המצור על בסטון
 | ||||||||||||||
| מטוסי דקוטה C-47 אמריקאיים מצניחים אספקה לבסטון, 26 בדצמבר 1944 | ||||||||||||||
| מערכה: הקרב על הבליטה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| תאריכים | 20 בדצמבר 1944 – 27 בדצמבר 1944 (8 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בסטון שבבלגיה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אמריקאי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
המצור על בסטון היה עימות צבאי שהתחולל בין צבא ארצות הברית לבין הוורמאכט, בעיירה בסטון וסביבתה אשר בבלגיה, במסגרת הקרב על הבליטה במלחמת העולם השנייה. קורפוס הפאנצר ה-47 הגרמני מארמיית הפאנצר החמישית תקף את העיירה בסטון, צומת דרכים חיוני דרכו עברו מספר כבישים, שהיו אמורים למלא תפקיד מפתח בהתקדמות הכוחות הגרמניים לעבר יעדם הסופי, נמל אנטוורפן. על העיירה הגנה הדיוויזיה המוטסת ה-101 - יחידת עילית בצבא האמריקאי - יחד עם אלמנטים משתי דיוויזיות משוריינות. הגרמנים, שנהנו מעליונות מספרית גדולה על הכוחות האמריקאים המגינים, כיתרו את בסטון ב-20 בדצמבר, אולם הותירו את כיבושה לכוח שכלל דיוויזיית רגלים מתוגברת, בעוד דיוויזיות הפאנצר של קורפוס הפאנצר ה-47 עקפו את העיירה והמשיכו בהתקדמותם לעבר נהר המז. במהלך הימים הבאים נכשלו כל ניסיונות הגרמנים להשתלט על בסטון עקב ההתנגדות העיקשת של הכוחות המגינים בהובלת הדיוויזיה המוטסת ה-101.
ב-26 בדצמבר הצליחו כוחות מהארמייה השלישית האמריקאית, שתקפו מכיוון דרום, לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית סביב בסטון וליצור פרוזדור קרקעי צר, שאיפשר לכוחות הנצורים בעיירה לקבל אספקה ותגבורות. למרות פריצת המצור הגרמני, ניטשו קרבות עזים סביב העיירה עד ראשית ינואר 1945, כאשר הגרמנים מנסים לחזור ולנתק את בסטון, בעוד הכוחות האמריקאים נלחמים כדי להרחיב את הפרוזדור ולהסיר באופן סופי את האיום הגרמני על בסטון. הקרב סביב בסטון היה אחד הקרבות המכריעים במסגרת המערכה בארדנים, והצלחת כוחות צבא ארצות הברית להסיר את המצור על העיירה סימנה נקודת מפנה במערכה זו.
רקע מבצעי
ערך מורחב – הקרב על הבליטה
ב-16 בדצמבר 1944 תקפו 200,000 חיילים גרמניים מארמיית הפאנצר החמישית, ארמיית הפאנצר השישית של האס-אס והארמייה השביעית את הכוחות החלשים יחסית של צבא ארצות הברית באזור הארדנים שבגבול בלגיה צרפת, כחלק ממבצע "משמר הריין" (בגרמנית: Wacht am Rhein).
על ארמיית הפאנצר החמישית בפיקוד האסו פון מנטויפל, שתקפה במרכז חזית המתקפה, הוטלו שתי משימות עיקריות: באגפה הימני נועדו שתי דיוויזיות חי"ר לכתר את בליטת שניי אייפל, ולכבוש את סן-וית, צומת דרכים ומסילות ברזל חשוב. הכוח העיקרי של הארמייה, שכלל שלוש דיוויזיות פאנצר ושתי דיוויזיות חי"ר, נועד להתקדם מדרום לשניי אייפל ולחצות את שטח לוקסמבורג ולכבוש את בריסל.
מפקד ארמיית הפאנצר החמישית, מנטויפל, הורה לקורפוס הפאנצר ה-47 בפיקודו של היינריך פון ליטוויץ לכבוש את העירה בסטון, צומת דרכים חיונית אליה הצטלבו מספר כבישים שהיו חשובים להתקדמות הגרמנים, בטרם יחצו את נהר המז ליד נאמור. בסטון שוכנת בשטח שטוח יחסית, שסביבו גבעות מסולעות המאפיינות את הארדנים. היא הייתה אחת היעדים הראשוניים המרכזיים של הגרמנים במהלך התקדמותם דרך הארדנים בשנת 1940, וגם במהלך תכנון מבצע "משמר הריין" הכירו המתכננים בחשיבותה, והאמינו כי כיבושה המהיר יהיה מכריע להצלחת המתקפה הגרמנית.
מהלכי הקרב
ההתקדמות הגרמנית לבסטון, 19-16 בדצמבר
קורפוס הפאנצר ה-47 נועד לתקוף חזית ברוחב 11 קילומטרים עם שלוש דיוויזיות: דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-26 (חיל-רגלים), ושתי דיוויזיות שריון - דיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר ה-2. מולם ניצב רגימנט רגלים (110) אחד מהדיוויזיה האמריקאית ה-28. מאחר שהרגימנט היה חלש מכדי להחזיק בקו הגנה רציף, הוא התמקד בהגנה על ארבעת הכבישים החוצים את נהר אור (Our), מזרחית לבסטון. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-26 הובילה את המתקפה של קורפוס הפאנצר ה-47 ב-16 בדצמבר; במשך מרבית שעות היום הראשון למתקפה, נלחמו יחידות הרגלים הגרמניות כמעט וללא סיוע מצד יחידות השריון של הקורפוס, שנתקעו ממזרח לנהר אור (Our) מאחורי קו החזית. רק בשעות הערב השלימו יחידות ההנדסה הגרמניות בניית שני גשרים על הנהר בגמינד (Gemünd) ובדאסבורג (Dasburg). אולם גם לאחר השלמת הגשרים, ההתקדמות הגרמנית נותרה איטית; מרבית היחידות של "פאנצר להר" נותרו תקועות ממזרח לגשר בגמינד עקב מחסומי דרכים אמריקאיים ומכתשים בכביש הגישה מהגשר. גם יחידות החלוץ של דיוויזיית הפאנצר השנייה לא הצליחו להשתלט על יעדיהם, וספגו אבדות כבדות.
כבר בערב ה-17 בדצמבר החלו האמריקאים לבצע פעולות השהיה ממזרח לבסטון, כדי להרוויח זמן שיאפשר לכוחות עתודה להגיע לעיירה ולהתארגן להגנה עליה. מפקד הקורפוס ה-8 האמריקאי, מייג'ור גנרל טרוי מידלטון, הורה לכוח העתודה האחרון שנותר ברשותו, צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת התשיעית, להתחלק לשני כוחות משימה - צוות קרב רוז וצוות קרב הארפר - ולהקים מחסומי דרכים מאולתרים על צירי התנועה העיקריים המובילים לבסטון ממזרח.
ביום השני למתקפה חידשו הגרמנים את הלחץ על רגימנט 110. דיוויזיית הפאנצר השנייה נעה לעבר העיר קלרוו, 12 קילומטרים מדאסבורג, ששכנה על הכביש המוביל לבסטון ולכן כיבושה היה חיוני להמשך ההתקדמות הגרמנית. הדיוויזיה הצליחה להשתלט על קלרוו באותו יום, על אף ניסיונות של כוחות אמריקאים קטנים לכבוש את מארנאש, מזרחית מקלרוו, כדי לנתק הכביש המוביל לשם. הדיוויזיה תפסה את הרכס ממזרח לקלרוו, ובינה לבין בסטון הפרידו רק 30 קילומטרים ושני כוחות המשימה הקטנים מהדיוויזיה המשוריינת התשיעית. עד רדת הלילה ב-18 בדצמבר הוכרעו שני כוחות המשימה על ידי דיוויזיית הפאנצר ה-2 ושרידיהן נסוגו ללונגווי, 8 קילומטרים ממזרח לבסטון, שם אורגנו על ידי מפקד צוות הקרב ליצירת קו הגנה מאולתר, יחד עם עוד מספר יחידות קטנות. בשלב זה, דיוויזיית הפאנצר ה-2 יכלה לכבוש את בסטון ללא קושי, אולם מפקדה, שפעל בהתאם לתוכנית המערכה הגרמנית, החליט לעקוף את העיירה מצפון ולהמשיך בתנועה לעבר נהר מז[1].
דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-26 כבשה ב-17 את הוסינגן לאחר קרב קשה. למחרת, ב-18 בדצמבר, החלו שרידי הרגימנט ה-110 לסגת. חלקם נסוגו מערבה, והקימו קו מגננה בדונאנג' (Donnange), וחלקם נסוגו דרומה לוילץ, שם שכנה מפקדת הדיוויזיה ה-28. באותו יום כבשה דיוויזיית פולקסגרנדיר ה-26 את וילץ, ובכך פתחה גם ציר התנועה הדרומי לבסטון. יחידות הדיוויזיה יחד עם דיוויזיית "פאנצר להר" התקדמו לעבר בסטון מכיוון מזרח ודרום מזרח.
ב-18 בדצמבר הגיע לבסטון צוות קרב ב' מהדיוויזיה המשוריינת ה-10 (שנשלחה לתגבר את הגזרה הדרומית של הארדנים מעתודת הארמייה השלישית של ג'ורג' פטון). גנרל מידלטון פקד על קולונל רוברטס, מפקד צוות הקרב, לחלק את כוחו לשלושה כוחות משימה בסד"כ גדודי, ולפרוס אותם להגן על שלושת הכבישים העיקריים המובילים לבסטון: צוות קרב דזוברי נערך להגן על נוביל (10 קילומטרים מצפון לבסטון), צוות קרב צ'רי (שכלל כ-30 טנקים) הגן על לונגוויל (ממזרח לעיירה), ואילו צוות קרב א'והרה (שכלל 500 איש ו-30 טנקים) נפרס מדרום מזרח לבסטון (ליד הכפר וארדין) כדי לחסום את הכביש מוילץ.
בשעה הבוקר המוקדמות ב-19 בדצמבר, הגיע כוח החלוץ של דיוויזיית פאנצר להר לתחנת הרכבת נפה, מספר קילומטרים מזרחית לבסטון. מפקד הדיוויזיה, פריץ ביירליין, שנתקל בגדוד צנחנים מרגימנט 501 מהדיוויזיה המוטסת ה-101 (שהגיעה לאזור שעות ספורות קודם לכן), חשב שניצב מולו כוח בסדר גודל דיוויזיוני, ולכן עצר את התקדמותו. במקום להמשיך בתנועה לעבר בסטון, הוא הפנה את כוחו העיקרי צפונה, ותקף את צוות קרב צ'רי, שאיים על אגפו הימני ועל עורפו. במקביל תקפה גם דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-26 את לונגוויל מכיוון דרום מזרח. צוות קרב צ'רי התגונן בעקשנות, תוך שהוא מסב אבדות לגרמנים ומעכב את התקדמותם, אך עד שעות הערב נאלצו שרידיו לסגת.
באותו יום הציע מפקד קורפוס הפאנצר ה-47, היינריך פון ליטוויץ, למפקד ארמיית הפאנצר החמישית, להפעיל את שלוש הדיוויזיות שלו כדי לכבוש את בסטון במהירות. אולם מנטויפל, שלא האמין שהאמריקאים יסתכנו בכיתור הכוחות המגינים על בסטון, הורה לליטוויץ להשאיר את כיבושה לדיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-28 בסיוע רגימנט פאנצרגרנדיר מ"פאנצר להר", לעקוף את העיירה עם מרבית כוחות השריון שלו, ולהמשיך לנוע מערבה לעבר נהר מז.
ה-101 מוזנקת לבסטון
הקורפוס המוטס ה-18 האמריקאי בפיקודו של לוטננט גנרל מת'יו רידג'וויי, שכלל את הדיוויזיות המוטסות ה-82 וה-101 האמריקאיות, שימש כעתודה האסטרטגית היחידה של הפיקוד העליון של כוחות בעלות הברית בצרפת. דיוויזיות אלו שהו ליד העיירה ריימס שם הן התארגנו מחדש לאחר שספגו נפגעים רבים במהלך מבצע מרקט גארדן.
הפיקוד האמריקאי הבין גם הוא את חשיבותה של בסטון, והודג'ס, מפקד הארמייה האמריקאית הראשונה, שהבין כי הקורפוס השמיני שלו מתחיל לקרוס תחת הלחץ הגרמני, דרש מהפיקוד העליון לתגבר במהירות את כוחותיו בארדנים, לאחר שהשתמש בכל עתודותיו. בערב ה-17 בדצמבר, הורה המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, דוויט אייזנהאואר, לדיוויזיות המוטסות 82 ו-101 לנוע במהירות לגזרת הקורפוס השמיני כדי לבלום את ההתקדמות הגרמנית. לרשות שתי הדיוויזיות עמדו מעט מאוד אמצעי תעבורה, מאחר שהן נועדו להגיע לשדה הקרב בדרך האוויר, אך תוך זמן קצר רוכזו מספיק משאיות כדי לנייד אותן. מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101, מייג'ור גנרל מקסוול טיילור, שהה בחופשה בארצות הברית באותה עת, ואת מקומו תפס בריגדיר גנרל אנתוני מקאוליף, מפקד הארטילריה של הדיוויזיה. מאחר שלשתי הדיוויזיות ניתן זמן מועט מאוד להתארגנות לפני שהוזנקו לארדנים, רבים מחייליהן לא היו מצוידים בבגדי חורף, והן סבלו ממחסור בנשק ובתחמושת.
הלחימה בבסטון
ב-20 בדצמבר נטש צוות קרב דזוברי את העמדה שתפס בנוביל, שהגנה על מבואותיה הצפוניים של בסטון, ונסוג לכיוון העיירה. באותו יום נותק גם כביש נפשאטו-בסטון, הכביש היחיד לבסטון, שנותר עדיין בשליטה אמריקאית, ובכך למעשה הושלם כיתור הכוחות שהגנו על העיירה.
מערך ההגנה האמריקאי בבסטון כלל את הדיוויזיה המוטסת ה-101, לה היו בסך הכל 11,840 איש, מחולקים לארבעה רגימנטים; צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת העשירית, שנותר עם כ-30 טנקים בינוניים מבצעיים (לאחר שספג אבדות כבדות בקרבות במבואות בסטון); שרידים מצוות קרב של הדיוויזיה המשוריינת התשיעית עם כ-10 טנקי שרמן; וגדוד משחיתי הטנקים 705. הסיוע ארטילרי כלל כ-130 תותחים. מפקד המתחם בבסטון, בריגדיר-גנרל אנתוני מקאוליף, פרס את יחידותיו במעין טבעת הגנה מסביב לעיירה, כאשר הארטילריה מרוכזת במרכז המתחם כך שתוכל לספק סיוע אש לכל אחת מהגזרות בעת הצורך. רגימנט 502 הגן על האגף הצפוני, רגימנט 506 הגן על נתיב הגישה מנוויל במזרח, רגימנט 501 תפס עמדות מגננה דרומה מה-506, ואילו רגימנט 327 - מתוגבר ביחידות הנדסה וארטילריה - הגן על האגף הדרומי של המתחם. הכוחות הניידים מהדיוויזיות המשוריינות התשיעית והעשירית שימשו כעתודה ניידת, שנועדה לטפל בכוחות אויב, שיצליחו לחדור דרך טבעת ההגנה החיצונית.
לקורפוס הפאנצר ה-47 הייתה עליונות מספרית של 5 ל-1 על הכוח האמריקאי שהגן על בסטון, שסבל ממחסור בתחמושת, ציוד רפואי, וביגוד חורפי. בנוסף לכך, מזג האוויר החורפי הקשה, מנע הגשת סיוע אווירי לאמריקאים המכותרים בבסטון, ולא איפשר גם הצנחת ציוד ואספקה מהאוויר. אולם לאחר שהשלימו את כיתור בסטון, עקפו דיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר השנייה ב-22 בדצמבר את העיירה מצפון ומדרום והמשיכו לנוע לכיון סן הובר, מרחק כשלושים קילומטרים בלבד מהמז. אילו בחרו הגרמנים לתקוף את העיירה עם כל כוחם, ההגנה האמריקאית הייתה מתקשה להחזיק מעמד לאורך זמן, אך הפיקוד הגרמני הטיל את המשימה של כיבוש בסטון רק על דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-26, בסיוע רגימנט פאנצרגרנדיר מ"פאנצר להר".
במהלך ה-21 וה-22 בדצמבר, נערכו התקפות גישוש רבות על מתחם ההגנה האמריקאי בבסטון, אך לא נערכה התקפה בקנה מידה גדול על העיירה. ב-22 בדצמבר שלח גנרל פון ליטוויץ, מפקד קורפוס הפאנצר ה-47, דרישת כניעה אל בריגדיר-גנרל אנתוני מקאוליף[2]. מקאוליף השיב במילה אחת - “NUTS!”[3]. בשלב זה של הקרב כבר סבלו המגינים האמריקאים ממחסור בתחמושת; בשלושת הימים הראשונים של המצור הגרמני על בסטון סיכלה הארטילריה האמריקנית את ניסיונות התקיפה הגרמניים, ופגעה קשות בריכוזי כוחות גרמניים ברגע שזוהו. כעת נאלץ מקאוליף להגביל את ירי הארטילריה שלו, ולכל תותח הוקצבו רק עשרה פגזים ביום. עובדה זו אפשרה לגרמנים לתמרן ביתר חופשיות מסביב למתחם ההגנה בבסטון.
ב-23 בדצמבר התבהר מזג האוויר, ואפשר לחיילות האוויר של בעלות הברית לנצל את עליונותם האווירית המוחלטת, כדי לסייע לכוח המכותר בבסטון. מטוסי תובלה אמריקאים הצניחו 441 טון של אספקה וציוד (לרבות פגזי ארטילריה) למתחם ההגנה סביב בסטון. ההצנחה הייתה מדויקת מאוד, וכ-95 אחוז ממטעני האספקה הגיעו לידי הכוחות האמריקאים. במקביל תקפו מטוסי קרב-הפצצה ריכוזי כוחות גרמניים סביב בסטון. למחרת היום שבו 160 מטוסי דקוטה והצניחו 160 טון אספקה בבסטון, אך הפעם הם נתקלו באש נ"מ חזקה, שגרמה להפלת מספר מטוסים.
בשעה 03:00 בחג המולד, 25 בדצמבר, ערכו הגרמנים התקפה מסיבית על בסטון. ההתקפה החלה בלילה, משום שהעליונות האווירית של בעלות הברית הגבילה את יכולתם של הגרמנים לפעול בשעות היום. היא התמקדה בחלק הצפון-מערבי של מתחם ההגנה האמריקאי, משום שהגרמנים חשבו שמדובר בגזרה החלשה ביותר של מערך ההגנה. הכוחות התוקפים כללו גם רגימנט פאנצרגרנדיר מדיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15 המנוסה (שכללה 72 טנקים ותותחי סער), שנשלחה לתגבר את כוחותיו של מנטויפל באזור בסטון[4]. המתקפה, שלא תואמה כראוי, נבלמה עד לשעות הבוקר, לאחר שהכוחות התוקפים השיגו התקדמות של קילומטר וחצי בלבד.
שבירת טבעת הכיתור הגרמנית והמשך הלחימה באזור בסטון
ב-23 בדצמבר החלה הארמייה השלישית של גנרל ג'ורג' פטון לתקוף את האגף השמאלי (הדרומי) של הבליטה הגרמנית באזור הארדנים, במגמה לחבור לכוחות האמריקאים המכותרים בבסטון. לאחר ארבעה ימים של לחימה קשה הצליחה הדיוויזיה המשוריינת הרביעית של פטון לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית ולחבור אל הכוחות הנצורים בבסטון בשעה 16:50 ב-26 בדצמבר. המצור הגרמני נפרץ, ולמחרת היום בשעות הבוקר המוקדמות הגיעו רכבי אספקה ואמבולנסים לבסטון. אולם הלחימה סביב בסטון לא נסתיימה, והמסדרון הקרקעי שהוביל אל העיירה נותר צר ושברירי. בשבוע הלחימה סביב בסטון ספגה הדיוויזיה ה-101 1,641 אבדות[5]. במהלך היומיים הבאים ניסו הגרמנים, ללא הצלחה, לסגור את המסדרון שפתחה הארמייה השלישית לבסטון.
ב-30 בדצמבר החלה מתקפת הנגד של הארמייה השלישית של פטון ממזרח וממערב לבסטון. האמריקאים נתקלו בהתנגדות עיקשת מצד קורפוס הפאנצר ה-47 ודיווזיית הפאנצר אס.אס ה-1, שהועברה לאזור בסטון, אך עד ה-2 בינואר נסוגו הגרמנים לבסוף מאזור בסטון, והוסר האיום הגרמני על העיירה; הקורפוס השלישי מהארמייה השלישית האמריקאית כבש באותו יום את מאנדה סט-אטיין ממערב לבסטון, והיה קרוב לכיתור שלוש דיוויזיות מקורפוס הפאנצר ה-47. גם התקדמותה של דיוויזיה 26 האמריקאית מדרום-מזרח לבסטון איימה לכתר מספר דיוויזיות.
תוצאות הקרב
מרבית הלחימה במתחם בסטון, בדומה לקרבות רבים במערכה בארדנים, הייתה סדרה של התנגשויות בין כוחות קטנים יחסית. הדיוויזיה המוטסת ה-101 הקימה מערך הגנה היקפי מאורגן היטב. היא נהנתה מהיתרון של לחימה ב"קווים פנימיים", שאיפשר לה להעביר תגבורות לכל נקודה במתחם ההגנה שלה במהירות יחסית בעת הצורך, בעוד הגרמנים פעלו בתנאי שטח שהקשו על ריכוז כוחות והעברת אספקה ליחידות החוד. אחד הגורמים החשובים שסייעו להגנה המוצלחת של בסטון הייתה הארטילריה האמריקאית. בטרם יציאתה לבלגיה, לקחה עימה הדיוויזיה ה-101 כמות תחמושת גדולה מהרגיל. בבסטון תוגברו יחידות הארטילריה של הדיוויזיה על ידי מספר אגדי ארטילריה מיחידות אחרות, שנסוגו לאזור העיירה. אף על פי כן, לכל אורך המצור סבלו האמריקנים ממחסור בתחמושת ארטילרית. השימוש העיקרי שנעשה בארטילריה היה נגד שריון האויב, בירי ישיר או עקיף; כך לדוגמה, ב-20 בדצמבר נורו 2,600 פגזים על השריון הגרמני. מנגד, לגרמנים לא היה סיוע ארטילרי מספק, והם לא עשו מאמץ לפגוע בארטילריה האמריקאית. האמריקאים נהנו גם משליטה אווירית כמעט מוחלטת בשמים מעל שדה הקרב, עובדה שלא אפשרה למטוסי הלופטוואפה להעניק סיוע אווירי להתקפות כוחות הקרקע על מתחם בסטון, בעוד שחיילות האוויר של בעלות הברית יכלו להעביר אספקה לכוחות הנצורים בבסטון, ולתקוף ריכוזי כוחות גרמניים מסביב לעיירה, מרגע שמזג האוויר התבהר מעט.
המגננה המוצלחת של האמריקאים בבסטון מנעה מהגרמנים את השימוש ברשת הדרכים החיונית שעברו דרך העיירה, ובכך הקשתה מאוד על המשך ההתקדמות של כוחות החוד ארמיית הפאנצר החמישית. דיוויזיות הפאנצר שעקפו את בסטון והמשיכו לעבר המז התקשו לנצל את ההצלחה, בגלל מחסור באספקה, ועד ה-26 בדצמבר נבלמה התקדמותן כליל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Arnold, James. Ardennes 1944: Hitler's Last Gamble in the West, Osprey 1998. p.56
- ^ גל פרל פינקל, מלחמות שקורות בחורף, מקור ראשון, 28.07.2017.
- ^ "שטויות!", ביטוי סלנג אמריקני. תשובתו של מקאוליף מזכירה את תשובתו של גנרל מארי-פייר קניג לארווין רומל, בנסיבות דומות בעת המצור על ביר חכים, שזכתה אף היא לתהילה
- ^ Samuel W. Mitcham (2006). Panzers in Winter: Hitler's Army And the Battle of the Bulge. Greenwood Publishing, p. 133
- ^ הסטינגס, מקס. ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007. עמ' 309
30189598המצור על בסטון