קרב איוו ג'ימה

קרב איוו ג'ימה

הנפת הדגל באיוו ג'ימה בפסגת הר סוריבאצ'י
מלחמה: מלחמת העולם השנייה, המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
תאריכים	19 בפברואר 1945 – 26 במרץ 1945 (5 שבועות ויום)
קרב אחרי	קרב אוקינאווה
מקום	האי איוו ג'ימה
תוצאה	ניצחון של ארצות הברית
הצדדים הלוחמים יפן מפקדים הולנד סמית' טדאמיצ'י קוריבאישי כוחות 110,000 איש 22,000 איש אבדות 6,825 הרוגים 19,026 פצועים 21,500 הרוגים 216 שבויים

האי איוו ג'ימה באוקיינוס השקט, כ־1,200 ק"מ דרומית לטוקיו

קרב איוו ג'ימה היה קרב שנערך בין כוחות צבא ארצות הברית ויפן בפברואר ובמרץ 1945, במסגרת המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט בשלהי מלחמת העולם השנייה. הכוחות האמריקנים נחתו באי הגעשי איוו ג'ימה במסגרת "מבצע אדישות", במטרה להשתלט על שלושת שדות התעופה שבאי, שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית רבה.

הקרב נחשב לאחד הקרבות הקשים ביותר שניהל צבא ארצות הברית במהלך המערכה בזירת האוקיינוס השקט. עמדות הצבא היפני הקיסרי באי היו מבוצרות היטב ואופיינו במספר רב של בונקרים, ארטילריה מוסווית, ורשת נרחבת של תעלות ומנהרות שקישרה בין העמדות היפניות השונות. הנחיתה האמריקנית באיוו ג'ימה הייתה המתקפה האמריקנית הראשונה על אי שהשתייך ליפן גופא (ולא לאימפריה היפנית), והחיילים היפנים שהגנו עליו לחמו עד לאיש האחרון. מבין 22,000 החיילים היפנים שהוצבו באי, נהרגו למעלה מ־21 אלף ורק 216 מהם נלקחו בשבי. הכוחות האמריקנים ספגו אף הם אבדות כבדות במהלך כיבוש האי (כ־26 אלף נפגעים), ועובדה זו ביחד עם האבדות הכבדות, שספגו הכוחות האמריקנים במהלך קרב אוקינאווה, גרמו להנהגה האמריקנית לשקול מחדש את התוכניות לפלישה לאיי המולדת של יפן.

הצלם ג'ו רוזנטל צילם חמישה חיילים אמריקנים מניפים את דגל ארצות הברית בראש הר סוריבאצ'י, בתצלום שנודע בשם "הנפת הדגל באיוו ג'ימה", שהפך בציבור האמריקני לתמונת הסמל של הקרב ושל הניצחון האמריקני במלחמה, ולאחת התמונות המפורסמות ביותר מאותה תקופה.

גאוגרפיה

ערך מורחב – איוו ג'ימה

איוו ג'ימה הוא אי געשי הנמצא במרחק כ־1,200 ק"מ דרומית לטוקיו, 1,300 ק"מ צפונית לגואם, ובערך באמצע הדרך בין טוקיו וסאיפאן. שטחו של איוו ג'ימה הוא כ־21 קמ"ר, כאשר הר סוריבאצ'י, הנמצא בקצהו הדרומי, הוא הנקודה הבולטת והגבוהה ביותר באי. ביוני 2007 שונה שמו של האי והוא נקרא מעתה איוו טו, שם שהיה בשימוש על ידי תושבי האי לפני המלחמה. השם שונה לאחר מחאה מצד אנשים שגרו באי בעבר ולאחר שני סרטים פופולריים של קלינט איסטווד שהתייחסו לאי בשם איוו ג'ימה. האיות ביפנית של השמות איוו ג'ימה ואיוו טו הוא אותו איות, ורק הגיית השם השתנתה כאשר החיילים היפנים הגיעו לאי וביטאו את שמו בצורה שונה מאשר תושביו.

הרקע לקרב

לאחר שארצות הברית כבשה את איי מרשל, ולאחר ההפצצות ההרסניות על איי טרוק שבאיי קרוליין בפברואר 1944, ביצעה הנהגת הצבא היפני הקיסרי הערכת מצב מחודשת. כל הסימנים הצביעו על כך שארצות הברית מתכננת מהלך חשוב הקשור לאיי מריאנה ולאיי קרוליין. כדי להדוף את המהלך הזה, החליט הפיקוד היפני ליצור קו הגנה פנימי שנמשך צפונה מאיי קרוליין לאיי מריאנה ומשם לאיי בונין. במרץ 1944 קיבלה הארמייה השלושים ואחת, בפיקודו של גנרל הידיושי אובאטה, הוראה להגן על הקו החדש. מפקד חיל המצב בצ'יצ'יג'ימה קיבל את הפיקוד על יחידות היבשה של הארמייה ועל יחידות הצי באיי בונין.

בעקבות כיבוש הבסיסים היפניים באיי מרשל וקרבות קוואג'אליין ואניווטוק בפברואר 1944, נשלחו תגבורות צבא וצי לאיוו ג'ימה. 500 אנשים מבסיס הצי ביוקוסוקה ו־500 נוספים מצ'יצ'י ג'ימה הגיעו לאי במהלך מרץ ואפריל 1944. עם הגעת התגבורות הגיע מספר החיילים באי ל־5,000. הם היו מצוידים ב־13 תותחים, 200 מקלעים כבדים וקלים, ו־4,552 רובים. בנוסף, על החוף של האי הוצבו מספר כלי נשק נוספים, לרבות מספר תותחים נגד מטוסים.

אובדנם של איי מריאנה בקיץ 1944 הגדיל במידה רבה את חשיבות איי בונין עבור היפנים, שהיו מודעים לכך שאם הם יאבדו גם את האיים הללו, יוכלו האמריקנים להגביר את הפשיטות מן האוויר כנגד איי הבית, ובכך להפריע לייצור המלחמתי ולפגוע קשות במורל האזרחים.

התוכניות היפניות להגנת איי בונין שונו כיוון שהצי הקיסרי היפני, שנחלש מאוד בעקבות האבדות הכבדות שספג במערכה על איי מריאנה, לא היה מסוגל למנוע פלישה אמפיבית אמריקנית לאיי בונין. יתר על כן, אבדות חיל האוויר היפני במהלך שנת 1944 היו כבדות ביותר, כך שגם אם תפוקת המטוסים של התעשייה היפנית לא הייתה מושפעת מתקיפות האוויר של האמריקנים, הכוח האווירי המשולב היפני היה מגיע ל־3,000 כלי טיס רק במרץ או אפריל 1945. גם במקרה כזה חיל האוויר היפני לא היה מסוגל להגן על איי בונין מבסיסים באיי המולדת של יפן, משום שטווח המטוסים לא היה מספיק גדול. מלבד זאת, כל כלי הטיס הזמינים היו נחוצים באזור טאיוואן והאיים הסמוכים על מנת להגן על בסיסי צבא היבשה שם.

במחקרים שנערכו לאחר המלחמה, תיארו קציני מטה יפניים את האסטרטגיה שיושמה בהגנה על איוו ג'ימה באופן הבא:

לאור המצב שתואר לעיל, וכיוון שראינו שהיה זה בלתי אפשרי לנווט את פעולות כוחות האוויר, הים והיבשה על איוו ג'ימה לעבר ניצחון, הוחלט שעל מנת להרוויח זמן שהיה דרוש כדי להגן על איי הבית, כוחותינו יצטרכו להתבסס באופן בלעדי על הציוד שיש באזור, ולעכב את האויב במידת האפשר. אפילו התקפות ההתאבדות על ידי קבוצות קטנות של מטוסי הצבא והצי, התקפות הפתע על ידי הצוללות שלנו, והפעילות של יחידות הצנחנים, למרות יעילותן, יכלו להתפרש רק כתכסיס אסטרטגי מצדנו. זאת הייתה מחשבה מדכאת מאוד שלא נשארו לנו מספיק אמצעים כדי לנצל את ההזדמנויות האסטרטגיות שעשויות היו לצוץ במהלך מבצעים מהסוג הזה.

פשיטות הפצצה אמריקניות שיצאו מבסיסים באיי מריאנה, פגעו בעמדות היפניות באיוו ג'ימה באופן יומיומי במסגרת מבצע אוכל פגרים (Operation Scavenger). התפקיד העיקרי של האי היה לשמש כתחנת התראה ששידרה ברדיו דיווחים על מפציצים המתקרבים לאיים הגדולים של יפן, ובכך לאפשר לכוחות ההגנה האוויריים של יפן להתכונן להגעתם של המפציצים האמריקאים.

לאחר סיום קרב לייטה בפיליפינים, היה לכוחות בעלות הברית מרווח זמן של חודשיים להתכונן לקראת הפלישה לאיי בונין. לאיוו ג'ימה הייתה חשיבות אסטרטגית: היה בו שדה תעופה שהיה בסיס עבור מטוסים יפניים שיירטו את המפציצים מסוג B-29 בעלי הטווח הארוך, והוא היה חוף מבטחים עבור יחידות הצי שהיו זקוקות לאספקה. מבחינת בעלות הברית, כיבוש של איוו ג'ימה יחסל את הבעיות הללו וייתן להן אזור התארגנות לקראת הפלישה לאיים היפניים העיקריים. המרחק שהמפציצים יצטרכו לעבור יתקצר לחצי, בקירוב, והבסיס יוכל לשמש גם את המטוסים מסוג P-51 מוסטנג שמלווים ומספקים הגנה אווירית למפציצים.

המודיעין האמריקני העריך שניתן להשלים את כיבוש איוו ג'ימה בתוך 5 ימים, מכיוון שלא היה מודע להיקפו של מערך ההגנה המבוצר, שהכינו היפנים בשטח האי. ההכנות היפניות היו כה מוצלחות עד שלאחר הקרב התברר, שההפצצות האוויריות שהמטירו בעלות הברית על האי והאש הכבדה של תותחי הצי כמעט ולא הסבו נזק לחיילים היפנים המחופרים היטב. הם איפשרו לכוח המגן היפני להסב אבדות כבדות לנחתים האמריקאים, אבדות שלא היה להן תקדים עד לשלב זה במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. לאור הדיווחים המודיעיניים המעודדים, התקבלה החלטה לפלוש לאיוו ג'ימה, פלישה שקיבלה את שם הקוד "מבצע אדישות".

תכנון הקרב וההכנות

מפה המתארת את תוכנית הפלישה של ארצות הברית

לוטננט גנרל טדאמיצ'י קוריבאישי, שקיבל את הפיקוד על הכוח היפני שהגן על איוו ג'ימה ביוני 1944, תכנן טקטיקת הגנה שונה מהדוקטרינה הצבאית היפנית המקובלת, ששאבה השראה מהטקטיקה בה השתמש בהצלחה הכוח היפני שהגן על האי פלליו. במקום לבנות את מערך ההגנה העיקרי סמוך לחופים ולהתמודד שם עם הכוחות הנוחתים באי, קוריבאיאשי הורה על בניית מספר מערכי הגנה בעומק האי, שכללו מספר רב של עמדות מבוצרות שנועדו לספק חיפוי הדדי. האזור שמסביב להר סוריבאצ'י בדרום האי אורגן כמערך הגנה עצמאי למחצה, משום שקוריבאישי העריך נכונה שהאמריקנים ינחתו בחופים מצפון להר וינתקו אותו תוך זמן קצר, בעוד שקווי ההגנה היפניים העיקריים נבנו בחלק הצפוני של האי. ההפצצות התכופות של חיל האוויר והצי האמריקנים, האיצו עוד יותר את בנייתה של מערכת מנהרות מסועפת, שקישרה בין העמדות המבוצרות והבונקרים היפניים, ובין הסקטורים השונים של מערך ההגנה.

האמריקנים תכננו לתקוף את האי באמצעות נחיתת סער אמפיבית. דיוויזיות הנחתים ה־4 וה־5 היו אמורות לנחות בחוף הדרומי של האי, ולאחר ביסוס ראש גשר להשתלט על הר סוריבאצ'י, שדות התעופה הדרומיים והחוף המערבי. בשלב השני של המתקפה, לאחר השלמת משימות אלו, נועדו שתי הדיוויזיות, שיתוגברו על ידי דיוויזיית הנחתים ה־3, להתחיל להתקדם צפונה, כדי להשלים את כיבוש וטיהור איוו ג'ימה.

הקרב

הלחימה הקרקעית על האי נמשכה כ־35 ימים, החל מהנחיתה הראשונית ב־19 בפברואר ועד להסתערות היפנית האחרונה ב־26 במרץ 1945.

תחילת הנחיתה על האי

נחתים אמריקנים נוחתים על החוף באיוו ג'ימה

ב־19 בפברואר, בשעה 2:00 לפנות בוקר, פתחו תותחי ספינות הקרב של הצי האמריקני בהפגזה על האי וסימנו את תחילת הפלישה. מיד לאחר מכן החלו מאה מפציצי קרב לתקוף את האי, ובעקבותיהם נערכה הפגזה נוספת על ידי תותחי הצי. אף על פי שהתקיפות היו עקביות, הן לא פגעו באופן מהותי בביצורים היפניים, כיוון שהעמדות היפניות היו מבוצרות היטב ומוגנות מפני פגזים. בשעה 08:59 החלו הראשונים מבין 30,000 הנחתים האמריקאים מהדיוויזיות ה־3, ה־4 וה־5, לנחות על האי.

גל הפלישה הראשון לא נתקל בהתנגדות יפנית במשך זמן מה; הייתה זו תוכניתו של הגנרל היפני קוריבאישי לנצור את האש עד שהחוף יתמלא בנחתים ובציוד אמריקניים. רק כשהנחתים התקרבו לקו הראשון של הבונקרים היפניים, שהיו מוגנים על ידי מכונות ירייה, נפתחה עליהם אש יפנית.

מלבד קווי ההגנה היפניים שבחופי האי, התמודדו הנחתים עם אש כבדה מהר סוריבאצ'י שבדרום האי. הנחתים התקשו מאוד להתקדם בגלל פני הקרקע הלא נוחים, שהיו מורכבים בעיקר מאפר געשי. האפר לא אפשר לתפוס נקודות אחיזה או לחפור תעלות הגנה מפני האש. הנחתים התקדמו באיטיות תוך כדי התגוננות מפני הפגזה ארטילרית כבדה. הודות להגעתן של יחידות משוריינות, ארטילריית צי כבדה ויחידות אוויריות שהפגיזו את הסוריבאצ'י, הנחתים הצליחו לבסוף להתקדם אל מעבר לחופים. בשעות הערב של אותו יום ההר כבר היה מוקף, ו־30,000 נחתים נחתו על האי. 40,000 נוספים היו עתידים להצטרף אליהם.

בימים שלאחר הנחיתות, הנחתים ציפו להתקפות באנזאי במהלך הלילה. הייתה זו אסטרטגיית ההגנה היפנית התקנית בקרבות הקודמים על אדמות אויב באוקיינוס השקט שבמהלכה רוב התוקפים היפניים נהרגו והכוח היפני נחלש במידה רבה. קוריבאישי אסר לחלוטין על תקיפות באנזאי כיוון שהוא לא האמין ביעילותן.

כיבוש הר סוריבאצ'י

ערך מורחב – הנפת הדגל באיוו ג'ימה

הנפת הדגל הראשונה באיוו ג'ימה

התצלום המפורסם של הנפת הדגל השנייה באיוו ג'ימה. צילום: ג'ו רוזנטל, Associated Press

חיילים אמריקנים יורים בתותחי 37 מ"מ על עמדות ההגנה היפניות

בבוקר היום הרביעי של הקרב האזור של הר סוריבאצ'י בודד משאר האי. באותו זמן הנחתים ידעו שליפנים יש רשת מסועפת של ביצורים תת־קרקעיים, וידעו שלמרות הבידוד מעל פני האדמה, ההר עדיין היה מחובר לביצורים היפניים באמצעות רשת המנהרות. הם ציפו לקרב עיקש על פסגת ההר.

שני צוותי סיור של ארבעה חיילים נשלחו במעלה ההר בנתיבי סיור שהיו על חלקו הצפוני. אגדה פופולרית (שהובלטה על ידי התקשורת בימים שלאחר הקרב עם פרסומו של הצילום המפורסם "הנפת הדגל באיוו ג'ימה") טוענת שהנחתים לחמו לאורך כל הדרך עד לפסגת ההר, אולם, אף על פי שהחיילים שהיו חמושים ברובים חששו ממארב הם לא נתקלו בכזה. החיילים הללו כן פגשו מספר קבוצות קטנות של חיילים יפניים על סוריבאצ'י, אולם רוב החיילים היפניים נשארו מתחת לאדמה ברשת המנהרות. הם תקפו במספרים קטנים, אולם כל התוקפים נהרגו. הסיירים הגיעו לפסגה וירדו ממנה בחזרה, ודיווחו על היעדר נוכחות של האויב לקולונל צ'נדלר ג'ונסון.

לאחר מכן ג'ונסון זימן מחלקה של נחתים והורה לה לטפס על ההר. הוא שלח איתם דגל קטן של ארצות הברית והורה להם להניף אותו כאשר יגיעו לפסגת ההר. הנחתים החלו להעפיל לפסגת ההר פעם נוספת, וציפו להתקפת נגד בכל רגע, התקפה שלא הגיעה גם בפעם הזאת. באמצעות שימוש בצינור שהם מצאו בהריסות שעל פסגת ההר, הנחתים תקעו את הדגל באדמת פסגת ההר, והיה הזה הדגל הזר הראשון מזה מאות שנים שהתנוסס על אדמה יפנית.

במקביל להנפת הדגל, מזכיר הצי של ארצות הברית, ג'יימס פורסטל, נחת על החוף לרגלי ההר והחליט שהוא רוצה את הדגל כמזכרת. האגדה הפופולרית טוענת שקולונל ג'ונסון רצה את הדגל לעצמו; למעשה, הוא האמין שהדגל שייך ל־28 הנחתים מגדוד 2, שהיו אלה שהגיעו לפסגת ההר. הוא שלח את רני גאגנון (אחד החיילים המצולמים בתמונה) עם דגל נוסף, ואמר לו להחליף את הדגל שבראש ההר. כאשר הדגל הראשון הורד, השני הונף, והצלם של סוכנות AP, ג'ו רוזנטל, צילם את התמונה המפורסמת "הנפת הדגל באיוו ג'ימה" (של הדגל השני) ברגע שבו הצינור שהחזיק את הדגל השני הוחדר לאדמה.

לאחר הר סוריבאצ'י

טנק שרמן מצויד בלהביור ששימש לטהר את הבונקרים היפניים

למרות אובדן הר סוריבאצ'י, מערך הביצורים היפני בצפון האי עדיין נותר ברובו בשלמותו. כוחו של קוריבאשי כלל שמונה גדודי חיל רגלים, רגימנט טנקים, שני גדודי ארטילריה ושלושה גדודי מרגמות, בנוסף ל־5,000 רובאים וחיילי צי רגליים. המאבק לכיבוש מישור מוטויאמה, כולל "בליטת התרנגול", נמשך כמעט שלושה שבועות. ליפנים היו פחות כוחות מאשר לנחתים באזור זה, אולם רשת המנהרות המסועפת אפשרה להם להופיע בפתאומיות באזורים שנחשבו כמטוהרים ולתקוף את הנחתים מעורפם. הלחימה שהתרחשה לאחר מכן הייתה קשה מאוד. החיילים היפניים הגיחו לעיתים קרובות מתוך המנהרות וארבו לנחתים, אולם בסופו של דבר לא יכלו לעמוד לאורך זמן מול העדיפות המספרית והעליונות המכריעה בכוח אש של הצד האמריקני. אף על פי שהנחתים נתקלו מפעם לפעם בעמדות הגנה מחוזקות בארטילריה, הם הצליחו להתקדם. הם החלו להשתמש בלהביורים וברימוני יד על מנת לגרום ליפנים לצאת מתוך המנהרות שלהם. אחד מהאמצעים הטכנולוגיים שנעשה בהם שימוש, 8 טנקי שרמן M4A3R3 שצוידו בלהביורים של הצי (טנקים אלה נחשבים כטנק להביור), הוכח כיעיל ביותר בטיהור השטח מעמדות היפנים.

בתחילת הקרב סופק ללוחמים סיוע אווירי קרוב מנושאות מטוסים שעגנו ליד החוף. ב־6 במרץ משימה זו הועברה אל כנף 15, שהטיסה מטוסי P-51 מוסטנג, לאחר שנחתה על האי. באופן דומה, המשימה של הארת שדה הקרב בלילה בוצעה בתחילת הפלישה על ידי ספינות, ולאחר מכן עברה לאחריותם של כוחות ארטילריה שהגיעו אל האי. שדרים בקוד הנאוואחו היו חלק מאנשי התקשורת האמריקניים באי, ובמקביל אליהם נעשה שימוש בווקי־טוקי ובמכשירי קשר מבוססי רדיו.

החיילים היפנים נעשו נואשים יותר ויותר לקראת סוף הקרב. קוריבאישי, שהתנגד להתקפות באנזאי בתחילת הקרב, החל להבין שנפילת איוו ג'ימה קרובה מאוד, ולכן התנגדותו למתקפות נגד נואשות נחלשה. הנחתים החלו להתמודד עם מספר הולך ועולה של תקיפות לילה; תקיפות אלה נהדפו רק באמצעות שילוב של אש מקלעים מעמדות מוכנות ואש ארטילריה. במספר מקרים, התחולל קרב פנים אל פנים לפני שהיפנים נהדפו.

הימים האחרונים של הקרב

חייל אמריקני יורה על חיילים יפניים במכונת ירי M1917 בראונינג

לאחר שאבטחו את אזור הנחיתה, תוגברו כוחות הנחתים במקביל להגעת הציוד הכבד, והם החלו להתקדם צפונה במטרה לכבוש את שדות התעופה ואת שאר חלקי האי. רוב החיילים היפנים לחמו עד המוות. בליל ה־25 במרץ כוח של 300 חיילים יפנים פתח במתקפת נגד אחרונה בקרבת שדה התעופה מס' 2. טייסי צבא, גדודי הנדסה ונחתים מגדוד החלוץ ה־5 (בנוסף ל־28 הסיירים) נלחמו עם התוקפים היפנים עד הבוקר וספגו אבדות כבדות – למעלה ממאה הרוגים ומאתיים פצועים - לפני שהצליחו לבסוף להשמיד אותם. ביום שלאחר מכן האי הוכרז באופן רשמי כמקום "בטוח".

אף על פי שהעניין שנוי במחלוקת, עקב עדויות סותרות של ניצולים מקרב היפנים, נטען שקוריבאישי הנהיג אישית את המתקפה האחרונה. בניגוד למתקפות נגד קודמות, שאופיינו ברעש רב, הכוח התוקף שמר על שקט עד לרגע המתקפה, ולכן הצליח להפתיע את האמריקנים. אם הדבר יוכח כנכון, קוריבאישי יהיה הקצין היפני הבכיר ביותר שהוביל בעצמו מתקפה במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, זו הייתה פעולתו האחרונה של קוריבאישי בתהליך ההתנתקות שלו מהמסורת הצבאית היפנית. בדרך כלל נהגו הקצינים היפנים הבכירים לבצע ספוקו בעורף כשהמצב הפך לחסר תקווה, בעוד החיילים שבפיקודם נהרגים בתקיפות התאבדות, כפי שאירע בקרבות רבים - כגון קרב סאיפאן וקרב אוקינאווה - במהלך המלחמה בזירת האוקיינוס השקט.

לאחר הקרב

חיילים אמריקניים עם דגל יפני שלקחו

מתוך סך של 22,000 חיילים יפניים, 21,500 נהרגו ו־216 נשבו במהלך הקרב. מקרב חיילי בעלות הברית נפגעו 27,909 חיילים, כאשר מתוכם 6,825 נהרגו. איוו ג'ימה היה הקרב היחיד שבו הנחתים האמריקאים ספגו יותר נפגעים מהיפנים. כיוון שכל האוכלוסייה האזרחית פונתה, לא היו אבדות מקרב האזרחים על איוו ג'ימה, בניגוד לסאיפאן ולאוקינאווה.

לאחר שאיוו ג'ימה הוכרז כאזור בטוח, העריכו הנחתים שעל אדמת האי נותרו לא יותר משלוש מאות חיילים יפנים, שנמצאים ברשת המערות והמנהרות שבאי. למעשה, מספר היפנים שנותרו היה קרוב יותר לשלושת אלפים. קוד ההתנהגות של היפנים, הבושידו, לצד תעמולה שתיארה את האמריקאים כחיות פרא אכזריות, גרמו לחיילים יפנים רבים שלא להיכנע לאמריקאים. החיילים היפנים שלא היו מסוגלים להתאבד התחבאו במערות במהלך היום ויצאו מהמערות בשעות הלילה על מנת לחפש מזון. אולם חיילים יפנים רבים נכנעו והופתעו כאשר האמריקאים התייחסו אליהם בחמלה, והציעו להם מים, סיגריות, או קפה. מבין החיילים שהתחבאו במערות, ידוע המקרה של יאמאקאגה קוקופו ומטסודו לינסוקי, שנטען כי התחבאו במשך שש שנים עד שהסגירו את עצמם ב־1951 (מקור אחר טוען שתאריך הכניעה היה למעשה ב־6 בינואר 1949).

למעלה מרבע ממספר מדליות הכבוד שהוענקו לנחתים במלחמת העולם השנייה ניתנו לנחתים שלחמו בפלישה לאיוו ג'ימה. הנחתים, הן חיילי הסדיר והן חיילי המילואים, קיבלו 24 מדליות כבוד. חמש מדליות נוספות הוענקו לחמישה אנשי צי (סדיר ומילואים גם כן).

בהתחשב במספר האבדות הגדול, נחיצותו של כיבוש האי והשפעתו ארוכת הטווח על תוצאות המלחמה הם נושאים שנויים במחלוקת עד היום. באפריל 1945 אמר בראיון במגזין ניוזוויק מפקד המבצעים הימיים בדימוס, ויליאם פראט:

המחיר ששולם באנשים עבור השגת אי קטן, שכוח אל, חסר תועלת כבסיס לצבא וחסר תועלת לצי כנמל עגינה... [ניתן לתהות] אם אותו סוג של בסיסי אוויר היה ניתן להשגה באמצעות כיבוש מקומות אסטרטגיים אחרים במחיר נמוך יותר.

— William V. Pratt, "What Makes Iwo Jima Worth the Price", Newsweek, 2 April, 1945, 36

המטוס דינה מייט מוקף בחיילים אמריקניים לאחר נחיתת החירום באי

ליפנים שעל איוו ג'ימה היה מכ"ם שבאמצעותו נשלחו התראות על מטוסי B-29 שהגיעו מאיי מריינה. מטוסי קרב שבסיסם היה באיוו ג'ימה תקפו מדי פעם את המטוסים הללו, שהיו פגיעים במיוחד בדרכם ליפן כיוון שהיו עמוסים בפצצות ובדלק. כמו כן, האי שימש כבסיס הצלה אווירי־ימי לאחר כיבושו. אולם הצידוק המסורתי לחשיבות האסטרטגית של איוו ג'ימה למאמץ המלחמתי של ארצות הברית היה שהאי מספק נקודת נחיתה ותדלוק מחדש למפציצים האמריקאים בדרכם למשימות אל יפן וממנה. ב־4 במרץ, כאשר המלחמה עדיין התנהלה, דיווח המפציץ דינה מייט של קבוצת ההפצצה התשיעית של חיל האוויר על מחסור חמור בדלק כאשר היה ליד האי וביקש רשות לבצע נחיתת חירום. למרות אש אויב, נחת המטוס בחלקו של האי שהיה בשליטת בעלות הברית, ללא כל פגיעות, קיבל טיפול ותדלוק והמריא בחזרה. בסך הכול, נמנו במהלך המלחמה 2,251 נחיתות של מפציצי B-29 באיוו ג'ימה.

אולם שיקולים אלו לא היו בעלי משקל בקבלת ההחלטה על כיבוש האי, שהייתה מבוססת כולה על הדעה של הצבא וחיל האוויר שהאי יכול לשמש בסיס למטוסים שילוו משימות הפצצה ארוכות טווח. ליווי כזה לא היה מעשי ואף לא היה נחוץ, ובמהלך המלחמה טסו מעל איוו ג'ימה רק עשר טיסות כאלה. גם צידוקים אחרים שנויים במחלוקת. אף על פי שמספר מטוסי יירוט יפניים חנו באיוו ג'ימה, השפעתם על מאמץ ההפצצה האמריקאי הייתה שולית: במהלך שלושת החודשים שלפני הפלישה הופלו רק 11 מטוסי B-29 בקרבות עם מטוסי היירוט היפניים. טייסי המפציצים לא ראו צורך לעשות עיקוף מיוחד ליד האי. כיבוש איוו ג'ימה לא השפיע על מערכת ההתראה המוקדמת היפנית, שהמשיכה לקבל מידע על המפציצים מהאי רוטה (שמעולם לא הותקף).

מצבת הזיכרון על פסגת הר סוריבאצ'י

מספר אנשי צוות של מטוסי B-29 שהופלו ניצלו על ידי מטוסי חילוץ וכלי שיט שפעלו מהאי, אולם איוו ג'ימה היה רק אי אחד מתוך איים רבים שהיה יכול לשמש למטרה זו. באשר לחשיבות האי כאתר נחיתה ותדלוק עבור המפציצים, קפטן רוברט בארל מחיל הנחתים, שהיה אז מדריך באקדמיית הצי של ארצות הברית, טען שרק חלק קטן מתוך 2,251 הנחיתות היו בגלל מקרה חירום אמיתי, ורובן היו בעיקר בשביל בדיקות טכניות רגילות, אימונים או תדלוק. לפי בארל:

הצידוק הזה נהפך למשמעותי רק לאחר שהנחתים כבשו את האי וספגו אבדות כבדות. המחיר הטראגי של מבצע אדישות גרם לחיילים לשעבר, עיתונאים וקצינים להתמקד בצידוק הבולט ביותר עבור הקרב. המראה של מפציצי ה־B-29 היקרים והמתוחכמים נוחתים בשדה התעופה הקטן של האי קישר את איוו ג'ימה בצורה ברורה למערכת ההפצצה האסטרטגית. ככל שהמיתוסים על הנפת הדגל על הר סוריבאצ'י נהפכו ליותר אגדתיים, כך נעשה עם תאוריית נחיתות החירום על מנת להצדיק את הצורך בהנפת הדגל.

— Robert S. Burrell, "Breaking the Cycle of Iwo Jima Mythology: A Strategic Study of Operation Detachment". The Journal of Military History 68.4 (2004) 1143–1186

למרות זאת, במהלך קידום המכירות של ספר המחקר של בארל בנושא, רוחות איוו ג'ימה, המפיצים שעבד עמם ציינו שהאבדות היוו בסיס למה שהם כינו "יראת הכבוד כלפי חיל הנחתים", שלא רק סימלה את "הרוח הלאומית האמריקאית" אלא גם הבטיחה את "ההישרדות המוסדית" של חיל הנחתים.

מורשת

אנדרטת הזיכרון לקרב במוזיאון ההיסטוריה של חיל הנחתים

צי ארצות הברית העניק לשלוש ספינות את השם USS איוו ג'ימה.

בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ממוקמת אנדרטת חיל הנחתים של ארצות הברית המתארת את הנפת הדגל בסוף הקרב. כמו כן, במוזיאון הזיכרון של חיל הנחתים, הנמצא מחוץ לוושינגטון הבירה, יש פסל הממחיש את התמונה המפורסמת שנועד להנצחת החיילים שנפלו בקרב.

ב־19 בפברואר 1985, יום השנה לפלישה, נערך מאורע בחוף שבו החלה הפלישה, שנקרא "איחוד מחדש של כבוד". באירוע השתתפו חיילים לשעבר משני הצדדים הלוחמים. במרכז האתר שבו נערך המפגש הוקמה אנדרטה שעליה נחרטו משפטים על ידי אנשים משני הצדדים. היפנים עמדו ליד הר סוריבאצ'י, היכן שהיו הכתובות ביפנית, והאמריקאים עמדו ליד החוף, היכן שהיו הכתובות באנגלית. לאחר הסרת הלוט והענקת פרחים, נציגים מטעם שתי המדינות התקרבו אל הפסל; כאשר נפגשו, הם לחצו ידיים. החיילים הוותיקים חיבקו אחד את השני ובכו.

טקס הזיכרון האמריקאי־יפני המשותף לרגל יום השנה החמישים לקרב נערך ליד האנדרטה במרץ 1995. ימי זיכרון נוספים נערכו בשנים שלאחר מכן.

ראו גם

• "חולות איוו ג'ימה" - סרט משנת 1949 על הקרב
• "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" - שני סרטים שהופקו במקביל על ידי קלינט איסטווד ומתארים את הקרב משני צדדיו

לקריאה נוספת

• Allen, Robert E.; Zell Miller (2004). The First Battalion of the 28th Marines on Iwo Jima: A Day-by-Day History from Personal Accounts and Official Reports, with Complete Muster Rolls. McFarland & Company. מסת"ב 0-7864-2158-4

• Bradley, James; Ron Powers (2001). Flags of Our Fathers. Bantam. מסת"ב 0-553-38029-X

• Bradley, James (2003). Flyboys: A True Story of Courage. Little, Brown and Company. מסת"ב 0-316-10584-8

• Buell, Hal (2006). Uncommon Valor, Common Virtue: Iwo Jima and the Photograph that Captured America. Penguin Group. מסת"ב 0-425-20980-6

• Burrell, Robert S. (2006). The Ghosts of Iwo Jima. Texas A&M University Press. מסת"ב 1-58544-483-9

• Hammel, Eric (2006). Iwo Jima: Portrait of a Battle: United States Marines at War in the Pacific. Zenith Press. מסת"ב 0-7603-2520-0

• Hearn, Chester (2003). Sorties into Hell: The Hidden War on Chichi Jima. Praeger Publishers. מסת"ב 0-275-98081-2

• Kirby, Lawrence F. (1995). Stories From The Pacific: The Island War 1942-1945. The Masconomo Press. מסת"ב 1-4140-1760-X

• Leckie, Robert (2005). The Battle for Iwo Jima. ibooks, Inc. מסת"ב 1-59687-246-2

• Lucas, Jack; D. K. Drum (2006). Indestructible: The Unforgettable Story of a Marine Hero at the Battle of Iwo Jima. Da Capo Press. מסת"ב 0-306-81470-6

• Morison, Samuel Eliot (2002 (reissue)). Victory in the Pacific, 1945, vol. 14 of History of United States Naval Operations in World War II. Champaign, Illinois, USA: University of Illinois Press. מסת"ב 0-252-07065-8

• Newcomb, Richard F.; Harry Schmidt (2002). Iwo Jima. Owl Books. מסת"ב 0-8050-7071-0

• Overton, Richard E. (2006). God Isn't Here: A Young American's Entry into World War II and His Participation in the Battle for Iwo Jima. American Legacy Media. מסת"ב 0-9761547-0-6

• Ross, Bill D. (1986). Iwo Jima: Legacy of Valor. Vintage. מסת"ב 0-394-74288-5

• Shively, John C. (2006). The Last Lieutenant: A Foxhole View of the Epic Battle for Iwo Jima. Indiana University Press. מסת"ב 0-253-34728-9

• Toyn, Gary W. (2006). The Quiet Hero: The Untold Medal of Honor Story of George E. Wahlen at the Battle for Iwo Jima. American Legacy Media. מסת"ב 0-9761547-1-4

• Veronee, Marvin D. (2001). The Battle of Iwo Jima. Visionary Art Publishing. מסת"ב 0-9715928-2-9

• Wells, John K.; Bradley T. Macdonald, Lawrence R., III Clayton (1995). Give Me Fifty Marines Not Afraid to Die: Iwo Jima. Ka-Well Enterprises. מסת"ב 0-9644675-0-X

• Wheeler, Richard (1994). Iwo. Naval Institute Press. מסת"ב 1557509220

• Wheeler, Richard (1994). The Bloody Battle for Suribachi. Naval Institute Press. מסת"ב 1557509239

• Wright, Derrick (2007). The Battle of Iwo Jima 1945. Sutton Publishing. מסת"ב 0-7509-4544-3

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב איוו ג'ימה בוויקישיתוף

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• הנפת הדגל באיוו ג'ימה, ארכיון סרטונים של AP (התחלה 08:31)

• קרב איוו ג'ימה, פברואר 1945, ארכיון סרטונים של AP

• Alexander, Col. Joseph H., USMC (Ret). Closing In: Marines in the Seizure of Iwo Jima, Marines in World War II Commemorative Series, History and Museums Division, United States Marine Corps, 1994.
• Bartley, Lt. Col. Whitman S., USMC. Iwo Jima: Amphibious Epic, Marines in World War II Historical Monograph, Historical Section, Division of Public Information, United States Marine Corps, 1954.
• Garand, George W. and Truman R. Strobridge. History of U.S. Marine Corps Operations in World War II Volume IV: Western Pacific Operations
• Colour Combat Footage of the Battle of Iwo Jima(הקישור אינו פעיל) at sonicbomb.com
• IwoJima.com: A site dedicated to Iwo Jima and the famous battle (אורכב 02.01.2006 בארכיון Wayback Machine)
• WW2DB.com: Battle of Iwo Jima with 220 photographs
• 3-D Stereo Photograph of Iwo Jima Flag-raising - From The Tampa Tribune and TBO.com
• Mt. Suribachi HDR Image - A tone-mapped High Dynamic Range Image taken of Iwo Jima in February 2007
• A lesson plan with primary sources Iwo Jima: Forgotten Valor from the Portal to Texas History
• Animated History of The Battle for Iwo Jima
• Scholarly article/overview of the Battle of Iwo Jima
• Iwo Jima Combat Footage in Color - From WW2incolor.com
• Remembering the Battle of Iwo Jima, author: Jeremy Lemer, work: Columbia News Service, date: February 15, 2005 (accessed 06/10/2006)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31186371קרב איוו ג'ימה