקידן יהיה לטהר את האזור מעמדות יפניות, ולמנוע מהם את השימוש בנהר כאזור היערכות להתקפה על מתחם ההגנה. הגורם הראשון שנשלח לסייר באזור היה הגדוד הראשון של רגימנט הנחתים השביעי, בפיקודו של לוטננט קולונל לואיס "צ'סטי" פולר, שנע לאזור ב-23 בספטמבר.
ספטמבר
לפני הקרב
תוכנית הפעולה קראה לגדוד של פולר לצעוד מערבה ממתחם לונגה, לחצות את הר אוסטן ואת המטניקאו, ולטהר את האזור שבין הנהר לכפר קוקומבונה. במקביל, יחצה גדוד הפושטים בראשון, בפיקודו של לוטננט קולונל סמואל גריפית', את שפך המטניקאו ויסייר באזור שבין הנהר לקוקומבונה, וצפונית עד טספרונגה, נקודה בחוף הצפוני של גוודלקנל.
באותה עת מנה הכוח הצבאי היפני בגוודלקנל כ-4,000 חיילים, ו-ונדגריפט, שלא ידע על התגבורות היפניות שהגיעו לאי, העריך שמספרם נמוך בהרבה. קווגוצ'י הורה לאוקה לפרוס את הרגימנט ה-124 שלו לאורך המטניקאו, ואוקה הציב גדוד אחד למרגלות הר אוסטן, בשתי גדות הנהר, ואת שאר הגדודים בעתודה מערבית לו.[5][6]
היתקלות
הגדוד הראשון של פולר עזב את מתחם לונגה מערבה בבוקר ה-23 בספטמבר, ובשעות אחר הצהריים של יום המחרת החל לטפס על הר אוסטן. קרב אש התפתח כשנתקלו יחידותיו של פולר בקבוצת חיילים יפנים מהרגימנט של אוקה, אך עם רדת הלילה נסוגו שני הצדדים וחילופי האש תמו. בשעה 20:30 ביקש פולר סיוע בפינוי הפצועים, ובתגובה שלח ונדגריפט את הגדוד השני של רגימנט הנחתים החמישי לסייע. הגדוד השני חבר לפולר למחרת בבוקר, ואיפשר לו לשלוח את הפצועים חזרה למתחם לונגה בליווי שלוש פלוגות. לרשותו עמדו פלוגה אחת מהגדוד שלו והגדוד השני.
בבוקר ה-26 בספטמבר הגיעו הנחתים לנהר המטניקאו וניסו לחצות אותו על גבי גשר שבנו היפנים, אך נתקלו בהתנגדות מצד עמדות יפניות מעברו השני של הנהר. לפיכך פנו הנחתים צפונה וצעדו לאורך הגדה המזרחית של הנהר, בחפשם אחר נקודת חצייה נוספת. ניסיון נוסף לחצות שרטון נהדף על ידי עמדות יפניות בגדה המערבית, והנחתים הגיעו לבסוף לשפך נהר המטניקאו. באותה עת ניסה גדוד הפושטים לחצות את המטניקאו סמוך לשפכו, אך גם הוא נהדף על ידי עמדות יפניות, ולאחר מכן הצטרף לפולר ולקולונל מריט אדסון, מפקד רגימנט הנחתים החמישי, שקיבל את הפיקוד על המבצע.
תוכנית ההתקפה החדשה של אדסון הכתיבה שגדוד הפושטים והפלוגה של פולר יחצו את הגשר מדרום, ויאגפו את העמדות היפניות מול השרטון שבשפך הנהר, באותה עת שהגדוד השני יחצה אותו. לאחר שיטהרו את הגדה המערבית, ינחת שארית גדודו של פולר בפוינט קרוז בדרך הים, ויאגף את היפנים ממערב. כמו כן, יהנו הנחתים מסיוע ארטילרי בדמות תותחי הוביצר 75 מ"מ ו-105 מ"מ, וסיוע מטוסים מכוח האוויר קקטוס.[7]
בבוקר המחרת יצאה ההתקפה לדרך אך הנחתים לא הצליחו להתקדם. גדוד הפושטים נתקל בהתנגדות קשה ולא הצליח להגיע אל הגשר, מכיוון שבמהלך הלילה חצה כוח אויב את הגשר ואייש עמדות בגדה המערבית.[8] אש מקלעים ומרגמות ריתקה את הגדוד למקומו, ומפקד הגדוד גריפית' נפצע וקצין המבצעים מייג'ור קנת' ביילי, שקיבל את מדליית הכבוד על פעילותו בקרב רכס אדסון, נהרג. גם התקדמותו של הגדוד השני נהדפה, והוא נאלץ לסגת לגדה המזרחית של המטניקאו.
בשל דיווחים מוטעים מגדוד הפושטים, חשב אדסון שהגדוד הצליח לחצות את הנהר, ולכן הורה על ביצוע הנחיתות בפוינט קרוז. שלוש פלוגות מהגדוד הראשון של פולר נחתו בשעה 11:00 והחלו להתקדם לפנים האי לכיוון גבעה 84, שנמצאה כ-550 מטרים מחוף הנחיתה. זמן קצר לאחר שהעפילו לראש הגבעה נפתחה עליהם אש נשק קל, מקלעים ומרגמות משני כיוונים שונים, לאחר שחייליו של אוקה שהגנו על הגבעה איגפו אותם. בהיתקלות הראשונה נהרג מפקד הכוח, מייג'ור אוטו רוג'רס, וקפטן צ'ארלס קלי אירגן את הנחתים למבנה מגננתי. לנחתים לא היה מכשיר קשר ולכן לא יכלו לקרוא לעזרה, ולכן השתמשו בחולצותיהם הלבנות כדי לאיית את המילה HELP ("הצילו") על הקרקע. מפציץ צלילה SBD דונטלס משדה הנדרסון ראה את הקריאה ודיווח לאדסון.[9] פולר צעד מיד לחוף, ועלה על המשחתת "באלארד", שיצאה עם עוד עשר דוברות לחלץ את הגדוד הראשון מפוינט קרוז.
בשלב זה השלימו חייליו של אוקה את הכיתור, ועמדו בין הנחתים והחוף. לפיכך, אותתה המשחתת לנחתים באמצעות דגלי איתות על כוונתה, והחלה להפגיז את עמדות היפנים מהרכס אל הים, ולמעשה פילסה עבור הנחתים נתיב בטוח אל החוף. לאחר הפגזה בת 30 דקות החלו הנחתים לסגת אל הדוברות, תוך שהם הודפים את היפנים שהחלו לתקוף אותם מכיוון הרכס, ועד השעה 17:00 הם הגיעו שוב לחוף. כשהתקרבו הארבות אל החוף כדי לאסוף את הנחתים הנסוגים נחתה עליהם אש נשק קל, מקלעים ומרגמות, והן השיבו אש ממקלעיהן. אחד מאנשי משמר החופים שאייש את אחד המקלעים — דאגלס מונרו — נהרג תוך כדי ירי, ולאחר מכן קיבל את מדליית הכבוד. הנחתים עלו על הארבות תוך כדי לחימה, ונסוגו בהצלחה למתחם לונגה. באותה עת נסוגו גם הגדוד השני וגדוד הפושטים מהמטניקאו ושובו ללונגה. בסופו של הקרב ספגו האמריקנים 60 הרוגים ו-100 פצועים, באזור הנהר, וונראה שהיפנים ספגו אבידות קלות יותר.[10][1]
אוקטובר
לפני הקרב
ב-28 בספטמבר הטילה הארמייה ה-17 את מטלת כיבוש גוודלקנל על דיוויזיית הרגלים השנייה, בפיקודו של לוטננט גנרל מסאו מרויאמה. בסוף חודש ספטמבר ובתחילת חודש אוקטובר 1942 הובילו משחתות יפניות תגבורות לגוודלקנל. בין ה-1 באוקטובר ל-5 באוקטובר נחתו באי חיילי דיוויזיית הרגלים השנייה, בפיקודו של לוטננט גנרל מסאו מרויאמה, שהכילה את הרגימנטים הרביעי, ה-16 וה-29. כדי לנצל את המומנטום שהושג בניצחון בקרב בסוף ספטמבר, פרס מרויאמה את שלושת הגדודים של הרגימנט הרביעי לאורך הגדה המערבית של המטניקאו, ומסר את הפיקוד עליהם למייג'ור גנרל יומיו נאסו. על הגדוד הראשון של הרגימנט הרביעי הוטל לחצות את שפך נהר המטניקאו ב-8 באוקטובר, ועל הגדוד השלישי הוטל לחצות את הנהר דרומית יותר, בפנים האי. לאחר מכן היה על הגדודים לתפוס עמדות בגדה המערבית, ולהכין עמדות ארטילריה עבור ההתקפה המתוכננת על שדה הנדרסון.
האמריקנים, שכעת היו מודעים לסדר הגודל של הכוח היפני שניצב לפניהם, התכוננו לתקוף בכוחות גדולים יותר, מתוך כוונה לדחוק את היפנים מעמק המטניקאו. הפעם הטיל ונדגריפט לקרב חמישה גדודים: הגדודים השני והשלישי של רגימנט הנחתים החמישי, הגדודים הראשון והשני של רגימנט הנחתים השביעי, והגדוד הראשון של הרגימנט החמישי, שנועד למשימות צליפה ותצפית, עליו פיקד קולונל ויליאם ויילינג. על גדודי הרגימנט החמישי הוטל לתקוף את העמדות היפניות בגדה המערבית של המטניקאו, מול השרטון, בעוד שעל שלושת הגדודים הנותרים בכוח הוטל לחצות את הנהר דרומית לשם, בגשר שהקימו היפנים, ואז לפנות צפונה ולדחוק את היפנים אל הים. הפעם התכונן הפיקוד היטב למבצע, וארגן מראש את הארטילריה ואת הסיוע האווירי.[11]
היתקלות
בבוקר ה-7 באוקטובר יצאו שני גדודי הרגימנט החמישי ממתחם לונגה ופנו מערבה לנהר המטניקאו. בשעה 10:00 נתקל הכוח המוביל — הגדוד השלישי של הרגימנט החמישי — בעמדות יפניות מזרחית לנהר, בעת שניסה לחצות את הנהר, אך כוח האש של הנחתים אילץ את המגינים היפנים לסגת לעמדות שהוכנו מראש כ-200 מטרים מזרחית לנהר. הגדוד השני הצליח לאגף את עמדות היפנים, אך לא הצליח לעקור אותם, אך גם לא אפשר להם לסגת באופן מסודר. במקביל, הגיעו גדודי הרגימנט השביעי והגדוד של ויילינג לגשר היפני ללא התנגדות וחנו ללילה.
במהלך ה-8 באוקטובר ירד באזור גשם שוטף שהפך את גדות הנהר לעיסה בוצית, ולפיכך השעה אדסון כל פעילות. תחת זאת, הורה לפלוגות פושטים שהיו בעתודה, להגיע לשפך המטניקאו ולסייע בכיתור העמדות היפניות שם. בשעה 18:30 קרסו היפנים תחת לחץ הנחתים והחלו לנסות לפרוץ את הכיתור ולחצות את המטניקאו מערבה. היפנים נתקלו חזיתית בשתי פלוגות פושטים, ובמשך כ-45 ניהלו איתם קרבות מטווח קרוב, תוך שימוש ברימונים, ואפילו קרבות פנים אל פנים, שהסתיימו ב-59 יפנים הרוגים, ו-12 פשוטים הרוגים, לצד 22 פצועים.[12]
בבוקר ה-9 באוקטובר חידשו הנחתים את התקפתם. כוחו של ויילינג חצה את המטניקאו ופנה לכיוון צפון תוך שהוא מאבטח את הגדה המערבית. הגדוד השני של הרגימנט השביעי שצעד אחריו המשיך עוד כחצי קילומטר ואז פנה צפונה בעצמו, והגדוד הראשון של פולר המשיך מערבה ואז פנה צפונה. מבין שלושה כוחות אלה, הגדוד הראשון היה היחיד שנתקל בהתנגדות יפנית, לאחר שדחק את הגדוד השני של הרגימנט הרביעי היפני לגיא צר. פולר השתמש בסיוע אווירי וארטילרי כדי לטהר את הגיא, וחייליו חיסלו חיילים יפנים שניסו להימלט באמצעות מקלעים ומרגמות. בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל אודות כוונת היפנים לערוך מתקפה גדולה הגוודלקנל הורה ונדגריפט לכל יחידותיו ממערב למטניקאו לנתק מגע עם האויב ולסגת לגדה המזרחית, לשם הגיעו בשעות הערב.
תוצאות הקרב והשלוכתיו
בקרב זה הסבו הנחתים ליפנים אבידות קשות, וכ-700 מחיילי הרגימנט הרביעי נהרגו. לעומת זאת, בצד האמריקני רשמו הנחתים 65 הרוגים ו-125 פצועים.[13]
בערב בו הסתיים הקרב, ה-9 באוקטובר, נחת מפקד הארמייה ה-17 הארוקיצ'י היאקוטאקה בגוודלקנל, והחל לארגן באופן אישי את ההכנות לקראת ההתקפה הגדולה שנקבעה לצאת לפועל לקראת סוף אוקטובר. לאחר ששמע מפי קווגוצ'י על אבידות הרגימנט הרביעי במהלך הקרב במטניקאו ושמרויאמה נאלץ להסיג את הדיוויזיה שלו כארבעה קילומטרים מערבה, דיווח היאקוטאקה מיד למטה הכללי הקיסרי בטוקיו ש"המצב בגוודלקנל חמור הרבה יותר משהוערך" וביקש תגבורות נוספות ואספקה.[14]
היאקוטאקה החליט שניסיון לכבוש מחדש את העמדות בגדה המזרחית של הנהר ידרוש חיילים רבים מדי, בעיקר לאור העובדה שהנחתים הקימו עמדות הגנה בגדה זו. תחת זאת תכנן היאקוטאקה לשלוח את חייליו דרך הג'ונגל כדי לערוך התקפת פתע לילית מדרום לשדה הנדרסון. מסע זה, דרך הג'ונגל הטרופי הסבוך של גוודלקנל, התיש את חייליו של היאקוטאקה, והיה אחד הגורמים המשפיעים ביותר על תבוסת היפנים בקרב שדה הנדרסון, שנערך ב-23-25 באוקטובר. כך נודעה לכישלונו של הצבא היפני הקיסרי להחזיק בעמדות בגדה המזרחית של נהר המטניקאו השפעה אסטרטגית על יכולתם של היפנים לכבוש מחדש את גוודלקנל, ותרמה לניצחון הסופי של בעלות הברית בקרב גוודלקנל.
לקריאה נוספת
- ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
- Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. מסת"ב 9780140165616.
- Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. מסת"ב 9780252068911.
- Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. מסת"ב 9781585446162.
- Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. מסת"ב 0-316-58305-7.
- Murray, Williamson and Allan Reed Millett. A War To Be Won. Harvard University Press, 2001. מסת"ב 9780674006805.
- Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. מסת"ב 9781101601952
קישורים חיצוניים
- Hough, Frank, Verle Ludwig and Henry Shaw, Pearl Harbor to Guadalcanal.
- Shaw, Henry. First Offensive: The Marine Campaign for Guadalcanal.
- Zimmerman, John, The Guadalcanal Campaign.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Zimmerman, עמ' 101.
- ^ 50 נהרגו בספטמבר ו-700 באוקטובר.
- ^ כ-2,100 נחתים השתתפו בלחימה בספטמבר, ואליהם נוספו שני גדודים באוקטובר
- ^ 60 נהרגו בספטמבר ו-65 באוקטובר.
- ^ Griffith, עמ' 161.
- ^ Jersey, עמ' 238.
- ^ Jersey, עמ' 242-241.
- ^ Zimmerman, עמ' 98.
- ^ Zimmerman, עמ' 100-99.
- ^ Jersey, עמ' 244.
- ^ Jeresey, עמ' 27-246.
- ^ Griffith, עמ 174.
- ^ Shaw, עמ' 31.
- ^ טולנד, עמ' 299.
| קרב גוודלקנל | ||
|---|---|---|
| קרבות קרקעיים | טולאגי • גוודלקנל • טנרו • רכס אדסון • הקרבות במטניקאו • שדה הנדרסון • מתקפת המטניקאו • קולי פוינט • הסיור של קרלסון • הר אוסטן | |
| קרבות ימיים | סאבו • איי שלמה המזרחיים • כף אספרנס • איי סנטה קרוז • הימי על גוודלקנל • טספרונגה • קה • רנל | |
