התקדמות בעלות הברית מפריז אל הריין
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 25 באוגוסט 1944 – 7 במרץ 1945 (27 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון-מערב אירופה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
ההתקדמות של בעלות הברית מפריז לנהר הריין, הידועה גם בשם מסע קו זיגפריד, הייתה שלב בחזית המערבית במהלך מלחמת העולם השנייה.
שלב זה משתרע מסיום הקרב על נורמנדי, או מבצע אוברלורד, (25 באוגוסט 1944) המשלב את מתקפת הנגד הגרמנית בחורף דרך הארדנים (הידוע בכינויו קרב הבליטה) ומבצע נורדווינד (באלזס ולורן) עד שבעלות הברית התכוננו לחצות את הריין בחודשים הראשונים של 1945.
רקע כללי
כוחות גרמנים הוכרעו במהלך פריצת בעלות הברית מנורמנדי. בעלות הברית התקדמו במהירות מול אויב שהעמיד מעט התנגדות. אבל לאחר שחרור פריז בסוף אוגוסט 1944, עצרו בעלות הברית כדי להתאגד מחדש ולהתארגן לפני שהמשיכו את התקדמותן מפריז לנהר הריין. ההפסקה אפשרה לגרמנים לגבש את קוויהם - דבר שלא הצליחו לעשות ממערב לפריז.
עד אמצע ספטמבר 1944, שלוש קבוצות הארמיות של בעלות הברית המערביות; קבוצת הארמיות ה-21 האנגלו-קנדית (פילדמרשל סר ברנרד מונטגומרי) בצפון, קבוצת הארמיות ה-12 האמריקאית (לוטננט גנרל עומר בראדלי) במרכז, וקבוצת הארמיות ה-6 הצרפתית-אמריקאית (לויטננט גנרל ג'ייקוב ל. דיוורס) בדרום, יצרו חזית רחבה תחת מפקד הברית העליונה, גנרל דווייט ד. אייזנהאואר והמפקדה שלו SHAEF (המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית).
בעוד שמונטגומרי ובראדלי העדיפו להתקדם ישירות לגרמניה (כאשר מונטגומרי ובראדלי כל אחד מציע להיות חוד החנית של תקיפה כזו), הגנרל אייזנהאואר לא הסכים. במקום זאת, הוא בחר באסטרטגיית "חזית רחבה", שאפשרה לבעלות הברית לתפוס שטחים מהגרמנים המוכים בכל הגזרות, אפשרה לכוחות בעלות הברית המתקדמים לתמוך זה בזה.
ההתקדמות המהירה דרך צרפת גרמה למתח לוגיסטי ניכר, שהחמיר בשל היעדר כל נמל מרכזי מלבד שרבור הרחוקה יחסית במערב צרפת. אף על פי שאנטוורפן נתפסה כמפתח לפתרון בעיות הלוגיסטיקה של בעלות הברית, הנמל שלה לא נפתח לשייט של בעלות הברית עד ששפך הסכלדה היה נקי מכוחות גרמנים. ככל שהתקדמה המערכה, חשו כל הלוחמים, בעלות הברית כמו גם הגרמנים, את ההשפעות של היעדר תחליפים מתאימים לכוחות החזית.
היו שני מכשולים הגנתיים גדולים בפני בעלות הברית. הראשון היה המחסומים הטבעיים שנוצרו על ידי הנהרות של מזרח צרפת. השני היה קו זיגפריד, שנפל תחת פיקודו, יחד עם כל כוחות הוורמאכט במערב, של גנרל-פלדמרשל גרד פון רונדשטט.
לוגיסטיקה ואספקה
אף על פי שהפריצה מנורמנדי ארכה זמן רב מהמתוכנן, ההתקדמות עד ספטמבר עלתה בהרבה על הציפיות. לבראדלי, למשל, עד ספטמבר היו 4 דיוויזיות יותר מהמתוכנן וכל כוחותיו היו 150 מיל (240 קילומטרים) לפני מיקומם הצפוי. אחת ההשפעות הייתה שלא ניתן היה לספק אספקה מספקת לחזיתות השונות כדי לשמור על ההתקדמות: הביקוש עלה על הצרכים הצפויים.
עדיין היה צורך להביא ציוד לחימה רב אל החוף על פני חופי הפלישה ודרך נמל מאלברי האחד שנותר (השני נהרס בסערה של התעלה האנגלית). אף על פי שנמלים קטנים, כמו איסיני, Port-en-Bessin ו-Courcelles, היו בשימוש, הנמלים הקדמיים הגדולים כמו קאלה, בולון, דנקרק ולה האבר נשארו בידיים גרמניות כ"מבצרים" או נהרסו באופן שיטתי. הזמינות של שרבור הייתה בעלת ערך עד לפריצה, אבל אז המחסור בהובלה לשאת אספקה לארמיות שהתקדמו במהירות הפך לגורם המגביל.
אף על פי שהדלק נשאב בהצלחה מבריטניה לנורמנדי דרך צינור פלוטו, זה עדיין היה צריך להגיע לחזיתות, שהתקדמו מהר יותר מכפי שניתן היה להאריך את הצינורות.[1] מסילות הברזל נהרסו ברובן על ידי התקפות בעלות הברית והיה צורך במאמץ רב כדי לתקן אותן, ולכן היה צורך בציי משאיות בינתיים.[1] בניסיון להתמודד עם המחסור החריף הזה בתחבורה, שלוש דיוויזיות חיל רגלים אמריקאיות שזה עתה הגיעו - ה-26, ה-95 וה-104 - הופשטו ממשאיותיהן כדי לגרור אספקה.[1] דיוויזיות מתקדמות של קבוצת הארמיות ה-12 השאירו את כל הארטילריה הכבדה שלהן וחצי הארטילריה הבינונית שלהן ממערב לסן, ושחררו את המשאיות שלהן כדי להעביר אספקה ליחידות אחרות.[1] ארבע חברות משאיות בריטיות הושאלו לאמריקאים.[1] 1,500 משאיות בריטיות אחרות נמצאו עם תקלות מנוע קריטיות ולא היו שמישות, מה שהגביל את הסיוע מאותו רבעון.[2] ה-Red Ball Express עשה ניסיון לזרז את התובלה באמצעות משאיות, אך הקיבולת לא הייתה מספקת לנסיבות.[1]
קבוצת הארמיות ה-6 שהתקדמה מדרום צרפת קיבלה אספקה מספקת מטולון ומרסיי מכיוון שהיא כבשה נמלים שלמים ומערכת הרכבות המקומית נפגעה פחות. מקור זה סיפק כ-25% מצרכי בעלות הברית.
בשלב זה קווי האספקה הראשיים של בעלות הברית עדיין חזרו לנורמנדי, והציגו בעיות לוגיסטיות חמורות. הפתרון היה לפתוח את נמל אנטוורפן. הנמל הגדול הזה נכבש ב-90% בשלמותו ב-4 בספטמבר, אבל הכיבוש של אנטוורפן לא הספיק מכיוון שקבוצת הארמיות ה-21 לא הצליחה להשיג גישה לים על ידי פינוי שפך הסכלדה. אז לא ניתן היה להשתמש בנמל עד 29 בנובמבר לאחר מערכה ממושכת של הארמייה הקנדית הראשונה; בתחילה שפך הנהר הוחזק בצורה חלשה, אך הארמייה הגרמנית ה-15 הצליחה להתחפר שם.
העיכוב באבטחת אזור זה הוטל על גנרל אייזנהאואר כמפקד קבוצת הארמיות ה-21, פילדמרשל מונטגומרי העדיף את מבצע מרקט גארדן ופתיחת נמלי התעלה הצרפתית על פני ניקוי הגישות לנמל אנטוורפן בקרב שפך הסכלדה. עם זאת, גם אם שפך הסכלדה היה מאובטח מיד בתחילת ספטמבר, נמל אנטוורפן לא יפתור את משבר האספקה באותו חודש, שכן הגישות מוקשו על ידי הגרמנים חודשיים קודם לכן, וכאשר ננקטו לבסוף זה לקח חודש שלם לפנות את זה.[3]
כוח אדם
הארמיות הגרמניות איבדו מספר רב של חיילים בנורמנדי והמרדף שלאחר מכן. כדי לנטרל זאת, כ-20,000 אנשי לופטוואפה הוקצו מחדש לצבא הגרמני, כוחות לא כשירים גויסו מחדש לקו החזית ויחידות פולקסשטורם הוקמו תוך שימוש באזרחים בקושי מאומנים.
משאבי כוח האדם הבריטיים הוגבלו לאחר חמש שנות מלחמה ובאמצעות התחייבויות כלל עולמיות. המחליפים כבר לא הספיקו לכסות את ההפסדים וכמה יחידות פורקו כדי לשמור על כוחם של יחידות אחרות. לקנדים היה גם מחסור בכוח אדם, עקב חוסר רצון לדרוש ממגויסים לשרת מחוץ לקנדה. זה נבע ממשבר הגיוס של 1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה; כדי למנוע בעיות דומות במלחמת העולם השנייה, חוק גיוס המשאבים הלאומיים משנת 1940 אסר לשלוח מתגייסים לחו"ל. עם זאת, הוראה זו של החוק הוסרה מאוחר יותר, והובילה למשבר הגיוס של 1944.[4]
האבדות של האמריקאים יצרו ביקוש ישיר למחליפים ישירות מארצות הברית. לעיתים קרובות הם היו חסרי ניסיון ולא רגילים לתנאים הקשים של החלק האחרון של המערכה. היו גם תלונות על האיכות הירודה של החיילים ששוחררו לחיל הרגלים מחלקים אחרים של צבא ארצות הברית. בשלב מסוים, לאחר שהקרב על הבליטה הדגיש את המחסור בחיילי רגלים, הרפה הצבא את האמברגו שלו על השימוש בחיילים שחורים ביחידות קרביות.[5] מתנדבים שחורים הופיעו היטב לאורך השלב[6] והביאו לשינוי קבוע במדיניות הצבאית.
קבוצת הארמיות הצפונית (קבוצת הארמיות ה-21)
נמלי התעלה
נמלי התעלה היו נחוצים בדחיפות כדי לשמור על אספקת ארמיות בעלות הברית. עד שבריסל שוחררה, היה קשה לספק לקבוצת הארמיות ה-21 בצורה מספקת. ואכן, קורפוס אחד - הקורפוס ה-8 - הוצא משירות פעיל כדי לשחרר את ההובלה שלו לשימוש כללי. על הארמייה הראשונה הקנדית הוטל לשחרר את הנמלים במהלך התקדמותה לאורך החוף הצרפתי.[7] הנמלים המעורבים היו לה האבר, דייפ, בולון, קאלה ודנקרק בצרפת, כמו גם אוסטנדה בבלגיה. אדולף היטלר העריך את ערכם האסטרטגי. הוא הוציא צו פיהרר שהכריז עליהם כ"מבצרים" שחייבים לקבל ציוד הולם למצור ולהחזיק בהם עד אחרון הלוחמים.
דייפ פונתה על ידי הגרמנים לפני שהתקבלה פקודתו של היטלר, וכתוצאה מכך, הקנדים לקחו אותה במעט לחימה ועם מתקני הנמל שלמים ברובם. אוסטנדה הושמטה מצו הפיהרר וגם היא לא הייתה מוגנת, אף על פי שהריסות עיכבו את השימוש בה. עם זאת, הנמלים האחרים זכו להגנה בדרגות שונות, והם דרשו לחימה משמעותית כדי להכניס אותם לשימוש, מלבד דנקרק שנותרה בידי הגרמנים עד סוף המלחמה.
מבצע מרקט גארדן
המבצע הראשון של המערכה על הריין, מבצע מרקט גארדן, היה בפיקודו של מונטגומרי ונועד להבטיח ראש גשר מעל הריין בצפון, בארנהם, אשר יעקוף את קו זיגפריד.
למרקט גארדן היו שני חלקים נפרדים. מרקט היה אמור להיות המבצע המוטס הגדול בהיסטוריה, וכלל הנחתת שלוש וחצי דיוויזיות של צנחנים אמריקאים, בריטים ופולנים כדי לכבוש גשרים מרכזיים ולמנוע את הריסתם על ידי הגרמנים. גארדן הייתה מתקפה קרקעית של הארמייה השנייה הבריטית מעבר לגשרים. ההנחה הייתה שהכוחות הגרמניים עדיין לא התאוששו מהמערכה הקודמת וההתנגדות לא תהיה נוקשה במיוחד לאף אחת מהפעולות.
אם יצליחו, יהיה לבעלות הברית נתיב ישיר לגרמניה שיעקוף את ההגנות הגרמניות העיקריות וגם יתפסו שטח שממנו שיגרו הגרמנים טילי V-1 ו-V-2 נגד לונדון, אנטוורפן ועוד.
הגנרל אייזנהאואר אישר את מרקט גארדן. ב-10 בספטמבר הוא נתן עדיפות אספקה לקבוצת הארמיות ה-21 והחליט להסיט את הארמייה הראשונה לצפון הארדנים כדי לבצע התקפות מוגבלות כדי למשוך מגנים גרמנים דרומה, הרחק מאתרי היעד.
המבצע יצא לדרך ב-17 בספטמבר. בהתחלה המבצע הלך טוב. הדיוויזיות המוטסות האמריקאיות ה-101 וה-82 תפסו את מטרותיהן באיינדהובן, וגהל וניימכן. עם זאת, הדיוויזיה ה-82 לא הצליחה לכבוש את מטרותיה העיקריות, גשרי ניימכן, ובמקום זאת התמקד מפקדה ברמת גרוסביק. אף על פי שהמטרה הייתה לתפוס במהירות את הגשר באנרהם, אזורי הנחיתה של הדיוויזיה המוטסת הבריטית היו במרחק מה מגשר ארנהם ורק בצד הצפוני של הנהר. הבעיות התעוררו כאשר הדיוויזיה הבריטית המוטסת הראשונה איבדה ציוד חיוני - ג'יפים ותותחי נ"ט כבדים - כאשר דאונים התרסקו. הייתה גם הערכת חסר חמורה של הכוח הגרמני באזור. כדי להחמיר את המצב, מזג אוויר גרוע מנע חיזוקים אוויריים והפחית באופן דרסטי את האספקה מחדש. ההתנגדות הגרמנית לכוחות שנסעו לארנהם הייתה יעילה ביותר, ועותק של תוכנית הקרב של בעלות הברית נתפס.
בסופו של דבר, מבצע מרקט גארדן לא הצליח. גשר ארנהם לא נכבש והצנחנים הבריטיים ספגו אבדות אדירות - כ-77% עד 25 בספטמבר. הכישלון של הדיוויזיה ה-82 לכבוש את גשרי ניימכן במהירות גרם לכך שכוחות היבשה הבריטיים שנועדו להקל על הדיוויזיה המוטסת הראשונה בארנהם עוכבו ב-36 שעות, שכן דיוויזיית המשמר המשוריינת, למרות הגעתם לניימכן לפני המועד, נאלצה לשלוח כוחות כדי לכבוש את הגשרים, במקום פשוט לעבור, כפי שתוכנן.[3] בעלות הברית הצליחו להחזיק במבלט בתחילת אוקטובר על ידי הדיפת מתקפת נגד גרמנית.
קרב שפך הסכלדה
ערך מורחב – קרב שפך הסכלדה
המצב הלוגיסטי נעשה קריטי, ולכן פתיחת נמל אנטוורפן הייתה כעת בעדיפות גבוהה. ב-12 בספטמבר 1944, הוטלה על הארמייה הקנדית הראשונה המשימה לנקות את הסכלדה מכוחות גרמניים. הארמייה הראשונה כללה את הקורפוס הקנדי ה-2, שכלל את דיוויזיית השריון הפולנית ה-1, הדיוויזיות הבריטיות ה-49 וה-52 והקורפוס הבריטי ה-1.
המשימה כללה ארבע פעולות עיקריות: הראשונה הייתה לפנות את האזור שמצפון לאנטוורפן ולאבטח גישה לדרום בבלנד. השני היה לפנות את כיס ברסקנס מצפון לתעלת לאופולד (מבצע Switchback). השלישי - מבצע חיוניות - היה לכידת דרום בבלנד. השלב האחרון היה כיבוש האי וולכרן, שבוצר למעוז גרמני רב עוצמה.
ב-21 בספטמבר 1944 החלה ההתקדמות. דיוויזיית השריון הקנדית ה-4, שנעה צפונה לכיוון החוף הדרומי של הסכלדה סביב העיירה ההולנדית ברסקנס, היו הכוחות הראשונים של בעלות הברית שהתמודדו עם המכשול האדיר של הקו הכפול של תעלות לאופולד ו-Dérivation de la Lys. התעלות נחצו וראש גשר הוקם, אך התקפות נגד עזות של הגרמנים אילצו אותם לסגת עם אבדות כבדות. הדיוויזיה המשוריינת הפולנית ה-1 זכתה להצלחה גדולה יותר, נעה מצפון מזרח לחוף, כבשה את טרנאוזן ופינתה את הגדה הדרומית של הסכלדה מזרחה לאנטוורפן. אולם עד אז היה ברור שכל התקדמות נוספת תהיה בעלות עצומה.
דיוויזיית הרגלים הקנדית ה-2 החלה את התקדמותה צפונה מאנטוורפן ב-2 באוקטובר. נגרמו לה אבדות כבדות, כולל הרס כמעט מוחלט של גדוד המשמר השחור של חטיבת הרגלים הקנדית ה-5 ב-13 באוקטובר. עם זאת, ב-16 באוקטובר נכבשה וונסדרכט, בעקבות מטח ארטילרי עצום שאילץ את הגרמנים לסגת. זה ניתק את דרום בבלנד ואלכרן מהיבשת והשיג את מטרת המבצע הראשון.
מונטגומרי הוציא הנחיה שהפכה את פתיחת שפך הסכלדה לעדיפות עליונה. במזרח, הארמייה השנייה הבריטית תקפה מערבה כדי לנקות את הולנד מדרום למז. זה עזר לאבטח את אזור הסכלדה מהתקפת נגד.
במבצע Switchback, דיוויזיית הרגלים הקנדית ה-3 יצאה למתקפה דו-כיוונית, כאשר חטיבת החי"ר הקנדית ה-7 חצתה את תעלת לאופולד וחטיבת החי"ר הקנדית ה-9 פתחה בהסתערות אמפיבית מצד החוף של הכיס. למרות התנגדות עזה מצד הגרמנים, חטיבת הרגלים הקנדית ה-10 חצתה את תעלת לאופולד וחטיבת החי"ר הקנדית ה-8 נעה דרומה ופתחה נתיב אספקה לכיס.
מבצע חיוניות - השלב הגדול השלישי של קרב הסכלדה - החל ב-24 באוקטובר. דיוויזיית הרגלים הקנדית ה-2 החלה את התקדמותה לכיוון דרום ביוולנד, אך הואטה על ידי מוקשים, בוץ והגנות אויב חזקות. הדיוויזיה הבריטית ה-52 ביצעה מתקפה אמפיבית כדי להיכנס מאחורי עמדות ההגנה של תעלת בוולנד של הגרמנים. לפיכך, ההגנה האדירה הזו כותרה, וחטיבת הרגלים הקנדית ה-6 החלה במתקפה חזיתית בסירות סער. המהנדסים הצליחו לגשר על התעלה בכביש הראשי. כשקו התעלה טוהר, ההגנה הגרמנית התפוררה ודרום בבלנד נוקה. השלב השלישי של קרב הסכלדה הושלם כעת.
השלב האחרון, מבצע Infatuate, היה ההתקפה על האי המבוצר וולכרן בפתח הסכלדה המערבי. הדייקים של האי נפרצו על ידי התקפות של פיקוד המפציצים של RAF ב-3, 7 ו-11 באוקטובר. הדבר הציף את החלק המרכזי של האי, אילץ את המגינים הגרמנים לעלות על הקרקע הגבוהה ואיפשר שימוש בכלי רכב אמפיביים. יחידות של דיוויזיית הרגלים הקנדית ה-2 תקפו את הכביש ב-31 באוקטובר, ולאחר מאבק קשה, קבעו דריסת רגל מסוכנת. הם הוחלפו על ידי גדוד של הדיוויזיה ה-52 הבריטית. במקביל להתקפות האמפיביות, הדיוויזיה ה-52 המשיכה בהתקדמות.
הנחיתות האמפיביות החלו ב-1 בנובמבר עם נחיתת יחידות של חטיבת הרגלים הבריטית ה-155 על חוף באזור הדרום-מזרחי של פליסינגן. במהלך הימים הבאים הם ניהלו קרבות רחוב קשים נגד המגינים הגרמנים. כמו כן, ב-1 בנובמבר, לאחר הפגזה ימית כבדה של הצי המלכותי הבריטי, חיילים של חטיבת הקומנדו ה-4, (עם יחידות של קומנדו בין בעלות הברית ה-10, המורכבות בעיקר מכוחות בלגים ונורווגים), נתמכו על ידי כלי רכב משוריינים מיוחדים של דיוויזיית השריון הבריטית ה-79, אשר נחתו משני צידי הפער בדייק הים. התפתחו קרבות קשים. כוח קטן יותר נע דרומה-מזרחה, לכיוון Vlissingen, בעוד הכוח העיקרי פנה לצפון-מזרח כדי לנקות את החצי הצפוני של ואלכרן כדי לחבור לקנדים שכוננו ראש גשר בחלק המזרחי של האי. שוב כוחות גרמנים שהגנו על האזור גילו התנגדות עזה, והלחימה נמשכה עד 7 בנובמבר. עם זאת, הפעולה הסתיימה ב-8 בנובמבר לאחר שכוח של כלי רכב אמפיביים נכנס למידלבורך, בירת ואלכרן.
בינתיים, מבצע פסיון יצא לדרך ב-20 באוקטובר שנועד כמבצע גדול לפינוי חיילים גרמנים ממחוז צפון בראבנט במקביל לקרב על הסכלדה. המתקפה לאחר התנגדות מסוימת שחררה את רוב האזור; הערים טילבורך, ס-הרטוחנבוס, Willemstad ו-Roosendaal שוחררו על ידי הכוחות הבריטיים. ברגן אופ זום נכבשה על ידי הקנדים והדיוויזיה המשוריינת הפולנית ה-1 בראשות הגנרל מצ'ק שחררה את העיר ברדה. כתוצאה מכך נשברו העמדות הגרמניות שהגנו על האזור לאורך תעלותיו ונהרותיו. המבצע נחל הצלחה גם בכך שהאבדות האזרחיות היו קלות יחסית.
בינתיים, דיוויזיית השריון הקנדית ה-4 דחפה מזרחה מעבר לברגן-אופ-זום לסינט פיליפסלנד, שם הטביעה כמה כלי שיט גרמניים בנמל Zijpe. עם הגישות לאנטוורפן חופשיות, הושלם השלב הרביעי של קרב הסכלדה; ב-28 בנובמבר נכנסה השיירה הראשונה לנמל.
מתקפת הריינלנד
על קבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי הוטל טיהור הגדה המערבית של הריין במורד הזרם מאזור קרפלד. התוכנית הייתה שהארמייה הקנדית הראשונה - מחוזקת על ידי הקורפוס ה-30 - להתקדם לדרום מזרח בין נהרות הריין ומז, בעוד שהארמייה התשיעית האמריקאית תתקדם צפונה מזרחה מהרור. שתי הארמיות ייפגשו באזור גלדרן. הארמייה השנייה הבריטית נשארה ממערב למאס, מלבד שתי דיוויזיות שחיזקו את ההתקדמות האנגלו-קנדית, אך הפיקוד העליון הגרמני היה משוכנע בתחילה שהם האיום העיקרי ופרסו את העתודות שלהם בציפייה להתקפה מפנלו.
שני המבצעים עוכבו על ידי 'קרב הבליטה' אך הם נקבעו מחדש ל-8 בפברואר 1945. אף על פי שהמתקפה האנגלו-קנדית (מבצע ממשי) החלה בזמן, ההתקפה האמריקאית (מבצע רימון) התעכבה בגלל האיום ולאחר מכן סכנת הצפה על ידי מים ששוחררו מסכרי רור. עיכוב זה אפשר לגרמנים לרכז את הגנתם בהתקפות האנגלו-קנדיות, אך הם לא הצליחו לעשות הרבה יותר מאשר להאט אותה באזורים מקומיים. כשהאמריקאים הצליחו להתקדם, כשבועיים לאחר מכן, נותרו מעט עתודות להתמודד מולם והם התקדמו במהירות עד שנתקלו בעורף הגרמני ליד הריין.
שני החודים נפגשו בגלדרן, ואז התקדמו לעבר ריס, ולבסוף גירשו את הכוחות הגרמניים ב-21 במרץ.
קבוצת הארמיות המרכזית (קבוצת הארמיות ה-12)
צפון צרפת ובלגיה
הארמייה הראשונה של ארצות הברית התקדמה במהירות דרך צפון צרפת ובלגיה במהלך סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר, כשהמטרה העיקרית שלה הייתה להגיע לנהר הריין לפני שהגרמנים יוכלו לבסס שם עמדות הגנה. במהלך קרב כיס מונס כיתרו בעלות הברית כ-70,000 גרמנים ליד מונס בבלגיה, ולקחו כ-25,000 שבויים.[8]
אאכן
הארמייה הראשונה של ארצות הברית התמקדה בכיבוש העיר אאכן, לפני שהתקדמה לתקוף את קו זיגפריד עצמו. בתחילה, העיר אאכן אמורה הייתה להיעקף ולהישאר מאחור בניסיון של בעלות הברית לחקות את טקטיקת הבליצקריג שבה השתמשו הגרמנים בצורה כה יעילה (ראה להלן). עם זאת, העיר הייתה הראשונה שהותקפה על אדמת גרמניה ולכן הייתה לה משמעות היסטורית ותרבותית עצומה עבור העם הגרמני. אדולף היטלר הורה באופן אישי לתגבר את חיל המצב שם ולהחזיק את העיר. זה אילץ את מפקדי בעלות הברית לחשוב מחדש על האסטרטגיה שלהם.
כמה היסטוריונים, כולל סטיבן א. אמברוז, סברו שהמצור על אאכן היה טעות. הקרב עצר את ההתקדמות מזרחה של בעלות הברית וגרם לכ-5,000 אבדות לבעלות הברית. הלחימה הייתה, לכל הדעות, לחימה עירונית אכזרית בסגנון רחוב לרחוב, בית לבית ושאבה את המשאבים הזמינים של צבאות בעלות הברית המתקדמים. אמברוז הציע שאסטרטגיה יעילה יותר הייתה לבודד את חיל המצב באאכן ולהמשיך את המהלך מזרחה ללב גרמניה. בתיאוריה, זה היה מבטל את יכולתו של חיל המצב הגרמני לפעול ככוח לוחם על ידי ניתוק קווי האספקה שלהם. זה עשוי היה לאלץ אותם להיכנע או לצאת מהעיר בניסיון להקים מחדש את קווי האספקה שלהם. במקרה השני, עימות בסביבה נייטרלית יותר היה מביא כנראה פחות נפגעים צבאיים ואזרחיים.
לורן
בסוף אוגוסט, לארמייה האמריקנית השלישית החל להיגמר הדלק. מצב זה נגרם מההתקדמות המהירה של בעלות הברית דרך צרפת, וכן בשל העברת העדיפות הלוגיסטית לכוחות הצפוניים כדי לאבטח את אנטוורפן. עד 1 בספטמבר 1944, עם כמות הדלק האחרונה שלה, הצליחה הארמייה השלישית בדחיפה אחת אחרונה לכבוש גשרים מרכזיים מעל נהר המז ב-ורדן וקומרסי. אולם חמישה ימים לאחר מכן, מצב האספקה הקריטי גרם למעשה לעצירה של הארמייה השלישית, מה שאיפשר לכוחות גרמניים שהיו חלשים קודם לכן להתארגן מחדש ולחזק את מעוזיהם באזור.
זמן קצר לאחר מכן, התמודדה הארמייה השלישית נגד מץ, חלק מקו מאז'ינו ואחת הערים המבוצרות ביותר במערב אירופה. לא ניתן היה לעקוף את העיר, שכן לכמה מהמבצרים שלה היו תותחים מכוונים לעבר אתרי מעבר המוזל והכבישים הראשיים באזור. העיר יכלה לשמש גם כמעוז לארגון התקפת נגד גרמנית לעורף הארמייה השלישית. בקרב הבא על מץ, הארמייה השלישית, בעודה מנצחת, ספגה אבדות כבדות.
בעקבות מץ, הארמייה השלישית המשיכה מזרחה אל נהר סאר ועד מהרה החלה בהסתערותה על קו זיגפריד.
יער הירטגן
יער הירטגן נתפס כמקום אפשרי לחדירה לאגף האמריקני, וסכרי הנהר באזור היוו איום על התקדמות בעלות הברית במורד הזרם, כך שהתקפה לטיהור האזור החלה ב-19 בספטמבר 1944. ההגנה הגרמנית הייתה עקשנית מהצפוי והשטח היה מאוד נוח להגנה, ובמידה רבה שלל את היתרונות האמריקאים של מספר ואיכות החיילים. הקרב - שהיה צפוי להימשך כמה שבועות - נמשך עד פברואר 1945 ועלה ב-33,000 הרוגים (מכל הסיבות).
ערכו של הקרב שנוי במחלוקת. היסטוריונים מודרניים טוענים שהתוצאה לא הייתה שווה את האבדות הצפויות, ובכל מקרה, הטקטיקה האמריקאית שיחקה לידיים הגרמניות.[9]
מבצע מלכה
מבצע מלכה היה מתקפה אווירית-קרקעית משולבת של בעלות הברית נגד הכוחות הגרמניים בקו זיגפריד, שנוהלה בעיקר במאמץ המשולב של הארמיות האמריקניות התשיעית והראשונה. המטרה העיקרית של המבצע הייתה להתקדם אל נהר רור ולהקים מספר ראשי גשר מעליו, לכניסה לאחר מכן לתוך גרמניה אל נהר הריין. חלקים ממבצע זה כללו גם לחימה נוספת ביער הירטגן. המתקפה החלה ב-16 בנובמבר עם אחת ההפצצות הטקטיות האוויריות הכבדות ביותר של בעלות הברית המערביות במהלך המלחמה. אף על פי שמספר הכוחות הגרמניים היה קטן יותר, ההתקדמות של בעלות הברית הייתה איטית מאוד. לאחר ארבעה שבועות של לחימה אינטנסיבית, הגיעו בעלות הברית לרור, אך לא הצליחו להקים מעליו ראשי גשר. גם הלחימה ביער הירטגן נתקעה. הלחימה המתישה במהלך המבצע גרמה לכוחות בעלות הברית לסבול אבדות כבדות, ובסופו של דבר פתחו הגרמנים במתקפת נגד משלהם - מבצע "Wacht am Rhein" - ב-16 בדצמבר, שתוביל לקרב הבליטה.
מתקפת הארדנים
- ערך מורחב – קרב הארדנים
הגרמנים הכינו מתקפת נגד מסיבית במערב מאז פריצת בעלות הברית מנורמנדי. התוכנית שנקראה "Wacht am Rhein" ("משמר הריין") הייתה לתקוף דרך הארדנים ולנוע צפונה לאנטוורפן, תוך פיצול הצבאות האמריקאים והבריטיים. המתקפה החלה ב-16 בדצמבר במה שנודע בשם הקרב על הבליטה. באזור הארדנים הגנו חיילים של הארמייה האמריקאית הראשונה. לאחר הצלחות ראשוניות במזג אוויר גרוע, שהעניקו לגרמנים חיפוי מחילות האוויר של בעלות הברית, פתחו בעלות הברית במתקפת נגד כדי לפנות אותם מהארדנים. הגרמנים נדחקו בסופו של דבר לנקודות ההתחלה שלהם עד 25 בינואר 1945.
הגרמנים פתחו במתקפה שנייה וקטנה יותר (Nordwind) לתוך אלזס ב-1 בינואר 1945. במטרה לכבוש מחדש את שטרסבורג, הם תקפו את קבוצת הארמיות ה-6 במספר נקודות. מכיוון שקווי בעלות הברית נמתחו קשות בתגובה למשבר בארדנים, החזקה והכלה של מתקפת נורדווינד הייתה עניין יקר שנמשך כמעט ארבעה שבועות. התקפות נגד של בעלות הברית החזירו את קו החזית לאזור הגבול הגרמני ומוטטו את כיס קולמר.
גרמניה ממערב לנהר הריין
תנועת המלקחיים של הארמייה הראשונה הקנדית, שהתקדמה מאזור ניימכן במבצע ממשי, והארמייה התשיעית האמריקנית, שחצתה את רור במבצע רימון, תוכננה להתחיל ב-8 בפברואר 1945, אך היא נדחתה בשבועיים כשהגרמנים הציפו את עמק רור על ידי השמדת שני סכרים על הרור העליון (סכר רור וסכר אורפט). במהלך השבועיים שבהם הנהר הקטן הוצף, היטלר לא אפשר לרונדשטט להסיג את הכוחות הגרמניים מאחורי הריין, בטענה שזה רק יעכב את הקרב הבלתי נמנע. היטלר הורה לו להילחם במקום שבו עמדו כוחותיו.
עד שהמים שקעו והארמייה התשיעית האמריקאית הצליחה לחצות את הרור ב-23 בפברואר, כוחות אחרים של בעלות הברית היו גם הם קרובים לגדה המערבית של הריין. הדיוויזיות הגרמניות שנותרו בגדה המערבית של הריין נופצו לרסיסים, ו-280,000 איש נלקחו בשבי. ההתנגדות הגרמנית העיקשת עלתה ביוקר; ההפסדים הכוללים שלהם הגיעו ל-400,000 איש.[10]
לאחר מכן
- ערך מורחב – פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה
בעלות הברית חצו את הריין בארבע נקודות. מעבר אחד היה הזדמנות שניצלו כוחות אמריקאים כאשר הגרמנים לא הצליחו לפוצץ את גשר לודנדורף ברמאגן; אחר היה תקיפה נמהרת; ותוכננו שני מעברים:
- הארמייה הראשונה של ארצות הברית רדפה באגרסיביות אחר הכוחות הגרמניים המתפוררים, וב-7 במרץ הם כבשו במפתיע את גשר לודנדורף מעבר לנהר הריין ברמאגן. דיוויזיית השריון ה-9 הרחיבה במהירות את ראש הגשר למעבר בקנה מידה מלא.
- בראדלי אמר לגנרל ג'ורג' ס. פטון - שהארמייה השלישית שלו נלחמה בפאלץ - "לחצות את הריין בתקיפת סער". הארמייה השלישית עשתה בדיוק את זה בליל ה-22/23 במרץ, וחצתה את הנהר בהסתערות נמהרת מדרום למיינץ באופנהיים.
- בצפון, הריין רחב פי שניים, עם נפח מים גבוה בהרבה מהמקום שבו חצו האמריקנים. מונטגומרי, מפקד קבוצת הארמיות ה-21, החליט שניתן לחצות אותו בבטחה רק עם התקפה שהוכנה בקפידה. במבצע ביזה הוא חצה את הריין בריס ווזל בליל ה-23/24 במרץ, כולל מבצע ההנחתה הגדול ביותר בהיסטוריה, מבצע ורסיטי.
- באזור קבוצת הארמיות השישית של בעלות הברית, הארמייה האמריקנית השביעית הסתערה על פני הריין באזור שבין מנהיים לוורמס ב-26 במרץ. מעבר חמישי בקנה מידה קטן יותר הושג מאוחר יותר על ידי הארמייה הצרפתית הראשונה בשפייר.
לאחר חציית הריין, בעלות הברית התקדמו במהירות ללב ליבה של גרמניה. סופה של מלחמת העולם השנייה באירופה הגיע זמן קצר לאחר מכן עם כניעת גרמניה ב-7 במאי.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Ruppenthal, Logistic Support of the Armies, Vol.
- ^ Administrative History of the Operations of 21 Army Group, p. 47
- ^ 3.0 3.1 Buckley, John (2014). Monty's Men. Yale University Press. p. 384.
- ^ Stacey, Colonel C.P. "Chapter IV - Recruiting and Training in Canada". Official History of the Canadian Army. Department of National Defence. pp. 118–123. נבדק ב-18 פבר' 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "African American Volunteers as Infantry Replacements". United States Army Center of Military History. באוקטובר 2003. נבדק ב-4 באוקטובר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Mattimore, Ryan. "The Original Black Panthers Fought in the 761st Tank Battalion During WWII". HISTORY (באנגלית). נבדק ב-2021-04-27.
- ^ Stacey. "Chapter XIII: Antwerp, Arnhem and Some Controversies, August–September 1944. The Pursuit to the Somme and Antwerp". Official History of the Canadian Army. Department of National Defence. נבדק ב-1 ביולי 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Mons Pocket, or the "Petit Stalingrad" of the Borinage". Europe Remembers. Liberation Route Europe Foundation. נבדק ב-21 במרץ 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Weigley (1981), pp. 364-369
- ^ Zaloga, Dennis p. 88
33910315התקדמות בעלות הברית מפריז אל הריין