אתיופיה הכבושה
תקופת הכיבוש היא תקופה בהיסטוריה האתיופית שבה האימפריה האתיופית נכבשה על ידי איטליה במהלך מלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, הייתה תחת שלטון איטלקי, וקיסר אתיופיה היילה סלאסי נמצא בגלות. תקופה זו של השלטון האיטלקי נמשכה חמש שנים בדיוק, מאז כניסת הכוחות האיטלקים לבירת אתיופיה אדיס אבבה ב-5 במאי 1936, עד תבוסת איטליה במהלך מלחמת השחרור האתיופית שהייתה חלק ממלחמת העולם השנייה; התאריך הרשמי לסיום הכיבוש הוא כאשר הקיסר הגולה היילה סלאסי נכנס לבירה אדיס אבבה יחד עם צבא האימפריה הבריטית וכוח גדעון הקיסרי ב-5 במאי 1941.
לאחר הכיבוש הבריטי הפכה אתיופיה למדינת חסות בריטית, ולאחר מאבק דיפלומטי מתמשך עם בריטניה על חידוש הריבונות האתיופית, שני הצדדים חתמו על הסכם הריבונות האתיופית ב-1942, ובכך קיבלה אתיופיה את ריבונותה בחזרה.
האימפריה האתיופית: השכחת המושג
ערך מורחב – מזרח אפריקה האיטלקית
רקע: הפלישה האיטלקית
- ערכים מורחבים – מנליק השני ואיטליה · הפלישה האיטלקית
| מושל | שלטון | ||
|---|---|---|---|
| פייטרו באדוליו | |||
| רודולפו גרציאני | |||
| הנסיך אמדאו הדוכס השלישי מאאוסטה | |||
| פייטרו גאזרה | |||
| גוליילמו נאסי | 6 ביולי 1941 - 27 בנובמבר 1941 | ||
לאיטליה היו שאיפות לכבוש את אתיופיה כבר קודם לכן, וב-1896 פלשה לאתיופיה ונחלה הפסד צורב לאתיופים במלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה, הפסד שגרם למשבר בממשלת איטליה. בתקופת מוסוליני פלישה איטלקית נוספת לאתיופיה הייתה מימוש המדיניות האימפריאליסטית הפשיסטית, ולוותה במעשי זוועה ופשעי מלחמה כגון שימוש בנשק כימי ומעשי טבח באוכלוסייה האזרחית. מוסוליני חשק זה מכבר במדינה העצמאית ששכנה בין שתי המושבות האיטלקיות סומלילנד האיטלקית ואריתריאה. הוא ניצל שעת כושר בינלאומית, בה צרפת הייתה זקוקה לתמיכתו, ובה חבר הלאומים נחשף בחולשתו, ובאוקטובר 1935 הורה על פלישה לאתיופיה, לאחר שתקרית גבול בדצמבר 1934 הביאה למתיחות בין הצדדים, וכל ניסיונות הפיוס נכשלו.
הכוחות האיטלקים באתיופיה היו בתחילה בפיקודו של המרשל אמיליו דה בונו, ומדצמבר 1935 בפיקודו של פייטרו באדוליו והשתמשו במגוון כלי נשק, פצצות ורימונים הטעונים בגז חרדל, הן נגד האוכלוסייה האזרחית והן כנגד הלוחמים מולם. על אף שניסו להסתיר עובדה זו, היא נחשפה על ידי עיתונאים, משקיפים זרים, ואנשי הצלב האדום. בתגובה לכך הפגיזו האיטלקים "בטעות" 19 פעמים מחנות של הצלב האדום באזור הלחימה. במאי 1936 נכבשה אדיס אבבה והקיסר היילה סלאסי נמלט לגלות בירושלים ומשם לבריטניה. מוסוליני הכריז על מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי כ"קיסר אתיופיה". שטחי אריתריאה, סומלילנד האיטלקית ואתיופיה אוחדו לטריטוריה אחת בשם "מזרח אפריקה האיטלקית".
מוסוליני: הרס המורשת האתיופית
- ערכים מורחבים – האימפריה האתיופית · תרבות אתיופית
מוסוליני שרצה לנקום את חרפת אדווה ולמחוק את הזכר לאימפריה האתיופית החל לסלק את כל הסמלים ההיסטוריים של אתיופיה. הוא דרש להוריד את הפסל של מנליק השני ופסל של גור אריה יהודה. האיטלקים בזזו אוצרות אתיופים כגון כתרים רבים שנשלחו לאיטליה והוצגו במוזיאונים, בהם היה אובליסק אקסום סמל ממלכת אקסום האתיופית שהוחזר לאתיופיה רק ב-2004. הראשונים שסבלו מהרס המורשת האתיופית היו האמהרים שדגלו באידאולוגית האימפריה האתיופית והיו הקבוצה המרדנית ביותר ולכן האיטלקים עודד שימוש בכתב לטיני וערבי לשפות השונות באתיופיה ועודדו את דת האסלאם על חשבון התרבות הנוצרית האמהרית, המעמד של השפה האמהרית כשפה המדינה הרשמית ירד לטובת שפת האורומו והקאפית שנלמדו בבתי הספר באופן רשמי.
החלוקה המנהלית: ביטול אתיופיה
- ערכים מורחבים – מחוזות מזרח אפריקה האיטלקית · האימפריה הרומית החדשה
חמישה ימים לאחר הכיבוש האיטלקי של אדיס אבבה ב-5 במאי 1936, פורסם צו שגרם למעשה לפירוק סופי של אתיופיה כיחידה מדינית אחת, אשר עברה לריבונות מלאה של ממלכת איטליה. האיטלקים החלו לבתר את אתיופיה למספר מחוזות על פי מוצא אתני, לרוב כמעין זכות להגדרה עצמית. כל אחד מהמחוזות היה בעל מושל, המחוזות היו מחולקים לנציבויות. מוסוליני יצר חוק יסוד כמעיין צ'רטר או חוקה לאתיופיה הכבושה ביוני 1936 שחילק את מזרח אפריקה האיטלקית לשישה מחוזות:
_he.svg)
- מחוז אמהרה נוצר מאיחוד מחוזות באגמדיר, וואלו, גוג'אם וצפון שאווה. עיר בירה: גונדר.
- מחוז אריתריאה שאוחדה יחד עם מחוז תיגראי האתיופי. עיר בירה: אסמרה
- מחוז הרר כוללת את כל השטח שמסביב לעיר. עיר בירה: הרר.
- גאלה וסידאמו נוצרה מאיחוד שטחי ארץ גאלה יחד עם קאפה שבדום מערב אתיופיה. עיר בירה: ג'ימה.
- מחוז שאווה נוצרה משטחי ממלכת שאווה. עיר בירה: אדיס אבבה
- מחוז סומליה נוצרה מאיחוד סומלילנד האיטלקית ואוגדן. עיר בירה: מוגדישו.
הכיבוש: התוכניות הפשיסטיות
מקום בשמש: תוכנית ההגירה
התוכנית האיטלקית שנקראה "מקום בשמש" החלה לפעול. תוכנית גדולה זו של מוסוליני כללה בינוי רב באתיופיה למען אוכלוסייה איטלקית עתידית, השאיפה של מוסוליני הייתה ליישב כעשרה מיליון איטלקים באתיופיה משום שבאיטליה ישנה 'אוכלוסיית עודף'. תוכניות התנחלות היו בעיקר במרכז אתיופיה ומערבה, אך תוכניות אלו הוכיחו כישלון עגום. השירותים הסוציאלים ושרותי הרווחה כוונו בעיקר לאוכלוסייה האיטלקית. מספר בתי חולים חדשים נבנו, בעיקר לאירופים. איטליה שהצטרכה להצדיק את הפלישה שלה לאתיופיה לעולם החלה בתוכניות גדולות של פיתוח. היה קושי עצום בתוכניות בגלל המאבקים מול הפטריוטים האתיופים, אך מוסוליני היה מוכן להשקיע אמצעים חדשים ורבים שיצדיקו את הפלישה לאתיופיה. התחלת הפיתוח הייתה בתשתיות כגון כבישים ורכבות. ב-1936 כ-60,000 פועלים איטלקיים עבדו בפיתוח התשתיות והדרכים, וב-1939 מספרם פחת ל-12,000 פועלים איטלקים עם עוד כ-52,000 בני המקום. רשת הדרכים הקדם מלחמתית האתיופית הייתה בעיקר באזור אדיס אבבה, האיטלקים הרחיבו את הרשת לנמלי הים שבשליטתם - מאסאווה, אסאב ומוגדישו.
האיטלקים: היחס לנכבשים
- ערך מורחב – חוקי הגזע באיטליה
הפאשיזם האיטלקי היה בעל עניין קטן בגזע עד הכיבוש של אדיס אבבה, אך לאחר מכן העיתונות האיטלקית החלה להקדיש תשומת לב ניכרת לעניין. באחד מהעיתונים האיטלקים ב-21 במאי 1936 הוכרז ש"האימפריה הפאשיסטית לא תהיה אימפריה מעורבת"[1]. עיתונאים רבים טענו שיהיה קשה להפריד בין אוכלוסיית הילידים לבין המתנחלים האירופאים. בחודשים הבאים נעשו אמצעי התקשורת באיטליה יותר ויותר גזענים ודרשו הפרדת גזע ובכך למנוע הידרדרות הגזע האיטלקי. בעקבות אימרות אלו באיטליה החלו לחקוק סדרה של חוקים להפרדת הגזעים. הראשון, שנחתם על ידי המלך האיטלקי, ויטוריו אמנואלה השלישי, ב-19 באפריל 1937, אסר על נישואים בין איטלקים והילידים. מספר פקודות המקיימות הפרדה גזעית ברמה עירונית הוצאו כגון הפרדה בתחבורה ציבורית, בבתי הספר ובבתי החולים. האידאולוגיה הגזענית של גרמניה הנאצית השפיעה על איטליה ובסתיו 1938 נוסד מגזין נוער גזעני שנקרא "ההגנה על הגזע"[2]. ב-5 בספטמבר הוצא צו מלכותי אנטישמי, שמנע נישואים בין ארים איטלקיים ליהודים. בהמשך נחקקו ב-29 ביוני מספר סנקציות על אנשים שיערבבו את דמם האיטלקי עם ילידי מזרח אפריקה. גברים איטלקיים, שהגיעו לאפריקה ללא נשים ונישאו לבנות המקום גורשו ונענשו על עבירה זו. למרות היחס הגזעני אתיופים רבים שירתו בצבא הקולוניאלי, ולמדו את השפה והתרבות האיטלקית.
חוקי הגזע: היהודים
- ערכים מורחבים – השואה · התוכנית להשמדת יהדות אתיופיה
בניסיונות השונים של מוסוליני למצוא הסכם עם בריטניה על מנת שתכיר במזרח אפריקה האיטלקית הוא הציע לפתור את "הבעיה היהודית" באירופה ובארץ ישראל והציע ליישב את היהודים בצפון-מערב אתיופיה במחוזות גוג'אם ובאגמדיר יחד עם "אתיופים עובדי הדת הישראלית" (ביתא ישראל) שחיים באזור כבר אלפי שנים, ובכך המדינה היהודית המוצעת תהיה מאוחדת פדרלית עם האימפריה האיטלקית. תוכנית זו של מוסוליני לא התממשה[3].
המקורות המשמעותיים ביותר לעניין קורות יהודי אתיופיה בתקופת הכיבוש האיטלקי הם דו"ח שחיבר עו"ד קרלו אלברטו ויטרבו וכן מכתביו של מנהל בית הספר היהודי תאמרת עמנואל[4].
נוכח מקורות אלו, ובהתבסס על מאמרים שנכתבו בנושא, עולה כי הממשל האיטלקי לא גילה יחס עוין, יוצא דופן, כלפי יהודי אתיופיה כולל יהודי אריתריאה, במהלך הכיבוש הקולוניאלי[5].
עם זאת, רבים מהם הצטרפו לכוח גדעון - הכוח הקיסרי ולתנועת הפטריוטים האתיופית. חוקי הגזע שפורסמו באיטליה כוונו כנגד כל המיעוטים באתיופיה. בשנת 1937 נהרגו בעיר בשם "מרווה" כ־33 יהודים, יחד עם כ־130 אתיופים שאינם יהודים, בתור עונש על הסכמות שבין המקומיים לבין מורד אתיופי[4].
לא נמצאו ראיות התומכות בטענות לפיהן הגיעו פקודות מרומא להוציא לפועל את התוכנית להשמדת יהודי אתיופיה אולם כן נמצאו ראיות לתעמולה אנטישמית שכוונה נגד היהודים באתיופיה[6], או כי חוסלו כ-44 ממנהיגי יהדות אתיופיה, שהואשמו בבגידה והמרדה.
האתיופים: ההתנגדות הפטריוטית
הפטריוטים: ההתנגדות המוקדמת
חרף ההתמוטטות הצבאית של אתיופיה ב-1935 התנגדות פטריוטית המשיכה במהלך תקופת הכיבוש. פטריוטים אתיופים רבים המשיכו את המאבק כנגד האיטלקים. הראשון היה ליג' היילה מארים מאמו מהעיר דברה ברהן[7]. היילה החל להילחם כנגד האיטלקים יום לפני שהגיעו לאדיס אבבה ב-4 במאי 1936 הפעולה הזו נתנה לו את הכינוי ארבגנה הראשון[8]. בניסיון למעוך את ההתנגדות הזאת רודולפו גרציאני, שזה עתה מונה למושל הכללי של מזרח אפריקה האיטלקית הסכים עם מוסוליני שכל מתנגד יוצא להורג מידית ללא שום היסוס. האתיופים שלא נרתעו מהצו המשיכו להילחם ובחורף 1936 כמה פטריוטים אתיופים הכינו תוכנית לשחרור אדיס אבבה. ב-28 ביולי אותה שנה, תחת הדאג'זמץ אבררה קאסה, תקפו את אזור שאווה מצפון-מערב אך נהרגו על ידי מטוסים שירו מהאוויר. חודש לאחר מכן, ב-26 באוגוסט, אחד מהגנרלים הבולטים של מנליק השני הדאג'זמץ באלצ'ה סאפו, שיגר התקפה על האיטלקים מדרום-מערב שאווה אך גם כוחותיו הובסו בגלל השליטה האווירית האיטלקית בשמי אתיופיה. חודש לאחר המתקפה האתיופים המשיכו להפגין התנגדות באזורים כגון סינג, שאווה, לסתה, צ'ארכהאר, יארגאלאם ועוד.
הניסיון לחיסול גרציאני: התגובה
ניסיון חיסולו של גרציאני על ידי שני אריתראים, אברה דאבוץ' ומוגס אסגדום, ב-19 בפברואר 1937, פתח תקופה חדשה במאבק והאיטלקים הגיבו באלימות שהגיעה לממדים של טבח - במשך שלושה ימים רצופים, 19 - 21 בפברואר, האיטלקים טבחו באלפי אתיופים בבירה אדיס אבבה. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-20 במאי, גרציאני הורה לטבוח בנזירי מנזר דברה ליבאנוס. 297 נזירים נטבחו על ידי האיטלקים בנוסף ל-129 כמרים שנורו כמה ימים לאחר מכן. גרציאני שלח הודעה למוסוליני שכתב שבמנזר לא נשאר איש ושהוא מחץ את ההתנגדות.
למרות מעשי הטבח והרציחות האתיופים המשיכו להתנגד ובחורף 1937 בלסתה תחת הדאג'זמץ היילו קבדה, בגוג'אם תחת הדאג'זמץ מנגשה ובלאי זלקה ובשאווה תחת ראס אבבה ארגאי. בעקבות זאת מוסוליני הרשה לגרציאני להשתמש בכל האמצעים כולל בגז. גרציאני חיזק את שלטון הטרור, אך לא יכול למעוך את המרד בשאווה ובעקבות זאת נפתח משא ומתן עם מנהגי הפטריוטים ראס אבבה ארגאי. האיטלקים המשיכו שוב במסעי הרג אך האתיופים ידעו שהכל תלוי במלחמה המתרחשת באירופה, ולכן היו חייבים עזרה אירופאית. האתיופים היו חיבים להתאחד תחת שלושת המנהיגים השוואנים ליג' זאווד אספאוו, בלטה תקלה, וולדה הוואריט ושי-אלקה מספן סאלשי דרשו ממנהיגי הפטריוטים בגוג'אם להישמע להוראותיהם. גרציאני בתגובה המשיך להילחם בשוואנים בתקיפות יתרה.
הפטריוטים: החרפת ההתנגדות
תנועות המרד המשיכו בעיקר בשאווה, באגמדיר וגוג'אם, אך נראה כי הייתה תמיכה מכל חלקי אתיופיה. כמה מהלוחמים הברוטלים ביותר כללו עריקים אריתראים מהצבא הקולוניאלי האיטלקי. הייתה גם תנועות מחתרת פעילות באדיס אבבה ובכמה ערים אחרות, שכללו ביניהם את המחתרת של וואסט ארבאגנה שסיפקו תרופות ומידע על תנועות אויב, גם נשים אתיופיות רבות בלטו בתחום זה. המשך התנגדות האתיופית היה הסיבה העיקרית לפיטוריו של גרציאני ומינויו של אמדיאו די סאבויה דוכס ד'אוסטה חבר מבית המלוכה האיטלקי ב-26 בדצמבר 1937, בפגישתו עם מפקד הכוחות האיטלקים באתיופיה הוא שמע שחלקים גדולים משאווה ואמהרה פרצו במרד ובהתנגדות מסיבית גם בדרום-מערב אתיופיה. תנועות ההתנגדות לפולשים נתמכו על ידי הקיסר הגולה היילה סלאסי. בן נינו של מנליק השני ליג' יוהנס ייאסו היה בין מנהיגי הפטריוטים ששלט על ערים רבות באתיופיה וידעו שאין בידיהם של הפטריוטים לכבוש את אתיופיה כולה[9].
עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה האיטלקים נכשלו בלהביס את הפטריוטים, קונט כיאנו, בנו של מוסוליני שהיה גנרל בצבא איטליה באתיופיה, הצהיר ב-1 בינואר 1940 שמחוז אמהרה תחת שליטה מלאה של הפטריוטים ו-65 גדודים איטלקים הוכרחו לסגת. המצב היה כל כך חמור עד שאמדיאו ייעץ למוסוליני להימנע מהצטרפות למלחמה האירופאית שתביא לכיבוש אתיופיה על ידי בעלות הברית. במאי כל מזרח אפריקה האיטלקית הייתה תחת מרד. הפחד של הגנרלים האיטלקים מכניסה איטלקית למלחמה לצד גרמניה היה שצרפת ובריטניה יישלחו חיילים רבים לכיבוש אתיופיה ויתמכו באופן צבאי ולוגיסטי בפטריוטים האתיופים וכך יגרשו את הצבא האיטלקי מהאזור.
אפריקה: מלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה
רקע: כניסת איטליה למלחמה
- ערך מורחב – מלחמת השחרור האתיופית
בהתפרצות של המלחמה האירופאית ב-3 בספטמבר 1939 מוסוליני התאפק מלכלול את איטליה במלחמה, אף על פי שהצהיר שאיטליה בעלת ברית של גרמניה הנאצית והיה במצב כוננות. אחת מהסיבות של מוסוליני שלא להיכנס ללחימה שהייתה בתחילתה היא מניעת הצורך בלחימה עם צרפת ובריטניה ובכך להימנע מהתקפה של בעלות הברית במזרח אפריקה האיטלקית, היכן שמתקפותיהם של הפטריוטים האתיופיים היו מוצלחות כנגד הצבא האיטלקי. אחרי הניצחון של היטלר על צרפת בקיץ 1940 מוסוליני החליט להשתתף בלחימה והכריז מלחמה על צרפת ובריטניה ב-10 ביוני 1940. הכניסה של איטליה למלחמה האירופאית גרמה לשמחה בקרב הפטריוטים האתיופיים שחיכו למפנה זה, הכניסה האיטלקית ללחימה גרמה לבריטניה לתמוך בפטריוטים ולזנוח את האימפריאליזם. בריטניה שתמכה בכיבושה של עיר הנמל מאסאווה ובכך למעשה עודדה את האיטלקים להשתלט על אתיופיה בהסכמים כגון הסכם חלוקת אתיופיה מ-1906 והסכם הגבול של 1915 ולבסוף בכיבוש אתיופיה עצמה במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. כניסתה של איטליה ללחימה הכלל עלמית בקיץ 1940 סיכנה את השליטה הבריטית בים סוף שהיא הדרך להודו, קניה, סומלילנד הבריטית וסודאן בנוסף לכך האיטלקים ששלטו בלוב באותה התקופה סיכנו גם את השליטה הבריטית במצרים ובסודאן.
המלחמה: הזירה האפריקנית
- ערכים מורחבים – הים התיכון · צפון אפריקה · מערב אפריקה · המזרח התיכון
מרבית הלחימה באפריקה התרחשה בצד הים תיכוני. הכוחות הלוחמים העיקריים היו איטליה וגרמניה כנגד בריטניה בתמיכת כוחות חבר העמים הבריטי (בעיקר מהודו ואוסטרליה) ולאחר מכן, כוחות אמריקאיים. מערכה זו בצפון אפריקה התחלקה לשלושה חלקים: הראשונה - המערכה במדבר המערבי שהתרחשה במצרים ובלוב; השנייה - מבצע לפיד של הכוחות הבריטים והאמריקאיים שהתרחש במרוקו ואלג'יריה כנגד צרפת של וישי; והשלישית שהתרחשה בתוניסיה. מחוץ לקרבות בים התיכון ובצפון אפריקה, היו גם קרבות נוספים כנגד צרפת של וישי במערב אפריקה הצרפתית (הקרב על דקר), באפריקה המשוונית הצרפתית (הקרב על גבון) ומדגסקר (הקרב על מדגסקר). לפני תחילת מלחמת השחרור האתיופית[10] כנגד האיטלקים ששלטו באתיופיה, אריתריאה וסומלילנד האיטלקית תחת השם מזרח אפריקה האיטלקית, פלשו האיטלקים למושבה הבריטית בסומלילנד ולאזורי הגבול בסודאן האנגלו-מצרית ומזרח אפריקה הבריטית.
אתיופיה: מלחמת השחרור
- ערכים מורחבים – כוח גדעון · לוחמת הגרילה האיטלקית באתיופיה
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
התשובה הראשונית שהציבה בריטניה לאיטלקים במזרח אפריקה הייתה עזרה לפטריוטים הפועלים בגבול סודאן. ציוד והספקה בריטים החלו להגיע בעיקר לגוג'אם, ארמצ'הו, ולקאית ובגמדר. ב-23 ביוני 1940 הקיסר האתיופי הגולה היילה סלאסי הגיע מבריטניה לסודאן יחד עם כוח צבאי רחב. בעקבות ההגעה של הקיסר רבים מאזרחי אתיופיה, שלא היו חלק מההתנגדות הפטריוטית, חשו נאמנות לקיסר והחלו להתמרד באופן כללי וגרמו לחיילים אתיופים ואריתראים שהתגייסו לצבא הקולוניאלי האיטלקי לערוק. בחודשים שלאחר מכן הבריטים המשיכו לעזור לפטריוטים, וב-12 באוגוסט, כוח בריטי קטן נכנס לגוג'אם על מנת לעזור וליצור קשר עם הפטריוטים ולתכנן תוכניות תקיפה יחד עם תנועת ההתנגדות.
שיתוף הפעולה האתיופי-בריטי החל לקראת סוף ינואר 1941 כאשר כוחות בעלות הברית התחלקו לשלושה כוחות עיקריים שיתקפו יחד את מזרח אפריקה האיטלקית. הכוח הראשון החל לתקוף ב-19 בינואר, כאשר חיילים הודיים ובריטיים עברו את הגבול מאנגלו-סודאן המצרית לתוך אריתריאה, כוחות אלו החלו במתקפה מהירה דרך העיר כרן לתוך צפונה של תיגראי. הכוח השני תקף כ-500 קילומטרים דרומה. כוח זה כלל כוח אתיופי הנקרא כוח גדעון שגובה עם חיילים סודאניים ובריטיים, שהובלו על ידי הקיסר הגולה היילה סלאסי, כוח זה יצר קשר עם הפטריוטים בגוג'אם והתקדם יחד איתם לעבר הנילוס הכחול בדרך לאדיס אבבה. הכוח השלישי תקף כ-750 קילומטרים מדרום ב-24 בינואר יחד עם חיילים בריטים ודרום-אפריקניים שהחלו לנוע מקניה לתוך מחוז סומליה שבמזרח אפריקה האיטלקית, כוח זה חדר ראשונה לעיר מוגדישו לאחר מכן להרר ומשם התקדם לאדיס אבבה והתאסף שם ב-6 באפריל. ההתקדמות של כוחות בעלות הברית אל עבר הבירה האתיופית אדיס אבבה נמשכה כ-6 חודשים.
הפטריוטים האתיופיים שיחקו תפקיד עיקרי תחת הכיבוש האיטלקי אך לא תפקדו ככוח העיקרי במלחמת השחרור, אחרי ארבע שנים של מאבק כנגד האיטלקים הפטריוטים עייפו. הפטריוטים שקיבלו עזרה צבאית בריטית החלו לקחת את המתקפה לידיהם יחד עם גיבוי אווירי בריטי והתקדמו מגוג'אם אל עבר אדיס אבבה. במקביל בשאווה המנהיג הפטריוטי ראס אבבה אראגאי, נלחם עם כל כוחותיו ברחבי האזור כולל העיר אדיס אבבה. ב-4 באפריל כוחות דרום אפריקניים נכנסו לאדיס אבבה כאשר ההתנגדות האיטלקית בעיר קרסה. הקיסר, יחד עם הפטריוטים, נכנסו לאדיס אבבה ב-5 במאי 1941 חמש שנים בדיוק מאז שהאיטלקים כבשו אותה ב-1936. לאחר מכן הפטריוטים ניקו את אתיופיה מכוחות איטלקים שנותרו מאפריל ועד 27 בנובמבר 1941 שבו התרחש הקרב האחרון של המלחמה קרב גונדר.
הבריטים: הממשל הצבאי
- ערך מורחב – האימפריה הבריטית
לאחר השחרור: בעיות פנימיות
- ערך מורחב – היילה סלאסי
אתיופיה שכעת משוחררת מהאיטלקים הפשיסטים, נשארה עם חיילים קולוניאליים איטלקים רבים, התמוטטות כלכלית שיצרו בעיות עקריות למדינה המשוחררת. נראה שמאמצי הקיסר לכונן מחדש שלטון יציב אבוד מכיוון שרבים מהמשכילים האתיופים שלפני הפלישה האיטלקית נהרגו כשהתנגדו לכובשים האיטלקים, לקיסר לא הייתה ברירה אלא להשתמש באלו שקיבלו חינוך איטלקי. אחד מהבעיות הראשונות היו אי היכולת לאסוף מיסים ואי נכונות של כ-40,000 אזרחים איטלקיים לתמוך בשלטון ושעדיין דגלו באידאולוגיה גזענית.
אזרחי אתיופיה היו מחולקים לאחר השחרור לשלושה מעמדות שונים: החוזרים: אנשי הקיסר היילה סלאסי שהיו יחד איתו בגלות בבריטניה ולא הבינו היטב את המצב באתיופיה, משתפי הפעולה: האתיופים שעבדו עם הפולשים האיטלקים והיו בעלי מודעות גבוהה למצב האוכלוסייה האתיופית אך הוצגו כבוגדים בידי הפטריוטים והפטריוטים: אנשי תנועת ההתנגדות לאיטלקים ששיחקו תפקיד עיקרי בשחרור אתיופיה אך לא היו בקיאים במודרניזציה. כל שלוש הקבוצות קיבלו עמדות בממשלה החדשה. מתחים בין הממשלה המרכזית והמחוזות נוצרו בשל שינוי החזרת המבנה המדיני והמחוזי ובלא התחשבות במחוזות אתניים לקבוצות האתניות באתיופיה. האיטלקים ששיפרו את אתיופיה השאירו אחריהם דרכים וכבישים משופרים, תחנות רדיו בערים הראשיות שהעירו את חוש הפטריוטיות האתיופית. הכוח הפוליטי של הממשלה המרכזית ושל הקיסר הייתה חזקה בגלל הגיבוי הצבאי שקיבל מהאימפריה הבריטית.
האימפריה האתיופית: ההגמוניה הבריטית
- ערך מורחב – הסכם הריבונות האתיופית
לאחר שהקיסר חזר לאדיס אבבה הייתה מתיחות בין האתיופים והבריטים. שר החוץ הבריטי באותה התקופה אנתוני אידן הכריז ב-4 בפברואר 1941 שממשלתו "מקבלת את הדרישה למדינה אתיופית עצמאית ומכיר בהיילה סלאסי כקיסר האימפריה האתיופית"[9]. אך הבריטים הפכו את אתיופיה למנהל השטחים שנכבשו מהאויב וראש המנהל היה פיליף מיצ'ל שיישב בניירובי. האתיופים שכעסו על היחס לאתיופיה שהיה שונה כלפי מדינות אחרות ששוחררו על ידי הבריטים נכנסו למאבק פוליטי ודרשו שהבריטים יעניקו להם ריבונות מלאה ללא שום דיחוי, הבריטים הסכימו עם ריבונות אתיופית בעתיד ולא כעת ולראות איך המצב יתמשך באתיופיה. העימות ראשון בשאלה הזאת קרה ב-11 במאי 1941 כאשר הקיסר מינה את הקבינט הראשון לאחר השחרור, הקצין הפוליטי הראשי באתיופיה מוריס לוש הודיע לקיסר שהוא לא יוכל לבצע פגישות קבינט עד שאתיופיה ואיטליה לא יחתמו על הסכם שלום. אך בסופו של דבר הושגה פשרה שבה הקצין הבריטי הראשי יהיה נוכח בפגישות הקבינט.
אתיופיה כעת תחת שליטה כלכלית ופוליטית בריטית, הבריטים השתמשו בשטרלינג מזרח אפריקני כמטבע האתיופי, הייתה תלות אתיופית בבנק הבריטי, ובתאגידי התעופה הבריטים ולמעשה כל הכוח פוליטי היה בידיים של הצבא בריטי. כמה פוליטיקאים בריטיים בתקופה זו ועד איחוד אתיופיה עם אריתריאה בשנת 1952 הציעו לחלק את אתיופיה. בצפון היו תוכניות לאחד חלקים מתיגראי עם אזורי הגבול הסמוכים של אריתריאה וליצור מדינה חדשה תחת שליטה בריטית[11]. בדרום מזרח אתיופיה הממשלה הבריטית הציע לכלול את אוגדן יחד עם סומליה שנכבשה לא מכבר על ידי הבריטים וליצור סומליה גדולה תחת מנהל בריטי. אך בריטניה הרשמית רצתה לחלק את אריתריאה, עם חלקה המערבי שיסופח לאנגלו-סודאן המצרית והחלק המזרחי לאתיופיה.
הריבונות: ההסכם האנגלו-אתיופי
- ערך מורחב – אתיופיה המשוחררת
לאחר הרבה ויכוחים ועימותים דיפלומטיים הסכם אנגלו-אתיופי (ידוע גם כהסכם הריבונות האתיופית) נחתם ב-31 בינואר 1942. ההסכם הכיר באתיופיה כמדינה ריבונית-עצמאית והקיסר יוכל למנות את ממשלתו ללא מפריע למורת רוחם של הבריטים, למרות זאת הסכם זה הטיל מגבלות רבות על הריבונות האתיופית:
- הקיסר יוכל להשתמש רק ביועצים בריטים.
- השופטים בבתי הדין ימונו על ידי הבריטים.
- שום יועץ זר אחר לא יוכל להיות בעל תפקיד ללא התייעצות עם הבריטים.
- נציב בריטי יהיה אחראי על משטרת אתיופיה.
- קציני משטרת אתיופיה יהיו כולם בריטים.
- ימונה איש בריטי שיהיה אחראי על חקירות ובסמכותו לפרוס את הכוח הצבאי הבריטי באתיופיה (BMME) בכל מקום שיחפוץ.
- הבריטים יהיו בעלי שליטה צבאית על אדיס אבבה והערים הראשיות באתיופיה.
- כל המרחב האווירי של אתיופיה יהיה תחת שליטה בריטית.
- צבא אתיופיה יאומן רק על ידי קציני צבא בריטניה.
- תחנות הרדיו האתיופיות יהיו תחת שליטה בריטית.
- מערכת הטלפון הארצית תהיה תחת פיקוח בריטי.
- הבריטים ישלטו על תנועת הרכבות באתיופיה.
- כל האסירים האיטלקים ימסרו לידי בריטניה שהם גם יהיו הגורם השופט.
- שליטה בריטית מלאה בשטחי הסומלים אוגדן, האאד וקו הרכבת ג'יבוטי-אדיס אבבה.
האתיופים לא נשארו בידיים ריקות ועל פי ההסכם הבריטים יספקו לאתיופיה סובסידיה שנתית, בסך מיליון וחצי לירות שטרלינג לשנה הראשונה, מיליון לשנייה, חצי מיליון לשלישית ורבע מיליון לרביעית. הסכם זה חותם את תקופת הכיבוש ואתיופיה עברה לשליטת הקיסר היילה סלאסי שימשיך במאמצי הקיסרים הקודמים בפיתוח אתיופיה, חזרה לאידאולוגיה של האימפריה האתיופית ומאמצים בלהיות שחקן מוביל במערכת האפריקנית.
הערות שוליים
- ^ כתבה בעיתון האיטלקי The Gazzetto del Popolo.
- ^ באיטלקית: La difesa della razza.
- ^ ראנזו דה פאליך, המנהיג מסוליני, עמוד 42.
- ^ 4.0 4.1 יצחק גרינפלד, הפלישה האיטלקית לאתיופיה והפלאשים, משואה
- ^ קולוניאליזם פאשיסטי ויהודי אתיופיה, עמנואלה טרויזן סימי, פעמים
- ^ From Falashas to Ethiopian Jews: The External Influences for Change C.1860-1960
- ^ עיר הנמצאת כ-130 קילומטר צפונית לאדיס אבבה.
- ^ ארבגנה בשפה האמהרית משמעו פטריוט.
- ^ 9.0 9.1 ריצ'רד פאנקהארסט, ההיסטוריה האתיופית בתחילת המאה ה-20, פרק 39.
- ^ ידועה גם בשם המערכה במזרח אפריקה.
- ^ או כפי שנקרא על ידי מורדי הוויאנה הטיגראינים "רפובליקת תיגראי הגדולה".
| מחוזות מזרח אפריקה האיטלקית | ||
|---|---|---|
| מחוזות | אמהרה · אריתריאה · הראר · גאלה וסידאמו · שאווה · סומליה | .svg)
|
| לפני כן | האימפריה האתיופית · אריתריאה האיטלקית · סומלילנד האיטלקית | |
| הקודם: תקופת הגיבוש |
היסטוריה של אתיופיה 5 במאי 1936 - 31 בינואר 1942 |
הבא: אתיופיה המשוחררת |
| היסטוריה של אתיופיה | ||
|---|---|---|
| התקופה הקדומה | פרהיסטוריה • ארץ פונט • שבא • סבא • ממלכת דעמת • קיסרות אקסום |  |
| ימי הביניים | תקופת החושך • תקופת תור הזהב • תקופת השפל • תקופת התחייה • תקופת השופטים | |
| אתיופיה המודרנית | תקופת הגיבוש • תקופת הכיבוש • תקופת השחרור | |
| סוציאליזם | מלחמת האזרחים • החונטה הצבאית • הרפובליקה העממית | |
| כיום | ממשלת המעבר • הפדרציה האתיופית | |
