קרב האי וייק
 | ||||||||||||||||||
| אחת מספינות הפטרול היפניות שהושמדו | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 8 בדצמבר 1941 – 23 בדצמבר 1941 (16 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המתקפה על פרל הארבור | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | הפשיטה על איי מרשל וגילברט | |||||||||||||||||
| מקום | האי וייק | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יפני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
5 חיילים שבויים הוצאו להורג בינואר 1942. 98 אזרחים שבויים הוצאו להורג באוקטובר 1943. | ||||||||||||||||||
קרב האי וייק היה קרב בין כוחות האימפריה היפנית לכוחות ארצות הברית באי וייק. הקרב החל במקביל להתקפה על פרל הארבור והסתיים ב-23 בדצמבר 1941, עם כניעת הכוחות האמריקאים. הקרב התרחש באי וייק עצמו ובאטול הסובב אותו, והשתתפו בו כוחות קרקע, אוויר וים, ובעיקר כוחות נחתים.
האי נותר תחת שליטה יפנית עד 4 בספטמבר 1945, אז נכנע חיל המצב היפני באי בפני כוח נחתים אמריקאים.
רקע
בינואר 1941, הקים הצי האמריקאי בסיס צבאי באטול וייק, וב-19 באוגוסט התייצב באי חיל המצב הקבוע הראשון - יחידות מגדוד ההגנה הראשון של חיל הנחתים - שמנה 449 חיילים, עליו פיקד מייג'ור ג'יימס דֶבֵרוֹ (Devereux). בנוסף, שהו על האי 68 אנשי הצי האמריקאי וכ-1,200 אזרחים, עובדי חברה פרטית.
לצורכי הגנת האי הותקנו עליו שש סוללות תותחי חוף 127 מ"מ, שנים עשר תותחי נ"מ 76.2 מ"מ, שמונה עשר מקלעים כבדים מדגם M2 בראונינג (12.7 מ"מ) ושלושים מקלעי 7.62 מ"מ מסוגים שונים.
ב-28 בנובמבר 1941 הגיע לווייק קומנדר וינפילד קאנינגהאם מהצי האמריקאי ונטל את הפיקוד על חיל המצב שבו. לרשותו עמדו עשרה ימים בלבד ללמוד את ההגנה על האי ולהכיר את חייליו בטרם פרצה המלחמה.
ב-8 בדצמבר 1941, שעות ספורות לאחר פתיחת ההתקפה על פרל הארבור (מכיוון שווייק נמצא מערבית לקו התאריך הבינלאומי), תקפו את וייק 36 מפציצים יפניים[2] שהמריאו מבסיסים באיי מרשל והשמידו שמונה מתוך תריסר מטוסי F4F ויילדקט של חיל הנחתים האמריקאי בעודם על הקרקע. מטרתה העיקרית של תקיפה זו הייתה השמדת כלי הטיס ועל כן נותרו עמדות ההגנה באי בשלמותן. מתוך 55 אנשי צוות אוויר נהרגו 23 ואחד עשר נפצעו. בנוסף נהרגו בתקיפה זו עשרה אזרחים, בני שבט צ'מורו, עובדי חברת פאן אמריקן.[3]
ניסיון הנחיתה הראשון
בבוקר ה-11 בדצמבר הדף חיל המצב האמריקאי, בסיוע ארבעת מטוסי הוויילדקט הנותרים, את ניסיון הנחיתה היפני הראשון, שכלל את הסיירות הקלות "יוּבּארי," "טֶנריוּ" ו"טאטסוטה;" את המשחתות "יאוי," "מוטסוקי," "קיסראגי," "הָיַאטֶה," "אויטֶה" ו"אסנאגי;" שתי ספינות פטרול (משחתות שהוסבו אד הוק) ושתי נושאות גייסות שנשאו 450 חיילים מכוח הנחיתה הימי המיוחד.
הנחתים האמריקאים פתחו באש תותחי 127 מ"מ לעבר צי הפלישה. מייג'ור דברו, מפקד הנחתים תחת קאנינגהאם, הורה לחייליו לא לירות עד שיהיו הכלים היפנים בטווח תותחי החוף. "סוללה L" שעל האי פיל הצליחה להטביע את המשחתת היאטה במרחק של כ-3.5 ק"מ מהחוף על ידי שתי פגיעות ישירות במחסן הנשק שלה, דבר שגרם לפיצוץ עז שלאחריו שקעה המשחתת בתוך שתי דקות לעיני המגינים על החוף. המבנה העילי של הסיירת יובארי נפגע כאחת עשרה פעמים. ארבעת מטוסי הוויילדקט הצליחו אף הם להטביע את המשחתת קיסראגי, לאחר שהטילו פצצות ישירות על חרטומה, שם אוחסנו פצצות עומק. שתי המשחתות שקעו על כל צוותיהן, והיאטה הייתה כלי השיט היפני הראשון שטובע במלחמת העולם השנייה. הכוח היפני נאלץ לסגת מבלי שהשלים את משימתו, ובכך הפכה נסיגה זו לתבוסה היפנית הראשונה במלחמה.
הבעיה העיקרית שבפניה ניצב חיל המצב האמריקאי היה המחסור שלהם במכ"ם. פתאומיות התקיפה היפנית היוותה רמז לדרך הפעולה היפנית, וממטרים עזים בשילוב עם שאון הגלים הובילו לעיתים למצב בו היו המטוסים היפנים כמעט בעמדת תקיפה כשנצפו לראשונה.
ניסיון התגבור של הצי האמריקאי
הצי האמריקאי שלח שתי שייטות תגבור לכוחות בווייק. הראשונה כללה את נושאת המטוסים "סרטוגה," המכלית "נֶצֵ'ס," ספינת הסיוע "טנג'יר," הסיירות "אסטוריה," "מיניאפוליס" ו"סן פרנסיסקו" ועשר משחתות. לשיירה הצטרפו גדוד ההגנה הרביעי של חיל הנחתים, טייסת מטוסי קרב מדגם F2A באפולו, וכן 9,000 פגזי 127 מ"מ, 12,000 פגזי 76 מ"מ ושלושה מיליון כדורי 12.7 מ"מ, כמו גם תחמושת למרגמות ולנשק קל. השייטת השנייה, שכללה את נושאת המטוסים לקסינגטון, שלוש סיירות כבדות, שמונה משחתות ומכלית אחת, הפליגה לכיוון איי מרשל שם היה עליה לפתוח בפעולת הסחה.
ב-22 בדצמבר בשעה 21:00 הורה תת-אדמירל ויליאם פיי, המפקד העליון בפועל של צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, על השייטות לשוב לפרל הארבור, זאת לאחר שנתקבל דיווח על הימצאותן של שתי נושאות מטוסים יפניות ושתי אוניות מערכה בסביבות וייק, ופיי רצה ליהמנע מאבידות מיותרות.
ההתקפה השנייה
ניסיון הנחיתה השני של היפנים התרחש ב-23 בדצמבר, והשתתפו בו רוב הכלים שהשתתפו בהתקפה הראשונה עליהם נוספו 1,000 נחתים יפנים ועתודה של 500 נחתים נוספים. היפנים התקרבו לאי בחסות החשיכה ושאון הגלים שגבר על רעש המנועים. הנחיתה על החוף הדרומי של האי וייק החלה בשעה 02:35, עם החפתן של שתי ספינות פטרול על השונית המקיפה את האי. במקביל, עלו נחתות נוספות על החוף באי וילקס. יחידות ההגנה האמריקאיות התפרסו במהירות בעמדותיהם, ופתחו באש על ספינות הפטרול שכעת צוותיהן היו עסוקים בפריקת הנחתים והיו למטרה נייחת במרחק 450 מטרים מהחוף. הספינות החלו לעלות באש וצוותיהן החלו יורדים מהספינה ביחד עם הנחתים, ובכך הוסיפו למספרם. בשלב זה היה ברור כי מבצע הנחיתה היפני מתפרס לאורך החופים הדרומיים של האטול.[4]
לאחר לחימה עיקשת שנמשכה עד צהרי יום המחרת, נכנע חיל המצב האמריקאי. במהלך המצור בן חמישה עשר הימים על האטול נהרגו 47 נחתים אמריקאים, שלושה אנשי הצי האמריקאי, עשרה אזרחים אמריקאים ועשרה אזרחים בני שבט צ'מורו. על פי דיווחי היפנים במהלך הפלישה נהרגו בין 700 ל-900 חיילים.[5] לאחר הכניעה תפסו היפנים את כל האנשים ששהו על האי, רובם אזרחים.
קפטן הנרי אלרוד, אחד מטייסי הטייסת של וייק, קיבל את עיטור מדליית הכבוד לאחר מותו על פעולותיו במהלך ניסיון הפלישה השני שבהן הפיל שני מטוסי A6M זירו והטביע את המשחתת קיסראגי. עיטור צבאי מיוחד - עיטור האי וייק - נוצר על מנת לחלוק כבוד למגיני האי.
כיבוש יפני
מתוך חשש ממתקפת-נגד אמריקאית, החלו היפנים לחזק את ביצורי האי. השבויים האמריקאים נדרשו לבנות מערכת של בונקרים ומוצבים, והיפנים הוסיפו על חימוש האי תותחי חוף 200 מ"מ. אך תחזיותיהם של היפנים התבדו ובמקום פלישה לאי הטיל הצי האמריקאי מצור באמצעות צוללות ובכך הביא להרעבת חיל המצב היפני. כוחות אמריקאים לא ניסו לכבוש בחזרה את האי, אך החל ב-1942 ועד כניעת יפן ב-1945 הפציצו מפציצים אמריקאיים את וייק מדי פעם.
פשעי מלחמה
ב-5 באוקטובר 1943 פשטו מטוסים אמריקאים על האטול והפציצו אותו. יומיים לאחר מכן הורה אדמירל-משנה שיגמאטסו סאקאיבארה, מפקד חיל המצב היפני, על הוצאה להורג של 98 אזרחים אמריקאים שנותרו באי למטרות עבודת כפייה, מתוך חשש שפלישה אמריקאית קרבה. האסירים נלקחו לצפון האי וייק, עיניהם כוסו והם הוצאו להורג באמצעות מכונת ירייה. אחד האסירים (שמו לא נודע מעולם) הצליח להימלט מהטבח, שב לאתר מאוחר יותר וחקק את הכתובת US PW 5-10-43 98 על סלע בסמוך למקום בו נקברו הקורבנות. אמריקאי זה נתפס בשנית וסאקאיבארה ערף את ראשו באופן אישי באמצעות הקטאנה שלו. הסלע עליו מופיע הכיתוב ניצב עדיין במקומו.
ב-4 בספטמבר 1945 נכנעו שאריות חיל המצב היפני לגורמים מחיל הנחתים האמריקאי. לאחר המלחמה נידון סאקאיבארה למוות על חלקו בטבח ועל פשעי מלחמה נוספים. מספר קצינים יפנים התאבדו בשבי האמריקאי ובמכתבי ההתאבדות שלהם הטילו את האשמה בטבח על סאקאיבארה. סאקאיבארה הוצא להורג בתלייה ב-18 ביוני 1947.[6] עצמותיהם של הקורבנות האמריקאים הובאו לאחר המלחמה למנוחות בבית העלמין של האוקיינוס השקט בהונולולו.
הימלטות
ויליאם טיילור, כמו רבים משבויי המלחמה בווייק, נשלח לסין לעבודות כפייה עבור הצבא היפני הקיסרי. ב-1945 יצא ברכבת יפנית משנגחאי בדרך לאתר העבודה, ובדרך הצליח להימלט ביחד עם ג'ק הרננדז, כשהשומרים לא הסתכלו לכיוונם. הרננדז שבר את רגלו ונאלץ להישאר במקומו בעוד טיילור המשיך במסעו. בהמשך פגש טיילור חיילים מצבא השחרור העממי שלקחו אותו תחת חסותם. לאחר מסע בן 10 שבועות עם החיילים הקומוניסטים בצפון סין הצליח טיילור ליצור קשר עם כוחות אמריקאים ששלחו מטוס לאסוף אותו ולהשיבו לבסיס האמריקאי. לפני שעזב את סין, פגש טיילור את מאו דזה-דונג שנתן לו מתנה ואמר לו כי הוא שבוי המלחמה היחיד שהצליח לצאת מצפון סין.
לקריאה נוספת
- Burton, John. Fortnight of Infamy: The Collapse of Allied Airpower West of Pearl Harbor, US Naval Institute Press, 2006. מסת"ב 9781591140962.
- Sloan, Bill. Given up for Dead: America's Heroic Stand at Wake Island, Bantam Books, 2003. מסת"ב 9780553803020.
- Uwrin, Gregory J.W. Facing Fearful Odds: The Siege of Wake Island, University of Nebraska Press, 2002. מסת"ב 9780803295629.
- בריאן פרט, עד הסוף המר: סיפורי קרבות מפורסמים נגד כל הסיכויים, תל אביב: יבנה, 2007.
קישורים חיצוניים
- מארק האבס, Massacre on Wake Island.
- רוברט היינל, The Defense of Wake, אתר Hyperwar.
הערות שוליים
