גשר לודנדורף
גשר לודנדורף (בספרות על מלחמת העולם ה-2 הוא מכונה הרבה פעמים "הגשר ברמאגן") היה גשר תלוי לרוחב הריין בגרמניה, המחבר את הערים רמאגן וארפל בין שני רכסי גבעות הנמצאים על גדות הנהר.
הגשר מפורסם בגלל הקרב שהתחולל סביבו ב-7 - 8 במרץ 1945 בין כוחות בעלות הברית וגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כיבוש הגשר, שהיה היחיד מבין גשרי הריין שהיה עדיין בר שימוש באותה עת, אפשר לבעלות הברית ליצור ראש גשר ממזרח לריין ולהרחיב אותו לעמדה. הישג זה שינה את פני המערכה בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה.
בעלות הברית היו זקוקות לאחיזה בצדו המזרחי של הריין כדי לחדש את קרב התמרון ולחסוך בחיי אדם. הכוחות הגרמנים שניסו ליצור קו הגנה לאורך הריין תוך ניצול פני השטח הקשים עשו מאמצים נואשים למנוע את כיבוש הגשר, ולאחר שזה נכבש ניסו להשמידו או לפחות לפגוע בו כדי להאט ככל האפשר את מעבר כוחות הברית לצידו המזרחי של הנהר. הגרמנים היו זקוקים לזמן נוסף כדי להצטייד ולהתחמש מחדש.
היסטוריה
הגשר נבנה בשנת 1916 במהלך מלחמת העולם הראשונה על מנת להקל על התעבורה לחזית המערבית. הגשר תוכנן על ידי קרל ויינר. אורכו היה 325 מטרים והוא נשא שתי מסילות רכבת ומעבר הולכי רגל. הגשר נקרא על שם הגנרל הגרמני ממלחמת העולם הראשונה אריך לודנדורף, שהיה אחד מהתומכים בהקמת הגשר. היה זה אחד מארבעת הגשרים שנשמר בזמן כיבוש על ידי הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית בסוף מלחמת העולם הראשונה.
כיבוש הגשר
במהלך מבצע לאמברג'ק, ב-7 במרץ 1945, חיילים מדיוויזיית השריון ה-9 של צבא ארצות הברית הגיעו לאחד משני גשרים פגועים אך עומדים על תילם לרוחב הריין (הגשר האחר היה בווסל), לאחר שהמגנים הגרמניים כשלו בהריסתו, למרות מספר ניסיונות.
סמל אלכסנדר א. דרביק מהולנד, אוהיו, היה החייל האמריקני הראשון שחצה את הגשר, ובכך הוא הפך לחייל האמריקני הראשון שחצה את נהר הריין לתוך גרמניה; סגן קארל טימרמן היה הקצין הראשון שעבר על הגשר. בעיני בעלות הברית, המאורע הזה נקרא "הנס של רמאגן". גנרל דווייט אייזנהאואר אמר על הגשר כי "הוא שווה את משקלו בזהב". הגשר נשאר שלם למרות מספר ניסיונות גרמניים נוספים להרוס אותו שגרמו להחלשותו. בין היתר, נעשה במסגרת הניסיונות הגרמניים השימוש הטקטי הראשון ברקטות מסוג V-2. שמונת אלפים חיילי בעלות הברית חצו אותו ב-24 השעות הראשונות לאחר כיבושו.
שלט גדול נתלה על אחד ממגדלי האבן ונכתב בו "חצה את הנהר הריין ברגליים יבשות באדיבות החטיבה המשוריינת ה-9". השלט נמצא כיום בתצוגה במוזיאון פטון לחיל השריון והפרשים בפורט נוקס, קנטאקי, מעל טנק M26 פרשינג, מהסוג שהשתמשו בו בקרב.
תגובתו של היטלר הייתה עריכת משפט צבאי לחמישה קצינים, ארבעה מתוכם, רב-סרן האנס שלר, סגן קרל היינץ פטרס, רב-סרן הרברט סטרובל ורב-סרן אוגוסט קראפט, הוצאו להורג במהירות. החמישי, סרן ווילי בראטג', נשפט והורשע בהיעדרו, כיוון שהיה שבוי בידי האמריקנים בזמן המשפט.
בעקבות כיבוש הגשר על ידי האמריקנים החל קרב גדול שנמשך מעל שבוע ימים וכלל שימוש נרחב בארטילריה ותקיפות אוויריות, במהלכן חוסל מרבית סדר הכוחות של הלופטוואפה. פריסת הכוחות לאורך כל חזית הריין השתנתה באופן ניכר. אחת מההשלכות החשובות של הפריסה הייתה הצלחתם של כוחות בעלות הברית ליצור ראשי גשר נוספים ממזרח לריין בנקודות אחרות לאורך הנהר, תוך שימוש בגשרים צפים. הישג זה הקשה על הגרמנים לבלום את הכוחות האמריקניים בתנועתם מזרחה ולהאיץ את התמוטטות צבא גרמניה.
עשרה ימים לאחר כיבושו התמוטט הגשר. בהתמוטטות נהרגו 28 חיילי חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית ו-93 חיילים נפצעו כאשר עבדו על חיזוק הגשר. בעת נפילתו של הגשר כבר הספיקו האמריקנים לבסס את עצמם בצדו המזרחי של הריין ולהקים במקום גשרים צפים נוספים.
הגשר בתקשורת ובתרבות
בסרט משנת 1946 על ידי פרנק קאפרה 'אלה חיים נהדרים', יש סצנת קרב קצרה עם תיאור של "ארני בישופ, נהג המונית, שעזר לכבוש את גשר רמאגן".
הספר הידוע ביותר על הקרב הוא 'גשר ברמאגן' משנת 1957 שנכתב על ידי הסופר האמריקאי קן הצ'לר.
בשנת 1968 דייוויד ל. וולפר הפיק סרט תעמולה אמריקני, 'הגשר ברמאגן'. הסרט תיאר רקע היסטורי אמיתי, אבל היה בדיוני בכל המובנים האחרים.
בנוסף, פורסם מספר רב של ספרים ומאמרים בעיתונים ומגזינים על נושא הגשר.
במשחק הווידאו 'חזית פאנצר' לפלייסטיישן, גשר לודנדורף מותקף על ידי השחקן ומדגים את הבעיות האסטרטגיות של כיבוש הגשר.
במשחק הווידאו 'התפקיד מחייב: השעה הטובה ביותר' השחקן עוזר לשחרר את הגשר בשלב אחד. הגשר ברמאגן מופיע גם במשחק 'מדליה של כבוד: תקיפה משותפת'.
הסרט ההוליוודי 'הגשר ברמאגן' צולם בשנת 1969. במגדלים ששרדו מהגשר הישן ישנו כיום מוזיאון.
הנצחה
האנס פיטר קרטן, בזמנו ראש העיר של רמאגן, שקל מזה זמן את הרעיון של בניית אנדרטה. המשא ומתן עם חברת הרכבות הפדרלית הגרמנית לבדו נמשך שבע שנים עד שהעיר יכלה לרכוש לבסוף את השטח שבעבר הכיל את מסילת הרכבת. הודעות שנשלחו לפקידים ממשלתיים בנוגע לכוונה המיועדת לשמר את מגדלי הגשר והקמה של יד זיכרון לשלום לא הניבו כל עניין.
בקיץ 1976 הוצאו מהנהר שרידיו האחרונים של הגשר. ראש העיר העביר את האבנים לגדת נהר רמאגן מתוך שאיפה למכור חתיכות קטנות מאבני הגשר כשהן נתונות בציפוי פלסטי ונושאות אישור על היותן חלק אותנטי מהגשר. ב-7 במרץ 1978, החלה מכירת האבנים, שהניבה רווחים של יותר מ-100,000 מארק גרמני (50,000 אירו בקירוב).
לא נבנה עוד גשר לרוחב נהר הריין באזור זה, בעיקר בגלל ההתנגדות של תושבי רמאגן (והאזורים שמסביבה), שטענו כי גשר הממוקם בנקודה זו לרוחב הנהר יהרוס את הנוף.
קישורים חיצוניים
