סיירת (אונייה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף סיירת (אוניה))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסיירת פורט רויאל, מהסיירות החדישות של הצי האמריקאי

סיירת (cruiser) היא טיפוס של ספינת מלחמה, ששמה והגדרת תפקידה השתנו במידה רבה במהלך השנים. כיום מהוות סיירות את אוניות השטח הכבדות ביותר שבשימוש ציי העולם (למעט נושאות מטוסים, שאינן אוניות שטח במובן הצר[1]), ואולם בעבר היו סיירות אוניות המלחמה המשניות, שניות בגודלן לאוניות מערכה, ובזמן המלחמות הנפוליאוניות היה המונח "סיירת" ביטוי למשימה ולא לסוג אונייה; בדרך כלל מילאו פריגטות משימות אלה.

"סיירת" כמשימה

דגם של הפריגטה הצרפתית Flore

במהלך המאה ה-17 הופיע המושג "סיירת", cruiser, לראשונה. במונח זה התכוונו לאונייה שפעלה באופן עצמאי, ולא כחלק משייטת או צי. המונח התייחס למשימתה של האונייה, ולא לדגם או לטיפוס של אונייה. עם זאת, בשל אופיים של התפקידים שהוטלו על הסיירת - שיפורטו להלן - אוניות שמילאו תפקיד זה היו בדרך כלל קטנות ומהירות יותר מאוניית הקו הרגילה. הסיירת נועדה לפעול בעצמה, כאמור, במרחק רב מבסיסה, לסיור ואיסוף מודיעין, ולפשיטות על ציי הסוחר של האויב ועל בסיסיו. במקביל, נשלחו סיירות גם לליווי שיירות. תפקידים אלה דרשו אונייה מהירה וזריזה, מחד, אך גם אחת כזו שניתן לוותר על השתתפותה בצי המרכזי, האחראי על הגנת האינטרסים החשובים של המדינה. אוניית הקו הרגילה הייתה איטית מדי, מסורבלת מדי, יקרה מדי וחשובה מדי כדי שתשלח למשימות אלה, ולכן הסיירת הרגילה הייתה הפריגטה. ההולנדים עשו שימוש רב בסיירות במאה ה-17, וציי בריטניה, צרפת וספרד החרו-החזיקו אחריהם בשנים שלאחר מכן.

במאה ה-18 היו הפריגטות הדגם העיקרי של סיירות. הפריגטה הייתה קטנה, מהירה, בעלת טווח ארוך, ובעלת חימוש קל יחסית (סיפון תותחים אחד, לעומת שניים ואפילו שלושה באוניות הקו). הפריגטה שימשה לסיור, תקשורת, ותקיפת אוניות סוחר של האויב. עם זאת, היו טיפוסים נוספים של אוניות שגם הן נקראו "סיירות", העיקרית שבהן הסלוּפּ (sloop).

סיירות משוריינות

ערך מורחב – סיירת משוריינת
ערך מורחב – סיירת מוגנת

במהלך המאה ה-19 החלו אוניות המלחמה לעבור להנעה בעזרת מנועי קיטור, והחלו בבניית אוניות משוריינות בברזל ופלדה. המושג "סיירת" החל לעבור גם לאוניות משוריינות. האוניות המשוריינות הראשונות (שנקראו אונייה מחופת שריון) הוגדרו כפריגטות, משום שהיה להן רק סיפון אחד של תותחים. הצרפתים בנו מספר אוניות משוריינות שנועדו לפעילות מעבר לים. במהלך העשור הבא של המאה השיקו ציים נוספים אוניות משוריינות מהירות, שנועדו לפעול באורח עצמאי, לסיור ולפשיטה. עם הזמן הוגדרו אוניות אלו כ"סיירות משוריינות", ואילו אוניות גדולות מהן החלו להיקרא "אוניות מערכה".

סיירות טורפדו

סיירת טורפדו הייתה טיפוס של סיירת קטנה יותר, לא משוריינת, שהופיעה בעשורים האחרונים של המאה ה-19. אוניות אלה היו מסוגלות להגיע למהירויות של כ-20 קשר, והיו חמושות בתותחים בקליבר קטן עד בינוני, ובנוסף בטורפדות. משימתן של אוניות אלו הייתה סיור ומשמר חופים, קישור בציים גדולים (העברת איתותי דגלים, ועוד), ותפקידים נוספים שיועדו לספינות קטנות יותר. אוניות אלו שימשו גם כאוניות פיקוד לשייטות של ספינות טורפדו. בתחילת המאה ה-20 הוחלף טיפוס זה של סיירות בדגמים מהירים יותר וטובים יותר לשיט באוקיינוס.

סיירת מערכה

ערך מורחב – סיירת מערכה

בתחילת המאה ה-20 הופיע סוג חדש של סיירת, סיירת מערכה. סיירת המערכה צמחה בצי הבריטי ומטרתה הייתה לשלב את מהירותה של הסיירת ויכולת התמרון שלה עם עוצמת האש של אוניית המערכה. ככלל, סיירות המערכה היו אוניות קלות משמעותית מאוניות המערכה, אך היו כבדות ומסורבלות יותר מאשר סיירות רגילות (אפילו הכבדות שבהן), כדי שיוכלו לעמוד במשקל ובעוצמה של תותחים כבדים. הרעיון בכללותו היה שאונייה מטיפוס זה תוכל להטביע כל כלי שיט אחר למעט אוניות מערכה, שמהן תוכל לנתק מגע במהירות.

לאחר קרב יוטלנד ביטלו הבריטים את רוב ההזמנות לבניית אוניות מסוג זה והעדיפות חזרה לאוניות המערכה. התקדמות הטכנולוגיה אפשרה לבנות אוניות מערכה שהצליחו לשלב מהירות גבוהה עם שריון מתאים וחימוש כבד, ובכך למעשה היו יכולות ליטול על עצמן את תפקידה של סיירת המערכה.

סיירת קלה

ערך מורחב – סיירת קלה

ככל שנכנסו סיירות המערכה לשירות, הסתבר שתפקידן ישאיר אותן בצמוד לצי העיקרי. לפיכך, נוצר הצורך בסיירת קלה. סיירות אלה שילבו שריון יחד עם מהירות, מהירותן הגיעה ל-29 קשר, ונועדו למשימות הקלאסיות של הסיירות: סיור, פשיטה, ליווי, וכיוצא בזה. בשנת 1909 נכנסו לשירות בצי הבריטי סיירות מסדרת טאון ואלו היו הסיירות הקלות הראשונות. סדרה נוספת של סיירות קלות, סדרת ארת'וסה נכנסה לשירות ב-1911.

סיירת כבדה

ערך מורחב – סיירת כבדה
ערך מורחב – אוניית מערכה זוטא

באמנת לונדון, שנחתמה ב-1930 ונועדה להוות המשך למהלך צמצום החימוש הימי, הוגדרו מחדש טיפוסי הסיירות. סיירת כבדה הוגדרה כנושאת תותחים כבדים יותר, עד קוטר 8 אינץ' (203 מ"מ) ובהדחק של 10,000 טון, לכל היותר. ככל שהתברר שהמלחמה בלתי נמנעת, החלו המדינות השונות לפרוש מהאמנה ולבנות כלי שיט בעלי הדחק רב יותר, ותותחים בעלי קוטר גדול יותר. יפן בנתה את סדרת הסיירות הכבדות מוגאמי, שהיו בעלי הדחק של למעלה מ-13,000 טון, ותותחים בקוטר 6.1 אינץ', שהוחלפו בתחילת המלחמה (כפי שתוכנן מראש) לתותחים בקוטר 8 אינץ'.

הצי הגרמני בנה את סדרת הסיירות הכבדות אדמירל היפר, שההדחק שלהן הגיע ל-18,000 טון, ונשאו תותחי 8 אינץ'. לאחר מכן נבנו שלוש סיירות כבדות, שנקראו בפי הגרמנים panzerschiffe, "אוניות משוריינות". אוניות אלה היו קטנות מאוניות מערכה ומסיירות מערכה, ולמעשה היו קרובות במידותיהן לסיירות כבדות, אך הייתה להן עוצמת אש גדולה בהרבה משלהן. בשל כך הגדירו אותן הבריטים כ"אוניית מערכה זוטא" (pocket battelship).

סיירות ייעודיות

יחד עם זאת, מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה שבה ירדו אוניות השטח מגדולתן. מטוסים וצוללות הוכיחו את יכולתם לפגוע קשות באוניות השטח, ודרך הפעולה הקלאסית, שבה הפליגו מספר מצומצם של אוניות למשימה עברה מן העולם; אוניות השטח החלו להפליג בציים גדולים, סביב נושאות מטוסים, והחלו להופיע טיפוסים ייעודיים של סיירות שנועדו להגנת נ"מ ולוחמה נגד צוללות. סיירות נגד צוללות (Anti-Submarine Cruiser) נועדו להילחם בצוללות האויב, וכמשחתות שנועדו לתפקיד זה, הן צוידו בפצצות עומק וטורפדו, וצוידו בסונאר ובמכשירי גילוי אחרים על מנת לאתר את האויב.

הסיירת אטלנטה, סיירת נ"מ בצי ארצות הברית

סיירות נ"מ הופיעו למעשה כבר בסוף שנות העשרים של המאה ה-20, כאשר הצי הבריטי הכשיר כמה סיירות קלות כדי שישמשו להגן על אוניות שטח גדולות יותר מפני התקפות אוויריות. ככל שגבר הכוח האווירי נשעו מאמצים רבים יותר לספק הגנה אווירית יעילה יותר. תחילה הותאמו סיירות רגילות, קלות וכבדות, לנשיאת נשק נ"מ נוסף, ואולם בהמשך המלחמה החלו להיבנות סיירות ייעודיות, שעיקר תפקידן היה הגנת נ"מ; מכיוון שחימושן העיקרי הוחלף לטובת נשק נ"מ, היה צורך בסיירות אחרות שיגנו עליהן מפני אוניות שטח של האויב.

לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר מלחמת העולם השנייה היו נושאות המטוסים והצוללות כלי השיט העיקריים בציי העולם הגדולים. בשל הכוח האווירי המכריע, שוב לא יכולה הייתה אונייה, או קבוצה קטנה של אוניות, לפעול באורח עצמאי. הציים הגדולים התארגנו בשייטות, שהיו מרוכזות סביב נושאת מטוסים, כאשר לאוניות המלוות תפקידים ייעודיים משלהן. אוניות המערכה, סיירות המערכה וגם רוב הסיירות חלפו מן העולם; תפקידן העיקרי של הסיירות שנותרו בשירות המשיך להיות הגנת נ"מ. בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להיכנס לשירות טילים, ואז החל חימושן של הסיירות להשתנות מתותחי נ"מ לטילי ים-אוויר. למעשה, רק ארצות הברית, רוסיה ופרו מפעילות כיום סיירות[2].

סיירת טילים

הסיירת הרוסית פרונזה, סיירת כבדה מסדרת קירוב

בצי הסובייטי המשיכו סיירות להיות האוניות המרכזיות שסביבן נבנו השייטות. בשנים שלאחר המלחמה היו אלו סיירות כבדות, נושאות תותחים בעלי קוטר גדול, ואולם במהלך שנות ה-50 הופיעו סיירות גדולות, נושאות מספר רב של טילי ים-ים וטילי נ"מ. הסיירות החדישות ביותר מדגם זה הן הסיירות מסדרת קירוב. סיירות אלה מונעות בהנעה גרעינית, ולהן הדחק של 28,000 טון כאשר הן טעונות במלואן. הן נושאות חימוש מגוון, הכולל טילי ים-ים, טורפדות המשוגרים ברקטה ובצינורות טורפדו רגילים, טילי נ"מ, פצצות עומק, ותותחי 130 מ"מ ו-30 מ"מ.

בצי ארצות הברית מהוות נושאות המטוסים את האוניות המרכזיות שסביבן מאורגנות השייטות. יחד עם זאת, בשנות ה-80 של המאה ה-20 נבנו בארצות הברית סיירות מסדרת טיקונדרוגה (Ticonderoga). אוניות אלו הוגדרו בתחילה כמשחתות, ואולם עם התקנת מערכת האגיס (AEGIS) המשוכללת באוניות אלו, השתנה מעמדן לסיירות. מערכות אלו משלבות מערכות ניהול אש, מכ"ם ומערכות מחשבים מתקדמות מאד, מסוגלות לזהות, לנתח ולהגיב לכל איום מתקרב לאונייה, כולל אוניות שטח אחרות, צוללות ומטוסים. המערכת יכולה להפעיל לא רק את חימושה של האונייה שבה היא מותקנת, אלא גם להעביר מידע ולקבל מידע מאוניות אחרות שסביבה. יכולת גבוהה זו מאפשרת לסיירות אלה להוות בעצמן את האונייה המרכזית שסביבה נבנית שייטת. בנוסף למערכת האגיס, נושאות סיירות אלה גם מערכות לשיגור טילים מונחים מדגם BGM-109 טומהוק, טילי נ"מ וטילי ים-ים, טילים נגד צוללות, טורפדות ותותחים בקוטר 127 מ"מ ו-20 מ"מ.

סיירת נושאת מטוסים

סיירת המסוקים הצרפתית ז'אן ד'ארק

סיירות נושאות מטוסים היו רעיון שנולד בשנות ה-30. הרעיון היה לשלב את יתרונותיה של נושאת המטוסים יחד יתרונות הסיירת. אוניות אלו חומשו בתותחים כבדים יחסית, טורפדות ומוקשים, ונשאו מספר מטוסי ים. התפתחותם המהירה של המטוסים בשנות ה-30 הפכה את התפיסה למיושנת.

לאחר מלחמת העולם השנייה נבנו נושאות מסוקים, שהוגדרו כסיירות מסוקים. דוגמה לאונייה כזו הן נושאות המטוסים הבריטיות מסדרת אינווינסיבל (Invincible), וכן סיירת המסוקים הצרפתית ז'אן ד'ארק. סיירת זו, שהושקה ב-1964, היא בעלת הדחק של 10,575 טון. היא יכולה לשאת עשרה מסוקים קלים או בינוניים. מעבר לכך, חמושה האונייה בטילי ים-ים ותותחי 100 מ"מ. כיום משמשת האונייה לאימונים ולהכשרת פרחי קצונה.

הערות שוליים

  1. ^ נושאת מטוסים אינה נלחמת בעזרת תותחיה, אלא משמשת פלטפורמה למטוסים.
  2. ^ פרו מפעילה סיירת אחת, Almirante Grau, שהיא הסיירת הקונבנציונלית הגדולה ביותר כיום. אונייה זו אמורה לצאת משירות בשנים הקרובות (2008 - 2010). הצי הצרפתי מפעיל סיירת נושאת מסוקים אחת, ראו בהמשך.