הקרב על אנגאור
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה, המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 17 בספטמבר 1944 – 30 בספטמבר 1944 (14 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב על פלליו | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב לייטה | |||||||||||||||||
| מקום | אנגאור, פלאו | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
6°54′0″N 134°8′0″E / 6.90000°N 134.13333°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אמריקאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב על אנגאור (Battle of Angaur) היה קרב במלחמת העולם השנייה, שהתחולל באי אנגאור, בדרום מערב האוקיינוס השקט (כ-860 קילומטרים ממזרח לאיים הדרומיים בפיליפינים). קרב זה היה הקרב השישי, והאחרון, במערכה על איי מריאנה ופלאו, מערכה שהייתה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. הקרב נערך בין ה-17 בספטמבר 1944 ל-30 בספטמבר 1944, ובמהלכו כבשו האמריקאים את האי מידי היפנים.
רקע
אנגאור הוא אי געשי זעיר, אורכו 4.8 קילומטרים והוא מופרד מהאי פלליו על ידי מצר ברוחב 9.7 קילומטרים. באי הייתה אוכלוסייה ילידית קטנה מאד שהתפרנסה מחקלאות, דיג וכריית פוספטים. ב-1944 מנה חיל המצב היפני על האי 1,400 חיילים, שהיו תחת פיקודו של מפקד גזרת פלאו, לוטננט גנרל סאדאה אינואה.
איי פלאו נמצאים, כאמור, במרחק כ-900 ק"מ מאיי הפיליפינים, מרחק שהיה מאפשר למפציצים שימריאו משדות תעופה באיי פלאו לתקוף את היפנים שם. מיקומם זה הפך אותם ליעד אסטרטגי עבור ארצות הברית. העובדה שהאיים היו מוגנים בכוחות חלשים בלבד הפכו אותם ליעד אטרקטיבי לאחר כיבוש איי מרשל, אולם לצי האמריקני לא היו די נחתות, והמבצע נדחה עד לסיום כיבוש איי מריאנה, דחייה שהייתה משמעותית מאד לחיוניות המבצע.
מהלך הקרב
הקרב החל ב-11 בספטמבר 1944 בהפגזת החוף מן הים על ידי אוניית המערכה טנסי, סיירות, ובהפצצה אווירית שבוצעה על ידי מפציצי SBD דונטלס, שהמריאו מנושאת המטוסים ווספ (Wasp). שישה ימים לאחר מכן, ב-17 בספטמבר, נחתה הדיוויזיה ה-81 בפיקודו של מייג'ור גנרל פול ג' מיולר, בחופים הדרום והצפון מזרחיים של האי. המכשול המשמעותי בפני כוחות הנחיתה היו בתחילה מוקשים, כמו גם הצפיפות על החופים; התקפות נגד יפניות לא היו חזקות בשלב הראשון, אך ההתנגדות הפכה קשה יותר ויותר ככל שהתקדמו האמריקאים לכיוון "הקערה" (The Bowl), גבעה ליד אגם סאלום בחלק הצפון מערבי של האי. בחלק זה של האי תכננו היפנים להיאחז עד הסוף המר. החל מה-20 בספטמבר תקף הרגימנט ה-322 באופן חוזר ונשנה את "הקערה", אך 750 המגינים הצליחו להדוף את ההתקפות בסיוע ארטילריה, מרגמות, ומכונות ירייה. אולם הרעב והצמא הגוברים והולכים של המגינים, בצד ההתקפות וההפגזות הבלתי פוסקות, החלו להשפיע על היפנים. ב-25 בספטמבר הצליחו האמריקאים לחדור ל"קערה"; במקום להילחם ביפנים שהסתתרו במערות החליטו האמריקאים להשתמש בבולדוזרים ולחסום את הכניסות. ב-30 בספטמבר הסתיים כיבוש האי.
לאחר הקרב
עוד במהלך הקרב הוחל בבנייתם של שדות התעופה, אך הדחייה בתחילת הנחיתות באיי פלאו הביאה לכך ששדות התעופה לא היו מוכנים עד תחילת המערכה בפיליפינים, באוקטובר 1944. אדמירל ויליאם הלסי, מבכירי הצי האמריקני, טען לפני הפלישה לאיי פלאו שהמבצע לא הכרחי; היסטוריונים צבאיים רבים מסכימים לטענה זו. לדבריהם, ההישג העיקרי היה הניסיון הקרבי שרכשה הדיוויזיה ה-81.
מיד לאחר הקרב הדיוויזיה ה-81 הצטרפה באופן מיידי לקרב על פלליו, כסיוע לדיוויזיית הנחתים ה-1 שנתקלה בהתנגדות עזה מאד במרכז ההררי של האי.
קישורים חיצוניים
- המערכות של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה: מערב האוקיינוס השקט מאתר מרכז ההיסטוריה של צבא ארצות הברית.
| המערכה על איי מריאנה ופלאו | |
|---|---|
|
