שווייץ במלחמות העולם
שווייץ במלחמות העולם שמרה על מדיניות "נייטרלית" ובדלנית, ונמנעה מלהשתתף בהן. במלחמת העולם הראשונה היא סבלה מקרע פנימי, עקב חלוקתה האתנו-לשונית של שווייץ (שווייץ היא מדינה תלת-לאומית: יש בה רוב גרמני, ומיעוט צרפתי ואיטלקי), אך עם זאת המלחמה היא שאפשרה את צמיחתה של תעשיית הבנקאות השווייצרית. משברי שנות ה-20 והשפל הגדול לא פסחו על שווייץ, המערכת הכלכלית שלה נפגעה קשות במהלך אותה התקופה וצמחו בה תנועות פאשיסטיות אם כי באופן נמוך יחסית. במלחמת העולם השנייה שמרה שווייץ על הנייטרליות שלה כמו בזו הראשונה. עם זאת, במהלך המלחמה מטוסי בעלות הברית חלפו פעמים רבות מעל שטחה האווירי של שווייץ, במטרה לתקוף בעומק השטח הגרמני, ולא פעם, פגעו בשוגג במטרות שווייצריות אזרחיות. באותה התקופה, קלטה שווייץ מאות אלפי פליטים מהמדינות הסובבות אותה, בשל היותה מדינה נייטרלית.
מלחמת העולם הראשונה
בשנים שטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ערכה שווייץ רפורמת בצבאה (ב-1907 וב-1911), ושיפרה את יכולותיו באופן משמעותי. ערב פרוץ המלחמה, כלל הצבא השווייצרי בין 200,000 ל-250,000 חיילים.[1] במהלך מלחמת העולם הראשונה כיבדו הצדדים הלוחמים את הנייטרליות של שווייץ. שווייץ פרסה את כוחותיה לאורך גבולותיה ובעיקר בגבול הצרפתי - בהרי היורה.[1] המלחמה יצרה קרע בשווייץ. בעוד שרוב דוברי הגרמנית העדיפו בדרך כלל את ניצחונן של מעצמות המרכז, האוכלוסייה דוברת הצרפתית והאיטלקית העדיפה את ניצחונם של מדינות ההסכמה. במהלך המלחמה הייתה שווייץ תחת מצור של מעצמות ההסכמה, ולכן סבלה מקשיים רבים. עם זאת, הודות לכך ששווייץ הייתה נייטרלית, המלחמה אפשרה את צמיחתה של תעשיית הבנקאות השווייצרית.[1]
לארגון הצלב האדום הבינלאומי שקבע את מקום מושבו בז'נבה, היה חלק חשוב בסיוע לנפגעי המלחמה. לאחר המלחמה, החליטה שווייץ לאחר קיום משאל עם על הצטרפות לחבר הלאומים. הצטרפות זו לארגון בינלאומי היוותה הפרה כביכול של הנייטרליות של שווייץ, ושווייץ התנתה את הצטרפותה בכך שלא תאלץ להצטרף לכל פעולה צבאית שייזום החבר.
בין שתי מלחמות העולם
משברי שנות ה-20 והשפל הגדול לא פסחו על שווייץ. המערכת הבנקאית נפגעה מהמשבר העולמי, ומאות אלפים איבדו את מקומות עבודתם. יומיים אחרי סוף המלחמה פרצה שביתה כללית, אך דוכאה בתקיפות על ידי הצבא. בהדרגה החלה שווייץ להיות מוקפת במדינות בעלות אידאולוגיה קיצונית, גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. מנהיג מקומי בשם וילהלם גוסטלוף אף הקים גרסה מקומית של המפלגה הנאצית, עד שנרצח על ידי היהודי דוד פרנקפורטר בשנת 1936.
לחצם של הנאצים על מערכת הבנקאות השווייצרית, כי תמסור להם מידע על נכסיהם של יהודים ושל שאר "אויבי המדינה" הביא לרפורמה בחוקי הבנקאות השווייצרית ב-1934. חוק הבנקאות שנחקק באותה השנה, כלל הוראות מפורשות בדבר הסודיות הבנקאית, שהעבירה עליהן נקבעה אף כעבירה פלילית. הדבר הביא לחיזוק מעמד הבנקים השווייצרים כמוסד שניתן לבטוח בו, אך היה גם הבסיס לטענות על העלמתם של נכסי קורבנות השואה, שעלו כנגד הבנקים השווייצרים, עשרות שנים לאחר המלחמה.
מלחמת העולם השנייה
שווייץ שמרה על ה"נייטרליות" (המדומה) שלה אף במהלך מלחמת העולם השנייה על אף שמצאה עצמה מוקפת מכל הכיוונים במדינות הציר והמדינות הכפופות להן, כאי של נייטרליות באירופה הכבושה. היא הצליחה לשמור על עצמאותה בשילוב של הרתעה צבאית, ויתורים כלכליים לגרמניה, היותה מקום נוח לניהול משא ומתן בין הצדדים ולפעולות ריגול למיניהן, והעובדה שהאירועים מעולם לא הפכו את כיבושה של שווייץ לעדיפות ראשונה במעלה לגרמניה הנאצית, שהחזיקה במגירותיה תוכניות פלישה מפורטות לשווייץ.[2]
פעילות צבאית בשטח האווירי של שווייץ
ערך מורחב – הפצצת שווייץ במלחמת העולם השנייה
בינואר 1944 הפילו מטוסי קרב שווייצריים מטוס קרב גרמני שחדר למרחב האווירי של שווייץ.[3] לקראת סוף המלחמה הפרו מטוסי בעלות הברית פעמים רבות את ריבונותה האווירית של שווייץ, על-מנת לתקוף ביתר יעילות את גרמניה מדרום; שווייץ נהגה להבליג על פעולות אלו.[4] תופעה זאת הגיעה לשיאה ב-1 באפריל 1944 - בתקרית אשר במהלכה הפציצו מטוסים אמריקניים בשוגג את העיר השווייצרית שפהאוזן (Schaffhausen) היושבת על גבול גרמניה. מההפצצה נהרגו 40 בני-אדם וכ-50 מבנים נהרסו.[4][5][6][7] לאחר אירוע חמור זה, הכריזה שווייץ על מדיניות של אפס סובלנות כלפי הפרת הריבונות שלה, בין אם מדובר במדינות הציר ובין אם מדובר בבעלות הברית.[8] למרות זאת, נמשכו אירועים מעין אלה עד סופה של המלחמה, בנסיבות דומות.[6][9] לאחר המלחמה לקחה ארצות הברית אחריות על האירועים, והביעה התנצלות רשמית על ההרוגים.
מסחר
הסחר השווייצרי נתקל בקשיים ומחסומים הן אצל בעלות הברית והן אצל מדינות הציר. שני הצדדים הפעילו לחץ גלוי על שווייץ שלא לסחור עם הצד השני. שיתוף הפעולה הכלכלי והענקת האשראי לגרמניה הנאצית השתנה על פי מידת האפשרות שזו תפלוש לשווייץ, והזמינות של שותפים אחרים לעסקאות הסחר. שווייץ, שהייתה מוקפת במדינות הציר, הייתה תלויה בייבוא לרכישת מוצרי מזון בסיסיים, ולכל תצרוכת הדלק שלה. התעשייה השווייצרית שהתמחתה בכלים מדויקים, לא נתקלה בחוסר דרישה לתוצרתה, והפרנק השווייצרי היה המטבע היחיד שהיה מקובל אצל שני הצדדים הלוחמים.[10] שני הצדדים מכרו כמויות גדולות של זהב לבנק הלאומי השווייצרי, בחלקו זהב שנגזל מקורבנות השואה.[11] ניתן לומר שלקשרי הסחר עם שווייץ הייתה תרומה שולית למאמץ המלחמתי הגרמני.[12]
פליטים בשווייץ
במהלך המלחמה קלטה שווייץ 300,000 פליטים,[13] מתוכם כ-104,000 חיילים מצבאות שונים שנכלאו על פי כל הכללים והחוקים משהגיעו לאדמת שווייץ. השאר היו אזרחים זרים שנכלאו או הוענקה להם זכות לשהייה זמנית על ידי רשויות הקנטונים, 60,000 מפליטים אלו נמלטו מרדיפות הנאצים, מתוכם 27,000 יהודים.[14] בין 10,000 ל-25,000 פליטים גורשו מאדמת שווייץ בחזרה למקומות מהם באו. כ-35,000 פליטים, מתוכם כ-70% יהודים, חויבו לעבוד במחנות עבודה תוך איום בגירוש אל ארצות מוצאם, והם הועסקו בעיקר בסלילת כבישים ודרכים צבאיות.[15] בשנות ה-90 החלו הבנקים השווייצרים, לאחר לחץ בינלאומי של מוסדות יהודים, לחשוף את חשבונות הבנק שניהלו אצלם קורבנות השואה. הדו"ח הסופי בעניין זה הוגש ב-2002.[16]
יחסם של השווייצרים לצדדים הלוחמים היה מורכב מיחס אידאולוגי לפי נטיית הלב, או מסימפתיה אתנית לעם שאת לשונו דברו. הממשלה מנעה בקנאות מכל אדם, מפלגה או פלג אתני לפעול באופן גלוי לטובת מי מהצדדים.
שווייץ והפליטים היהודים בתקופת השואה
מסתיו 1940 עד אפריל 1942 קיבלו 420 פליטים יהודים מקלט בשווייץ. בקיץ 1942 החלו יהודים לעבור את הגבול לשווייץ כל יום, בעיקר מצרפת, ממנה החלו גירושים. המשטרה השווייצרית החליטה לאסור את כניסת הפליטים היהודים. ב-13 באוגוסט 1942 הוצא צו שהורה למשטרת הגבולות לגרש כל פליט שינסה להיכנס לשווייץ באופן לא חוקי. יהודים עדיין לא נחשבו פליטים פוליטיים ולכן לא זכו למקלט בשווייץ.
החל מאבק ציבורי, בראשו עמדו ארגוני עזרה לפליטים, ארגוני כנסייה וחוגים סוציאליסטיים. הם ביקשו להכליל את היהודים בהגדרת "פליט פוליטי" ולעכב את הגרושים, לפחות עד שיתברר שאכן לא נשקפת סכנה למגורשים, כפי שטען היינריך רותמונד (גר'), מפקד משטרת הגבולות השווייצרית. בספטמבר 1942 הוערך כי 2,000 יהודים כבר גורשו. ב-22 בספטמבר 1942 התקיים בפרלמנט דיון ציבורי שהיווה את שיאו של המאבק הציבורי. שתי מפלגות האופוזיציה - המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הסוציאליסטית - מחו על המדיניות הקשוחה כלפי הפליטים ודחו את הטענה ש"הספינה מלאה". עקב הלחץ הציבורי צומצמו ממדיה של פקודת הגירוש. יהודים אמנם עדיין לא נכללו בהגדרת "פליטים פוליטיים" הזכאים למקלט, אבל הופסק גירושם של חולים, נשים בהריון, מבוגרים מעל גיל 65, ילדים מתחת גיל 16 והוריהם.
ב-1943 השתנתה המדיניות לגבי פרסום ידיעות על גורל היהודים. כמו כן חל שינוי בדעת הקהל בשווייץ. בפברואר 1943 הופיעה בעיתונים קריאה של קתולים פולנים בשווייץ נגד רצח היהודים. עוד הופיעו ידיעות כי גטאות פולין רוקנו מיושביהם וכן הערכה כי מתוך למעלה מ-2.8 מיליון יהודי פולין נותרו אולי 650,000. במחצית מרס 1943 הופיעה עדות של גרמני על מחנה ההשמדה בלז'ץ. בספטמבר 1943 פורסמה בעיתונות השווייצרית ידיעה של סוכנות ידיעות אמריקנית, לפיה ניתן להעריך, על סמך ניתוח של מקורות גרמניים רשמיים, כי 5 מיליון יהודים נרצחו באירופה.[17]
אך המדיניות הרשמית של שווייץ כלפי הפליטים היהודים לא השתנתה עד קיץ 1944. העיתונות המשיכה להתרכז באירועי המלחמה ולא בגורל היהודים. דעת הקהל המשיכה להתנדנד בין זעזוע וחרדה לבין אי אמון והתכחשות. הצנזורה המשיכה במדיניות של "נייטרליות", שסיננה והשמיטה ידיעות שנגעו לגורל היהודים. בינואר 1944 אסרה הממשלה על פרסום עדויות של רופאים שווייצרים שביקרו בחזית המזרחית כבר בסוף 1941 וב-1942 וחזו ביחס הגרמני לשבויים רוסיים וליהודים. סגלוביץ', ראש סוכנות הידיעות היהודית השווייצרית "יונה", הגדיר זאת לאחר המלחמה, ב-1955, כמדיניות השתקה מכוונת של הצנזורה בכל הנוגע לידיעות על רצח יהודים.[18]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Haesler Alfred A., The Lifeboat is Full: Switzerland and the refugees, 1933-1945, Funk and Wagnalls, New York, 1967
- Jean Ziegler, THE SWISS, THE GOLD, AND THE DEAD, translated from the German by John Brownjohn, Harcourt Brace, 1998
קישורים חיצוניים
- עדותה של מרים מנוילוביץ על חציית הגבול לשווייץ, תפיסתה על ידי שומרי הגבול השווייצריים וחקירתה, באתר יד ושם
- על עבודת ההצלה בשווייץ, שערים, 14 ביוני 1945
- על הצלת יהודים בשווייץ במגזין יד ושם (ע' 16)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 World War I-Preparation, באתר המילון ההיסטורי של שווייץ, בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית .
- ^ Let's Swallow Switzerland by Klaus Urner (Lexington Books, 2002).
- ^ מטוסי־הרב שווייצריים הפילו מטוס גרמני, המשקיף, 3 בינואר 1944
- ^ 4.0 4.1 The Diplomacy of Apology: U.S. Bombings of Switzerland during World War II
- ^ Schaffhausen im Zweiten Weltkrieg
- ^ 6.0 6.1 US-Bomben auf Schweizer Kantone
- ^ Military Agency Records
- ^ Regan, Geoffrey. Blue on Blue - A History of Friendly Fire. Avin Books, New York, 1995.
- ^ Halbrook, Stephen (2003). Target Switzerland: Swiss Armed Neutrality in World War II. Da Capo Press. p. 224. מסת"ב 0306813254.
- ^ The Bergier Commission Final Report, page 23 http://www.uek.ch/en/
- ^ The Bergier Commission Final Report, page 249 http://www.uek.ch/en/
- ^ The Bergier Commission Final Report, page 518 http://www.uek.ch/en/
- ^ Asylum, באתר המילון ההיסטורי של שווייץ, בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית .
- ^ The Bergier Commission Final Report, page 117 http://www.uek.ch/en/
- ^ שמעון ארלנגר, סדר לעומת חינוך: מחנות העבודה השווייצריים לפליטים ולמהגרים, בתוך יד ושם: קובץ מחקרים ל"א (2003), עע' 135-156
- ^ Independent Commission of Experts Switzerland – Second World War ICE
- ^ Bauer Yehuda, American Jewry and the Holocaust, pp. 228-229
- ^ אדלר רעיה, "סוכנות הידיעות 'יונה' – מאבק וחדשות" (על סוכנות ידיעות יהודית בשווייץ בתקופת השואה), בתוך קשר 3 (מאי 1988), אונ' ת"א, התוכנית ללימודי עיתונאות, ע' 57-68
33243839שווייץ במלחמות העולם