פינלנד במלחמת העולם השנייה
החל מדצמבר 1939 השתתפה פינלנד במלחמת העולם השנייה. בשלב ראשון (1940-1939), נלחמה פינלנד נגד ברית המועצות, שפלשה לשטחה, במסגרת מלחמת החורף. לאחר פתיחת מבצע ברברוסה הצטרפה פינלנד למדינות הציר במערכה הצבאית נגד ברית המועצות (1944-1941), אם כי מעולם לא הצטרפה באופן רשמי למחנה הציר. בשלבי הסיום של המלחמה, לאחר שחתמה על הסכם שביתת נשק עם ברית המועצות, עברה פינלנד למחנה בעלות הברית, ולחמה נגד הכוחות הגרמניים, שנמצאו בלפלנד, כדי לסלק אותם משטחה.
רקע
בין השנים 1808–1809, התחוללה המלחמה הפינית בין האימפריה הרוסית (בתמיכת נפוליאון בונפרטה) לבין שוודיה. בסופה של המלחמה כבשו הרוסים את אזור פינלנד והפכו אותו לדוכסות גדולה. אולם במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות המהפכה שהעלתה את הבולשביקים לשלטון ברוסיה, הכריזה פינלנד על עצמאותה ב-6 בדצמבר 1917. במשך חמשת החודשים הראשונים של 1918 התחוללה בפינלנד מלחמת אזרחים קצרה אך קשה, שהשפיעה על הפוליטיקה הפנימית וכן על היחסים הבינלאומיים של פינלנד במשך שנים רבות. מצד אחד עמד "המשמר הלבן", שנלחם בשם האנטי-סוציאליסטים, ומצד שני לחם "המשמר האדום", שכלל בעיקר פועלים ואיכרים. בעזרת תמיכתה של גרמניה המשמר האדום הובס, ורק תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה מנעה מפינלנד להפוך למדינה גרורה גרמנית.
במהלך מלחמת האזרחים נחתם חוזה ברסט-ליטובסק בין מעצמות המרכז לרוסיה, שקבע בין היתר כי פינלנד ואיי אולנד יפונו מיידית מחיילים רוסים, הנמלים הפינים יפונו מיידית מכוחות ימיים רוסים, וכי רוסיה תפסיק את התעמולה כנגד הממשלה הפינית. פינלנד הפכה למדינה דמוקרטית, בעוד רוסיה הפכה לברית המועצות הקומוניסטית.
פינלנד במלחמה
הכרזת המלחמה הרוסית
ב-23 באוגוסט 1939 חתמו ברית המועצות וגרמניה הנאצית על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, במסגרתו חולקה אירופה לאזורי השפעה בין גרמניה לברית המועצות. הרוסים קיבלו יד חופשית בלטביה, ליטא, אסטוניה, ופינלנד. יוסיף סטלין שליט ברית המועצות היה נחוש להשתלט על כל המפרץ הפיני, שחיבר את לנינגרד אל הים הבלטי. ליטא, לטביה, ואסטוניה, נאלצו לוותר וויתורים רבים עד שבשנת 1940 אבדה להן עצמאותן כליל. פינלנד הייתה שונה, כיוון שמאז ומתמיד הייתה בעלת ברית של גרמניה. מרבית המפקדים בצבא פינלנד קיבלו את הכשרתם בצבא הקיסרות הגרמנית, וקצינים פינים רבים נסעו לביקורי התרשמות במחנות צבא גרמניים.[1] לפינלנד היה גבול של 1,300 קילומטרים עם ברית המועצות, והגבול הפיני גם היה קרוב מאוד אל לנינגרד. הפינים התחייבו אמנם שלעולם לא ייתנו לכוח זר לעבור דרך ארצם לשטח ברית המועצות,[2] אולם סטלין חשש שיפרו את הבטחתם, מה גם שפינלנד הייתה שייכת בעבר לאימפריה הרוסית וסטלין רצה להחזיר לידי ברית המועצות את כל שטחי האימפריה הרוסית. למרות כל זאת היה הלך הרוח בפינלנד אופטימי, והתושבים התכוננו בהתרגשות לאולימפיאדה הבאה שהייתה אמורה להיערך בהלסינקי. בד בבד, מפקדי הצבא התריעו שוב ושוב על האיום הרוסי.[3]
סטלין דרש הסכם של שלושים שנה לחכירת הבסיס הימי בחצי האי האנקו (Hanko) השייך לפינלנד, וכן ויתור על נמל פטסאמו ועל שלושה איים, והזזה לאחור של הגבולות בקרליה. בתמורה לכך היו הרוסים מוכנים למסור לפינים שטח של 5,500 קמ"ר סביב רפולה ופוראייבי. העסקה לא הייתה גרועה, אולם האתרים שסטלין דרש היו אסטרטגיים וחיוניים לפינלנד, וברור היה שבעקבותיהם יבואו דרישות נוספות שיהפכו את עצמאותה של פינלנד לכלי ריק מתוכן, עד שלבסוף תהפוך לעוד מחוז רוסי.
הפינים שלחו למשא ומתן במוסקבה את נציג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של פינלנד ואינו טאנר, שתואר כ-"אדם קשוח, חסר טאקט, עקשן, ולעיתים תכופות סרבן להכעיס."[4] בה בעת החל הרמטכ"ל הפיני קארל גוסטף אמיל מנרהיים בגיוס כללי, וקו ההגנה בין רוסיה לפינלנד "קו מנרהיים" חוזק ובוצר.[5] הפינים סירבו לדרישותיו של סטלין והחליטו להילחם. מנרהיים ידע שהצבא הרוסי גדול בערך פי 50 מהצבא הפיני, ועומדים לרשותו משאבים בלתי מוגבלים. בנוסף, עקב הסכם ריבנטרופ מולוטוב לא ניתן היה לצפות לעזרה גרמנית. הוא קיווה עם זאת, שיוכל לעכב את המלחמה די זמן עד שצרפת ובריטניה יתערבו, וילחצו על סטלין להפסיק.[6] עד אז החליט מנרהיים לנצל את יתרונו של הצבא הפיני, שהיה מאומן היטב בלוחמת גרילה בשטחים המושלגים והקפואים של פינלנד.
מלחמת החורף
ערך מורחב – מלחמת החורף
המשא ומתן עם רוסיה התפוצץ סופית כאשר טאנר העליב את סטלין. ב-30 בנובמבר 1939 הרוסים הפציצו את כוחותיהם הם, והאשימו בהפגזה את הפינים. מטוסים רוסיים הפציצו את הלסינקי ללא הכרזת מלחמה. בתגובה לכך סולקה ברית המועצות מחבר הלאומים.[7] הרוסים ריכזו 4 ארמיות לאורך הגבול הפיני, סה"כ 470,000 לוחמים כולל 1,500 מטוסים ו-3,000 טנקים תחת פיקודו של הגנרל קיריל מרצקוב. הפינים הצליחו לגייס סה"כ 250,000 לוחמים, הארטילריה הפינית הייתה מיושנת, ובצבא הפיני שרר מחסור חמור בנשק קל. על הצבא כולו פיקד מנרהיים, ולצידו הגנרלים וולדמאר הגלונד, פאבו טלוולה, והיילמאר סילאסוואו. כולם היו גנרלים מוכשרים, ובמקרה שמנרהיים התאכזב מגנרל מסוים הוא החליף אותו באחר. לעומתם, בצבא הרוסי היו רק מפקדים מוכשרים מעטים לאחר הטיהורים שערך סטלין.[8]
הרוסים כבשו את עיירת הגבול הפינית טריוקי (Terijoki) וב-1 בדצמבר 1939, הקימו בה ממשלת בובות שנקראה "הרפובליקה הדמוקרטית הפינית" בראשות הקומוניסט הפיני אוטו וילה קוסינן (Otto Ville Kuusinen). ממשלתו של קוסינן לא הייתה פופולרית ולא משכה פינים רבים, בסופו של דבר סופחה לברית המועצות. מהר מאוד התברר שהפינים יודעים להגן על עצמם. הארמייה השביעית תחת פיקודו של יאקובלב לא הצליחה להבקיע את קו מנרהיים שעליו הגנו הפינים בחירוף נפש. המלחמה החלה בחורף, והקרקע הייתה כה קשה שהרוסים נאלצו להשתמש בדינמיט כדי לחפור תעלות. הרוסים לא תיאמו את פעולות השריון עם חיל הרגלים, והפינים השתמשו בבקבוקי מולוטוב ובעוד כלי לחימה מאולתרים כדי להבעיר את הטנקים. הארמייה השמינית של הברוב הצליחה בתחילה להדוף אחור את הפינים, אולם הגנרלים הגלונד וטולוולה הנחילו להם אבדות כבדות והשמידו שתי דיוויזיות מהארמייה של הברוב.
במקביל ניסה גנרל דוהנוב הרוסי לחתוך את פינלנד לשני חלקים, תוכנית שתוארה כ-"ברוכת דמיון, גמישה, ובלתי מציאותית לחלוטין."[9] מנרהיים שלח לשם את הקולונל הפיני סילאסוואו, שהצליח להנחיל לרוסים תבוסה מוחצת בקרב סואומוסאלמי והשמיד שתי דיוויזיות רוסיות.[10] הפינים לחמו ברוסים בטקטיקות לא צפויות, הם ארבו לרוסים לבושים במדי הסוואה לבנים, ובשעות הארוחות תקפו עם מרגמות וכך מנעו מהם ארוחות חמות. כאשר ניסו הרוסים להדליק אש כדי להתחמם, הצלפים הפינים פתחו גם הם באש. הקור המקפיא של פינלנד הכריח את הרוסים להפעיל ללא הרף את מנועי הרכבים שלהם כדי שלא יקפאו, מה שבזבז הרבה דלק. כפי שהתבטא הגנרל הפיני קורט וליניוס "זוהי מלחמה של מספרים נגד מוחות."[11]
הרוסים למדו את הלקח במהירות, סטלין שלח עוד 1,000,000 חיילים אל החזית הפינית תחת פיקודו של הגנרל המוכשר סמיון טימושנקו. הרוסים תקפו שוב ושוב את קו מנרהיים, עד שהצליחו להבקיע אותו בכמה מקומות. לאור העדיפות המספרית של הרוסים, ביקש ראש ממשלת פינלנד ריסטו רייטי מממשלת שוודיה לתווך בין רוסיה לפינלנד.[12]
שנות השלום
ביוזמת שוודיה נחתם במוסקבה הסכם שביתת נשק בין שני הצדדים. התנאים שדרשה ברית המועצות לא היו גרועים בהרבה מאלו שדרשה לפני המלחמה. הפינים נאלצו לוותר על החלק הפיני של קרליה (כעשירית מכלל שטחה של פינלנד; שם היה ליבה התעשייתי של המדינה כמו גם העיר השנייה בגודלה, ויפורי), אף על פי שחלקים גדולים ממנה עדיין נשלטו על ידי הצבא הפיני. כ-422,000 פינים תושבי האזור, שהיוו כ-12 אחוז מאוכלוסיית המדינה, איבדו את בתיהם ונאלצו לנדוד מערבה. פינוי האזרחים והחיילים מהאזור היה מהיר ביותר, כדי שלא יהפכו לנתיני ברית המועצות.
בנוסף, פינלנד נאלצה לוותר על חלקים מאזור סאלה (Salla), על חצי האי קלסטאינסארנטו (Kalastajansaarento), וכן על ארבעה איים במפרץ הפיני. חצי האי האנקו הוחכר לברית המועצות כבסיס צבאי לתקופה בת 30 שנים. מצד שני, הותר לפינים לשמור על שלל המלחמה שלקחו, כולל מאות טנקים סובייטיים וציוד צבאי מתקדם אחר. מלחמת החורף נמשכה 105 יום. הצבא האדום ספג במהלכה אבדות כבדות כולל כ-125 אלף הרוגים ונעדרים, 180 אלף פצועים וכמעט 6,000 שבויים. לפינים היו 25,000 הרוגים, ו-43,000 פצועים. אבדות כבדות מאוד למדינה עם אוכלוסייה של ארבעה מיליון תושבים בלבד. אולם המלחמה הוכיחה לעולם את עוצמתו של הצבא הפיני (ואת החולשות של הצבא הסובייטי), הרתיעה את סטלין מלשוב ולתקוף את פינלנד, וגרמה לו לוותר על תוכניותיו לסיפוחה לברית המועצות.
על אף הפסקת האש, ההנהגה הפינית חששה מחידוש המלחמה ומפלישה סובייטית נוספת לשטחה. כתוצאה מכך, כמעט 40 אחוז מתקציב המדינה הוקדשו לביטחון. הצבא הפיני גדל לכדי 530,000 חיילים, ושולבו בו טנקים ותותחים שנלקחו שלל במהלך מלחמת החורף. חיל האוויר הפיני גדל לכמעט 300 מטוסים. הפינים ניסו לכרות ברית הגנה עם שוודיה, אולם זו האחרונה חששה מפגיעה במעמדה הנייטרלי.[13]
מלחמת ההמשך
- ערך מורחב – מלחמת ההמשך
שיתוף הפעולה בין גרמניה לפינלנד הלך והתהדק. במסגרת תוכנית הפלישה הנאצית לברית המועצות (מבצע ברברוסה) היה הצבא הפיני אמור לתקוף מזרחה משני עברי ימת לדוגה ולכבוש בחזרה את האנקו. במאי 1941 התירה גרמניה למתנדבים פינים להצטרף אל ה-וואפן אס אס, וגדוד שכלל 1,200 מתנדבים צורף לדיוויזיית הפאנצר אס אס החמישית (ששמה המקורי היה "הדיוויזיה הנורדית החמישית"). במהלך המלחמה הצטרפו לכוח זה 200 פינים נוספים. ב-7 ביוני הכניסה גרמניה שתי דיוויזיות ללפלנד הפינית, במטרה לתקוף ולכבוש את נמל מורמנסק בצפון-מערב ברית המועצות, ולאחר מכן קיבל הצבא הפיני פקודת כוננות, ואזרחים פונו מאזורי הגבול. כשנפתחה המלחמה התירה פינלנד לגרמניה לתדלק את מטוסיה בשדות התעופה הפינים, ולהשתמש במתקני הצי שלה.
במסגרת הכרזת המלחמה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 הכריז היטלר כי פינלנד ורומניה עומדות לצידו. פינלנד הכריזה מלחמה על ברית המועצות ב-25 ביוני, לאחר שחיל האוויר הסובייטי הפציץ שדות התעופה וישובים בתחומה, בטענה שהיא משתפת פעולה עם גרמניה. מנרהיים העריך שהגרמנים ינצחו את ברית המועצות ורצה שפינלנד תרוויח מתבוסתה. הוא גם טען שהסובייטים יתקיפו את פינלנד בין אם תצטרף אל גרמניה ובין אם לאו. ב-10 ביולי כוח בפיקוד גנרל סילאסוואו תקף את סאלה, כעבור שבועיים פתחו הפינים במתקפה לכיוון ויפורי, תוך מספר ימים כבר הגיע כוח פיני בפיקוד גנרל טלוולה לגבול הפיני הישן וקיבל פקודה לעצור. סילאסוואו כבש את סאלה ללא התנגדות, והעיר ויפורי נפלה לידי הפינים לאחר שאוגפה מכל הכיוונים.[14]
בסוף אוגוסט 1941 כבשה פינלנד את כל השטח שאיבדה לאחר מלחמת החורף והצבא הפיני התייצב על גבולות 1939. מנרהיים ניצב בפני דילמה, חלק גדול משטח קרליה הסובייטית היה מיושב ברובו בפינים, ושטחים נוספים שהשתייכו בעבר לפינלנד נכללו בתחומי ברית המועצות. הוא החליט לפלוש לברית המועצות, ובכך גרם לארצות הברית ובריטניה הגדולה, שעד אז קיבלו בהבנה את צעדיה של פינלנד, להכריז עליה מלחמה.[15] ב-4 בספטמבר פתחו הפינים בהתקפה, ובתחילה זכו להישגים טריטוריאליים מרשימים, אולם הבריטים הציבו לפינלנד אולטימטום לחזור לגבולות 1939, ולאחר שהפינים סירבו, צ'רצ'יל הכריז מלחמה על פינלנד. הפינים הגיעו עד לקו נהר סוויר (המחבר בין ימת לדוגה לימת אונגה) והחזית התייצבה שם בדצמבר 1941. הפינים לא ערכו מתקפה גדולה נוספת במהלך השנתיים וחצי הבאות, לאחר שהבינו, בעקבות הכישלון הגרמני בקרב מוסקבה, שתבוסת ברית המועצות במלחמה אינה צפויה בקרוב. בשנים 1942–1943 התנהלה מלחמת חפירות סטטית בין ברית המועצות לפינלנד, כאשר לאף צד לא היו הצלחות משמעותיות.
השתתפות פינלנד במלחמה הביאה לגרמניה תועלת רבה: הצי הסובייטי נחסם במפרץ הפיני והקריגסמרינה יכול היה לנוע בחופשיות בים הבלטי ולהעביר לרייך השלישי ניקל מפינלנד וברזל משוודיה. הפינים גם סייעו באופן עקיף לגרמנים במצור על לנינגרד, על אף שהם סירבו לתקוף את העיר מצפון. הם סגרו על לנינגרד מכיוון צפון, בעוד שקבוצת ארמיות צפון הגרמנית תקפה את העיר מדרום, ניתקה את דרכי ההספקה אליה, והטילה עליה מצור.
בינואר 1942 פתחו הרוסים בהתקפת נגד, והחלו להפעיל פרטיזנים בשטחי הכיבוש הפינים. ב-4 ביוני של אותה שנה, יום הולדתו של מנרהיים, הגיע היטלר בכבודו ובעצמו לפינלנד כדי למסור את איחוליו. מנרהיים כמעט ולא דיבר בפגישה, וסירב לדרישתו של היטלר לשלוח כוחות נוספים ללנינגרד.[16] ב-9 ביוני 1944 (שלושה ימים אחרי תחילת מבצע אוברלורד) פתחו הסובייטים במתקפה גדולה על הפינים באזור ימת לדוגה. הסובייטים התקדמו 21.7 ק"מ והתעורר חשש לשלומה של פינלנד. ב-28 ביוני כבשו הסובייטים בחזרה את פטרוזבודסק. הפינים פנו אל סטלין דרך שוודיה, סטלין דרש לחזור לגבולות 1940, 600,000,000 דולר כפיצויים, גירוש החיילים הגרמנים החונים בשטחי פינלנד, והתפרקות כמעט מוחלטת של הפינים מנשקם. הפינים הסכימו לכל התנאים אולם חששו להכריז מלחמה על גרמניה, ומשכו את המשא ומתן כשהם מקווים שגרמניה תיחלש בהדרגה במלחמה. ב-26 ביוני הציע ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני, לנשיא פינלנד רייטי ציוד גרמני מתקדם כדי לבלום את הרוסים, בתמורה להבטחה שלא לחתום על הסכם שלום נפרד עם רוסיה. רייטי הבטיח וטס לברלין, שם קיבל נשק ותחמושת שכללו ציוד נ"ט מתקדם. לאחר שהנשק הועבר לצבא פינלנד, התפטר רייטי מתפקידו. מנרהיים מונה כנשיא החדש, התכחש לכל הבטחות קודמו בתפקיד, וחתם על ברית עם סטלין.[17]
מלחמת לפלנד
- ערך מורחב – מלחמת לפלנד
בשלב זה של המלחמה היה כבר ברור, שתבוסת גרמניה הנאצית היא בלתי נמנעת, ולכן מנרהיים לא חשש להכריז עליה מלחמה בהתאם לדרישת ברית המועצות. בלפלנד חנתה הארמייה ההררית העשרים הגרמנית שכללה יחידות עילית. כבר בקיץ 1943 החל הפיקוד הגרמני העליון להכין תוכניות למקרה שפינלנד תחתום הסכם שלום נפרד עם ברית המועצות. הגרמנים תכננו להסיג את כוחותיהם צפונה על מנת להגן על מכרות הניקל בקרבת פטסאמו. במהלך חורף 1943–1944 שיפרו הגרמנים את תשתית הכבישים שבין צפון נורווגיה לצפון פינלנד תוך שימוש נרחב בכוח אדם מבין שבויי המלחמה (רבים מהם נשבו בדרום אירופה והיו עדיין במדי הקיץ שלהם, רבים גוועו), כמו כן הוקמו באזור מחסנים בהם נאגרה אספקה רבה. ולכן כאשר חתמה פינלנד הסכם שלום עם ברית המועצות היו הגרמנים מוכנים.
בעוד שכוחות הקרקע הגרמניים נסוגים צפונה, הצי הגרמני מיקש את מבואות הים לפינלנד וניסה לכבוש את האי הפיני "סורסארי" (Suursaari) שבמפרץ פינלנד לפני שייפול בידיים סובייטיות, במבצע כושל המכונה "טאנה מזרח" (Tanne Ost). על אף שקצינים מהוורמאכט והצבא הפיני ניסו לארגן נסיגה שקטה, פרצו קרבות בין כוחות גרמניים ופיניים אפילו לפני שנחתם הסכם השלום הפיני־סובייטי המקדים. הקרבות התחזקו כשהפינים ניסו לעמוד בדרישה הסובייטית שכל הכוחות הגרמניים יגורשו מפינלנד. הפינים הועמדו במצב דומה לאיטלקים והרומנים שלאחר שנכנעו לבעלות הברית, נאלצו להילחם על מנת לשחרר את אדמותיהם משלטון הכוחות הגרמניים. משימתם של הפינים הסתבכה בשל הדרישה הסובייטית להשבית את רוב הצבא הפיני, אפילו בזמן המערכה נגד הגרמנים.
הגנרל סילאסוואו הצליח לבסוף להדוף את הגרמנים מלפלנד, אם כי הגרמנים נקטו בשיטה של אדמה חרוכה והשמידו מספר ערים באזור. במלחמה זו נהרגו 1,000 פינים ו-2,000 גרמנים.
תוצאות
המלחמה גבתה מחיר כבד מפינלנד, סה"כ 91,000 הרוגים בשלוש המלחמות. בשביל מדינה קטנה כפינלנד היה זה אסון דמוגרפי כבד. היא נאלצה לשלם פיצויים לא רק לרוסים, אלא גם לבעלות הברית, שסיווגו אותה כבעלת ברית של הנאצים. עניין זה הרס לחלוטין את הכלכלה הפינית, שמצבה ממילא היה קשה מאוד בשל ההפצצות הרוסית והגרמניות. לעומת זאת, הביצועים הפינים המרשימים לאורך שלוש המלחמות הותירו את פינלנד דמוקרטיה לאורך המלחמה הקרה, בזמן שכל שכנותיה האחרות של ברית המועצות הפכו לקומוניסטיות.
מדיניות פנים
פשעי מלחמה
לאחר כיבוש פטרוזבודסק הוקם שם מחנה ריכוז לאזרחים ממוצא סלאבי. הסיבה העיקרית לכך היה החשש שהם יהפכו לגיס חמישי בתוך שטחי קרליה, אם כי הם נוצלו גם ככוח עבודה. מתוך 20,000 הרוסים שנכלאו במחנות ריכוז ועבודה נהרגו 7,000. הפינים גם הקימו מחנות ריכוז מיוחדים לשבויי מלחמה, שם סבלו השבויים מתנאי מחיה מחפירים, ועבודות כפייה. אלפים מתו כתוצאה ממחלות וקור ורבים אחרים הוסגרו לגרמנים.
בדו"ח שפורסם בפברואר 2019, עולה כי חיילים מפינלנד היו מעורבים ברצח אלפי יהודים בשואה. לפי מחקר של הארכיון הלאומי של פינלנד, 1,408 חיילים התנדבו לשורות האס אס והשתתפו במעשי רצח של כעשרת אלפים יהודים, שבויי מלחמה רוסים ובני לאומים אחרים באוקראינה.[18]
פינלנד והיהודים
היהודים בפינלנד לא נרדפו ולא הושמדו. הם זכו לשוויון זכויות אזרחי מלא, ואף לחמו בצבא הפיני לצד הצבא הגרמני, ו-23 מהם נהרגו. לשלושה יהודים אף הוצע צלב הברזל מטעם הצבא הגרמני.[19] כחמש מאות פליטים יהודים הגיעו לפינלנד במהלך המלחמה. כארבעים מהם נותרו בשטחה ונשלחו למחנה עבודה בלפלנד. לבסוף הוסגרו שמונה מהם לגרמנים והומתו. על שמם הקימו מתנדבים פינים את מושב יד השמונה בישראל. במהלך המלחמה החליפה פינלנד שבויי מלחמה רוסים שהוחזקו בידה באזרחים פינים שנכלאו בגרמניה. בין שבויי המלחמה שנמסרו לידי גרמניה היו גם יהודים, שיש להניח כי לא שרדו, אך אלו לא נמסרו על בסיס אתני. יהודים אלו היו קורבנות השואה היחידים שניתן לייחס לעם הפיני במעשה או במחדל. ב-6 בנובמבר 2000 התנצל ראש הממשלה הפיני פאבו ליפונן על הסגרת שמונת הפליטים. בנובמבר 2003 מינתה ממשלת פינלנד ועדה לחקר הסגרת שבויי המלחמה, לבקשת מרכז שמעון ויזנטל.[20]
פינלנד הייתה המדינה היחידה בין מדינות הציר שהקימה בית כנסת שדה שהוקם ליד נהר הסוויר, עמוק בתוך קרליה המזרחית, האזור שפינלנד כבשה במלחמה. בית הכנסת שכן באוהל צבאי שאותו ייצבו בעזרת קרטון ודיקט. באוהל היה ספר תורה ובכל שבת נערכו בו תפילות שבהן השתתפו חיילים יהודים גם מיחידות שהיו רחוקות למדי.[21]
לקריאה נוספת
- אנדרו רוברטס, סערת מלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, (תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם), תל אביב: הוצאת דביר, 2011
- מיכאל הרסגור, אהוד פוקס, רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר, הוצאת דביר, 2010
- איתן אבישר. 2500 שנות טקטיקה. – יוני 1943 הוצאת מסדה.
- מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום, הוצאת מודן, 2015.
- Chew, Allen F.. The White Death. East Lansing, MI, Michigan University State Press, 1971
- Condon, Richard W. The Winter War: Russia against Finland. New York: Ballantine Books, 1972.
- Forster, Kent. "Finland's Foreign Policy 1940–1941: An Ongoing Historiographic Controversy," Scandinavian Studies (1979) 51#2 pp 109–123
- Jakobson, Max. The Diplomacy of the Winter War. Cambridge, MA, Harvard University Press, 1961.
- Polvinen, Tuomo. "The Great Powers and Finland 1941–1944," Revue Internationale d'Histoire Militaire (1985), Issue 62, pp 133–152.
- Upton, Anthony F. Finland In Crisis 1940–1941: A Study in Small-Power Politics (Cornell University Press, 1965)
- Warner, Oliver. Marshal Mannerheim and the Finns. Helsinki, Otava Publishing Co., 1967
- Olli Vehvilainen Finland In The Second World War Between Germany and Russia 2002
קישורים חיצוניים
- על המשמר (הלקח מהגנת פינלנד), מערכות 3 נובמבר 1939
- אל"ם (מיל') בני מיכלסון, 70 שנה למלחמת החורף - גוליית ניצח אבל בקושי, מערכות 430, 2010
- קרבות מלחמת החורף
- תיאור מלחמת החורף (באנגלית)
- תיאור מלחמת החורף באתר המוקדש למלחמת העולם השנייה (באנגלית)
- הצבא הפיני בין 1918-1945 (באנגלית)
- אלדד בק, "כישורי ירי פחותים משלנו - מספיקים כדי להוציא להורג יהודים", באתר ישראל היום, 23 בינואר 2018
הערות שוליים
- ^ .Olli Vehvilaine, p. 20
- ^ .Olli Vehvilaine, p. 21
- ^ .Olli Vehvilaine, pp. 28-29
- ^ רוברטס עמ' 77.
- ^ .Olli Vehvilaine, pp. 35
- ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, עמ' 208.
- ^ החלטת חבר הלאומים
- ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, עמ' 212.
- ^ רוברטס עמ' 78.
- ^ רוברטס עמ' 79.
- ^ רוברטס עמ' 80.
- ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, עמ' 214.
- ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, עמ' 215 - 216.
- ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, עמ' 217.
- ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, עמ' 224 - 225.
- ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, עמ' 220.
- ^ מיכאל הרסגור, ואהוד פוקס, עמ' 221 - 222.
- ^ דו"ח: חיילים מפינלנד היו מעורבים ברצח אלפי יהודים בשואה, באתר הארץ
- ^ הלוחמים היהודים בצבא פינלנד
- ^ WIESENTHAL CENTER WELCOMES FINNISH DECISION TO INVESTIGATE WORLD WAR II DEPORTATIONS TO NAZI GERMANY; URGES GOVERNMENT TO APPOINT INDEPENDENT SCHOLARS
- ^ יהודים לחמו בשורות הנאצים. זה קרה בפינלנד באתר הארץ.
