מרוקו במלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה, מרוקו, שהייתה באותה עת פרוטקטורט של צרפת, נשלטה על ידי צרפת של וישי בין 1940–1942, אחרי כיבוש צרפת עצמה בידי גרמניה הנאצית. אחרי מבצע לפיד, בו השתלטו בעלות הברית על צפון אפריקה, שבה מרוקו להיות תחת שליטת בעלות הברית והשתתפה במבצעים שונים נגד גרמניה.
רקע
צפון מרוקו
במהלך המלחמה, צפון מרוקו נשלטה בידי ספרד, באמצעות משטר בובות שראשו היה המשנה למלך. בדומה ליתר ספרד, גם צפון מרוקו נותרה נייטרלית במלחמת העולם השנייה[1].
דרום מרוקו
ביוני 1940 נכנעה צרפת לגרמניה וחולקה לשני אזורים: בצפון, כולל פריז, כיבוש גרמני ישיר[2], ובדרום הוקמה צרפת של וישי, ממשלת בובות. בידי ממשלת וישי הופקדו המושבות של צרפת.
בדרום מרוקו נותר השלטון בידי אנשי וישי. עובדה זו גרמה לאכיפת הגבלות קשות נגד היהודים, בהתאם לחוק מעמד היהודים שהתקבל בצרפת.
אחרי נחיתת בעלות הברית בנובמבר 1942, נותר השלטון הקולוניאלי על כנו, אולם הוא עבר לתמוך בצרפת החופשית. בינואר 1943 נערכה בדרום מרוקו גם ועידת קזבלנקה, במסגרתה נפגשו וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט. לאחר הכיבוש בידי בעלות הברית, עשו התנועות הבדלניות במרוקו מאמץ לצבור כוח, תוך שהן נתקלות בהתנגדות מצד כוחות צרפת. במהלך תקופה זו, גויסו מקומיים רבים למלחמה לצד בעלות הברית, כחלק מצבא צרפת[3].
החיים במהלך מלחמת העולם השנייה
העבדות התקיימה במרוקו גם במהלך היותה מדינת חסות של צרפת, ומרוקאים עשירים רבים החזיקו בעבדים, לרבות משפחת המלוכה[4]. ערי העוני המשיכו לגדול בקרבת הערים הגדולות[5]. פליטים אירופאים רבים שהגיעו למרוקו נתקלו בעוני קשה, ורבים מהם בתנאים גרועים[6]. במערכת החינוך, היו מוסדות נפרדים ללימוד צרפתים ומרוקאים[7]. כ-90% מאוכלוסיית מרוקו הייתה אנאלפביתית במהלך מלחמת העולם השנייה[8].
אנטישמיות
לפני מלחמת העולם השנייה, היהודים במרוקו חיו בעוני. רובם התגוררו ברבעים נפרדים שנקראו מלאח, והיו בעלי מעמד חברתי נמוך, כאשר בין 1939–1940 לא הותר להם להצטרף לכוחות הלוחמים, אלא לעבוד רק בתעשיית המלחמה, בהוראת שארל נוגס, ששימש כמושל מרוקו. ב-1940, אחרי כינון שלטון וישי, נאסר על היהודים לעבוד כרופאים, מורים או עורכי דין. כמו כן היהודים שהתגוררו מחוץ לרובע היהודי נדרשו לעבור להתגורר במלאח. כמו כן, הופצה תעמולה נגד היהודים במטרה לעודד החרמה שלהם, ופמפלטים הוצמדו לכניסות לחנויות בבעלות יהודים. כ-7,700 יהודים שניסו לברוח לארצות הברית או לארץ ישראל, נתפסו והושמו במחנות ריכוז, וחלקם הועברו למחנות עבודה.
אחרי שחרור מרוקו בידי בעלות הברית, התעוררה התקווה שחוקי וישי יבוטלו, אולם גנרל שארל נוגס עודד את בעלות הברית להמשיך את חוקי וישי במרוקו.
תנועות בדלניות
התנועות הבדלניות במרוקו צברו תאוצה במהלך המלחמה[3]. הלאומנים במרוקו הקימו את "מפלגת הרפורמה הלאומית" ו"תנועת האחדות המרוקאית", שהתאחדו במהלך המלחמה והפיצו תעמולה פאשיסטית[3]. נחיתת בעלות הברית ב-1942 עודדה את הלאומנים שקיוו שהן יסייעו לעצמאות מרוקו. לאחר שנמצא שהלאומנים קיבלו מכתבים מאברהים אל ווזאני, לאומן במרוקו הספרדית שתמך במדינות הציר, דחו בעלות הברית את עצמאות מרוקו ושמרו על שלטון צרפת[3]. ב-11 בינואר 1944, קבוצת בדלנים יצרה הכרזת עצמאות למרוקו אותה הציגה בפני תושבים צרפתים. ב-18 בינואר הסכים גם הסולטאן מוחמד החמישי לדרישות הבדלנים לעצמאות. הרשויות הצרפתיות פעלו נגד מנסחי המסמך, ועצרו רבים, אולם פעולתם זו עוררה את התמיכה המרוקאית בעצמאות. מאחורי הקלעים, הבריטים מימנו פעילויות בדלניות רבות בדרום ובצפון מרוקו, בניסיון למנוע את השתלטות גרמניה על המדינה, אולם עצרו את המשך התמיכה מ-1944[9].
חיילים מרוקאים בשירות צרפת
ערך מורחב – גומיה (צבא צרפת)
הגומיה היו מקומיים מרוקאים ששירתו כחיילים בצבא צרפת, ובהתאם, נלחמו בתחילה למען ממשלת וישי[10], ובהמשך למען צרפת החופשית. 53% מחיילי צבא צרפת שהגיעו מהמושבות היו מרוקאים וצפון-אפריקאים. לאחר נחיתת בעלות הברית, נעזרו האמריקאים ביכולות הטיפוס שלהם.
הגומיה לחמו נגד כוחות גרמניה בתוניסיה והצליחו לחלץ 10,000 שבויי מלחמה. בהמשך הם השתתפו גם בפלישה לסיציליה ולקורסיקה. הנסיגה הגרמנית מקורסיקה אפשרה שימוש בשדות התעופה באי לצורך הפצצות באיטליה ובצרפת. חיילים מרוקאים כבשו גם את האי אלבה ששימש את הגרמנים כבסיס אווירי וימי. בנוסף, הלחימה שלהם בהרי אורנצ'י סייעה לבעלות הברית לשבור את קו היטלר, ובהמשך ההשתלטות על כביש מספר 6 באיטליה תרמה לכיבוש רומא. ביולי המשיכו וכבשו את סיינה מידי הגרמנים. 10,000 חיילים מרוקאים וצפון אפריקאים הצליחו לשחרר את מרסיי באוגוסט 1944.
לאחר שהצליחו לדחוק את הגרמנים בקרב מונטה קאסינו, קיבלו החיילים 50 שעות פעילות חופשית, ללא ענישה על פשעים שיבצעו[11]. בזמן זה הם פגעו בנשים, בזזו ורצחו רבים במה שמכונה באיטליה "מרוקינאטה"(אנ').
תעמולה
הגרמנים, הבריטים והצרפתים הפעילו תעמולה במרוקו לאורך המלחמה[12]. החל מ-1939, באמצעות שידורי רדיו מברלין ומשטוטגרט, החלה גרמניה הנאצית לשדר תעמולה במרוקו. תעמולה זו שמה דגש על הברית בין גרמניה למוסלמים, וכללה תכנים אנטישמיים רבים. מ-1943, ה"לשכה המרוקאית לערביי המגרב" החלה להפיץ את העיתון "אל מגרב אל ערבי", כדי להפיץ תעמולה נאצית.
מהצד הבריטי, ה-BBC החל לשדר חדשות מלחמה במרוקו ב-1939, תוך נקיטת עמדה פרו–בריטית. השידורים מלונדון עשו מאמץ להציג את בריטניה ככזו שמחפשת את תמיכת האוכלוסייה המרוקאית. ב-1942, החלו השידורים הבריטיים לכלול דיאלקטים מרוקאים.
גם צרפת השתמשה בתעמולה, בעיקר בקרב החיילים בני האוכלוסייה המקומית. עיתונים שונים ניסו לטפח איזושהי תחושה לאומית בקרב החיילים המרוקאים, והם הציגו תמונות רבות כדי לשמור על נגישות למי שלא ידעו קרוא וכתוב.
אירועים צבאיים
מבצע לפיד
- ערך מורחב – מבצע לפיד
כ-90 אלף חיילי בעלות הברית שהפליגו מנמלים בווירג'יניה ובבריטניה[13], נחתו אמפיבית במרוקו ובאלג'יריה ב-8 בנובמבר 1942. מטרת הנחיתה הייתה לאלץ את כוחות וישי לשתף פעולה עם בעלות הברית, תוך מתן האפשרות לנוע בחופשיות בצפון אפריקה.
הסולטאן מוחמד החמישי קיבל את כוחות בעלות הברית, ורבים מהחיילים הצרפתים ערקו כדי להצטרף לשורות הנוחתים. למרות התנגדות חלקית של וישי, כוחות בעלות הברית השתלטו על קזבלנקה ואספי עד 11 בנובמבר, אז נחתמה הפסקת אש. ההסכם קבע שכוחות וישי יילחמו לצד בעלות הברית, לפי ההסכם החל מ-13 בנובמבר. הכניעה הצרפתית גרמה לגרמניה להשתלט על שארית צרפת ולשלוח כוחות להילחם בבעלות הברית בצפון אפריקה.
יחידות רפואה היו בכמות דלה מאוד ערב הנחיתה. רק 20 אמבולנסים היו כשירים לשימוש ובפעולות כירורגיות באותו הלילה היו רק שלוש מנורות להדלקה. האמריקאים הצליחו לרכוש מקרר אחד מסוחר מרוקאי כדי לקרר את האספקה. מכיוון שהיו כשלים גם בתובלה, לקח זמן רב בין יציאת האספקה ועד ההגעה לכוחות בחזית. עובדות אלו גרמו לאמריקאים להפיק לקחים ובפלישה לאיטליה הם חילקו בצבא הצרפתי ובחיילים המרוקאים קציני רפואה עם תיק עזרה ראשונה, כדי לאפשר טיפול ראשוני גם במקרה של עיכוב האספקה.
האמריקאים הקימו גם בתי חולים שדה, שנחתו עם הכוחות במרוקו, ושהו 18 מייל מאחורי החזית, כדי לספק טיפול רפואי לחיילים פצועים.
ועידת קזבלנקה
- ערך מורחב – ועידת קזבלנקה
בינואר 1943 נפגשו בקזבלנקה וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, ופרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארצות הברית, בוועידה שנשמרה בחשאי, כדי לדון במטרות המלחמה[14]. בוועידה אומצה המדיניות של חתירה לכניעת גרמניה ללא תנאי[15].
לפי רוזוולט, מטרת החלטה זו הייתה "להרוס את הפילוסופיות באותן מדינות שמבוססות על כיבוש והכנעה של עמים אחרים".
במהלך הוועידה נפגש רוזוולט גם עם הסולטאן מוחמד החמישי, והפציר בו לפעול כדי לקדם עצמאות למרוקו מצרפת ומספרד[16].
מוחמד החמישי
- ערך מורחב – מוחמד החמישי, מלך מרוקו
הסולטאן מוחמד החמישי שלט במרוקו במהלך המלחמה[17]. הוא נבחר לשלוט על ידי הצרפתים שהאמינו שהוא השליט הנוח ביותר מבין כל אחיו.
תחת שלטון וישי, למוחמד החמישי היו סמכויות מצומצמות ביותר בקשר לחוקי האפליה של צרפת, אולם הוא הביע את מורת רוחו מהם בשיחות עם פקידים צרפתים. עם זאת, הוא כן הצליח למנוע את השימוש בטלאי לסימון היהודים, וכן התעקש שהחוקים יחולו רק על מי שהזדהו כיהודים בדתם, בניגוד להגדרה הגזעית של גרמניה הנאצית[18]. כמו כן, הוא הזמין יהודים לסעודה שערך ב-1941, מבלי לבקש אישור מצרפת.
אחרי נחיתת בעלות הברית, הנשיא רוזוולט כתב למוחמד החמישי כי לדעתו בעלות הברית צריכות להיות כפופות בחסד למרוקו[19]. במכתב כתב:
”הגעתם של הכוחות האמריקאים לארצכם בשיתוף פעולה עם כוחות המעצמה המגנה היא רק אות לכוונה האמריקאית לסייע בהגנה על ריבונותכם ובהגנה על ארצכם מפני אויב משותף שכוחו יושמד.”
אחרי המלחמה
ארצות הברית ומדינות אחרות הוסיפו להתערב בענייני הפנים של מרוקו גם אחרי המלחמה, והמדינה צפתה בניצול המשאבים שלה במהלך המלחמה הקרה. בשנת 1951, כבר היו במרוקו חמישה בסיסי חיל אוויר אמריקאים. ב-1953 גורש הסולטאן מוחמד החמישי לגלות בקרואטיה ולאחר מכן במדגסקר, אחרי שסירב לאכוף מספר חוקים צרפתיים[20]. שנתיים אחר כך הותר לו לחזור בשל האלימות שהתפרצה בזמן גלותו.
ב-2 במרץ 1956, נחתם הסכם חדש בין צרפת למרוקו וביטל את הסכם פאס שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית[21], וב-7 באפריל קיבלה עצמאות מלאה אחרי שצרפת עזבה את האזור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Morocco - The Spanish Zone". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2018-09-25.
- ^ Michalczyk, John J., ed. (2018). Nazi law : from Nuremberg to Nuremberg. ISBN 9781350007239. OCLC 1024108321.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Cline, Walter B. (1947). "Nationalism in Morocco". Middle East Journal. 1 (1): 18–28. JSTOR 4321825.
- ^ Goodman, R. D. (2013-08-21). "Expediency, Ambivalence, and Inaction: The French Protectorate and Domestic Slavery in Morocco, 1912-1956". Journal of Social History. 47 (1): 101–131. doi:10.1093/jsh/sht053. ISSN 0022-4529.
- ^ "Morocco - Settlement patterns". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2018-10-04.
- ^ Hindley, Meredith (2017). Destination Casablanca : exile, espionage, and the battle for North Africa in World War II. ISBN 9781610394055. OCLC 999401044.
- ^ Segalla, Spencer D. (2006). "French colonial education and elite Moroccan Muslim resistance, from the treaty of fes to the Berber Dahir". The Journal of North African Studies. 11 (1): 85–106. doi:10.1080/13629380500409925. ISSN 1362-9387. S2CID 55247526.
- ^ Kenbib, Mohammed (2014-08-08). "Moroccan Jews and the Vichy regime, 1940–42". The Journal of North African Studies (באנגלית). 19 (4): 540–553. doi:10.1080/13629387.2014.950523. ISSN 1362-9387. S2CID 144757688.
- ^ Roslington, James (2014-08-08). "'England is fighting us everywhere': geopolitics and conspiracy thinking in wartime Morocco". The Journal of North African Studies (באנגלית). 19 (4): 501–517. doi:10.1080/13629387.2014.945715. ISSN 1362-9387. S2CID 145067317.
- ^ Maghraoui, Driss (2014-08-08). "The goumiers in the Second World War: history and colonial representation". The Journal of North African Studies (באנגלית). 19 (4): 571–586. doi:10.1080/13629387.2014.948309. ISSN 1362-9387. S2CID 144080194.
- ^ "Le marocchinate: Ciociaria, maggio 1944, gli stupri di gruppo come premio alle truppe coloniali francesi". Gli scrittori della porta accanto - Non solo libri. נבדק ב-2018-10-31.
- ^ Byfield, Judith A.; Brown, Carolyn A.; Parsons, Timothy; Sikainga, Ahmad Alawad (2015-04-20). Africa and World War II. New York. ISBN 9781107053205. OCLC 884305076.
- ^ "Remembering Operation Torch: Allied Forces Land in North Africa during World War II American Battle Monuments Commission". www.abmc.gov (באנגלית). נבדק ב-2018-10-31.
- ^ Farrell, Brian P. (1993). "Symbol of Paradox: The Casablanca Conference, 1943". Canadian Journal of History. 28 (1): 21–40. doi:10.3138/cjh.28.1.21. ISSN 0008-4107.
- ^ "Milestones: 1937–1945 - Office of the Historian". history.state.gov (באנגלית). נבדק ב-2018-11-01.
- ^ Rivlin, Benjamin (1982). "The United States and Moroccan International Status, 1943-1956: A Contributory Factor in Morocco's Reassertion of Independence from France". The International Journal of African Historical Studies. 15 (1): 64–82. doi:10.2307/218449. JSTOR 218449.
- ^ Hurowitz, Richard. "You must remember this: Sultan Mohammed V protected the Jews of Casablanca". Los Angeles Times. נבדק ב-2018-10-31.
- ^ Afridi, Mehnaz M. (2014-08-04). "The Role of Muslims and the Holocaust". Oxford Handbooks Online (באנגלית). doi:10.1093/oxfordhb/9780199935420.013.005. ISBN 978-0-19-993542-0.
- ^ "LETTER TO YOUR MAJESTY: FROM FRANKLIN D. ROOSEVELT CIA FOIA (foia.cia.gov)". www.cia.gov (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-23 בינואר 2017. נבדק ב-2018-10-31.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Muḥammad V sultan of Morocco". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2018-11-04.
- ^ Correspondent, From our own (1956-03-03). "An Independent Morocco". the Guardian (באנגלית). נבדק ב-2018-11-05.
