אמוראים
.jpg)
אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד (בין המאות ה-3–5 לספירה). תחום הפעילות של האמוראים היה בארץ ישראל (התנאים והאמוראים שפעלו בארץ ישראל כונו בתואר "רבי") ובבבל (האמוראים שפעלו בבבל, כונו בתואר "רב"). עיקר פעולתם של האמוראים, היה עבודת ביאור תורת התנאים, שהסתכמה בעיקר במשנה ובברייתא. בתקופתם, האמוראים תקנו תקנות ומנהגים, ליישום ההלכה. תמצית דיוני האמוראים, מסוכמת בתלמוד הבבלי ובירושלמי, שתופסות חלק מרכזי בפאר היצירה היהודית. הפירוש לשם "אמורא" בעקבות פעולתם, שהיו בעלי אמרות רבות[1]. עוד ביאור לתואר "אמורא", נובע מהכינוי בשפה הארמית לדרשן שהיה נואם לקראת שבתות ומועדים בתקופתם[2].
היסטוריה
| מסירת התורה |
עם פטירת רבי יהודה הנשיא, בסביבות שנת ג'תתקע"ט, הסתיימה תקופת התנאים והחלה תקופת האמוראים. הסתיימה הריכוזיות בעולמם של בתי המדרש בארץ ישראל והחל הביזור, שהוא התופעה הבולטת בתקופה זו. בימי רבי יהודה הנשיא היו בית המדרש שבציפורי הגלילית, וזמן מה זה שבבית שערים הסמוכה, מקומות הלימוד היחידים כמעט בגליל וכל החכמים נהרו אליהם ללמוד תורה וחוכמה. אפשר לציין עוד בית מדרש חשוב אחד בלבד באותה תקופה, הוא בית המדרש שבלוד, שהיה המרכז היהודי בדרום. פעילות האמוראים התחלקה לשני אזורים מרכזיים, ארץ ישראל ובבל. כתוצאה מכך, מצויים הבדלים רבים בין התנאים, בין היתר בתרבותם, מנהגם וצורת לימודם, דבר שהשפיע לעיתים בהשלכות הלכתיות[3]. בארץ ישראל, צורת הלימוד הייתה בשיטה פשטנית, החותרת להשלכה ופסיקה מעשית, לעומת צורת הלימוד בבל, שהייתה שיטה יותר מעמיקה, ליבון סוגיות וכדומה[4].
ארץ ישראל הייתה בתקופת האמוראים תחת שלטון האימפריה הביזנטית שרדפה את היהודים, ולכן סבל המרכז הארצי-ישראלי להתנכלויות מצד הרשויות. אחד ממאפייני השלטון היה חוסר יציבותו, לאור העובדה כי השלטון היה מתחלף פעמים רבות במנהיגים שונים. עלייתה של האימפריה הפרסית (שושלת הססנים) וכן פלישות עמים ושבטים, מכיוון צפון על האימפריה הרומית, גרמו להידרדרות המצב, בעקבותיו הוטלו על אזרחי הפרובינציות מיסים כבדים. במקורות מתקופה זו, מתואר[5] אודות היתר הלכתי חריג, לעבד אדמות בשביעית בכדי לספק את השלטון ששלט באותה תקופה בארץ ישראל. אמנם במשך זמן קצר, השלטון, בעלייתו של הקיסר דיקלטיינוס (285 - 305 לסה"ס), הביא למדיניות מיוצבת, ואף הוענקו הטבות מסוימות ליהודים[6], אך לאחר מותו של הקיסר דיקלטיינוס, הופסקה מדיניות זו, עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס (113 לסה"נ) שהכריז שהנצרות היא דת האימפריה הרומית הרשמית, עובדה שהוסיפה להרעת היחסים בין הרומאים ליהודים, בין היתר על ידי חקיקת גזירות המתנכלות לעם היהודי על ידי השלטון הרומי, מה שגרם לרבים מהאמוראים לעזוב את ארץ ישראל לבבל, שם -יחסית לארץ ישראל- שרר תקופה טובה לעם ישראל. היו גם חכמים שהיו עוברים מבבל לארץ ישראל, ומארץ ישראל לבבל - בעקבות כך היו נקראים בשם "נחותאי" (בתרגום מילולי "יורדים"), לאור המציאות שהיו יורדים מארצות שונות.
עד לימיו של רבי, היה הנשיא מכהן גם בתפקיד ראש הסנהדרין, המייצג את העם וחכמיו. תפקיד זה היה עובר בירושה, אם כי בעקבות נטילת אחריות גבוהה בתפקיד, התפקיד היה מחייב מעמד גדול ומוכר בעם, בעיקר כמומחה ומלומד בתחום לימוד התורה ובעל כישרון בהנהגה ציבורית. מבחינה מדינית תפקידם היה להנהיג את העם ולגבות את המיסים למלכות רומי. מבחינה תורנית, לנשיא היה סמכות להעניק את התואר 'רבי' לחכמי ישראל. אולם בעת פטירת רבי, הורה לחכמי ישראל להגביל את סמכויות הנשיא, בין היתר ע"י שלילת סמכות הסמכת חכמי ישראל ללא רשות והסכמת כל הסנהדרין[7]. עם זאת, הנשיא עדיין המשיך לכהן במקביל כראש הסנהדרין[8]. עם פטירתו של רבן גמליאל השישי ובניו, בערך בשנת 429 לספירה הנוצרית, התבטלה הנשיאות בארץ ישראל. בארץ פעלו האמוראים במרכזים שונים במשך התקופה, בהם ציפורי), טבריה וקיסריה.
בבבל הייתה נתונה תחת מרות האימפריה הסאסאנית שהייתה יחסית נוחה ליהודים, ובעקבות עובדה זו התקיימו לימודי התורה בצורה נוחה יותר ופומבית יותר. החל מחורבן בית שני (בשנת 70 לספירה), גדל היישוב היהודי בבבל וקלט אלפי פליטים מממלכת יהודה. תחת שלטון האימפריה הפרתית נהנו היהודים מיחס הוגן של השלטונות, וקיבלו רשות לנהל את ענייני התרבות והחברה בעצמם. בראשית המאה הראשונה אף הייתה ממלכה יהודית בנהרדעא. בשנים הללו, בתנאי מחיה נוחים בבבל, שגשגו חיי הרוח של האומה ופרח בה הלימוד התורני.
בתקופת האמוראים בבבל, נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי, התלמוד הבבלי, המסכם דיונים בהלכה ואגדה, שנערכו בישיבות הגדולות בבבל: ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.
אחד הגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה ה-3 ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, נתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה, ובכך יצרה מקום מבטחים עבור יהודי ארץ ישראל הנרדפים, ובעיקר לאחר שהשלטונות הביזנטיים ציוו על סגירת הסנהדרין בשנת 363, ורבים מיהודי ארץ ישראל נמלטו ממנה. ראש הקהילה היהודית בבבל, שהיה מוכר כנציג היהודים על ידי השלטונות הפרסיים, נקרא בשם "ראש הגולה" (בארמית: 'ריש גלותא').
בתקופת האמוראים, חלה ירידה קיצונית בהתיישבות בארץ ישראל, תופעה שבמהלכה רבים עברו להתגורר בבל, זאת בין היתר, בעקבות המצב המדיני והכלכלי הירוד ששרר באותה תקופה בארץ ישראל. חכמי הדורות ניסו למנוע זאת באופנים שונים, בין היתר באמצעות העלאת ערכם של הישיבות בארץ ישראל, ובאיסור ירידה מן הארץ. עם זאת, למרות ניסיונות אלו, מטעמים שונים התחילה עלייה גדולה לבבל, שם שרר מצב מדיני וכלכלי סביר ביחס למצב ששרר בארץ ישראל[9]. גם בקהילה היהודית בבבל היו דרגות סמכויות שונות, כפי שהיו בארץ ישראל. כך למשל ראש הגולה, שהיה במקביל גם גאון בתורה, היה ממונה לאב בית דין - תפקיד המקביל לנשיא בארץ ישראל[10].
דור ראשון
בדור הראשון לאמוראים בארץ ישראל, שימש בתפקיד הנשיא, רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, שמילא מקומו בירושה על פי צוואת אביו. בתקופתו, מערכת היחסים בין הנשיאות לבין השלטון הרומי בארץ התחממה, כך למשל מובא במשנה[11] התרעת רבן גמליאל מפני התקרבות יתירה לשלטונות הרומאיים, על ידי האמירה ”הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם, אלא לצורך עצמן”.[דרושה הבהרה] בתקופתו, הושיב בסמכותו הרכב מיוחד של בית דין, כשהוא עומד בראשו[12]. רבן גמליאל ברבי נפטר בשנת ג'תתקצ"ה לערך, בסמיכות לתקופת המעבר בין השלטון הסוורי לראשית האנרכיה.
בבבל, מנהיג העם היהודי היה רב שהיה מגדולי וחשובי אמוראי בבל ומייסד הישיבה המפורסמת, ישיבת סורא. בדור הראשון החמיר המצב של העם היהודי בבבל, הן ברדיפות שעברו תחת השלטון הפרסי, והן בתחומי הרוח. השלטון הפרסי שהחל את שלטונו באותה תקופה הקפיד ביתר שאת על חוקי השלטון[13]. בתקופת שלטון הפרסים נגרמו צרות ובעיות לעם היהודי בגלל דת כהני החבר, דת שכפתה את אורחות חייה על תושבי בבל[14]. בנוסף, באותה תקופה היו יישובים רבים שבהם רבו עמי הארצות, שלא ידעו מושגים הלכתיים בסיסיים. האמוראים, ובראשם רב, חיזקו והגדילו את ידיעתם, ותיקנו תקנות רבות שבהם החמירו בהלכות שלא חייבים בהם מהתורה, כדי למנוע מכשלות נפוצות. באותו זמן שותפו של רב להנהגת הדור היה שמואל, שעמד בראשות ישיבת נהרדעא.
דור שני
בדור השני בארץ ישראל, כיהן בתפקיד נשיא וראש הסנהדרין, רבי יהודה נשיאה השני. מגדולי אמוראי הדור השני בארץ ישראל, היה רבי יוחנן, שכיהן כראש ישיבת טבריה, וביסס למעשה את עריכת התלמוד הירושלמי. יחד עמו פעל גם רבי שמעון בן לקיש, שעזר לו לעיתים קרובות בפעולותיו.
בבבל, מילא את מקומו של רב בהנהגה תלמידו רב הונא. יחד עמו פעל גם רב יהודה בר יחזקאל שהיה מגדולי האמוראים בבבל במאה השלישית ומייסדה של ישיבת פומבדיתא וראש הישיבה. בתקופת הדור השני, קהילת יהודי בבל החלה להתפתח בקצב מהיר, במהלכה גם הוקמה ישיבת פומבדיתא, ישיבה מפורסמת ונכבדת בבבל, שהתקיימה במשך כ-800 שנה. לאחר פטירתו של שמואל (בשנת ד'י"ד, 253 בערך), התמנה רב הונא לראש ישיבה בסורא, ורב יהודה הלך לפומבדיתא והקים בה את ישיבת פומבדיתא. הישיבה נחשבה להמשכה של הישיבה בנהרדעא. שתי הישיבות בסורא ובפומבדיתא היו לאורך כ-800 שנה החשובות והקובעות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה.
דור שלישי
בדור השלישי (אמצע שנות ה-ד' אלפים - ד'צ"ט) בארץ ישראל, בלט האמורא רבי אבהו, שהיה מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן, ומגדולי האמוראים בדור השלישי, והתגורר בקיסריה. רבי אבהו כיהן כראש ישיבה גדולה ומפורסמת בקיסריה וייצג את העם היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית[15]. בתקופתו, היה מייצג את העם היהודי בוויכוחים בנושאי דת ואמונה שקיים עם גויים משכילים, ובשל ויכוחים אלה שנאו אותו הנוצרים.
בבבל פעל בעיקר רבה, מגדולי אמוראי בבל בדור השלישי ומהמפורסמים שבהם, שהיה ראש ישיבת פומבדיתא במשך כ-22 שנה. בעת שמונה לראש ישיבת פומבדיתא היה בן 18 שנה, ועמד בראש הישיבה עד מותו, בגיל 40. על פי דעות אחרות היה רבה כשהוכתר בן 38, ונפטר בגיל 60[16]. במקביל לרבה, בלט רב יוסף, שהיה מחכמי בבל ומהאמוראים המפורסמים. כשנפטר רבו, רב יהודה בר יחזקאל, היה רב יוסף המועמד המוביל להחליפו בתפקיד ראש ישיבת פומבדיתא, משום שהצטיין בבקיאות וידע שמועות רבות, אך רב יוסף סירב לקבל את התפקיד ובמקומו מונה רבה, שעמד בראשות הישיבה עד מותו, בגיל 40. לאחר מכן הסכים רב יוסף להתמנות לראש הישיבה, ובתפקיד זה הוא כיהן במשך שנתיים עד מותו.
דור רביעי
בדור הרביעי נמנו על גדולי האמוראים בארץ ישראל, רבי יונה, שהיה צדיק ועושה חסד מפורסם[17] ורבי יוסי בר זבידא, שהיו ראשי ישיבת טבריה. בדורם החלה התדרדרות ביחסי העם היהודי ושלטון האימפריה הרומית, בעיקר כאשר השלטון הרומאי הכריז על הנצרות כדתם הרשמית. בתקופת מרד גאלוס, בעקבות גזירותיו של אורסיקינוס - שר צבאו של גלוס, התירו ליהודי הגליל לאפות לחם בשבת, על פי דרישת הכובשים, מפני פיקוח נפש, וקבעו שאין זו שעת השמד, מפני שכוונת הרומאים להנאתם בלבד[18].
בבבל, האמורא אביי, אחיינו של רבה, הנהיג את העם היהודי והיה ראש ישיבת פומבדיתא. מלבדו פעלו גם רבי זירא (השני) ורבה בר מתנה, מחבריו של אביי, והיו מגדולי הדור שבחרו באביי לראש המתיבתא לאחר מותו של רב יוסף. אביי הנהיג את הישיבה ואת יהדות בבל כולה במשך כ-14 שנה. במקביל לאביי ולצידו, בלט גם האמורא רבא המפורסם, שהיה מגדולי אמוראי הדור הרביעי בבל. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה. במחלוקותיו המרובות עם אביי ההלכה כמותו בכל מקום, למעט שישה מקרים, שסימנם יע"ל קג"ם.
דור חמישי
בדור החמישי (שנות ה-ד'ק'; המאה ה-4 לספירה) והאחרון לאמוראי ארץ ישראל, פעל בעיקר רבי מנא, בנו של רבי יונה, מגדולי אמוראי הדור ומראשי ישיבת ציפורי, יחד עם חברו הטוב רבי חנניה דציפורין. מבני דורו מוזכר רבי יוסי ברבי בון, שהיה תלמיד חבר של רבי מנא, שמוזכר בעיקר בתלמוד הירושלמי, שם הוא מהאמוראים המצוטטים ביותר, ומעט גם בתלמוד הבבלי, שם הוא מכונה "רבי יוסי בר אבין". בדור זה, בלט במיוחד הלל נשיאה, שהיה נשיא הסנהדרין, ומפורסם בעיקר כמי שתיקן את הלוח העברי הקבוע.
במהלך התקופה בבבל, החלה פיזור הישיבה המרכזית, ישיבת מחוזא. בשנת 363 לספריה הנוצרית, פתח יוליוס קיסר במלחמה נגד הסאסאנים. היתה זו מלחמה חריפה ועקשנית, ובמהלכה נשרפה מחוזא וקטיספון, הישיבה התפזרה ויהודיה ברחו לערים יהודיות אחרות. אולם לאחר שיוליוס נהרג - חזרה העיר לידיהם של הסאסנים, ואלו בנו אותה מחדש.
לאחר רדיפות קשות של יהודי בבל בידי המלך הסאסאני קבאד הראשון, ששיאן היה בהוצאתו שלהורג של החכם רב יצחק, פתח מר זוטרא - ראש הגולה של הקהילה היהודית בבבל - במרד כנגד השלטון הסאסאני. לאחר שהביס את הצבא הפרסי בעזרת קומץ חיילים, הקים שלטון עצמאי בעיר מחוזא וסביבותיה למשך שבע שנים, כך שבמחוזא קמה האוטונומיה היהודית האחרונה עד לימינו. קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי תיארוך מרד זה[19].
לבסוף עלו צבאות פרס על האוטונומיה היהודית במחוזא וכבשוה בשנת ד'רס"ב, מר זוטרא וסבו, ראש הישיבה רב חנינא, נתלו על גשר מחוזא.
דור שישי (בבל)
בדור השישי והאחרון לאמוראי בבל (עד אמצע שנות ה-ד'ק'), פעל רב אשי, שהיה מגדולי האמוראים וגדול דורו[20], ומעורכי התלמוד הבבלי[21], שעמד בראש ישיבת סורא במשך 60 שנה. בדורו רב אשי הקים מחדש את ישיבת סורא, במתא מחסיא, פרבר של העיר הבבלית סורא, ועמד בראשה. הוא החל בעריכת התלמוד הבבלי יחד עם רבינא, עבודה שאותה השלימו ממשיכי דרכו. היה עשיר מופלג עד כדי כך שהגמרא מציינת כי ”מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד”[22]. בגמרא מסופר גם על עסקה בה מכר יער שהיה בבעלותו[23]. השפעתו הייתה רחבה, וגם ראש הגולה - רב הונא בר נתן - היה כפוף אליו.
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה
- אהרון היימן, תולדות תנאים ואמוראים, מהדורת לונדון, ה'תר"ע, חלק ראשון, באתר היברובוקס
- אהרון היימן, תולדות תנאים ואמוראים, מהדורת לונדון, ה'תר"ע, חלק שני, באתר היברובוקס
- אהרון היימן, תולדות תנאים ואמוראים, מהדורת לונדון, ה'תר"ע, חלק שלישי, באתר היברובוקס
- משה יהודה בלוי, ערכי תנאים ואמוראים, מהדורת ברוקלין, ניו יורק, ה'תשנ"ד, חלק ראשון, באתר אוצר החכמה
- משה יהודה בלוי, ערכי תנאים ואמוראים, מהדורת ברוקלין, ניו יורק, ה'תשנ"ד, חלק שני, באתר אוצר החכמה
- אלכסנדר מארכס, סדר תנאים ואמוראים, מהדורת ה'תרע"א, באתר אוצר החכמה
- רשימה שמית מלאה של 2500 תנאים ואמוראים
- היסטוריה, מנהגים ומאמרים
- איתי חיים, נחלת שדה, מהדורת תשרי, ה'תשע"ז, באתר אוצר החכמה
- נחמיה רוז'ינסקי, משנת נחמיה, שיטות תנאים ואמוראים, מהדורת ה'תשנ"ה, ירושלים, באתר אוצר החכמה
- משה סופר, מעשיהם של תנאים ואמוראים, הוצאת בקאל, ירושלים, ה'תשל"ג, באתר אוצר החכמה
- הרב יעקב חרלפ, ארץ ישראל במשנתם של תנאים ואמוראים, הוצאת יד הרב נסים, ירושלים, ה'תשס"ד, באתר אוצר החכמה
- רשימות כרונולוגיות של אמוראים מפורטל הדף היומי
- האיסור לאמורא לחלוק על תנא
אמוראי בבל - שיטות פסיקה, ד"ר ברק שלמה כהן, סרטון באתר יוטיוב- אהרון אופנהיימר, בתי מדרש בארץ ישראל בראשית תקופת האמוראים, קתדרה 8, יולי 1977
- יהושע שוורץ, עלייה מבבל בתקופת האמוראים, קתדרה 21, אוקטובר 1981
מתוך אתר פשיטא:
- יהדות בבל ומוסדותיה, מאמר מבוא מאת פרופ' ישעיהו גפני, לקוח מספרו מחקרים בתולדות ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, בעריכת: ישעיהו גפני, בהוצאת: מרכז זלמן שזר, 1994.
- מאמרים מהספר מבוא לתורה שבעל פה (בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1991-1996):
הערות שוליים
- ^ רבי יונתן בן יחיאל, מילון למלות זרות בתלמוד ובספרות המדרשית, בערך "אמוראים".
- ^ הדרשות בישראל, לצונץ, הוצאת מוסד ביאליק, מהדורת חנוך אלבק, פרק 20.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו עמוד א'; רש"י שם כותב: "שביעית בזמן הזה דרבנן - דבטלה קדושת הארץ".
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ה', הלכה ד'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ג עמוד ב'.
- ^ אנציקלופדיה עברית, כרך ו', עמ' 419.
- ^ ביאליק ורבינצקי, ספר האגדה, עמ' רפא-צב.
- ^ דובנוב, דברי ימי עם עולם, כרך ג עמוד 92.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ג'.
- ^ תוספתא, מסכת שביעית, פרק א', משנה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ז עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"ז עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ד עמוד א'.
- ^ הרב אהרן הימן, "אמוראים", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמודים 1063-1062, באתר היברובוקס.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ג עמוד ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ד', הלכה ב'.
- ^ Geoffrey Herman, A Prince Without a Kingdom: The Exilarch in the Sasanian Era, Mohr Siebeck, 2012, pp. 295-296.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ט עמוד א'. ראה גם בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ז עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ז עמוד א'. ותלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ס"ב עמוד ב'.
