מכת כינים
מַכַּת כִּנִּים היא המכה השלישית מבין עשר המכות שאלוקים הנחית על ארץ מצרים, עקב סירובו של פרעה מלך מצרים, לשלח את בני ישראל מארצו, בניגוד לציוויו של ה', שנמסר לו על ידי משה.
במהלך מכה זו, מלאה הארץ בכינים והן רחשו על עפר הארץ, ועל האדם והבהמה.
בניגוד לשתי המכות הקודמות בהן הצליחו חרטומי מצרים לחקותם, במכה זו הם לא הצליחו לברוא כינים בכישופיהם והכריזו: "אצבע אלוקים היא".
התיאור
ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם בכל ארץ מצרים. ויעשו כן ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ, ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים. ויעשו כן החרטמים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו ותהי הכנם באדם ובבהמה. ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלקים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'.
האם פגעה המכה גם בעברים
לדעת רבי אברהם אבן עזרא, פשוטם של המקראות מורה כי המכות הראשונות: דם, צפרדע וכינים. וכן מכת שחין ומכת ארבה פגעו במידה דומה בין במצרים ובין בעברים[1]. אך הרמב"ם חולק על דעתו וסבור כי פשוטם של המקראות מורה שגם שגם במכות דם וצפרדע, שחין וארבה, לקו המצרים בלבד ולא העברים. לגבי מכת כינים, נוקט הרמב"ם שגם במושבות העברים הופיעו הכינים אך לא ציערו אותם[2].
במדרשי חז"ל
חז"ל ביארו את הטעם להבאת המכות על מצרים מידה כנגד מידה, ועל מכת כינים אמרו:
לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים, לפיכך נהפך עפרם לכנים, וחופרין אמה על אמה ולא היה שם עפר, שנאמר: כל עפר הארץ היה כנים.
— מדרש רבה
במדרש מופיע דעת רבי אלעזר, בטעם שלא יכלו חרטומי מצרים להפוך גם הם עפר לכינים, משום שאין השד יכול ליבראות פחות מכשעורה.
רש"י מביא מהמדרש, דעת חז"ל המנמקת את סירובו של יעקב אבינו להיטמן במצרים, כיוון שצפה שהארץ עתידה ללקות במכת כינים.
הערות שוליים
| עשר מכות מצרים | |
|---|---|
|
