ניו זילנד במלחמת העולם השנייה
 | |
 | |
| חיילים מפלוגה C של גדוד 20 של הדיוויזיה השנייה של ניו זילנד צועדים במצרים, ספטמבר 1941 | |
| צד בעימות | חלק מבעלות הברית |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 3 בספטמבר 1939 |
| העילה למלחמה | הכרזת מלחמה על גרמניה על ידי בריטניה |
| תאריך סיום העימות | 2 בספטמבר 1945 |
| אירועי הסיום | כניעת האימפריה היפנית |
| ראש המדינה | ג'ורג' השישי |
| ראש המדינה בפועל |
מייקל ג'וזף סאבג' (1940-1939) פיטר פרייזר (1945-1940) |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 1,618,000 (1939) |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 11,700 הרוגים |
ניו זילנד נכנסה למלחמת העולם השנייה כאשר הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית יחד עם בריטניה. מצב המלחמה עם גרמניה התקיים באופן רשמי החל מהשעה 9:30 בערב ב-3 בספטמבר 1939, בו-זמנית עם תחילת מצב המלחמה של בריטניה, אך למעשה הכרזת המלחמה לא נעשתה עד אשר ניו זילנד קיבלה אישור מבריטניה שפג תוקפו של האולטימטום שהוצב בפני גרמניה.
מבחינה דיפלומטית הביעה ניו זילנד את התנגדותה הנחרצת לפאשיזם באירופה ולמדיניות הפיוס כלפי גרמניה וכלפי המשטרים הפשיסטים, ובדעת הקהל הלאומית הייתה תמיכה כללית בנוגע להפגנת כוח כלפי גרמניה. שיקולי ביטחון וכלכלה היו גם הם מהמניעים של ניו זילנד להיות מעורבת במלחמה. משמעות ההיסמכות על בריטניה הייתה שאיומים על בריטניה יובילו לאיומים על ניו זילנד במונחים של קשרים כלכליים וביטחוניים.
בנוסף, היו גם רגשות סנטימנטליים חזקים בין המושבה הבריטית לשעבר לבין הממלכה המאוחדת, כשרבים ראו בבריטניה את "ארץ האם" או "המולדת" שלהם. ראש ממשלת ניו זילנד עם פרוץ המלחמה, מייקל ג'וזף סאבג', סיכם זאת עם פרוץ המלחמה בציטוט שהפך לקריאה פופולרית במהלך המלחמה:
"מתוך הכרת טובה על העבר ומתוך אמונה בעתיד, אנו מציבים עצמנו ללא כל חשש לצידה של בריטניה. לאן שהיא תלך, אנו נלך. היכן שהיא תעמוד, אנו נעמוד. אנו אומה קטנה וצעירה, אך אנו נצעד באחדות הלבבות והנשמות לקראת גורלנו המשותף"
ניו זילנד הקצתה כוח אדם לשירות במסגרת חיל האוויר המלכותי הבריטי והצי המלכותי הבריטי והייתה מוכנה שבני ארצה ישרתו תחת פיקוד בריטי. טייסי חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד, שרבים מהם אומנו במסגרת תוכנית אימוני האוויר של חבר העמים הבריטי, נשלחו לאירופה, אך שלא שאר הדומיניונים, ניו זילנד לא עמדה על כך שצוותי האוויר שלה ישרתו בטייסות של חיל האוויר שלה, ובכך האיצה את קצב כניסתם של האנשים לשירות. קבוצת המדבר ארוכת הטווח הוקמה בדרום אפריקה ב-1940, כשכוח האדם שלה התבסס בעיקר על ניו זילנדים, על רודזים ועל בריטים, אך מאותה סיבה נכללו בה גם אוסטרלים.
ממשלת ניו זילנד העבירה את "הדיוויזיה הניו זילנדית של הצי המלכותי הבריטי" (בהמשך הצי המלכותי של ניו זילנד) לפיקודה של האדמירליות והקצתה לטובת המאמץ המלחמתי את 30 המפציצים הבינוניים מדגם ויקרס ולינגטון שהמתינו בבריטניה לשילוחם לניו זילנד. הכוח העיקרי ששלח צבא ניו זילנד לחזית, היה "חיל המשלוח השני של ניו זילנד" (New Zealand Expeditionary Force - 2NZEF).
בסיכומו של דבר, כ-140,000 ניו זילנדים שרתו מעבר לים במסגרת כוחות בעלות הברית ובנוסף, כ-100,000 איש שירתו במסגרת כוחות העורף. בשיאם, ביולי 1942, מנו כוחות ההגנה של ניו זילנד 154,549 איש ואישה (למעט כוחות העורף) ועד תום המלחמה שירתו סך של 194,000 גברים ו-10,000 נשים בכוחות ההגנה במולדת ומעבר לים.
גיוס חובה הונהג ביוני 1940 והאפשרות להתנדב לצבא הופסקה החל מה-22 ביולי, אף על פי שהגיוס לחיל האוויר ולצי המשיך להיות על בסיס התנדבותי. הקשיים בהמשך תהליך הגיוס ב-1939 – 1940, מצבן הקשה של בעלות הברית במאי 1940 והדרישה הציבורית, הובילו לצעדים החקיקתיים להנהגתו של גיוס החובה. ארבעה משרי הממשלה, כולל ראש הממשלה, פיטר פרייזר, נכלאו בעוון פעילות נגד גיוס החובה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מפלגת הלייבור של ניו זילנד התנגדה באופן מסורתי לחוק גיוס החובה וכמה חברים במפלגה עדיין דרשו "גיוס חובה של עושר לפני גיוס חובה של אנשים" (conscription of wealth before men). החל מינואר 1942 יכלו פועלים להיות מופנים לעבודה בתעשיות החיוניות.
מוצרי היבוא לא היו זמינים ומדיניות הקיצוב הקשתה על החיים. התעשייה הניו זילנדית עברה מסיפוק הצרכים האזרחיים לייצור מלחמתי בקנה מידה רחב יותר מהמקובל כיום.
כוחות היבשה
המערכה על יוון
ערך מורחב – המערכה על יוון
ממשלת ניו זילנד שלחה אל החזית את חיל המשלוח השני שלה בשלושה שלבים, כולם יועדו מלכתחילה למצרים, אך אחד מהם הועבר לסקוטלנד והיה אמור להגיע לשם ביוני 1940, בעקבות הפלישה הגרמנית לצרפת. באפריל 1941, לאחר תקופת אימונים במצרים, נשלחה הדיוויזיה השנייה של חיל המשלוח לקחת חלק בהגנת יוון מפני הפלישה האיטלקית ועד מהרה הצטרפו לפלישה זו כוחות גרמנים. מערך הגנה זה הוצב לצדן של יחידות בריטיות ואוסטרליות, חיל משלוח בסדר גודל של גיס של חבר העמים הבריטי בפיקודו של הגנרל הבריטי הנרי מייטלנד וילסון ונודע בשם "כוח W", שקיבל סיוע מצבא יוון החלש. כאשר החלו טנקי הפאנצר להתקדם בשטף לתוך יוון ב-6 באפריל, מצאו הכוחות הבריטים וכוחות חבר העמים הבריטי את עצמם מאוגפים ונאלצו ולהתחיל בנסיגה. ב-9 באפריל נכנעה יוון ו-40,000 חיילי "כוח W" החלו לסגת מהארץ לכוון כרתים ומצרים. אחרון החיילים הניו זילנדים עזב את יוון ב-29 באפריל. במהלך המערכה הקצרה הזאת, נהרגו 291 חיילים ניו זילנדים, 1,826 נפלו בשבי ו-387 נפצעו קשה.
כרתים
- ערך מורחב – הקרב על כרתים
רוב חיילי הדיוויזיה השנייה של ניו זילנד התפנו מיוון לכרתים, שתיים משלוש הבריגדות (הבריגדה השלישית ומפקדת הדיוויזיה התפנו לאלכסנדריה). הניו זילנדים חיזקו את חיל המצב עד שזה מנה 34,000 חיילים בריטים וחיילי צבאות חבר העמים הבריטים, מתוכם 25,000 היו כאלה שהתפנו מיוון, לצד 9,000 חיילים יוונים. לאחר שהוא התפנה לכרתים ב-28 באפריל (והתעלם מפקודה לעשות זאת ב-23 באפריל), מונה הגנרל הניו זילנדי ברנרד פרייברג ב-30 באפריל, להיות מפקד כוחות בעלות הברית בכרתים. יירוטי תשדורות גרמניות שביצעה מערכת האולטרה הזהירו את המפקדים מפני תוכניות הפלישה הגרמנית לכרתים על ידי הפאלשירמייגר (הצנחנים הגרמנים). כשהמידע זה ברשותו, החל פרייברג להכין את הגנת האי, כשכוחותיו סובלים ממחסור בציוד מודרני ובציוד כבד, שכן החיילים התפנו מיוון כשברוב המקרים הם נשאו איתם רק את נשקם האישי. אף על פי שהגרמנים המעיטו בערכם של הכוחות היוונים והבריטים והעריכו באופן שגוי שאוכלוסיית כרתים תקדם בברכה את פלישתם, נאלץ פרייברג להתמודד עם התמונה הקשה שאפילו צנחנים המצוידים בדלילות, יכולים להמם את מגיני האי.
הקרב על כרתים (או בשם הקוד הגרמני שלו "מבצע מרקורי"), החל ב-20 במאי, כאשר בשעה 8:15 בערב הצניח הלופטוואפה את הצנחנים הגרמנים והנחית אותם באמצעות דאונים סביב לשדה התעופה של מאלמה ובאזור חאניה. רוב הכוחות הניו זילנדים היו מוצבים בחלק הצפון-מערבי הזה של האי יחד עם כוחות בריטים ויוונים והם ספגו אבדות כבדות עם תחילת התקיפה הגרמנית. אף על פי שכמעט ונחלו תבוסה מוחלטת בעת נחיתת כוחותיהם ממזרח לשדה התעופה ובאזור גלאטס, עלה בידם של הגרמנים להשיג דריסת רגל באמצעו של הבוקר ממערב לשדה התעופה של מאלמה, לאורך אפיקו של נהר טברוניטיס ובעמק אייה לכוון מזרח.
מאלמה
במהלך הבוקר, מצא עצמו הגדוד ה-22 הניו זילנדי שמנה 600 איש והגן על שדה התעופה של מאלמה, במצב הולך ומחמיר. הגדוד איבד את הקשר הטלפוני שלו למפקדת הבריגדה. מפקדת הגדוד בפירגוס איבדה את הקשר שלה העם פלוגות C ו-D, שהוצבו על מסלול הנחיתה ולאורך המורדות של גבעה 107 שפנו לטברוניטיס, בהתאמה ולמפקד הגדוד, לוטננט קולונל לזלי אנדרו, לא היה מושג על גודלו של כוח הצנחנים הגרמני שממערב לו, שכן עמדות התצפית שלו לא היו מצוידות בתקשורת אלחוטית. בעוד שמחלקה של פלוגה C, שהייתה ממוקמת מצפון-מזרח לשדה התעופה, בקרבת חוף הים, הייתה מסוגלת להדוף את ההתקפות הגרמניות, ההתקפות של הצנחנים הגרמנים לאורכו של גשר טברוניטיס הצליחו להמם את העמדות החלשות יותר ולגרום לכיבושו של המחנה של חיל האוויר המלכותי הבריטי. כשאין לו מושג על כך ששטחיהן של פלוגות C ו-D נשטפו בחיילי האויב, וכשהמרגמות הגרמניות המטירו אש על אפיק הנהר, הורה אנדרו (כשאין ברשותו רשת אלחוטית אמינה), על פתיחתה של מתקפת נגד. הכוחות לא הצליחו להבחין בסימן שהוא שיגר והניסיונות להעביר את ההודעה היו ללא הואיל. בשעה 5:00 אחר הצהריים נוצר קשר עם בריגדיר ג'יימס הרגסט במפקדת הדיוויזיה, אך הרגסט השיב שהגדוד ה-23 לוחם בצנחנים שבגזרתו, הנחה מוטעית ובלתי מבוססת.
כשהוא מתמודד מול מצב שנראה נואש, שלף אנדרו את הקלף המנצח שלו, שני טנקי מטילדה שהוא הורה להם לבצע מתקפת נגד יחד עם פלוגת חיל רגלים מילואים ועם כמה תותחנים שהוסבו להיות חיילי רגלים. מתקפת נגד זו נכשלה. טנק אחד נסוג לאחר שהצריח שלו לא הסתובב כראוי והטנק השני התעלם מקיומן של העמדות הגרמניות במחנה של חיל האוויר המלכותי ובשולי שדה התעופה והמשיך לאפיק הנהר. טנק בודד זה נעמד במהרה על הטרשים ונתקל באותן בעיות טכניות כמו קודמו והצוות נטש אותו. כוחות הרגלים החשופים נהדפו על ידי הצנחנים הגרמנים. בערך בשעה 6:00 בערב, דווח הכישלון לבריגדיר הרגסט והיה ברור שעל הכוחות לסגת. אנדרו קיבל את המסר שהוא יכול לסגת אם רצונו בכך, אך שתי פלוגותיו האחרות, פלוגה A ופלוגה B מהגדוד ה-28 המאורי, הוקצו כדי לתגבר את גדוד 22. מבחינתו של אנדרו היה המצב עגום. התחמושת אזלה, התגבורות שהובטחו לא הגיעו (כוח תגבורת אחד איבד את דרכו והשני לא הגיע מהר כמו שציפו ממנו) ועדיין לא היה לו מושג על מצבן של פלוגות C ו-D. למעשה גילו שתי פלוגות אלה התנגדות חזקה לצנחנים הגרמנים בשדה התעופה ובאפיק הנהר והאבדות שהם גרמו לגרמנים היו כבדות בהרבה מהאבדות שנגרמו להם. בשעה 9:00 בערב החליט אנדרו לבצע נסיגה חלקית ומרגע שזו בוצעה, הוא המשיך בביצוע נסיגה כללית לכוון העמדות של הגדודים ה-21 וה-23 ממזרח. בחצות הלילה עזבו כבר כל היחידות של גדוד 22 את אזור מאלמה, להוציא פלוגות C ו-D שנסוגו בבוקרו של ה-21 במאי, כאשר הן גילו ששאר הגדוד נעלם.
מצב זה אפשר לגרמנים לכבוש את שדה התעופה ללא התנגדות ולתפוס את העמדות הסמוכות כדי לבסס את אחיזתם בשדה התעופה. מטוס יונקרס Ju 52 הוטס לשדה עם תחמושת ואספקה ועם שארית הכוח של הצנחנים הגרמנים של הדיוויזיה ההררית החמישית של הורמאכט. אף על פי שהנחיתות הללו היו מסוכנות מאד מבחינתם של הגרמנים, כששדה התעופה נמצא עדיין בטווח אש הארטילריה הבריטית, הוטסו אליו תגבורות משמעותיות. ב-21 במאי הותקף הכפר מאלמה ונכבש ומתקפת נגד בוצעה על ידי הגדוד ה-20, עם תגבורות של הגדוד ה-2/7 האוסטרלי, של הגדוד ה-28 ומאוחר יותר של הגדוד ה-21. ההתקפה נתקלה בקשיים עקב בעיות תקשורת ועל אף שהניו זילנדים התקדמו בצורה משמעותית בגזרות מסוימות, התמונה הכללית הייתה של התנגדות גרמנית נוקשה. הבריגדה החמישית התייצבה בקו חזית חדש בפלטניאס, כשהיא מותירה את מאלמה בידיהם של הגרמנים ומאפשרת להם לבסס באופן חופשי את כוחם באזור.
גלאטס
בליל ה-23 במאי ובבוקרו של ה-24 במאי, נסוגה בריגדה 5 שוב לאזור שליד דרטסוס, ויצרה קו חזית חדש מגלאטס ועד לים. גדוד 18, שהיה רענן יחסית, החליף את הכוחות המותשים ממאלמה ומפלטינס ושיגר כוח של 400 איש לקו חזית של שני ק"מ.
גלאטס הותקפה ביום הראשון של הקרב, כאשר סביבה וסביב חאניה נחתו צנחנים ודאונים גרמנים, שסבלו מאבדו כבדות. הם נסוגו ל"עמק הכלא" (Prison Valley), שם הם התכנסו סביב לכלא אייה והדפו מתקפת נגד של שתי פלוגות מהגדוד ה-19 ושלושה טנקים קלים. "הגבעה הוורודה" (שכונתה כך על שם צבע אדמתה), נקודה חיונית על גבעות גלאטס, הותקפה מספר פעמים באותו יום על ידי הגרמנים והוחזקה באופן ראוי לציון על ידי פלוגת הסיור של הדיוויזיה בסיועם של חיילים יוונים, עם אבדות כבדות לשני הצדדים. פלוגת הסיור הייתה מורכבת מכוחות שהיו חמושים בדלילות, בעיקר נהגים וטכנאים ובסוף היום היו רוב הקצינים והמש"קים שלהם פצועים. בשעות בין הערביים הם נסוגו. ביום המחרת תקפו הניו זילנדים סביב לגבעת בית הקברות כדי להחליש את הלחץ על גזרתם ועל אף שהם נאלצו לסגת מהגבעה בשל היותה חשופה מדי, היא הפכה להיות שטח הפקר כפי שהייתה הגבעה הוורודה, ובכך הוקל להם. ביום השלישי, ראו אנשי הגדוד ה-22 חיילים גרמנים על הגבעה הוורודה. פלוגת הסיור וכמה עתודות חיל רגלים התכוננו למתקפת נגד, אך עוד לפני כן התרחש אירוע ראוי לציון, כפי שסופר על ידי הנהג א. פופ:
" מבין העצים יצא (קפטן) פורסטר מהבאפס, כשהוא לבוש במכנסיים קצרים, בסוודר צבאי שהגיע לירכיו... כשהוא מנופף באקדחו בידו הימנית... היה זה מראה מעורר השראה. פורסטר ניצב בראש המון פרוע של יוונים, כולל נשים. אחד היוונים החזיק רובה עם סכין לחם משונן קשור לקצהו כמו כידון רובה, האחרים החזיקו כלי נשק עתיקים מכל מיני סוגים. ללא היסוס הם הסתערו על הגבעה והגרמנים נמלטו".
הימים הרביעי והחמישי לקרב התאפיינו רק בהתנגשויות בין הכוחות. הפשיטות האוויריות של הלופטואפה על גלאטס התבצעו בשעות הבוקר והצהריים של ה-25 במאי, והמתקפה הקרקעית מיד לאחר מכן. הרגימנט ההררי ה-100 ורגימנט הצנחנים ה-3 תקפו את גלאטס ואת הרמות שמסביבה ובמקביל שני גדודים של הרגימנט ההררי ה-85 תקפו מזרחה כשהם מאיימים לנתק את הקשר לחאניה. המגינים הניו זילנדים, אף על פי שהיו מוכנים, סבלו מנחיתות: הגדוד ה-18, שמנה 400 איש, היה כוח הרגלים הרענן היחידי לאורך קו החזית. שאר היחידות לא היו כוחות רגלים, כמו פלוגת הסיור והגדוד המורכב, שכלל כוחות חימוש, אספקה וארטילריה. הלחימה הייתה קשה, במיוחד לאורך חלקו הצפוני של קו החזית והמחלקות והפלוגות נאלצו לסגת. בריגדיר לינדזי אינגליס ביקש תגבורת וקיבל את גדוד 23, שיחד עם כוח תגבור מאולתר שהורכב מחיילי מפקדת הבריגדה (כולל תזמורת הבריגדה), הצליח לייצב את המצב בצפון הגזרה. מדרום לגלאטס, ניצבו רק הגדוד ה-18 ופלוגת הסיור. הגדוד ה-18 נאלץ לסגת ופלוגת הסיור שישבה על הגבעה הוורודה הלכה בעקבותיו. הגדוד ה-19 היה הכוח היחיד שעוד נלחם על הגבעה הוורודה וגם הם נסוגו. כוחות אלו נסוגו מעבר לגלאטס ולא נותרו עוד כוחות להגן על הכפר.
עם רדת הלילה כבשו הגרמנים את גלאטס ולוטננט קולונל הוארד קיפנברגר התכונן למתקפת נגד. שני טנקים הובילו שתי פלוגות מגדוד 23 לתוך גלאטס בקצב ריצה. הם נתקלו באש כבדה וכאשר התקדמו הטנקים לכוון כיכר הכפר, טיהרו הרגלים בית אחר בית מהחיילים הגרמנים. כאשר חברו הרגלים מחדש אל הטנקים, הם מצאו שאחד מהם יצא מכלל פעולה. כשאש גרמנית נורתה מאחד מעברי הכיכר, שוגרה מתקפת כידונים והניו זילנדים הכניעו את ההתנגדות הגרמנית. כוחות סיור נוספים נשלחו לחלקים אחרים של הכפר. להוציא עמדה אחד, חזרה גלאטס לידיהם של הניו זילנדים.
בהתייעצות בין בריגדיר אינגליס ובין מפקדיו הוסכם שכוחות בעלות הברית חייבים לבצע מתקפת נגד בדחיפות, שבלעדיה תיפול כרתים כולה לידי הגרמנים. למרות הלחימה הקשה שהתנהלה עד אז במסגרת הקרב, הגדוד ה-28 (המאורי), נחשב לגדוד הרענן היחיד שהיה זמין והיחיד שהיה מסוגל לבצע מתקפה כזאת. מפקד הגדוד היה מעוניין מאד בביצוע מתקפה זו למרות הקשיים, אך נציג שנשלח מטעם בריגדיר אדוארד פוטיק ממפקדת הדיוויזיה המליץ כנגד מתקפה זו מחשש שהכוח לא יהיה מסוגל להחזיק בקו לאחר מכן. מתקפת הנגד בוטלה וגלאטס הופקרה לגרמנים, הייתה זו עמדה פגיעה מדי מכדי להחזיק בה. יחד עם זאת, בלי גלאטס, כל הקו היה פגיע והניו זילנדים נסוגו שוב, כשהם יוצרים קו חדש שהשתרע מהחוף ועד לפריביולה וולמורניס, ליד הבריגדה ה-19 האוסטרלית.
צפון אפריקה
- ערכים מורחבים – המערכה במדבר המערבי, המערכה בתוניסיה
1941]] מספר קטן של יחידות תובלה וקשר ניו זילנדיות העניקו סיוע לבריטים במבצע מצפן בדצמבר 1940. רק בנובמבר 1941 החלה הדיוויזיה השנייה הניו זילנדית להיות מעורבת באופן מלא במערכה בצפון אפריקה. לאחר פינוי כרתים, התקבצה הדיוויזיה מחדש בבסיסה ליד מעדי. תגבורות הובאו מניו זילנד כדי להחזיר את הדיוויזיה לכשירות והתבצעו אימונים. ב-18 בנובמבר החל מבצע צלבן שמטרתו הייתה להסיר את המצור על טוברוק, בפיקודו של גנרל אלן גורדון קנינגהם והדיוויזיה השנייה הניו זילנדית, שהשתלבה במסגרת הארמייה השמינית הבריטית, לקחה חלק במתקפה וחצתה את גבול לוב לתוך קירנאיקה. מבצע צלבן הוכתר בהצלחה, אף על פי שקורפוס אפריקה בפיקודו של ארווין רומל גרם לאבדות כבדות בנפש ובציוד לפני שהוא נחלש ויחידותיו, שסבלו מקשיי אספקה, נסוגו לאל-אג'הילה ובלמו את התקדמות הבריטים. הכוחות הניו זילנדים היו אלה ששחררו את טוברוק לאחר הלחימה סביב לסידי רזג, שם גרמו הטנקים של צבאות הציר לאבדות כבדות בקרב הגדודים הספורים של הניו זילנדים, שלרשותם היו כלי רכב משוריינים מעטים משל עצמם. בפברואר 1942, עם סיום מבצע צלבן, עמדה ממשלת ניו זילנד על כך שהדיוויזיה תיסוג לסוריה כדי להתאושש. 879 ניו זילנדים נהרגו במסגרת מבצע צלבן ו-1,700 נפצעו, הקרב בו אבדות הדיוויזיה היו הכבדות ביותר בכל הקרבות בהם היא השתתפה במלחמה.
ב-14 ביוני 1942, נקראו הניו זילנדים ממשימות הכיבוש שלהם בסוריה, לאחר שקורפוס אפריקה פרץ דרך גזאלה וכבש את טוברוק. הניו זילנדים מצאו עצמם מוקפים במינקר קאים, אך הצליחו להיחלץ הודות ללחימה יעילה לצדה של הבריגדה הרביעית. הכוחות הבריטים מנעו את התקדמותו של רומל לאלכסנדריה, קהיר ותעלת סואץ בקרב אל-עלמיין הראשון, בו כבשו הכוחות הניו זילנדים את רכס רוויסאת במתקפה לילית מוצלחת. בכל אופן, הם הצליחו לקדם את אמצעי הלחימה נגד טנקים שלהם, ויותר חשוב מכך, השריון הבריטי לא התקדם כדי לסייע לחיילים. לשתי הבריגדות הניו זילנדיות נגרמו אבדות כבדות כאשר הן היו מעורבות בתקיפת הטנקים הגרמנים וכמה אלפי אנשים נלקחו בשבי. צ'ארלס אפהם (Charles Upham) עוטר בצלב ויקטוריה השני שלו (בראשון הוא זכה בכרתים), בקרב זה. בהנהגתו של המפקד החדש, לוטננט גנרל ברנרד לו מונטגומרי, שיגרה הארמייה השמינית ב-23 באוקטובר מתקפה חדשה כנגד הכוחות הגרמנים התקועים בקרב אל-עלמיין השלישי. בלילה הראשון, כחלק ממבצע "רגל קלה", נעה הדיוויזיה השנייה הניו זילנדית, יחד עם דיוויזיות בריטיות נוספות, דרך שדות המוקשים של הגרמנים, כשכוחות ההנדסה מפנים את הצירים לצורך מעבר הטנקים הבריטים. הניו זילנדים השיגו בקלות את מטרותיהם ברכס מיטיריה. ב-2 בנובמבר, כאשר ההתקפה נכנסה לקיפאון, שלח מונטגומרי כוח נוסף דרומה מקו החזית, במבצע "מטען מוגבר", שמטרתו הייתה לפורר את כוחות הציר. הדיוויזיה השנייה הניו זילנדית המנוסה נקראה לבצע את המתקפה העיקרית, בדומה למתקפה שהם ביצעו במבצע "רגל קלה". מאחר שהדיוויזיה, שהייתה בכוח חסר, לא הייתה מסוגלת לעמוד במשימה לבדה, סופחו אליה שתי בריגדות בריטיות. קווי הגרמנים נפרצו על ידי השריון הבריטי וב-4 בנובמבר, כשקורפוס אפריקה ניצב בפני תבוסה מוחלטת, הוא החל לסגת.
הכוחות הניו זילנדים המשיכו להתקדם יחד עם שאר כוחות הארמייה השמינית במהלך המערכה בתוניסיה, כשהם הודפים את קורפוס אפריקה לתוך תוניסיה ונלחמים באופן ראוי לציון במדנין, במעבר טבגה ובאנפידוויל. ב-13 במאי 1943 הסתיימה המערכה בצפון אפריקה עם כניעתם של 275,000 חיילי כוחות הציר האחרונים בתוניסיה. ב-15 במאי, החלה הדיוויזיה את נסיגתה חזרה למצרים וב-1 ביוני, שבה הדיוויזיה לבסיסיה במעדי ובחלואן, כשהיא מתכוננת להעברתה לאירופה. סך כל האבדות של הניו זילנדים מאז נובמבר 1941 הסתכמו ב-2,989 הרוגים, 7,000 פצועים ו-4,041 שבויים.
איטליה
- ערך מורחב – הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה
אף על פי שממשלת איטליה נכנעה זמן קצר לאחר פלישת בעלות הברית אליה בספטמבר 1943, המלחמה בארץ המגף הייתה רחוקה מסיום. עד מהרה כבשו הגרמנים את רוב חצי האי והגנו עליו במרץ ב-18 החודשים הבאים. המערכה באיטליה הייתה תרומתה העיקרית של ניו זילנד בקרבות המלחמה לאחר הניצחון שהושג לא בקלות בצפון אפריקה.
החלטת בעלות הברית לפלוש לאיטליה התקבלה בעקבות שאיפתם של הבריטים למוטט את בעלת בריתה העיקרית של גרמניה תוך עשיית שימוש בכוחות חבר העמים הבריטי שהתפנו לאחר המערכה המוצלחת בצפון אפריקה. בנוסף לפתיחת חזית שנייה כדי להקל את הלחץ מעל ברית המועצות, ראו בעלות הברית את איטליה כבסיס לשיגור מתקפות לעבר הבלקנים ומתקפות אוויריות על דרום גרמניה. אך המערכה באיטליה התארכה הרבה יותר מהתוכנית המקורית, עקב תנאי השטח הקשים וההתנגדות הגרמנית הנחושה.
בעוד שהכוחות האוסטרלים הוחזרו מזירת הים התיכון כדי להילחם בזירת האוקיינוס השקט כנגד יפן, עמדה ממשלת ניו זילנד מול לחץ ציבורי ונענתה לבקשתה של ממשלת בריטניה לסייע במערכה באיטליה. החלטה זו הובילה לכך שהחיילים הניו זילנדים השתתפו בקרבות עד לתום המלחמה באירופה ואיטליה הייתה שדה המערכה היחידי בו הם לא נלחמו יחד עם האוסטרלים. למרות הניסיון הרב בלחימה שרכשו הניו זילנדים במערכות ביוון ובצפון אפריקה, הם לא היו מוכנים לתנאי החורף בעברו השני של הים התיכון.
לאחר שנפלה ההחלטה להפעיל את הניו זילנדים במערכה באיטליה, הועברו חיילי הדיוויזיה השנייה למצרים לצורך מנוחה והתארגנות מחדש. ל-6,000 החיילים ששירתו במשך פרק הזמן הארוך ביותר הותר לצאת לחופשת מולדת והדיוויזיה חוזקה בתגבורות שהגיעו מניו זילנד. המגויסים החדשים היו רעננים אך עדיין חסרי ניסיון. כחלק מההתארגנות מחדש, הצטרפה שוב הדיוויזיה השנייה לכוחות הארמייה השמינית, שלחמה לצדה של הארמייה החמישית של ארצות הברית לכל אורך המערכה באיטליה.
הפלישה לאיטליה
בעוד הכוחות הניו זילנדים ממשיכים בהתארגנותם במצרים, החלה ב-9 ביולי 1943 פלישת בעלות הברית לסיציליה. תוך חמישה שבועות שוחרר האי ושליט איטליה, בניטו מוסוליני, כבר הודח מכס השלטון. הפלישה לאיטליה החלה ב-3 בספטמבר, באותו יום בו הסכימה הממשלה האיטלקית החדשה לשביתת נשק עם בעלות הברית. 18 הדיוויזיות הגרמניות שהיו מוצבות אז באיטליה, קיבלו הוראה לפרוק את הכוחות האיטלקים מנשקם ולהגן על חצי האי לאורכו של קו הגנה צר שהשתרע בשטחים ההררים במרכזה של איטליה.
כשהיא רעננה ומתוגברת, נחתה הדיוויזיה השנייה הניו זילנדית באוקטובר 1943,בעיר טאראנטו במחוז פוליה שבדרום איטליה. הם נעו במהירות צפונה לשטח התכנסות בעיר בארי, שלחוף הים האדריאטי, שהייתה הבסיס העיקרי של הכוחות הניו זילנדים שהגיעו לאיטליה.
מונטה קאסינו
- ערך מורחב – הקרב על מונטה קאסינו
הקרב על מונטה קאסינו בפברואר 1944 היה אחד הקרבות הקשים ורוויי הדם ביותר מבין הקרבות בהם השתתפו החיילים הניו זילנדים במהלך המלחמה. מבחינתה של הדיוויזיה השנייה, מצודה גרמנית זו מדרום לרומא, הייתה ההישג הטרגי ביותר שלה בכל ימי המערכה באיטליה. הצלחתם של הגרמנים לעמוד מול המתקפה של בעלות הברית לאורכו של קו החורף, הניעה את בעלות הברית להעביר את המאמץ שלהם דרך נהר לירי, ישירות לרומא. עם זאת, הכניסה לעמק הלירי, שרוחבו עשרה ק"מ, נשלטה על ידי המנזר ההיסטורי בגובה 500 מ'.
כשהוא מוגן בשדות מוקשים, ביצורים ובשטחי הצפה שנוצרו באמצעות הריסתם של טרסות חקלאיות, היה מבצר מונטה קאסינו חלומו של כל כוח מגן והסיוט של כל כוח התקפה. מעורבותם של כוחות הדיוויזיה השנייה הניו זילנדית הייתה בעיקר עקב כישלונה של הארמייה החמישית האמריקאית לעקוף את קו החזית הגרמני באמצעות התקפה ימית על אנציו שמדרום לרומא. התקפה ראשונית על ידי הכוחות האמריקאים על מונטה קאסינו בינואר, כבר גרמה לאבדות כבדות ולכישלון בפריצה דרך עמק לירי.
כשהוא מפקד באופן זמני על הקורפוס הניו זילנדי (יחידה שכללה את הדיוויזיה השנייה הניו זילנדית ואת הדיוויזיה הרביעית ההודית), הכין גנרל פיירברג את הכוחות לקרב הקרב ובא. כשהוא נחוש לצמצם את היקף האבדות, הוא העביר בקשה להפגזה מסיבית על המצודה כפעולת הכנה לפעולת התקיפה שאמורה הייתה להתבצע על ידי חייליו. בשל הערך ההיסטורי של המנזר, החלטה זו הייתה טעונה את אישורו הישיר של מפקד בעלות הברית בזירת הים התיכון, גנרל סר הרולד אלכסנדר. מפציצי B-17 מבצר מעופף שהפציצו את המנזר ב-15 בפברואר, זרעו חורבן במנזר ובסביבותיו. המחלוקת על הנחיצות שבהפצצת המנזר המשיכה גם אחרי המלחמה ולרוע מזלם של החיילים הניו זילנדים, רוב מגיניו הגרמנים של המנזר שרדו את ההפצצה ועשו שימוש בחורבות כדי להילחם ביתר יעילות בתוקפיהם.
כדי להוסיף על קשייהם של הכוחות הניו זילנדים, התבצעה המתקפה האווירית יום וחצי לפני שהם היו מוכנים לתקוף את המנזר. עם זאת הם המשיכו בביצוע התוכנית, שבמסגרתה תקפה הדיוויזיה ההודית מצפון והניו זילנדים תקפו מדרום בתקווה ליצור פרצה לכוחות בעלות הברית לכוון עמק לירי. עקב הריסת סוללות המגן מדרום לקאסינו, רק גדוד ניו זילנדי אחד הצליח לחצות את השטחים המוצפים. בחלקו של הגדוד ה-28 המאורי נפלה המשימה לתקוף את תחנת הרכבת המוגנת היטב שמדרום לעיירה ב-17 בפברואר. לאחר אחד הקרבות הקשים והעקובים ביותר מדם שהגדוד לחם בכל מהלך המלחמה, תפסו אנשיו עמדות בתוך וסביב תחנת הרכבת. אך כוחות ההנדסה שהגיעו בעקבותיהם לא הצליחו לפלס מעבר דרך השטחים המוצפים לטובת הגעתן של התגבורות. ללא סיוע, נאלצו החיילים המאורים המבודדים לסגת עקב מתקפת נגד של כוחות רגלים גרמנים מגובים בסיוע שריון. יותר מ-150 מחיילי הגדוד נהרגו, נפצעו או נשבו בהתקפה כושלת זו, הראשונה בכמה מתקפות כאלה של הדיוויזיה במהלך הקרב על מונטה קאסינו.
בהמשך בוצעה סדרה של מתקפות נועזות אך בלתי מוצלחות. לאחר הפצצה קשה, פילסו הכוחות הניו זילנדים את דרכם בלחימה מכוון צפון אל תוך העיירה ההרוסה ב-15 במרץ. גם הפעם גילו הגרמנים התנגדות נחרצת מתוך עיי החורבות. כשהיא יוצרת עמדות צלפים גרמניות וכשהיא מעקבת את התקדמותם של כוחות השריון, הוכחה ההפצצה האווירית כבלתי יעילה. לאחר שמונה ימי לחימה מבית חרב אחד למשנהו, החליט פרייברג שמחיר הדמים גבוה מדי והורה לכוחותיו לעצור את המתקפה. זמן קצר לאחר מכן, בראשית אפריל, נסוגה הדיוויזיה השנייה הניו זילנדית מאזור מונטה קאסינו, לאחר שהיא איבדה 343 הרוגים ו-600 מאנשיה נפצעו.
בסופו של דבר נפל מונטה קאסינו במאי 1944 לידיהם של כוחות בריטים ופולנים, בסיועם של כוחות ארטילריה ניו זילנדים וקו החורף נפרץ סוף סוף. כוחות בעלות הברית נכנסו לרומא ב-4 ביוני, יומיים לפני הפלישה לנורמנדי. משמעות הצלחתה של פלישה זו הייתה שהזירה האיטלקית הפכה להיות משנית ושבע דיוויזיות של בעלות הברית הועברו באוגוסט לצרפת. המטרה העיקרית של המערכה באיטליה הייתה כעת להסיט חלק ממאמץ המלחמה הגרמני דרומה ולרתק כוחות שהיו אמורים להגן על צרפת ועל גרמניה עצמה.
פירנצה
לאחר פרק זמן קצר למנוחה והתארגנות, המשיכה הדיוויזיה השנייה בהתקדמותה ביולי 1944, כחלק מהמאמץ של בעלות הברית לפרוץ את קו ההגנה החדש של הגרמנים, שכונה "הקו הגותי" והשתרע מפיזה לרימיני, לרוחבם של הרי האפנינים.
כבר בשובם למערכה, נחלו הניו זילנדים הצלחה, כאשר ב-16 ביולי הם שיחררו את העיר ארצו, לפני שהם המשיכו בהתקדמותם צפונה לכיוון פירנצה. ההתקדמות הייתה טובה, למרות התנגדות גרמנית נחושה בגבעות שמדרום לעיר, אך בסופו של דבר, ב-8 באוגוסט נכנסו בעלות הברית לפירנצה. כבר מיולי הצטרפו הניו זילנדים להתקדמות מזרחה וצפונה של הארמייה השמינית לכוון המישור האיטלקי. ההתקדמות הייתה קשה. השטחים הסלעיים של האפנינים, הגשרים ההרוסים לאין ספור שעל התעלות והנהרות, והאדמה הבוצית, הגבילו את הניידות של הדיוויזיה השנייה. בסוף אוקטובר הגיעו הניו זילנדים לנהר סאביו. עוד ב-2 בספטמבר פרצה הארמייה השמינית את הקו הגותי וכעת ניתנה לכוחות הניו זילנדים מנוחה קלה של חודש.
פאנצה ונהר סניו
הדיוויזיה השנייה הצטרפה מחדש למתקפה בנובמבר וב-14 בדצמבר נחלה הצלחה בשחרור פאנצה. עם הגעתה לנהר הסניו, נעצרה הדיוויזיה והתארגנה לחורף השני שלה באיטליה. לאחר תקופה נוספת של מנוחה, התייצבו כוחות הדיוויזיה ב-8 באפריל 1945 על גדות הסניו, כדי להתחיל בשלב באחרון של המערכה באיטליה. כעת התקדמו הניו זילנדים בתנועה מהירה כנגד אויב שהמורל שלו נחלש באופן משמעותי. לאחר חציית הסניו, המשיכו הכוחות לכוון נהר סנטרנו ולנהר גאיינה. לאחר עצירה קצרה שם, הם המשיכו בדרכם וחצו את נהר אידיצ'ה ולבסוף חצו את נהר הפו ב-25 באפריל (יום אנזא"ק, 30 שנה בדיוק לאחר הנחיתה בגליפולי). ב-28 באפריל נכבשה פדובה והדיוויזיה יצאה לחלק האחרון במסעה בחצי האי האיטלקי, כשההתנגדות הגרמנית נמצאת בשלבי קריסה.
טריאסטה
ב-1 במאי חצתה הדיוויזיה את נהר איסנוזו וביום המחרת נכנסה לטריאסטה, כאשר הכוחות הגרמנים באיטליה נכנעו ללא תנאי. לאחר מסע מלהיב של 220 ק"מ תוך שבוע, הגיעו הניו זילנדים לטריאסטה כדי להשתתף בחגיגות השחרור של העיר עם הפרטיזנים ועם כוחותיו של יוסיפ ברוז טיטו.
אירוע זה היה אמור להיות רגע אחרון של תהילת המערכה באיטליה, הזדמנות לחגוג את סיום המלחמה באירופה ב-8 במאי. טריאסטה הייתה אמורה להיות מקום המנוחה של הכוחות לפני שובם בחזרה הביתה.
בתום המלחמה מצאה עצמה הדיוויזיה השנייה בליבו של עימות בין-מעצמתי חם. טריאסטה הפכה להיות שדה להתנגשות בין השותפות לשעבר ללחימה באירופה. העיר הייתה למוקד הסכסוך הטריטוריאלי בין איטליה לבין יוגוסלביה. היוגוסלבים קיוו להשיג את דרישותיהם מלפני המלחמה על טריאסטה באמצעות היותם הכוח הראשון שישחרר את העיר ובכך להיות אלה שינהלו אותה. מעצמות המערב, לעומת זאת, תכננו שטריאסטה תהיה תחת ממשל צבאי שלהן כמו כל שטחי איטליה עד להסדר סופי בדרכים מדיניות. עם הגעתם של הניו זילנדים לטריאסטה, הם ניפצו את תקוותיהם של היוגוסלבים. במשך כמה שבועות, הייתה טריאסטה תחת ממשל צבאי כפול. רק לאחר שהבעיה נפתרה בדרגים הדיפלומטיים הגבוהים ביותר של בעלות הברית, פינו היוגוסלבים את העיר באמצע יוני ורק אז הגיעו החילים הניו זילנדים אל המנוחה והנחלה.
השיבה הביתה
לאחר הפינוי היוגוסלבי של טריאסטה, החלה הדיוויזיה השנייה בתהליך השחרור שלה ועברה לאזור אגם טראסימנו, שממנו החלו רוב החיילים הניו זילנדים את מסעם הארוך בחזרה הביתה. המחסור באמצעי תחבורה גרם לכך שתהליך השחרור של החיילים היה איטי ורק בפברואר 1946 עזב אחרון החיילים את איטליה.
אף על פי שהמערכה באיטליה הייתה משנית מבין אלה שהתנהלו בזירה האירופאית במלחמת העולם השנייה, היא תרמה לשחיקת כוחה הצבאי של גרמניה. יותר מ-20 דיוויזיות גרמניות, כ-15% מסדר הכוחות של הורמאכט, הועברו מצרפת ומהחזית המזרחית, כדי להגן על איטליה. בחלק השולי שלקחה הדיוויזיה השנייה הניו זילנדית במאמץ להכניע את גרמניה, היא חיזקה את תדמית ארצה כחברה חשובה בקרב בעלות הברית, אך במחיר גבוה: 2,176 ניו זילנדים איבדו את חייהם ו-6,700 נפצעו במהלך המערכה באיטליה.
המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
- ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
.jpg)
עם הצטרפותה של יפן למלחמה בדצמבר 1941, הקימה ממשלת ניו זילנד חיל משלוח נוסף שנקרא "חיל המשלוח הניו זילנדי השני לאוקיינוס השקט" (2nd N.Z.E.F. In the Pacific - 2nd N.Z.E.F. (I.P.)) ושירת לצדם של כוחות בעלות הברית בזירת האוקיינוס השקט. כוח זה תגבר כוחות חיל מצב שהיו מוצבים בזירה. היחידה הקרבית העיקרית של חיל המשלוח הייתה "הדיוויזיה השלישית הניו זילנדית". עם זאת, הדיוויזיה מעולם לא נלחמה כגוף עצמאי. הבריגדות שהרכיבו אותה היו מעורבות כגופים עצמאיים למחצה בפעולות של כוחות בעלות הברית באיי שלמה ובאיים נוספים.
בסופו של דבר, החליפו כוחות אמריקאים את יחידות צבא ניו זילנד באוקיינוס השקט כדי שאלה יוכלו לשחרר כוח אדם לטובת הדיוויזיה השנייה באיטליה או להשלים מחסור בכוח אדם אזרחי בתעשייה. הטייסות של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד ויחידות של הצי המלכותי של ניו זילנד לקחו חלק במערכה של בעלות הברית באוקיינוס השקט.
ספינות שטח וצוללות גרמניות ויפניות פעלו במימיה של ניו זילנד במהלך המלחמה, והטביעו בסך הכול ארבע ספינות. מטוסי סיור יפנים טוס בשמי אוקלנד וולינגטון כהכנה לפלישה יפנית צפויה לניו זילנד.
גיס חבר העמים הבריטי, שתוכנן להשתתף במבצע קריסה, פלישת בעלות הברית ליפן, היה אמור לכלול יחידות של צבא ניו זילנד ושל חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד.
ב-1945 גויסו כמה יחידות ששבו לאחרונה מאירופה עם הדיוויזיה השנייה, לכוח שהיה לחלק מכוח הכיבוש של חבר העמים הבריטי ביפן.
כוחות הצי
עם פרוץ המלחמה, היו ספינותיה של ניו זילנד חלק מהדיוויזיה הניו זילנדית של הצי המלכותי הבריטי. ניו זילנדים רבים שירתו לצד אנשי צוות ים ממדינות אחרות של חבר העמים הבריטי על ספינות הצי המלכותי והמשיכו לעשות כן לכל אורך המלחמה.
המלחמה בגרמנים ובאיטלקים
הסיירת הקלה "אכילס" (HMNZS Achilles) לקחה חלק בקרב נהר לה פלטה, שהתנהל ב-13 בדצמבר 1939, כחלק מכוח בריטי קטן כנגד אוניית המערכה זוטא אדמירל גרף שפיי. הפעולה הסתיימה בנסיגתה של האנייה לאורוגוואי הנייטרלית ובהטבעתה כמה ימים לאחר מכן.
סיירת קלה נוספת של הצי המלכותי הניו זילנדי, "לינדר" (HMNZS Leander), הטביעה ב-27 בפברואר 1941 את הספינה האיטלקית "ראמב 1" (Ramb I) ליד חופי האיים המלדיביים.
ב-1 באוקטובר 1941 הפכה הדיוויזיה הניו זילנדית של הצי המלכותי הבריטי להיות הצי המלכותי של ניו זילנד, כאשר שם זה הוענק לו על ידי המלך ג'ורג' השישי.
המלחמה ביפנים
כלי השיט הניו זילנדי הראשון שלקח חלק במלחמה כנגד יפן היה שולת המוקשים "גייל"(HMNZS Gale) שהפליגה לעבר פיג'י והגיעה אליה בחג המולד 1941. הספינות "ראטה" (HMNZS Rata) ומוריאטי (HMNZS Muritai) הגיעו בינואר 1942 ולאחריהן הקורבטות "מואה" (HMNZS Moa), "קיווי" (HMNZS Kiwi) ו"טואי" (HMNZS Tui) כדי ליצור את שייטת שולות המוקשים.
ה"אכילס", ה"לינדר" וה"מונוואי" (HMNZS Monowai), שירתו בתחילה בתחילת 1942 במשימות ליווי שיירות באוקיינוס השקט. בינואר 1942, העסיקה ה"מונוואי" צוללת יפנית ליד פיג'י. ב-4 בינואר 1943, פגע מפציץ יפני בעמדת התותחים האחורית של ה"אכילס" ליד חופי גוודלקנל. באותו חודש התרחשה תקרית שהעלתה את המורל בקרב הכוחות. צמד הספינות "קיווי" ו"מואה" לחמו נגד הצוללת היפנית הגדולה מהן "I-1". עקב חוסר יכולתן לחורר אותה, ניגחה ה"קיווי" את הצוללת שלוש פעמים וחיבלה ביכולת הצלילה שלה. ה"מואה" רדפה אחר הצוללת עד שזו עלתה על שירטון, שם היא יצאה מכלל פעולה.
באפריל 1943, הוטבעה ה"מואה" בהתקפה אווירית על נמל טולאגי שבאיי שלמה. ה"טואי" השתתפה בהטבעת הצוללת היפנית "I-17" במשקל 2,200 טונות, לפני שהצטרפה ל"קיווי" בגינאה החדשה, בעוד שהקורבטה "ארביס" (HMNZS Arabis) הפליגה לאיי אליס.
ה"לינדר" השתתפה בפעולת טיבוע הסיירת הקלה היפנית "ג'ינטסו" (Jintsū) בקרב קולומבנגרה בלילה שבין ה-11 וה-12 ביולי 1943. כשדופנה של ה"לינדר" מחורר מפגיעת טורפדו יפני שהיא ספגה במהלך הפעולה, היא נסוגה לאוקלנד לצורך תיקונים.
ביולי 1944 הפציצה הסיירת הקלה "גמביה" (HMNZS Gambia) את סבנג שבסומטרה ויחד עם ה"אכילס" ששבה לשירות, היא הצטרפה לצי האוקיינוס השקט הבריטי, שתוגבר מאוחר יותר בקורבטה "ארבוטוס" (HMNZS Arbutus). הצי שלח את ה"אכילס" לגרור את המשחתת "אלסטר" שניזוקה אל עבר אוניית בית-החולים "מנוגנואי" (Maunganui) בפיליפינים. הן ה"גמביה" והן ה"אכילס" הפציצו את העמדות היפניות בקבוצת איי סקישימה במאי 1945. הן קיבלו סיוע מ-100 ניו זילנדים מזרוע האוויר של הצי המלכותי הבריטי שפעלו מנושאות מטוסים בריטיות. ב-10 באוגוסט עזבה ה"אכילס" את הצי והפליגה לאי מאנוס שבאיי האדמירליות. ה"גמביה" עגנה במימי מפרץ טוקיו ביום הניצחון על יפן, וממש באותו יום היא הותקפה על ידי מטוס יפני, תקיפה שהייתה ככל הנראה האחרונה במלחמת העולם השנייה. ה"גמביה" ייצגה ב-2 בספטמבר 1945 את ניו זילנד בטקס הכניעה של יפן במפרץ טוקיו. סגן מרשל אוויר לאונרד מונק איזיט, חתם על מסמך הכניעה בשמה של ניו זילנד. בתום המלחמה עמד מספר כלי השיט של הצי המלכותי של ניו זילנד על 60, רובם כלי שיט קלים.
כוחות האוויר
הזירה האירופאית
עם פרוץ המלחמה, היה עיקר ציודו של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד, 30 מפציצי ויקרס ולינגטון, שבאוגוסט 1939 הציעה אותם ממשלת ניו זילנד לבריטניה על צוותיהם.
ניו זילנדים רבים נוספים שירתו בחיל האוויר המלכותי הבריטי. מאחר שניו זילנד לא נזקקה לכוח האדם שלה שישרת בטייסות חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד, קצב גיוסם של אנשיה לחיל האוויר המלכותי הבריטי היה גבוה יותר בהשוואה לחבריהם משאר הדומיניונים. עד לתחילתו של הקרב על בריטניה נשלחו כ-100 טייסים ניו זילנדים לאירופה, וכמה מהם לקחו בו חלק משמעותי.
תפקידו העיקרי של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד התאפשר הודות ליתרון המרחק של ניו זילנד מזירות הלחימה. צוותי האוויר שלה היו חלק מתוכנית אימוני האוויר של חבר העמים הבריטי, לצדם של טייסים ממושבות בריטיות לשעבר כמו קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה. ניו זילנדים רבים השתתפו באימונים מתקדמים בקנדה. מפעלי תעשייה מקומיים ייצרו או הרכיבו כמויות גדולות של מטוסי דה הבילנד טייגר מות', איירספיד אוקספורד ומטוסי אימון הרווארד. חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד גם רכש מטוסים דו-כנפיים, כמו הוקר היינד וויקרס וילדביסט, בנוסף לסוגים נוספים של מטוסי אימון כמו אוורו אנסון וסופרמרין ולרוס. רק כאשר ספינות השטח של הגרמנים החלו להיות פעילים, הבינו רשויות הצבא את הצורך במטוסי קרב שיפעלו מניו זילנד בנוסף למטוסי האימון.
הטייסות הניו זילנדיות בחיל האוויר המלכותי הבריטי
מרגע שסיימו את מסכת אימוניהם, שירתו רוב צוותי האוויר של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד ביחידות רגילות של חיל האוויר המלכותי הבריטי או בזרוע האוויר של הצי המלכותי הבריטי. כמו במלחמת העולם הראשונה, הם שירתו בכל הזירות. לפחות 78 מתוכם היו לאלופי הפלות. בין הניו זילנדים בחיילות האוויר המלכותיים של ניו זילנד ושל בריטניה היו טייסים כמו אלוף ההפלות הראשון במלחמת העולם השנייה, קצין טיסה אדגר קיין וקצין טיסה אלן דיר, שספרו "תשע נשמות" היה אחד הדיווחים הראשונים על הקרבות שפורסמו לאחר המלחמה ומפקדים כמו אלוף ההפלות ממלחמת העולם הראשונה, מרשל אוויר ראשי סר קית' פארק, מפקד קבוצה 11, שהיה אחראי על הגנתה של לונדון בקרב על בריטניה, על ההגנה האווירית במצור על מלטה ובשלבי הסיום של המלחמה פיקד על כוחות חיל האוויר המלכותי הבריטי בדרום-מזרח אסיה. במקרה או שלא במקרה, כמה מיחידות חיל האוויר המלכותי הבריטי אוישו בעיקר באנשי חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד. בין אלה היו טייסת 243 בסינגפור, טייסת 258 בבריטניה ויחידות של מטוסי F4F ויילדקט וF-6F הלקט ששירתו במסגרת זרוע האוויר של הצי המלכותי הבריטי.
חיל האוויר המלכותי הבריטי הקצה במכוון חלק מהטייסות שלו לאיוש בטייסים ממדינות מסוימות. הראשונה מבין אלה, טייסת 75, צוידה במטוסי ולינגטון ובצוותי אוויר שהושאלו מניו זילנד באוגוסט 1939, ומאוחר יותר היא הטיסה מפציצי שורט סטירלינג, אוורו לנקסטר ואוורו לינקולן. טייסות ניו זילנדיות אחרות ששירתו בחיל האוויר המלכותי הבריטי היו טייסת 485 שהטיסה מטוסי ספיטפייר לכל אורך המלחמה, טייסת 486 שהטיסה מטוסי הוקר הוריקן, הוקר טייפון והוקר טמפסט, טייסת 487 שהטיסה מטוסי לוקהיד ונטורה ודה הבילנד מוסקיטו, טייסת 488 שהטיסה מטוסי ברוסטר F2A בופלו, הוקר הוריקן, בריסטול בופייטר ודה הבילנד מוסקיטו וטייסת 490 שהטיסה מטוסי PBY קטלינה ושורט סנדרלנד.
חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד בגזרת האוקיינוס השקט
נוכחותם של כוחות פשיטה ימיות הובילה להקמתן של יחידות קרביות אוויריות שבסיסן בניו זילנד, שצוידו בעיקר במטוסי ויקרס וילדביסט ומטוסי נוסעים כמו ה-DH86, שהוסבו בחופזה לנשיאת פצצות. חייל האוויר המלכותי של ניו זילנד קיבל כבר בראשית 1941, מטוסי לוקהיד הדסון כדי למלא משימה זו. טייסת 5, שהפעילה מטוסי ויקרס וילדביסט ושורט סינגפור, נשלחה לפיג'י כי להגן על המושבה.
בדצמבר 1941, תקפה יפן חלק ניכר מהשטח שמצפון לניו זילנד וכבשה אותו. בעל כורחה, היה על ניו זילנד לדאוג הן לביטחונה שלה והן לביטחונה של "ארץ האם". מטוסי איום שהיו מוצבים בניו זילנד כמו ההרווארד, הוקר היינד ואפילו הדה הבילנד טייגר מות', נצבעו בצבעי הסוואה וחומשו. מטוסי ההדסון נעו קדימה, בעוד שטייסת 5 בפיג'י ביצעה פעולות מול היפנים, למרות הציוד המיושן שעמד לרשותה.
הצי הקיסרי היפני המחיש את פגיעותה של ניו זילנד כאשר מטוסים יפנים, שהמריאו מסיפוניהן של הצוללות, טסו בשמי ולינגטון ואוקלנד במרץ ובמאי 1942. מעט מטוסים הכשירים לקרב היו אז בניו זילנד ומאחר שידה של בריטניה הייתה קצרה מלהושיע, פנתה ניו זילנד לארצות הברית וחתמה על הסכם השאל-החכר. בהדרגה, עלה בידה של ארצות הברית לספק לניו זילנד מטוסים לשימוש בזירת האוקיינוס השקט.
המטוסים הראשונים שסופקו במסגרת הסכם השאל-החכר, היו מדגמים מיושנים והתקשו להחזיק מעמד מול הטייסים היפנים המיומנים והמצוידים היטב, אך מרגע שעלתה מיומנות השליטה של הטייסים במטוסים המושאלים, ידם הייתה על העליונה.
החל מאמצע 1943, בתחילה בגוודלקנל, החלו טייסות 15 ו-14 שצוידו במטוסי קיטיהוק, להצטיין בלחימתן. כמה טייסים של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד היו לאלופי הפלות במלחמה כנגד הפנים, כולל ג'ף פיסקין, שהיה אלוף ההפלות המוביל של בעלות הברית בזירת האוקיינוס השקט. טייסות אחרות הטיסו את מטוסי הSBD דונטלס המיושנים אך היעילים ומאוחר יותר את מפציצי הטורפדו TBF אוונג'ר הגדולים והמודרניים.
חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד לקח גם חלק משמעותי במשימות סיור ימי, כשהוא עושה שימוש במטוסים הימיים PBY קטלינה ומאוחר יותר סנדרלנד ובמפציצי ההדסון.
עם המעבר של בעלות הברית משלב המגננה, השתנה תפקידו של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד. האמריקאים, שהיו הכוח הבולט ביותר מבין אלה שלחמו בזירת האוקיינוס השקט, תכננו לעקוף את המעוזים העיקריים של היפנים, ותחת זאת לכבוש שורה ארוכה של איים שהיוו בסיסים לשרשרת האספקה למטרה הסופית של התקפת האיים היפנים. התקדמותן של בעלות הברית החלה מדרום האוקיינוס השקט. חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד נעשה חלק מהכוח שהוטל עליו לאבטח את קו ההתקדמות על ידי תקיפת מעוזים אלה.
עם התקדמות המלחמה, החליפו מטוסים מודרניים חזקים את הדגמים הישנים. מטוסי הקיטיהוק פינו את מקומם לF4U קורסייר וההדסונים הוחלפו במטוסי הונטורה. בשיא פעולות באוקיינוס השקט, הפעיל חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד 13 טייסות קורסייר, 6 טייסות ונטורה, שתי טייסות קטלינה, שתי טייסות אוונג'ר, שתי טייסות דקוטה, טייסת אחת של מטוסי דונטלס, טייסת תובלה ותקשורת, גף מטוסי סנדרלנד וכמעט 1,000 מטוסי אימון. ב-1945, עמדה מצבת כוח האדם של החיל על יותר מ-41,000 איש, כולל יותר מ-10,000 אנשי צוות אוויר ששירתו במסגרת חיל האוויר המלכותי הבריטי באירופה ובאפריקה.
קישורים חיצוניים
- מלחמת העולם השנייה באתר New Zealand History.
- היסטוריה רשמית של ניו זילנד במלחמת העולם השנייה באתר אוניברסיטת ויקטוריה - ולינגטון.
25578717ניו זילנד במלחמת העולם השנייה