קדמוניות המקרא
ספר קדמוניות המקרא (בלטינית: Liber Antiquitatum Biblicarum, מוכר גם בראשי התיבות LAB) הוא אחד מההספרים החיצוניים, שנכתב, לפי רוב החוקרים, בסוף המאה ה-1 לספירה, לאחר חורבן בית שני, ושייך לסוגה המכונה מקרא משוכתב.
מחבר הספר מכונה גם "פסאודו-פילון" בגלל יחוסו (המוטעה) של החיבור לסופר היהודי פילון האלכסנדרוני (חי במחצית הראשונה של המאה ה-1), והוא אף נכלל באסופה הלטינית של כתבי פילון.
המחבר וזמן כתיבת החיבור
הדעה הרווחת בין החוקרים היא כי הספר נתחבר זמן קצר אחרי חורבן בית שני: הוא לא נתחבר לפני כן, כי נזכר בו התאריך י"ז בתמוז כיום כיבוש ירושלים (פרק יט, ז), התאריך שבו הובקעה חומת העיר בחורבן בית שני;[1] והוא לא נתחבר זמן רב אחר כך, כי אין בו רמזים לתקופת הרדיפות בימי אדריאנוס (קיסר רומא משנת 117) ולמרד בר כוכבא (פרץ בשנת 132).[2]
מחבר הספר היה ללא ספק יהודי, ואין סימנים כלשהם שנעשו בו שינויים בידי נוצרים.[3]
כתבי יד ומהדורות
הספר נמצא בידינו בלטינית בלבד, ב-18 כתבי יד שלמים ושני כתבי יד חלקיים. 20 כתבי היד הם מן המאות ה-11 עד ה-15, נכתבו כולם בגרמניה או באוסטריה, ולדעת החוקרים נובעים כולם מכתב יד מקורי (ארכיטיפוס) אחד. בכתבי היד נקרא הספר בשמות שונים, המייחסים אותו לפילון, ובכמה מהם אין כותרת.[4]
הספר נדפס לראשונה בשנת 1527, והמהדיר קרא אותו בשם "ספר קדמוניות המקרא" (Liber antiquitatum biblicarum). מהדורה זו מבוססת על שני כתבי יד וכוללת גם ספרים של פילון בתרגום לטיני. במאה ה-16 יצאו לאור בשוויצריה, בצרפת ובגרמניה ארבע מהדורות נוספות על פי המהדורה הראשונה. בסוף המאה ה-19 פרסמו כמה מלומדים קטעים מכתבי היד, בלי שידעו כי הספר כבר נדפס בעבר בשלמותו. ב-1917 פרסם M. R. James תרגום של הספר לאנגלית עם הערות וחלוקה לפרקים ולפסוקים. ב-1928 פרסם P. Riessler תרגום לגרמנית עם הערות. ב-1949 פרסם G. Kisch מהדורה חדשה של הספר במקורו הלטיני, על יסוד כתב יד מהמאה ה-11, שאינו אחד מכתבי היד שבהם השתמש המהדיר הראשון, עם חילופי נוסחים מן הדפוס ומכתבי יד שונים, ומהדורה זו שימשה יסוד לתרגום העברי של אליה שמואל הרטום, שבו חלוקת הפרקים והפסוקים היא לפי ג'יימס.[5]
עקב סימנים ברורים בלשון הנוסח הלטיני של הספר, החוקרים סבורים כי הוא תרגום, שנעשה כנראה מיוונית, לא מאוחר מן המאה ה-4 לספירה, ורווחת הדעה כי הנוסח היווני המשוער היה תרגום מן העברית. הנוסח הלטיני שבידינו מלא שיבושים וביטויים לא מובנים, שנוצרו ככל הנראה במהלך ההעתקות.[3]
נראה כי המחבר המקורי של הספר השתמש בנוסח המקרא שלפי המסורה, אלא שבמקומות שיש בהם חילופים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים, הולך הספר, כפי שהוא לפנינו, על פי רוב לפי נוסח השבעים, ככל הנראה עקב שינויים שעשה המתרגם היווני.[3] מחבר הספר השתמש בחומר המקראי בחופשיות: הוא הוסיף, השמיט ושינה. כך למשל, מאורעות חשובים המתוארים באריכות במקרא, הושמטו או הוזכרו ברמזים.[3]
הספר היה ידוע ליהודים בימי הביניים, והוכחה לכך היא העובדה שהשתמש בו ירחמיאל בן שלמה (כנראה במאה ה-12) בספר "דברי הימים" שלו (הכתוב עברית), מבלי לציין את שם הספר, כאשר רק במקום אחד בו נאמר כי המקור הוא בדברי פילון ("דברי הימים", נז, א, עמ' 165). מ. גסטר (M. Gaster), שפרסם תרגום אנגלי ל"דברי הימים" ב-1899, שיער כי מחברו השתמש בנוסח העברי המקורי של "קדמוניות המקרא", אולם החוקרים שבאו אחריו סבורים כי המקור הוא תרגום יווני או רומי במהדורה שונה קצת מזו המשתקפת בנוסח שבידינו.[2] חוקרי הספר "קדמוניות המקרא" נעזרים בכתב יד עברי מהמאה ה-14 בשם "דברי הימים" שהוא עיבוד של אלעזר בן אשר הלוי של ספרו של ירחמיאל בן שלמה.
הספר לא נכלל במהדורת "הספרים החיצונים" של אברהם כהנא.
תוכן
הספר מתאר את תולדות העולם מאדם הראשון, ובגרסה שבידינו מסתיים במות שאול. סיום הספר דווקא בתקופה זו הביא להשערות שונות. יש המשערים כי הספר לא הגיע לידינו בשלמותו, וכי בצורתו המקורית כלל את כל תקופת המקרא.[3] חוקרים רבים סבורים שהספר הסתיים במקורו בתקופת דוד או מאוחר יותר. לפי סברה אחרת, הספר נועד להשלים את ספר דברי הימים,[3] אשר מתחיל בתיאור היסטורי רק מימי שאול, ולכן לא ראה צורך לספר על תקופת המלוכה, שכן ספר דברי הימים מתאר אותה בהרחבה.[3] בספר ניכרת התעניינות מיוחדת מצד המחבר בתקופת השופטים. כך למשל, הוא מקדיש ארבעה פרקים (כה–כח) לקנז (ראו פרק כ, ו), שלפי המחבר היה השופט הראשון. לעומת זאת, המחבר אינו מתעניין במה שנוגע בבית המקדש ובקורבנות.[3]
יש בספר הרחבות פרשניות לנושאים שונים שהמקרא מקצר בהם או עובר עליהם בשתיקה, והוא ממעט לדון בנושאי הלכה, ובשונה מספרים אחרים בני תקופתו אינו מייחס עצמו להתגלות או לאישיות כלשהי מהתנ"ך. מבין הספרים החיצוניים, זהו הספר הקרוב ביותר לספרות התלמודית, ואין בו דבר המנוגד לשיטת חז"ל. הספר הוא מעין מדרש אגדה וכולל מקבילות רבות לדברי חז"ל.[3] בספר ישנם תכנים אגדיים המופיעים אצלו לראשונה, כגון האגדות על השלכת אברהם לכבשן האש[6], נישואי דינה לאיוב[7], והיוולדו של משה כשהוא נימול.
המחבר מדגיש את ידיעת-הכל של ה', ואת הצדק שלו במתן שכר ועונש לבני אדם לפי מעשיהם. חלק ניכר בסיפורים עוסק בחלומות ובמעשי המלאכים. בספר מובעת האמונה בעולם הבא ובגאולה העתידה לבוא, אולם אין בו רמזים ברורים לאמונה במשיח.[3]
לקריאה נוספת
- ספר קדמוניות המקרא, מתורגם ומפורש על ידי א. ש. הרטום, בתוך: הספרים החיצונים, הוצאת יבנה תל אביב. 150 עמ'.
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'.
- ^ 2.0 2.1 א. ש. הרטום, קדמוניות המקרא, מבוא לספר "קדמוניות המקרא", עמ' 9.
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 א. ש. הרטום, קדמוניות המקרא, מבוא לספר "קדמוניות המקרא", עמ' 8.
- ^ א. ש. הרטום, קדמוניות המקרא, מבוא לספר "קדמוניות המקרא", עמ' 7.
- ^ א. ש. הרטום, קדמוניות המקרא, מבוא לספר "קדמוניות המקרא", עמ' 7–8.
- ^ ראו במדרש בראשית רבה, פרשה לח, יג. באתר דעת.
- ^ ראו במדרש בראשית רבה, פרשה נז, באתר דעת.
37575174קדמוניות המקרא