קמיקזה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קַמִיקַזֶה (בקאנג'י -神風 להאזנה (מידע • עזרה), מילולית: "רוח א-לוהית") הוא כינוי שניתן במלחמת העולם השנייה להתאבדות של טייסים יפנים עם מטוסיהם העמוסים דלק לתוך ספינות אמריקאיות על מנת לפגוע בהן.

התקפת הקמיקזה הראשונה נעשתה ב-25 באוקטובר 1944 על ידי תשעה מטוסי זירו סאן יפניים מדגם A6M7 קמיקזה בפיקודו של סרן סאקי יוקיאו. הם נשאו פצצות של 250 קילוגרם והטביעו את נושאת המטוסים "סנט לו" וגרמו נזק לשלוש אוניות אחרות. לאחר מכן תוכנן מטוס (למעשה טיל מונחה אדם) מיוחד לתקיפות קמיקזה. המטוס, יוקוסוקה MXY-7 Ohka, היה בנוי בחלקו מעץ וחומש במטען נפץ של 1,200 ק"ג. המטוס היה מוטל ממפציץ G4M ("בטי"), ולאחר גלישה (דאייה) של 80 ק"מ הופעל המנוע הרקטי והמטוס צלל כ-30 שניות עד שפגע במטרתו. המטוסים המעטים שהגיעו למטרתם גרמו נזקים חמורים. בעלות הברית כינו אותו "באקה" ("אידיוט", ביפנית). הטייסים שגויסו למשימות האלה הצטלמו, בדרך כלל, לפני טיסתם. לפעמים אולצו הטייסים לצאת למבצע ההתאבדות נגד רצונם. הם תודלקו כך שהדלק יספיק רק על מנת להגיע אל יעדם ולא על מנת לחזור ממנו. [דרוש מקור]

אטימולוגיה

המילה קאמיקזה מורכבת משתי מילים, המילה קאמי (קאנג'י: 神) שמשמשת לתיאור האלוהויות של דת השינטו, והמילה קאזֵה (קאנג'י: 風) שמשמעותה רוח. ביטוי זה שימש לראשונה כשמו של טייפון שפיזר את הצי המונגולי של קובלאי חאן שביקש לכבוש את יפן בשנת 1274, סופה שהעם היפני בשעתה האמין שנשלחה על ידי האלים כדי להציל את יפן מתבוסה.

עוד לפני המלחמה מספר מטוסים בעיצוב יפני נקראו על ידי הציבור "קאמיקזה", בינהם מטוסי קרב קלים ששימשו במלחמת סין–יפן השנייה, אך גם מטוסים מסחריים.

בזמן מלחמת העולם השניה התקיימו מספר טייסות מתאבדים, שמן היה "טוֹקוּבֶּטְסוּ קוֹגֶקיטאי" (קאנג'י: 特別攻撃隊, רומאג'י: tokubetsu kōgekitai, מילולית: "כוח התקפה מיוחד"). טייסת המתאבדים ששירתה תחת הצי הקיסרי היפני נקראה "שינְפּוּ טוֹקוּבֶּטְסוּ קוֹגֶקיטאי" כאשר שינפו (רומאג'י: shinpū) היא למעשה קריאה סינית של אותן הסימניות המרכיבות את המילה קאמיקזה.

מלחמת העולם השנייה

רקע

קמיקזה, מסוג מיצובישי זירו, רגע לפני הפגיעה במיזורי (משמאל למעלה)

לאחר שישה חודשים שבהם נמשך רצף הניצחונות של היפנים אחרי המתקפה על פרל הארבור, נבלמו הכוחות היפנים בקרב ים האלמוגים במאי 1942, הובסו בקרב מידוויי ביוני אותה שנה ולבסוף איבדו את תנופתם בקרב גוודלקנל. במהלך 1943–1944 התקדמו כוחות בעלות הברית, אשר נהנו מיתרון חומרי ניכר, בזכות העוצמה התעשייתית והמשאבים הרבים של ארצות הברית, בהתמדה לעבר יפן.

במהלך המלחמה, בייחוד בקרב מידווי, איבדו היפנים מטוסי קרב רבים וצוותי אוויר מיומנים, עד שב-1943 נקלעו היפנים לנחיתות אווירית מספרית ואיכותית לעומת המטוסים החדשים מתוצרת ארצות הברית, ובייחוד לנוכח מטוסי F4U קרוסייר וF-6F הלקט, שהיו בעלי מנוע חזק יותר, שריון עמיד יותר וחימוש טוב יותר. בעקבות התבוסה במידווי וקרבות ההתשה שפגעו קשות בחיל האוויר של הצי הקיסרי היפני באיי שלמה ורבאול ובקרב ים הפיליפינים, שבו איבדה יפן למעלה מ-400 מטוסים וטייסים, נעשו טייסי קרב מנוסים למצרך נדיר ביפן. הם אף התקשו לבצע טיסות רגילות מחמת המחסור בחלפים ובדלק.

ב-15 ביולי 1944, נפל לידי כוחות בעלות הברית הבסיס החשוב של היפנים בסאיפאן. כיבוש סאיפאן סיפק לאמריקאים בסיסים קדמיים הולמים לשגר מהם מפציצי B-29 ארוכי טווח ולפגוע באיי יפן עצמה. לאחר נפילת סאיפאן חזה המטכ"ל היפני שבעלות הברית ינסו לכבוש את הפיליפינים, שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית בשל מקומם בין שדות הנפט של דרום מזרח אסיה ובין יפן.

התחזית הזאת התאמתה ב-17 באוקטובר 1944, אז תקפו בעלות הברית את האי סולואן והחלו בקרב מפרץ לייטה. צי האוויר הראשון של הצי הקיסרי היפני שבסיסו במנילה מונה לסייע לספינות יפניות להילחם נגד בעלות הברית במפרץ לייטה. אבל צי האוויר הראשון מנה באותה העת 40 מטוסים בלבד: 34 מטוסי A6M זירו, שלושה מפציצי טורפדו נקאג'ימה B6N, מפציץ מיצובישי G4M ושני מפציצי יוקוסוקה P1Y, וכן מטוס לאיסוף מידע. המשימה שעמדה לפני כוחות האוויר היפניים נראתה כבלתי אפשרית. מפקד צי האוויר הראשון, תת-האדמירל טקיג'ירו אונישי, החליט להקים יחידה לתקיפות התאבדות, הוא כוח ההתקפה המיוחד קמיקזה. בפגישה בשדה תעופה במנילה ב-19 באוקטובר, הציע אונישי, שביקר במפקדת כוחות הצי האוויריים ה-201: "לא נראה לי שתהיה דרך אחרת לבצע את המשימה (להחזיק בפיליפינים) מלבד לחמש מטוס זירו בפצצה של 250 ק"ג ולרסק אותו על נושאת מטוסים אמריקאית כדי להשבית אותה לשבוע".

יחידת הקמיקזה הראשונה

המפקד היפני אסאיקי טמאי הזמין קבוצה של 23 טייסים מתלמדים מוכשרים שאימן בעצמו וביקש מהם להתנדב לכוח תקיפה מיוחד. כל הטייסים הרימו את ידיהם והתנדבו להצטרף לפעולה. אחר כך התבקש סגן יוקיו סאקי לפקד על כוח התקיפה המיוחד. סאקי היה לטייס הקמיקזה ה-24 שנבחר.

התקיפות הראשונות

לפחות מקור אחד מציין שמטוסים יפניים התרסקו על USS אינדיאנה ו-USS רנו במחצית השנייה של 1944, ואלה היו תקיפות הקמיקזה הראשונות במלחמת העולם השנייה.[1] אבל כנראה שאלה היו התנגשויות מקריות או החלטות של הרגע האחרון שקיבלו טייסים שמטוסיהם נפגעו ממילא.

רב החובל מסאפומי ארימה, מפקד צי האוויר הקטן ה-26 (חלק מצי האוויר ה-11) נחשב לפעמים לממציא טקטיקת הקמיקזה. ארימה פיקד בעצמו על התקפה של כ-100 מפציצי צלילה מסוג יוקוסוקה D4Y סויסי נגד נושאת המטוסים מסדרת אסקס, USS פרנקלין, קרוב למפרץ לייטה ב-15 באוקטובר 1944. אף על פי שארימה נהרג וחלק ממטוסו פגע בפרנקלין, לא ברור אם זו הייתה התקפת התאבדות מתוכננת. המטכ"ל ואנשי התעמולה היפנים מיהרו לנצל את דוגמתו של ארימה: הוא הועלה לאחר מותו לדרגת אדמירל וזכה להוקרה רשמית על ביצוע התקפת הקמיקזה הראשונה. דוחות רשמיים על ההתקפה בפועל מראים דמיון מועט לאירועים שיוחסו לו.

על כל פנים רעיון התקפות ההתאבדות לא היה חדש - ומתיאוריהם של עדי ראייה חיילי בעלות הברית - התקפת הקמיקזה הראשונה בוצעה על ידי טייס אלמוני שלא השתייך לכוח הקמיקזה המיוחד; מטרתו הייתה אוניית הדגל של הצי המלכותי האוסטרלי, HMAS אוסטרליה.[2] ההתקפה אירעה ב-21 באוקטובר 1944 סמוך לאי לייטה; תותחנים מ-HMAS אוסטרליה ו-HMAS שרופשייר ירו במטוס יפני בלתי מזוהה, ולפי דיווחם גם פגעו בו. המטוס התרחק מן הספינות ואז חזר וטס אל תוך האוניה אוסטרליה, פגע בה מעל לגשר הפיקוד והפיץ דלק בוער על פני שטח גדול לפני שנפל אל הים. פצצה של 200 ק"ג שנשא המטוס לא התפוצצה. אילו הייתה מתפוצצת בוודאי הייתה הספינה נפגעת פגיעה קשה. לפחות 30 אנשי צוות נהרגו בהתקפה, ובהם הקצין אמיל דצ'ינאוקס. בין הפצועים היה גם מפקד הכוח האוסטרלי, ג'ון קולינס.

ב-25 באוקטובר 1944 נפגעה האונייה אוסטרליה פעם נוספת ונאלצה לפרוש לתיקונים בניו הברידס. באותו היום ביצע כוח הקמיקזה המיוחד את משימתו הראשונה. חמישה מטוסי זירו בפיקודו של סאקי, שלוו עד למטרה בטייס היפני המצטיין ביירוטים הירויושי נישיזאווה, תקפו את נושאת המטוסים USS סנט לו. בסופו של דבר פגע רק אחד מן המטוסים במטרה, אבל הפצצה שנשא התפוצצה וחוללה שרפה שהביאה לידי פיצוץ מחסן הפצצות והספינה טבעה. מטוסים אחרים פגעו בכמה ספינות אחרות של בעלות הברית.

בסופו של יום 26 באוקטובר, פגעו 55 טייסי קמיקזה מכוח הקמיקזה המיוחד גם בנושאות המטוסים הגדולות USS סנגאמון, USS סוואני, USS סנטי ובקטנות יותר USS וייט פליינס, USS קלינין ביי ו-USS קיטקון ביי. בסך הכול נפגעו 7 נושאות מטוסים ו-40 ספינות אחרות (5 טבעו, 23 נפגעו קשה ו-12 נפגעו פגיעה קלה).

HMAS אוסטרליה שבה להילחם בקרב מפרץ לינגאיין בינואר 1945. אולם ב-5, ב-6, ב-8 וב-9 בינואר הותקפה האונייה בשנית על ידי טייסי קמיקזה וספגה נזק שאילץ אותה לפרוש מלחימה פעם נוספת. האונייה איבדה כ-70 אנשי צוות בתקיפות הקמיקזה. ספינות אחרות של בעלות הברית ששרדו תקיפות חוזרות של טייסי קמיקזה במלחמת העולם השנייה היו פרנקלין ו-USS אינטרפיד.

הגל העיקרי של תקיפות קמיקזה

USS קולומביה מותקפת על ידי קמיקזה (יוקוסוקה D4Y "סואיסי) הלאה ממפרץ לינגאין, 6 בינואר 1945

לאחר ההצלחות הראשונות, כדוגמת הטבעת סנט לו, הורחבה התוכנית היפנית לתקיפות התאבדות, ובמהלך כמה חודשים ביצעו יותר מ-2,800 מטוסים תקיפות קמיקזה.

במטוסים שנבנו במיוחד לצורך קמיקזה, בניגוד למטוסי קרב ומפציצי צלילה שהותאמו לצורכי קמיקזה, לא הותקן כן נחיתה. מטוס מדחף שתוכנן במיוחד נקג'ימה Ki-115 טסורוגי, היה מטוס פשוט וקל לבנייה, שיועד להיבנות ממאגרי מנועים קיימים ושלדת עץ מצופה פלדה פשוטה. כן הנחיתה לא התכנס לגוף המטוס אלא הושלך לים זמן קצר לאחר ההמראה למשימת ההתאבדות, וכך היה אפשר לעשות בו שימוש חוזר במטוסים אחרים. יוקוסוקה MXY7 Ohka - שהיו טילים נגד ספינות שהונחו על ידי טייסים - הופעלו לראשונה במרץ 1945. עוד ייצרו היפנים סירות קטנות מלאות בחומרי נפץ וטורפדו מאוישים שנקראו "קייטן".

התברר שנושאות מטוסים אמריקניות שסיפוני ההמראה שלהן בנויים מעץ פגיעות יותר לתקיפות קמיקזה מנושאות מטוסים מצופות פלדה של השייטת הבריטית באוקיינוס השקט, שפעלה בזירה במהלך 1945. עם זאת לקבוצות של נושאות מטוסים אמריקניות שנעזרו בפטרולים אוויריים גדולים היו סיכויים טובים יותר להפיל כל מטוס אויב לפני שהוא פוגע בספינה, ולכן אלה לא נפגעו פגיעה קשה, על אף שכללו מספר רב יותר של ספינות והותקפו בתדירות גדולה הרבה יותר.

פעילות הקמיקזה הגיעה לשיאה בין אפריל ליוני 1945 בקרב אוקינאווה. ב-6 באפריל 1945 תקפו גלי מטוסים מאות תקיפות, במבצע קיקוסוי. באוקינאווה התמקדו תקיפות הקמיקזה בתחילה במשחתות של בעלות הברית שמילאו תפקידי ליווי ושמירה, ורק אחר כך בנושאות המטוסים שבמרכז השייטת. בתקיפות התאבדות באמצעות מטוסים או ספינות באוקינאווה הוטבעו או יצאו מכלל פעולה לפחות 30 אוניות מלחמה ולפחות שלוש ספינות סוחר אמריקניות, וכן כמה כלי שיט של בעלות הברית האחרות. בהתקפה השתתפו 1,465 מטוסים. ספינות רבות מכל הסוגים נפגעו, מקצתן פגיעה קשה, אבל אף נושאת מטוסים ואף אוניית מערכה או סיירת לא הוטבעו בידי טייסי קמיקזה באוקינאווה. רוב הספינות שהוטבעו היו משחתות או ספינות קטנות יותר.[3]

שיטות התקיפה של הקמיקזה השתכללו עם הזמן וחלק ממטוסי ההתאבדות היו דאונים מונעים ברקטות, שהוטלו ממטוס אם בקרבת המטרה.

יוקוסוקה MXY7 הוהקה במוזיאון המדע והתעשייה במנצ'סטר

בשל אימונם המועט היו טייסי הקמיקזה מטרה קלה לטייסי בעלות הברית המנוסים, שהטיסו מטוסים בעלי עליונות ניכרת. הצוותים הימיים של בעלות הברית החלו גם לפתח שיטות לנטרול תקיפות קמיקזה, כגון ירי תותחים על מטוסי תקיפה שטסו סמוך לגובה הים כדי ליצור חומות מים שיפגעו במטוסי התקיפה. השיטות האלה לא היו יעילות נגד תקיפות במהירויות ובזוויות גדולות, אבל אלה היו חשופות יותר לאש נ"מ ולמטוסי קרב של בעלות הברית.

במהלך 1945 החל הצבא היפני לאגור מאות טסורוגי, מטוסי מדחף אחרים, אוקה, וסירות התאבדות לשימוש נגד כוחות בעלות הברית שיפלשו ליפן. רק במעטים נעשה שימוש אי פעם.

שימוש בטקטיקה לצורכי הגנה אווירית

כשהחלה יפן להיות נתונה בהפצצות אסטרטגיות אינטנסיביות של מפציצי B-29, לאחר כיבוש איוו ג'ימה, ניסה הצבא היפני להשתמש במתקפות התאבדות גם כנגד האיום הזה.

התברר שהטקטיקה הזו אינה יעילה מפני שבתור מטרה המטוס מהיר הרבה יותר מספינה, כושר התמרון שלו טוב יותר והוא מהווה מטרה קטנה הרבה יותר. זאת ועוד, מטוסי B-29 היו מצוידים גם בנשק הגנה. תקיפות התאבדות נגד המפציצים האלה דרשו כושר ניווט ניכר, מה שעמד בניגוד לכוונה הראשונית להשתמש בטייסים שכדאי להקריבם. גם הניסיון לעודד טייסים מוכשרים לצנוח מהמטוס לפני ההתנגשות לא היה יעיל והיה קשה מאוד ליישום.

תוצאות תקיפות הקמיקזה

USS בונקר היל (CV-17) זמן קצר לאחר שנפגעה משני מטוסי קמיקזה סמוך לקיושו ב-11 במאי 1945, התקפה שבה נהרגו 372 אנשי צוות

עד סוף מלחמת העולם השנייה הקריב שירות האוויר של הצי היפני 2,525 טייסי קמיקזה, ואילו חיל האוויר של הצבא הקריב 1,387. לפי מקורות רשמיים של יפן הצליחו אלה להטביע 81 ספינות ולפגוע ב-195 כלי שיט אחרים, ולפי חישוביהם של היפנים גבו תקיפות ההתאבדות עד 80 אחוז מן הנפגעים האמריקנים בשלב הסופי של המלחמה באוקיינוס השקט.

לפי אתר חיל האוויר האמריקני:

"בכ-2,800 תקיפות קמיקזה הוטבעו 34 ספינות צי, נפגעו כ-368 אחרות, נהרגו 4,900 מלחים ונפצעו יותר מ-4,800. חרף גילויי רדאר, יירוט בטיסה ומסכי אש מסיביים נגד מטוסים, שרדו כ-14 אחוז מטייסי הקמיקזה והצליחו להשיג פגיעה בספינה; קרוב ל-8.5 אחוזים מכל הספינות שנפגעו מקמיקזות טבעו."

מקורות אחרים מציינים שלמעלה מ-70 כלי שיט אמריקניים הוטבעו או נפגעו פגיעה אנושה בתקיפות קמיקזה.

סירוב פקודה, התנגדות וכישלון

חלק קטן מטייסי הקמיקזה סירבו לבצע את משימות ההתאבדות שלהם. לדוגמה, הטייס קישי אישיבאשי (石橋輝志 Ishibashi Kishi), סגן-משנה שפיקד על טייסת 62 של הצבא היפני, מחה כשקיבל פקודה מהפיקוד הקיסרי להפוך את הטייסת שלו ל״טייסת מיוחדת״. אישיבאשי טען שאינו רוצה לגרום לפקודיו ולעצמו ״למות לשווא״. אישיבאשי שוחרר מתפקידו עוד באותו היום ולבסוף נלקחו מהטייסת גם מטוסי המיצובישי Ki-67 שהותאמו במיוחד למשימות קמיקזה.[4]

גם חלק מהקצונה הגבוהה הייתה ביקורתית כלפי משימות הקמיקזה. קצינים כמו מינורו גנדה (Minoru Genda), טאדאשי מינובה (Tadashi Minobe) ויושיו שיגה (Yoshio Shiga), סירבו לציית בתואנה שטייסי הקמיקזה צריכים לנסות להשלים את משימותיהם לפני שיתאבדו ולהשתמש בהתאבדות כמוצא אחרון בלבד. קצינים אחרים הסתייגו מהטקטיקה אבל צייתו לפקודות בסופו של דבר. קצין נוסף, טצוזו איוומוטו (Tetsuzo Iwamoto) סירב פקודה מטעמי יעילות. לדעתו טייס יכול להועיל יותר למאמץ המלחמה אם ישמור על עצמו ועל מטוסו על מנת שיוכל לבצע גיחות רבות.[5]

טייסי קמיקזה אחרים נכשלו במשימתם מפאת כשל טכני. טייסים אלו סבלו לאחר המלחמה מסטיגמה חברתית ולרוב סירבו לדבר על תחושותיהם. שנים רבות לאחר תום המלחמה, כשהחלו להיחשף עדויותיהם של הטייסים האלה, סייע הדבר בשיקום הניצולים ובהבנה של התהליך הפסיכולוגי שגרם להם להשלים עם גורלם.[6] במלאת 70 שנה לתום מלחמת העולם השנייה נחשף סיפורו של טקהיקו אנה (Takehiko Ena), טייס ששרד שתי גיחות קמיקזה בשל תקלות במנוע מטוסו.[7]

הנצחה

פסל הקמיקזה במקדש יסוקוני

מוזיאון להנצחת זכרם של הטייסים המתאבדים משורות הצבא הוקם בצ'יראן, עיר קטנה שבדרום האי קיושו. המוזיאון נקרא "מוזיאון השלום של הקמיקזה", ולמרות שמרבית הטייסים המתאבדים באו משורות הצי, יוחדה בו תשומת לב מועטה בלבד לטייסי הצי.

פסל של טייס קמיקזה המנציח את טייסי הקמיקזה עומד במקדש יסוקוני בלב טוקיו.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קמיקזה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ World War II in the Pacific - Japanese Suicide Attacks at Sea., באתר World War II in the Pacific
  2. ^ 'kamikaze', באתר Australia's War, 1939 - 1945
  3. ^ Casualties: U.S. Navy and Coast Guard Vessels, Sunk or Damaged Beyond Repair during World War II, 7 December 1941-1 October 1945, באתר Naval History & Heritage Command
  4. ^ 林えいだい 『重爆特攻「さくら弾」機 日本陸軍の幻の航空作戦』 光人社NF文庫、2009年。מסת"ב 978-4-7698-2608-8
  5. ^ Iwamoto Tetsuzo, Zero-sen Gekitsui-Oh Kyo-no-wadai-sha. מסת"ב 4-87565-121-X.5.
  6. ^ Los Angeles Times, They've Outlived the Stigma Published: 25 September 2004. Retrieved 21 August 2011
  7. ^ http://www.japantimes.co.jp/news/2015/05/19/national/history/former-airman-survived-two-wwii-kamikaze-missions/
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31904610קמיקזה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קמיקזה&oldid=1816558"