האימפריה הפרתית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האימפריה הפרתית
ממשל
משטר מלוכני
שפה נפוצה יוונית קוינה, פרתית, ארמית ושפות פרסיות מקומיות
עיר בירה קטסיפון
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה הכרזת עצמאות מהאימפריה הסלאוקית
תאריך 247 לפנה"ס
פירוק מרד הסאסאנים באימפריה
תאריך 224
ישות קודמת האימפריה הסלאוקית
ישות יורשת האימפריה הסאסאנית
שטח בעבר 2,800,000 קמ"ר (נכון ל־1)
כלכלה
מטבע דרכמה
שונות

האימפריה הפרתית בשיאה

האימפריה הַפַּרְתִּית הייתה המעצמה השלטת באזור שבו שוכנת כיום איראן, מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס. בהדרגה השתלטה על מסופוטמיה (עיראק של ימינו) בין 190 לפנה"ס ל-224 לספירה, והפכה לאויבתה המרה של האימפריה הרומית, בכך שהגבילה את השתלטותה מזרחה אל מעבר לקפדוקיה (היא מרכז טורקיה של ימינו).

האימפריה הפרתית הייתה אחת מהאימפריות היציבות ביותר של המזרח הקרוב. היא שלטה בכל השטח הקרוי כיום איראן, עיראק וארמניה, וכן בחלקים מטורקיה, גאורגיה, אזרבייג'ן, טורקמניסטן, אפגניסטן וטג'יקיסטן, ולתקופות קצרות בשטחים המהווים כיום חלקים מפקיסטן, סוריה, לבנון וישראל. סופה של אימפריה זו בא בשנת 224 לספירה, כאשר מלכה האחרון הובס על ידי אחד מן הווסאלים שלו, והוקמה האימפריה הסאסאנית.

מקורות

תחילתם של הפרתים בשבט נוודים בשם פרני, שמוצאו איראני, ודיבר שפה איראנית, אשר הגיע לאיראן מאסיה המרכזית. שבט זה היה שבט של רוכבים נודדים אשר רכש מוניטין על ביצוע "היריה הפרתית" - פניה אחורה בעת רכיבה בדהירה במהירות מלאה על מנת לשחרר יריית חץ לאחור.

השפעותיהם של הפרתים הגיעו עד לחצי האי ערב, שם נמצאו בעיר אובר, ששימשה תחנה חשובה לסחר הלבונה, קרמיקות בסגנון פרתי ייחודי. כוחה של האימפריה הפרתית המוקדמת מוערך יתר על המידה, שכן ההיסטוריונים העתיקים אינם מסוגלים להפריד באופן מדויק בין האימפריה הענקית שהוציא מקרבו העם הפרתי, לבין שורשיו המעורפלים.

מעט מאוד ידוע על שורשי הפרתים. לא הייתה להם ספרות משלהם, וכתוצאה מכך ההיסטוריה הכתובה שלהם נוצרה על ידי אויביהם ומתחריהם - הרומאים, היוונים, היהודים ואף, בצידה האחר של דרך המשי, הסינים. קיים אף ויכוח כיצד הם קראו לעצמם. יש המניחים שהאימפריה הפרתית נקראה בשפתם "ארנשאהר"[דרושה הבהרה].

כוחם נוצר משילוב של לוחמת גרילה של שבט נוודים רכוב, עם ארגון חברתי מפותח דיו, שהספיק על מנת ליצור אימפריה רחבה. רוב ממלכתם הייתה מורכבת מממלכות וסאליות, וערים הלניסטיות (פוליס) נהנו ממידה מסוימת של אוטונומיה.

תחילתה של האימפריה

הנסיך הפרתי, כנראה סורנה

בשנת 247 לפנה"ס הכריז ארסאקס הראשון (ארשק), אשר שלט בשבט נוודים בשם "פארני" (שם שהיחס שלו אל המילה "פרתים" עדיין נתון לוויכוח) על עצמאותו מן האימפריה הסלאוקית, באזורים נידחים של צפון איראן, ובכך יסד את שושלת הפרתים. ניסיונות הסלאוקים, וביניהם סלאוקוס השני להכניע את הפרתים נכשלו, ושורה של מושלים בשם ארשאק שלטו באזורים אלו, עד שאנטיוכוס השלישי הצליח להכניעם, ושב וצירף את ארצם אל המדינה הסלאוקית בשנת 206 לפנה"ס.

אך בשלב זה הייתה האימפריה הסלאוקית חלשה מכדי להחזיק בטריטוריה זו. תבוסת הסלאוקים לרומאים בקרב מגנסיה באסיה הקטנה בשנת 190 לפנה"ס הביאה לכך שבמאה השנייה לפנה"ס שבו הפרתים ותפסו את כל הטריטוריות שהיו שייכות להם ממזרח לסוריה. בעת שהפרתים השתלטו על העיר הראט (כיום באפגניסטן) שהייתה ממוקמת על דרך המשי לסין, הם השתלטו על מסחר בין המזרח והמערב, וכל הממלכות ההלניסטיות באזור, שהיו תלויות במסחר זה, נדונו להכבש על ידן. בין השנים 175–170 לפנה"ס כבשו המלכים הפרתים את כל אזור דרום הקווקז והשתלטו על ארמניה ובאקטריה.

היו אלו המלכים הסלאוקים אשר נפל בגורלם לשמור לבל יתפשטו הפרתים מערבה. אנטיוכוס אפיפנס, אשר עשה לו לעיקרון לכפות ולהפיץ את התרבות ההלניסטית (וכתוצאה מכך פרץ בארץ ישראל מרד החשמונאים), בילה את שנותיו האחרונות בקרבות חסרי תוחלת עם הפרתים, ומת במלחמה זו בשנת 163 לפנה"ס. הפרתים השכילו לנצל את חולשת הסלאוקים בזמן המאבקים השושלתיים שהתישו את כוח השליטים הסלאוקים לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס.

בשנת 139 לפנה"ס שבה המלך הפרתי מיתרידטס הראשון את המלך הסלאוקי דמטריוס ניקטור, והחזיקו בשבי במשך עשר שנים, ובאותו זמן כבש את כל אזור מסופוטמיה וממלכת מדי.

בשנת 129 לפנה"ס שלטו הפרתים בכל הארצות המצויות ממזרח לנהר החידקל וביססו את בירתם בקטסיפון שעל גדת הנהר, המצויה מעט למורד הנהר מן המקום בו מצויה כיום בגדאד. קטסיפון הייתה אך פרבר בצידו השני של הנהר מן העיר סלאוקיה שהייתה אחת הערים המשגשגות של האימפריה הסלאוקית באזור מערב אסיה. בתקופת השלטון הפרתי שמרה העיר על אופייה ההלניסטי, ועל עצמאותה כעיר. כאשר גדודי הפרשים הפרתים היו שוהים בחורף בקטסיפון, ובקיץ היו פורשים מן החום המסופוטמי אל עריהם שושן ואקבטנה (כיום המדאן, כ-400 ק"מ דרום מערב לטהראן).

ממשל

דיוקן של וולוגסס השלישי על גבי מטבע כסף

אחרי כיבוש מדי, אשור, בבל ועילם היה על הפרתים לארגן את האימפריה שלהם. האליטה השלטת במדינות אלו הייתה יוונית, והשליטים החדשים היו צריכים להתאים את מנהגיהם למנהגי העמים שכבשו אם היה ברצונם להחזיק בכיבוש. כך שהערים שמרו על זכויותיהן העתיקות והמינהל האזרחי נותר ללא הפרעה. מטבעות באימפריה הפרתית היו מוטבעים בשפה היוונית, עד למאה השנייה לספירה, כאשר השימוש בשפה זו שקע.

מקור השראה נוסף היה הממלכה האחמנית אשר שלטה בעבר באימפריה הפרסית. אנשי חצר המלך דיברו בפרסית והשתמשו בכתב פהלווי. החצר המלכותית נדדה בין בירה לבירה, ומלכי פרתיה רצו להקרא, כפי שנקרא כורש - "מלך המלכים". תואר זה היה מתאים מאוד, שכן פרט לממלכתו, שלט מלך הפרתים במספר שהגיע עד שמונה עשרה ממלכות נוספות, להן מידה מסוימת של אוטונומיה.

האימפריה עצמה לא הייתה ריכוזית. דובר בה בליל של שפות, עמים רבים נכנעו למרותה, ומערכות כלכליות שונות היו נהוגות בה. אך הקשרים הרופפים בין החלקים השונים של האימפריה היו בסופו של דבר המפתח להישרדותה של האימפריה. במאה השנייה לספירה, נפלה קטסיפון שלוש פעמים בידי הרומאים, אך האימפריה שרדה, בשל העובדה שלא הייתה תלויה במרכז אחד. מצד שני, העובדה שהאימפריה הייתה אך אגד רופף של ממלכות, מחוזות אוטונומיים וערי מדינה, החלישה את האימפריה הפרתית, ומנעה את התפשטותה אל מעבר לאיראן ומסופוטמיה.

שליטים מקומיים שיחקו תפקיד חשוב במינהל, והמלך היה צריך לכבד את זכויות היתר שלהם. לכמה משפחות אצולה הייתה זכות הצבעה במועצת המלך. שבט סוראן היה בעל הזכות להכתיר את המלך הפרתי, וכל אציל היה בעל הזכות להחזיק בצבא משלו. כאשר הכתר היה נתון על ראשו של שליט חלש, הפילוגים בקרב האצולה היו הופכים למסוכנים.

הפריפריה של האימפריה הייתה אוטונומית בצורה מפתיעה. למשל, מדינות הפריפריה היו בעלות הזכות להטביע את מטבעותיהן, זכות נדירה בעולם העתיק. כל עוד שהועלה המס, לא התערבו המלכים הפרתים בנעשה בגבולות ממלכתם. השיטה עבדה היטב, וערי הממלכה פרחו.

המס היה המקור של ההכנסה המלכותית. מקור אחר היה המכס. הפרתים שלטו בדרך המשי, נתיב המסחר היחיד בין ארצות הים התיכון וסין.

הקשרים עם סין

מסעותיו של גָ'אנְג צְ'ייֵן למערב, כפי שצוירו במערות מוגאו בסין

התייר הסיני גָ'אנְג צְ'ייֵן, אשר ביקר בבאקטריה ובסוגדיאנה (אנ') בשנת 126 לפנה"ס, הותיר את התיעוד הסיני הראשון הנוגע לאימפריה הפרתית. לדבריו הפרתים קרויים "אנז'י", (שיבוש של השם "ארשאקים", שמה של השושלת השלטת בתקופה זו). הוא זיהה בבירור את פרתיה כציוויליזציה עירונית, השווה לממלכות דומות באזור מרכז אסיה באותה התקופה כטא-יואן ודאקסיה. על פי דברי התייר הסיני מיושבים הפרתים על אדמתם, מעבדים את השדות ומגדלים אורז וחיטה. האזור כולל מספר מאות ערים בגדלים שונים. המטבעות של הארץ עשויים מכסף ועליהם דיוקן המלך. כאשר המלך מת, המטבע מוחלף ומוטבעים מטבעות חדשים שעליהם דיוקן יורשו. רשומות נשמרות בכתיבה על רצועות מעור.

לאחר דין וחשבון זה החלו יחסי מסחר בין סין ומדינות מרכז אסיה ובין פרתיה לפרוח, ומשלחות רבות נשלחו במהלך המאה ה-1 לפנה"ס. המשלחות מנו מאות אנשים, כאשר הקטנה שביניהן מנתה מאה אנשים, ובין חמש לעשר משלחות היו נשלחות מדי שנה.

הפרתים היו נחושים לשמור על יחסי מסחר עם סין, ושלחו משלחות משלהם, כאשר הראשונה יצאה בשנת 110 לפנה"ס. בשנת 97 לספירה, הגיע הגנרל הסיני בן צ'או עד לחופי הים הכספי ושם נוצר מגע ישיר עם הפרתים.

המסחר עם הפרתים לאורך דרך המשי, שימש תפקיד בהפצת הבודהיזם ממרכז אסיה לסין. אן שין קאו, אציל פרתי שהפך למיסיונר בודהיסטי הגיע לבירה הסינית לוו-יאנג בשנת 148, וייסד שם מקדש, והיה לאיש הראשון שתרגם את כתבי הקודש הבודהיסטים לשפה הסינית.

הצבא הפרתי

ערך מורחב – הצבא הפרתי

הצבא של האימפריה הפרתית היה מפורסם בעת העתיקה בעיקר בזכות חיל הפרשים שלו.

המאבק עם רומא

הקשר הרשמי הראשון בין שתי המעצמות היה בשנת 92 לפנה"ס, כאשר במהלך מסעו של נציב קיליקיה הרומית לוקיוס קורנליוס סולה באסיה הקטנה, נשלחו אליו נציגים רשמיים של האימפריה הפרתית על מנת לחתום על הסכם ידידות. כבר אז נתגלו מחלוקות מסוימות בקשר לארמניה.

בשנת 53 לפנה"ס פלש המצביא הרומי מרקוס ליקיניוס קראסוס אל האימפריה הפרתית. בקרב חרן קראסוס הובס על ידי מצביא בשם "סורנה" (כפי הנראה שיבוש של שמו, ובלבול עם השבט השליט באימפריה, שבט הסורן). הייתה זו תחילתה של סדרת מלחמות בין הפרתים והרומאים שנמשכה כשלוש מאות שנים.

צבאות הפרתים כללו שני סוגי פרשים. ה"קטפרקטים" המשוריינים והכבדים, נושאי הנשק הכבד, והפרשים הקלים נושאי הקשתות. לרומאים, אשר הסתמכו על חיל רגלים כבד, היה שילוב זה קשה לפיצוח. מצד שני, הפרתים התקשו להחזיק בשטחים שכבשו, ולא היו מיומנים באומנות המצור. שילוב זה גרם למלחמות בין הרומאים לפרתים להימשך זמן רב.

לאחר מותו של קראסוס החלה מלחמת אזרחים בין תומכי פומפיוס ובין תומכי יוליוס קיסר והרומאים לא התפנו להעניש את הפרתים על השמדת צבאו של קראסוס. לאחר רציחתו של קיסר היו בין הרוצחים אשר נמלטו מזעמם של יורשי קיסר מרקוס אנטוניוס ואוגוסטוס כאלה ששיתפו פעולה עם הפרתים: בשנת 41 לפנה"ס פלש לסוריה צבא פרתי, בפיקודו של המפקד הרומי לאביניוס (מן הקושרים כנגד קיסר). הצבא פלש לסוריה, קיליקיה והתקיף את פריגיה אך הובס. צבא נוסף פלש ליהודה. באותו הזמן הייתה הממלכה שרויה במלחמות בין פלגים שונים של בית חשמונאי. הפרתים הביאו עמם את המלך מתתיהו אנטיגונוס השני והושיבו אותו על כס המלכות ביהודה. את המלך המכהן, הורקנוס השני שלחו לגלות בבבל, שהייתה תחת שלטונם. רק לאחר תבוסת הפרתים בידי הרומאים, הצליח צבא רומי, בשנת 37 לפנה"ס להסיר את מתתיהו אנטיגונוס מכיסאו, ולהשליט על יהודה את עושה דברם של הרומאים, המלך הורדוס. בשלל שקיבלו מכיבושים אלו בנו הפרתים את בירתם קטסיפון.

בשנת 39 לפנה"ס ניסה מרקוס אנטוניוס לנקום בפרתים. בקרב שהתחולל נהרג לביניוס, ואזור נהר הפרת הפך שוב לגבול שבין שתי האומות. הפרתים למדו שאין בכוחם להחזיק בטריטוריה שכבשו באמצעות צבא המורכב מפרשים בלבד. אך אנטוניוס החליט להמשיך בפעולה, ופלש למסופוטמיה בשנת 36 לפנה"ס כשעימו הלגיון השישי ויחידות נוספות. הפרתים נסוגו תוך כדי שהם משאירים מאחוריהם "אדמה חרוכה" ומקשים על הצבא הכובש בדרכו. על אף שאנטוניוס הגיע לארמניה, בשל ריבוי האבדות נחשב המסע לכישלון.

לאחר מכן שקעה רומא שוב במלחמת אזרחים, זו הפעם בין אנטוניוס ואוגוסטוס. לאחר ניצחונו של אוגוסטוס התעלם זה מן הפרתים, והשקיע את מאמציו במערב. יורשו טיבריוס הגיע עוד בימי אוגוסטוס (20 לפנה"ס) להסכם עם הפרתים, לפיו הכירו הפרתים בשלטון הרומאי בארמניה, והשיבו את ניסי המלחמה שנפלו בידם בקרב חרן.

בזמן זה הפרתים החלו מתעניינים בנעשה בעמק האינדוס, והחלו בהשתלטות על ממלכת גנדהארה. המסורת הנוצרית מספרת כי מן המנהיגים הפרתים, גונדופרס הרביעי מלך תכסילא הוטבל לנצרות בגנדהארה. סיפור זה אינו בלתי אפשרי. מאמינים במספר דתות התקיימו בצוותא בגנדהארה ובפנג'אב, ואין זה בלתי אפשרי כי השפעת הנצרות המוקדמת הגיעה אף לאזור זה.

אפשר ובין השנים 10 ל-20 לספ' התנהלה סביב העיר נהרדעא ממלכה שבראשה עמדו שני אחים יהודים, חנילאי וחסינאי. ראשיתה של הממלכה במרידת שני האחים במלך הפרתי (מרד חנילאי וחסינאי) והגעה להסדר עמו. המרידה פרצה על רקע נסיבות היסטוריות פוליטיות, ארגוניות וביטחוניות ששררו אז בממלכה הפרתית הגדולה.

המלחמה הרומית פרתית הבאה פרצה בשנות השישים של המאה הראשונה לספירה. ארמניה הפכה לממלכה וסאלית רומאית, אך המלך הפרתי וולוגסס ה-1 מינה בארמניה שליט חדש, את אחיו, טירידאטס, והרומאים לא ראו זאת בעין יפה. המצביא הרומאי גנאיוס דומיטיוס קורבולו פלש לארמניה, וכתוצאה מכך הוכתר אותו המלך מחדש בידי נירון קיסר. הצדדים הגיעו לפשרה לפיה יהיה המלך הארמני אציל פרתי, אך יידרש להסכמת הרומאים למינויו.

ההתרחבות לעבר הודו

מטבע עם דיוקנו של גונדופרס, מלכה הגדול של הממלכה ההודו-פרתית.

במהלך המאה הראשונה לספירה החלו הפרתים בכיבוש הודו. הפרתים שלטו בבאקטריה ובשטחים נרחבים בצפון תת-היבשת, לאחר שהכו בממלכות מקומיות רבות באזור גנדהארה. בשנת 20 לספירה גונדופרס (אנ'), אחד מן הכובשים הפרתים, הכריז על עצמאותו מן הממלכה, והקים את ההממלכה ההודו-פרתית (אנ') בכל השטחים שכבש.

במשך ההיחלשות של האימפריה הפרתית, המאבק עם האימפריה הרומית ומותו של מיתרידטס השני ב-92 לפנה"ס, "סורן", משפחה פרתית מכובדת ואצילית משושלת האסקידים, החלה לפלוש לעבר הודו.

בשנת 20 לספירה, אחד מהכובשים הפרתיים הצהיר את העצמאות שלו מהאימפריה הפרתית, וייסד ממלכה הודית-פרתית חדשה בטריטוריה הכבושה.

הממלכה בקושי הצליחה לשרוד במשך מאה שנה. לאחר מותו של השליט הראשון של הממלכה ההודית-פרתית, שהביא הצלחה לממלכתו, החלה ירידה בכוחה וביסוסה של הממלכה ההודית-פרתית, עד שהיא נעלמה מהעולם.

שליטים מהממלכה האינדו-פרתית:

שקיעת הממלכה הפרתית

לאחר מותו של וולוגסס הראשון שקעה הממלכה הפרתית באנארכיה, וכוחה ירד. לעיתים שלטו שני מלכים במקביל, ולעיתים אף יותר.

ביחסיהם של הפרתים עם הרומאים, הפשרה עם הרומאים לגבי ארמניה השיגה את מטרתה, אך לא הסדירה את הדחתו של מלך ארמניה. בשנת 113 ניסה המלך הפרתי וולוגסס ה-3 להדיח את המלך הארמני. הקיסר הרומאי טראיאנוס החליט לפלוש לממלכה. המלחמות הפרתיות פרצו בשנת 114 לספירה, ובה הוכו הפרתים קשות. הרומאים כבשו את ארמניה, ומשם פרצו דרומה. הפרתים נאלצו לסגת. בשנת 116 כבש טראיאנוס את קטסיפון, והכריז על בבל ואשור כפרובינקיות רומאיות.

האוכלוסייה בשטחים אלו הייתה נאמנה לפרתים, ומרידות פרצו כנגד הרומאים. באותו הזמן מרדו היהודים שבגולה (באירוע המכונה "מרד התפוצות"), וטראיאנוס נאלץ לשלוח צבא על מנת לדכאם. טראיאנוס התגבר על אירועים אלו, אך יורשו אדריאנוס החליט לוותר על השטחים שנכבשו בשנת 117. עתה כבר היה ברור כי הרומאים למדו כיצד להכות בפרתים.

בשנת 161 המלך וולוגסס הרביעי הכריז על מלחמה נוספת כנגד הרומאים, ושב וכבש את ארמניה. הרומאים הגיבו בכיבוש קטסיפון בשנת 165. עליונותם של הרומאים הפכה לעובדה קיימת.

שלושים שנה לאחר מכן קיבלה האימפריה השוקעת את מכת החסד. המלך וולוגסס החמישי ניסה לכבוש מחדש את מסופוטמיה, כשהוא מנצל מלחמת אזרחים ברומא בשנת 193, אך כאשר הגנרל שהפך לקיסר ספטימיוס סוורוס השתלט על האימפריה, הוא התקיף את הפרתים. שוב נפלה קטסיפון בידי הרומאים (198 לספירה), ושלל רב הובא לרומא (על פי הערכות מודרניות הובא די שלל על מנת לדחות משבר כלכלי שעתיד היה לבוא תוך כמה עשורים). פרתיה הפכה לממלכה מרוששת. המלכים לא יכלו לשלוט באצולה, והממלכות העצמאיות סירבו לשלם את המס ולציית. בשנת 224 המלך הפרסי ארדשיר הראשון מרד בפרתים, ושנתיים לאחר מכן כבש את קטסיפון. הפעם היה זה סופה של האימפריה, ותחילת האימפריה הפרסית השנייה, בה מלכה שושלת הסאסאנים. השם "פרתים" נזכר גם בתקופה הסאסאנית, כשהביסו הפרסים את הרומאים בשנת 363 לספירה.

שליטים פרתיים

הערה: ישנן במחקר כמה שיטות באשר לרשימה זו; הרשימה הבאה מסודרת על פי גישה אחת בלבד.

לשליטים של הממלכה האינדו-פרתית, ראו בחלק השני של ההתרחבות לעבר הודו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האימפריה הפרתית בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

האימפריה הפרתית34155321Q1986139

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=האימפריה_הפרתית&oldid=2076283"