מבצע נקם
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 18 באפריל 1943 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | האי בוגנוויל, איי שלמה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון טקטי לאמריקאים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מבצע נקם (אנגלית: Operation Vengeance) היה מבצע סיכול ממוקד שבוצע במסגרת מלחמת העולם השנייה, ב-18 באפריל 1943, על ידי ארצות הברית כדי להתנקש בחייו של האדמירל היפני איסורוקו יממוטו.
רקע
לאחר אובדן גוודלקנל החליט יממוטו להעלות את מורל החיילים על ידי עריכת סיור במוצבים בדרום האוקיינוס השקט. ב-14 באפריל 1943 יירט מג'יק, מודיעין הצי האמריקאי, תשדורת יפנית שהכילה פרטים בנוגע לסיורו של יממוטו, כולל זמני הגעה ועזיבה, מיקום, מספר וסוג המטוסים שהובילו וליוו אותו במסעו. לפי התשדורת, יממוטו עמד לטוס מרבאול לשדה התעופה בלאלאיי (Ballalae Airfield) שעל אחד מאיי שלמה, בבוקר ה-18 באפריל. הוא היה אמור להגיע אל בוין בשעה 9:45 בבוקר, ולהמשיך, אבל מעולם לא הגיע לשם.
מהלך המבצע
לבקשתו של נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, נועץ האדמירל צ'סטר נימיץ באדמירל ויליאם הלסי ולאחר מכן, ב-17 באפריל הורה על יירוט מטוסו של יממוטו. לביצוע המשימה נבחרה טייסת מטוסי P-38 לייטנינג מחיל האוויר האמריקני, שכן היו אלה המטוסים היחידים שהיו בעלי טווח טיסה מספיק ויכולות יירוט. לשמונה עשר הטייסים שנבחרו בקפידה משלוש יחידות נמסר שמטרתם היא קצין בכיר בעל חשיבות, אך שמו של יממוטו לא הוזכר.
בבוקר ה-18 באפריל, על אף אזהרות מפקדים מקומיים מפני מארב, המריאו שני מטוסי תובלה מדגם מיצובישי G4M מרבאול כמתוכנן ופתחו במסעם בן 507 הקילומטרים. זמן קצר לאחר מכן המריאו מגוודלקנל 18 מטוסי P-38 עם מכלי דלק נתיקים לטיסה ארוכה. בשעה 09:34 נפגשו שני הכוחות ומיד התפתח קרב אוויר בין ה-P-38 וששת מטוסי הזירו המלווים.
קפטן תומאס לאנפיר ולוטננט ראשון רקס ברבר תקפו בו זמנית את הראשון מבין שני מטוסי התובלה היפנים, שהיה מטוסו של יממוטו, וירו לעברו עד שעשן החל להיתמר מהמנוע השמאלי. בעת שברבר תקף את מטוס התובלה השני בעוד מטוסו של יממוטו התרסק אל הג'ונגל באי בוגנוויל, היום בשלטון פפואה ניו גיני[1].
אתר ההתרסקות וגופתו של יממוטו נמצאו ביום המחרת על ידי משלחת חילוץ יפנית, בפיקוד המהנדס הצבאי לוטננט האמסונה. לפי דיווחו של האמסונה, נמצא יממוטו מחוץ להריסות המטוס, ידו עטוית הכפפה הלבנה אחזה בניצב הקטאנה שלו והוא עדיין ישוב על מושבו. האמסונה אמר שזיהה את יממוטו ללא קושי, ושראשו היה שפוף כאילו היה שקוע בהרהורים. נתיחה שלאחר המוות הראתה שיממוטו ספג שתי יריות, אחת בגב הכתף השמאלית והשנייה בלסת התחתונה שלו כשהקליע יצא מעל עינו הימנית.
לאחר שהמבצע הוכתר בהצלחה, המטות המשולבים של צבא ארצות הברית הוציאו שדר עם שתי מילים: "הלך השועל".
על מנת לכסות על העובדה שבעלות הברית פענחו את התשדורות היפניות המוצפנות, נמסר לסוכנויות הידיעות האמריקאיות שתצפיתנים אזרחיים ראו את יממוטו עולה למטוס באזור. הם לא פרסמו את שמות הטייסים שהשתתפו בתקיפה מכיוון שלאחד מהם היה אח בשבי היפני והרשויות האמריקאיות חששו לשלומו.
השלכות
מותו של יממוטו זעזע את החברה היפנית, שלמדה על האירוע רק ב-21 במאי 1943, והיה מכה פסיכולוגית קשה לאומה לה סיפרו רק סיפורי ניצחונות אפילו לאחר קרב מידוויי ואובדן גוודלקנל. האירוע אף אילץ את הממשלה היפנית להודות בעובדה שהאמריקאים התאוששו במהירות מהמכה שספגו בפרל הארבור והתחילו את המתקפה שלהם נגד יפן.
אנשי המטה שלו שרפו את גופתו של יממוטו בבווין (Buin), בסמוך לאתר ההתרסקות, ואפרו נשלח לטוקיו על סיפון אוניית המערכה מוסאשי, אוניית הדגל האחרונה של יממוטו. ב-5 ביוני 1943 נערכה לו הלוויה ממלכתית, במהלכה קיבל לאחר מותו את התואר מרשל-גנרל ימי (gensui kaigun-taishō 元帥海軍大将; מקביל לדרגת אדמירל צי) ואת עיטור מסדר החרצית (דרגה ראשונה). בנוסף הוא קיבל את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון וחרבות מגרמניה הנאצית. חלק מאפרו נטמן בבית העלמין הציבורי בטאמה, טוקיו, והשאר נטמן בחלקת אבותיו במקדש צ'וקו-ג'י (Chuko-ji) בעיר נגאוקה. את מקומו כמפקד הצי היפני המשולב תפס אדמירל מינאיצ'י קוגה.
במשך עשרות שנים לאחר הקרב התנצחו 2 טייסים אמריקנים, רקס ברבר ות'ומאס ג'ורג' לאנפיר, אודות מי הפיל את מטוסו של יממוטו, כשלאנפיר טוען שהוא לבדו ביצע את ההפלה. הדבר הגיע אל בית משפט בארצות הברית שנים לאחר מותו של לאנפיר בשנת 1987 ונדון באגף ההיסטוריה בצבא ארצות הברית לפחות עד שנת 2006.
קישורים חיצוניים
- יואב רוזן, מותו של ימאמוטו, בטאון חיל האוויר, גיליון 128 (229), 01.08.1999.
הערות שוליים
- ^ יוסף ארגמן, "מלחמת הצללים: 25 פרשיות מודיעין וביטחון בישראל", הוצאת משרד הביטחון, 2007, עמודים 43-44.
