רבי ירמיה
| לידה | בבל |
|---|---|
| פטירה | טבריה, ארץ ישראל |
| מקום קבורה | טבריה, ארץ ישראל |
| מקום פעילות | ישיבת טבריה |
| תקופת הפעילות | דור שלישי לאמוראי ארץ ישראל – דור רביעי לאמוראי ארץ ישראל |
| רבותיו | רבי זירא, רבי אבהו, רבי אמי, רבי אסי, רבי אלעזר, רבי אבא |
| תלמידיו | רבי יונה, רבי יוסי, רבי יצחק בר יוסף, רב דימי, רבין, רב הונא (השני), רבי חזקיה, רב זירא (השני) |
רבי ירמיה היה מגדולי האמוראים בארץ־ישראל בדור הרביעי. נולד בבבל ועלה משם בצעירותו. בארץ ישראל למד אצל תלמידי רבי יוחנן, בעיקר אצל רבי זירא. התבלט בשאלותיו הרבות, אשר רבות מהן נותרו ללא תשובה. בתלמוד מסופר שהוצא מבית המדרש בגלל שאלות ששאל, שעסקו במקרים גבוליים ודרשו דיוק בהגדרת הגבול. שאלותיו יוצאות־הדופן זכו לפרסום, ויש שמשתמשים בביטוי "שאלות רבי ירמיה" ביחס לשאלות נדירות ובלתי־מציאותיות. בהיותו מחוץ לבית המדרש שלחו אליו חכמי דורו שאלות הלכתיות, ותשובותיו הביאו אותם להכניסו חזרה לבית המדרש.
רבי ירמיה היה ידוע בחיבתו לארץ ישראל, והיה נוהג לגנות את הבבליים. בית מדרשו היה בעיר טבריה.
בארץ ישראל
רבי ירמיה נולד בבבל. בצעירותו עלה לארץ ישראל ונחשב אחד מהנחותי. הספיק ללמוד מעט אצל רבי יוחנן[1], ולאחר מכן אצל גדולי תלמידיו - בהם רבי אבא, רבי חייא בר אבא ורבי אבהו. רבו המובהק (שממנו למד את רוב חוכמתו) היה רבי זירא. בארץ ישראל גדל בתורה והיה מראשי ישיבת טבריה[2]. כאשר מופיע הביטוי "אמרי במערבא" (=אומרים בארץ־ישראל) בתלמוד הבבלי, הכוונה היא בדרך־כלל לרבי ירמיה[3].
רבי ירמיה העריך רבות את ארץ ישראל ואת תלמודה. בכך דמה לרבו, רבי זירא, שעלה אף הוא מבבל לארץ ישראל, ומתוך חיבת הארץ ותלמודה הִרבָּה בתעניות לשכיחת תלמודה של בבל, בשל דרך הלימוד השונה והפלפול שהיה נהוג שם[4]. על תלמודה של בבל אמר את הפסוק (איכה, ג', ו') "במחשכים הושיבני כמתי עולם"[5], ובשומעו דבר הלכה שנאמר בבבל והיה מנוגד לדעת החכמים בארץ ישראל, היה דוחה את דבריהם באמירה: בבליים טפשים, משום שיושבים בארץ חשוּכה אומרים דברים חשוּכים[6].
בשיחה בין בני דורו הבבליים, אביי ורבא, אמר אביי: אחד מבני ארץ ישראל שווה (בפקחות ובחריפות) לשנים מבני בבל. אמר לו רבא: ואחד מאיתנו, בני בבל, שעולה לארץ ישראל - שווה כשניים מהם (מבני ארץ ישראל), שהרי רבי ירמיה, כאשר היה כאן, בבבל - לא היה מבין את דבריהם של החכמים, ומשעלה לארץ ישראל קורא לנו "בבליים טפשים"[7].
רבי ירמיה זכה להערכה רבה. רבו, רבי זירא, שיבח את שקידתו בתלמודו: משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים, לא עמד שוקד עד שעמד ירמיה[8].
בתקופתו של רבי ירמיה רבו בארץ ישראל הגזירות כנגד קיום התורה ושמירת המצוות, מצד השלטון הרומאי בארץ. כמה מתלמידיו הגדולים של רבי ירמיה - כרב דימי, רבין ורב יצחק בר יוסף - ירדו לבבל, והיו מוסרים שם שמועות הלכתיות בשם חכמי ארץ ישראל[9]. עסק בצורכי ציבור, וכשהמלכות הטילה מיסים קשים על יהודי עירו, טבריה, הוטלה עליו קביעת גובהם וחלוקת גבייתם בין התושבים[10].
דרכו
רבי ירמיה עסק רבות בתחום ההלכה - הן בשאלות, הן בפסיקת הלכות והן במשא־ומתן עם חכמי דורו. מעט בלבד מובא בשמו בתחום האגדה. בשאלותיו הרבות השתדל לחקור על הגדרות הגבול במידות ושיעורים (ראו להלן), ורבות מהן נשארו בתלמוד ללא הכרעה ("תיקו").
החשיב מאוד את התפילה, וכשהיה מזכיר לרבי זירא, בעודם עוסקים בתורה, שהגיע הזמן להתפלל ועליהם לעצור את לימודם, קרא עליו רבי זירא את הפסוק "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" (משלי כח, ט)[11]. עוד מסופר, שהיה רבי ירמיה מאריך מאוד בקריאת המילה "אחד" שבפסוק "שמע ישראל", ורבי זירא אמר לו שאין צורך להאריך כל-כך[12].
רבי ירמיה הוא שקבע את ההלכה ש"העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה"[13].
במאמריו נקט רבי ירמיה לפעמים בדרך של חלוקת הדין לארבעה מקרים, וכך היה מלמד פרט הלכתי מסוים[14]. דוגמה: המשנה במסכת סוכה מלמדת ש"סוכה על גבי סוכה - העליונה כשרה והתחתונה פסולה"[15]. בדיון התלמודי[16] מוסבר, שישנו פסול הלכתי עקרוני בסוכה שתחת סוכה. בהמשך מלמד רבי ירמיה: "פעמים ששתיהן כשרות, פעמים ששתיהן פסולות, פעמים שתחתונה כשרה והעליונה פסולה, פעמים שתחתונה פסולה והעליונה כשרה". התלמוד מבאר כיצד, כאשר יש כאן שילוב של ארבע בעיות הלכתיות: סוכה גבוהה (ראו משנה, מסכת סוכה, פרק א', משנה א'), סכך דליל - "חמתה מרובה מצילתה" (ראו שם), סוכה שתחת סוכה וצירוף סכך כשר עם פסול. לאחר פירוט המקרים להלכותיהם, התלמוד מסביר את החידוש שבא רבי ירמיה ללמד, מאחר שבמבט ראשון אין כאן אלא "משחק" בארבע בעיות הלכתיות ותו לא[17].
רבי ירמיה הרבה בספיקות שהם בשביל לברר את הדין, והוא כדברי רבי זירא בירושלמי ששיבח את רב ירמיה בזה יותר מבעלי אגדה שאין סוף דבר בדבריהם - 'היא הפכה והיא מהפכה', ורק בריבוי הספיקות והנידונים המעשיים יש ברירות להלכה. כיוון שרק כך נוצרת דייקנות שהיא הטובה מהכול. וכך הוא לשון הגמרא שם מסכת מעשרות פרק ג הלכה ד
"רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא הייתה ניטלת בדוקני. דלמא. רבי זעירא ורבי אבא בר כהנא ורבי לוי הוון יתבין והוה רבי זעירא מקנתר לאילין דאגדתא וצוח להון סיפרי קיסמי. אמר ליה רבי בא בר כהנא למה את מקנתר לון שאל ואינון מגיבין לך. אמר ליה מהו דין דכתיב [תהילים עו יא] כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור. אמר ליה כי חמת אדם תודך בעולם הזה שארית חמות תחגור לעולם הבא. אמר ליה או נימר כי חמת אדם תודך בעולם הבא שארית חמות תחגור בעולם הזה. אמר רבי לוי כשתעורר חמתך על הרשעים צדיקים רואין מה את עושה להן והן מודין לשמך. אמר רבי זעירא היא הפכה והיא מהפכה לא שמעינן מינה כלום. ירמיה בני אזל צור צור דוקניתא דהיא טבא מן כולם."
ופירש בפני משה "תהפוך הכתוב כמו שתרצה ואע"פ כן לא שמעינן מינה כלום לפירוש האמיתי אלא ירמיה בני כלך לך מדרש אגדה ואזיל וצור צור דוקניתך ומלשון צור תעודה הוא כלומר תסיים דבריך והחזק עצמך בשאלה זו ששאלת הייתה ניטלת בדוקני מהו, שזהו דבר הלכה ובו נעסוק והוא טבא מדבר אגדה שהוא מן כלום."
באגדה
מעטים הם הדברים שהובאו בשם רבי ירמיה באגדה. במאמר הבא הוא משבח את מעלתה של יראת שמים[18]:
- "אמר רבי ירמיה: גדולה היא היראָה, ששני ספרים שכתב שלמה - לא חתמן אלא ביראה, זהו שכתוב בספר משלי (ל"א, ל'): שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל; ובספר זה כתוב (קהלת, י"ב, י"ג): סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא".
כן החשיב רבי ירמיה את הלימוד בצוותא, בחברותא, כאשר שני הלומדים "מחדדים זה את זה". עם זאת - הזהיר - מידת הגאווה מסוכנת בכל מקרה. הדרשה מסתמכת על פסוק בספר תהילים:
- "אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה - הקב"ה מצליח להם, שנאמר (תהילים, מ"ה, ה'): וַהֲדָרְךָ צְלַח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך. ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר (שם): צְלַח רְכַב. יכול אפילו שלא לשמה? תלמוד לומר (שם) עַל-דְּבַר-אֱמֶת. יכול אם הגיס דעתו? תלמוד לומר (שם): וְעַנְוָה-צֶדֶק. ואם עושין כן - זוכין לתורה שניתנה בימין, שנאמר (שם): וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ"[19].
בתלמוד מסופר עליו[20]:
- רבי ירמיה היה יושב לפני רבי זירא. ראהו רבי זירא שהיה שרוי בבדיחוּת הדעת. אמר לו: 'בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר' כתיב (משלי, י"ד, כ"ג)! (כלומר, האדם המראה עצמו עצב - כלומר, רציני - יהיה לו "מותר", שכר על כך. רש"י) אמר לו: אני מניח תפילין כעת, "והם עדוּת שממשלת קוני ומִשְׂרָתוֹ עלי"[21].
שאלותיו
מפורסמות הן שאלותיו של רבי ירמיה, שחלקן עוסקות במקרים גבוליים, בעיקר בתחום מידות ושיעורים של חז"ל. בשאלותיו, ביקש רבי ירמיה לעמוד על ההגדרה המדויקת של הגבולות והשיעורים, ולברר כיצד הם באים לידי ביטוי במציאוּת. לדוגמה:
- המשנה במסכת בבא מציעא[22], העוסקת בנושא השבת אבידה, מלמדת ש"מצא פירות מפוזרין - הרי אלו שלו", ואין צורך לקיים בהם מצוות "השבת אבידה", מפני שהמאבד ודאי התייאש מהם, והם כהפקר. בתלמוד מבואר, שהגדרת "מפוזרים" לעניין זה היא פיזור של קב פירות בארבע אמות. רבי ירמיה שואל: מה יהיה הדין במקרה של פיזור חצי קב פירות בשתי אמות? שני קבים בשמונה אמות? שאלותיו אלו של רבי ירמיה נשארות ב"תיקו", כלומר - ללא הכרעה[23].
שאלותיו עוררו לעיתים תרעומת כנגדו, בשל היותן תאורטיות ובלתי מציאותיות. רבו גער בו לא אחת בשל כך, ורבי ירמיה אף סולק מבית המדרש בעקבות שאלה כזאת. להלן מספר דוגמאות:
- רבו, רבי זירא, לימד שתבואה שנקצרה בחג הסוכות ודאי הביאה שליש (צמחה והגיעה לשליש גידולה) לפני ראש השנה. על כך הקשה רבי ירמיה: "וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש?!" כלומר, וכי יכולים חכמים לדקדק בשיעור זה כל כך?! רבי זירא ענה לו: "הלא אמרתי לך שלא לפקפק בשיעור חכמים?![24] כל מידות חכמים כן הוא (מדויקות - רש"י): בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן; כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין...".[25] בהמשך הדיון חזר בו רבי ירמיה ואף הביא ראיה כנגד שאלתו.
- "היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאוויר המזבח - מהו?"[26] שאלה זו של רבי ירמיה עוסקת בנושא הכהן העומד מול המזבח בבית המקדש ומַזֶּה את דם הקורבן על המזבח. כהן שעובד בבית המקדש חייב להיות ללא מום. שאלתו של רבי ירמיה הייתה, אפוא, על מקרה תאורטי שנקטעה ידו של הכהן לאחר שהיזה, בעוד הדם באוויר, לפני נפילתו על המזבח. האם הפיכתו לבעל מום טרם סיומה של ההזאה (בנפילת הדם על המזבח) פוסלת את הקורבן, או שתפקידו של הכהן הסתיים עם יציאת הדם מידיו, וזה קרה לפני שנפל בו המום? רבי זירא ענה שהקורבן פסול, ולימד שהכהן צריך להיות ללא מום עד פגיעת דם הקורבן במזבח.
- תהליך טהרתו של המצורע כולל שחיטת ציפור לתוך כלי חרס שבו מים חיים (ספר ויקרא, פרק י"ד)[27]. דם הציפור צריך להיות ניכר במים, ולכן אין להביא יותר מדי מים לצורך כך. מאידך, מיעוט במים פוגע בקיום מצוות מים חיים. לכן קובע התלמוד: "הא כיצד? מביא מים שדם ציפור ניכר בהן, וכמה - רביעית"[28]. על כך שאל רבי ירמיה: ציפור גדולה, שדמה מרובה ומחמתו אין המים ניכרים; או ציפור קטנה שדמה מועט ואינו ניכר בתוך רביעית המים - כיצד עונה השיעור שקצבו חכמים על בעיה זו? רבי זירא ענה לו, גם כאן, בגערה: "לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא?![29] בציפור דרור שיערו רבנן, אין לך גדולה שמדחת את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים". כלומר, הציפור הנדרשת לטהרת מצורע היא ציפור דרור, שבמקור אחר מוגדרת כ"סנונית לבנה"[30], שהיא מין קטן של עופות, ושיעור רביעית הלוג מתאים לציפור זו.
- על אישה יולדת נאמר (ספר ויקרא, פרק י"ב) שהיא טמאה שבעת ימים לאחר לידת זכר, ולאחר לידת נקבה - שבועיים, לאחריהם באים "ימי טהרה" - 33 או 66, בהתאמה. פרק שלישי במסכת נידה דן בנושא אישה המפלת, שהפילה צורות שונות של עובר - האם חלים עליה דיני טומאת יולדת, ואם כן - כמה ימים. לדעת חכמים, "כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד"[31], ואינה טמאה אחריו. לדעת רבי מאיר, הפלת עובר שיש לו צורת בהמה גורמת טומאת לידה. שאלתו התאורטית של רבי ירמיה מכוונת לדעתו של רבי מאיר: קיבל בה אביה קידושין מהו? האם יהא נותן הקידושין אסור להתחתן עם קרובותיה של זו, כגון עם אחותה, כדין איסור אחות-אשתו? התלמוד מסיים שם: "עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גיחך"[32].
הוצאתו מבית המדרש וחזרתו אליו
- המשנה במסכת בבא בתרא[33] מלמדת הלכה בנושא גוזל ("ניפול" בלשון המשנה) שנמצא במרחק מה מן השובך: "ניפול הנמצא בתוך חמישים אמה - הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו". בדיון על כך מביא התלמוד את שאלתו של רבי ירמיה: נמצא הגוזל כשרגלו אחת בתוך חמישים אמה של השובך ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו? התלמוד אינו מתייחס לעצם השאלה (שאינה מציאותית - תוספות), אלא מסתפק במשפט קצר - "ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא", כלומר - על זאת הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש. רש"י: "שהיה מטריח עליהם". רבנו תם (תוספות): מפני שזו שאלה לא מציאותית שהתפרשה כקינטור כנגד שיעורי חז"ל.
בעקבות תשובה ששלח לשאלה שנשאל, כשנוכחו החכמים בצורך שיש בבירור מדויק של השאלות ההלכתיות המפורטות, כיון שיש מהם גם צורך בשביל ההכרעה של שאלות מעשיות, ובשביל זה הוחזר רבי ירמיה לבית המדרש. השאלה עוסקת באופן מסוים של צירוף שני עדים או דיינים[34]. וכך הוא לשון התלמוד "שלחו מתם חברייא לר' ירמיה: עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו שיצטרפו?" והוא שאלה הלכתית אלא שהיא נזקקת להגדרה המדויקת של משמעות ההלכה בשביל לפשוט את השאלה המעשית. ומכאן שגם לתאוריה ולטעם המופשט יש משמעות וחשיבות גדולה. נוסח התשובה ששלח רבי ירמיה פתח במילים: "אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה...". מסיים התלמוד: "ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא" - על כך הכניסוהו לבית המדרש. פירוש הרשב"ם: שהשיב להם כהוגן, דהא דאפקוהו (=זה שהוציאוהו) ששאל שלא כהוגן... והשתא הוא דעיילוהו (=עכשיו הכניסוהו)".
צוואתו
לפני פטירתו ציווה רבי ירמיה שיקברוהו מלובש בתכריכים לבנים מגוהצים ונאים, נעליו ברגליו ומקלו בידו, שכאשר יבוא המשיח יהיה מוכן ומזומן לקראתו[35].
דבר זה ציווה כדי לחזק אצל תלמידיו את האמונה בביאת המשיח[36].
נקבר קרוב לטבריה, בסמוך לקברו של רב כהנא[37].
קישורים חיצוניים
- הרב אהרן הימן, "רבי ירמיה", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב', עמודים 811-803, באתר היברובוקס
- רבי ירמיה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מדוע הוצא רבי ירמיה מבית המדרש?, הרב עדין שטיינזלץ, "סיני" ה'תשכ"ד, "דעת".
- קושיותיו של רבי ירמיה, שיטה או אופי?, מ' זילברג, "סיני" ה'תשכ"ה, "דעת".
- סילוקו של רבי ירמיה, תשובת הרב דב ליאור לשאלה על כך באתר "ישיבה".
- רבי ירמיה - קברי צדיקים.
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג עמוד ב', פירוש רש"י.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"ט, הלכה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ז עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ה עמוד א', פירוש רש"י וחידושי אגדות למהרש"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ל"ד עמוד ב'; מסכת יומא, דף נ"ז עמוד א'; מסכת זבחים, דף ס' עמוד ב'; מסכת מנחות, דף נ"ב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ה עמוד א', ופירוש רש"י שם.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ח', הלכה ב'.
- ^ איגרת רב שרירא גאון.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י' עמוד א'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה א'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ה', הלכה א'.
- ^ קובץ יסודות וחקירות, אחיקם קשת, כרך א עמוד 269. מסכת סוכה, דף ט' עמוד ב' (מובא בדוגמה), מסכת בבא מציעא, דף ל"ה עמוד ב'–דף ל"ו עמוד א', מסכת בכורות, דף נ"ו עמוד ב'.
- ^ פרק א', משנה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ט' עמוד ב'.
- ^ ליתר פירוט:
1. שתיהן כשרות - שהסכך שלה דליל למדי ו"חמתה מרובה מצילתה", וסככהּ של העליונה תקין וכשר ואינו גבוה מ-20 אמה. הסכך התחתון כאילו אינו, ולכן המבנה הזה כשר לשמש כסוכה.
2. שתיהן פסולות - כגון שלכל אחת סכך תקין (הלכתית), והעליונה גבוהה למעלה מ-20 אמה מן הסכך התחתון (ופסולה מחמת גובהה הרב). הסכך העליון פסול ומצטרף עם הסכך הכשר של התחתון, והתחתונה פסולה אף היא.
3. התחתונה כשרה והעליונה פסולה - סכך התחתונה תקין, ושל העליונה דליל מדי (והגובה תקין).
4. העליונה כשרה והתחתונה פסולה - הסכך של שתיהן תקין (זהו המקרה הקלאסי שעליו דיברה המשנה).
התלמוד שואל: מהו, אם-כן, החידוש שבדברי רבי ירמיה? לכאורה אין כאן אלא "משחק" בארבע בעיות הלכתיות ותו לא! ומשיב, שלגבי המקרה שלגביו נפסק שהתחתונה כשרה והעליונה פסולה - ביקש רבי ירמיה לחדש שחז"ל אינם פוסלים את הסוכה (התחתונה) מחשש למקרה שבו הסוכה העליונה גבוהה מ-20 אמה, שאז הסכך שלה - למרות היותו דליל - נחשב כסכך פסול ופוסל את התחתונה. לטעוּת בין מקרה שהסכך הפסול גבוה לא חששו חכמים, וזאת לימד רבי ירמיה (ראו רש"י בדף י' עמוד א'). - ^ קהלת רבה פרשה ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל' עמוד ב'.
- ^ רש"י.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב' עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"א עמוד א'.
- ^ על פי פירוש רש"י. בתרגום מילולי: לא אמרתי לך שלא להוציא עצמך חוץ להלכה?
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ג עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ט"ו עמוד א'.
- ^ תהליך טהרתו של המצורע, לאחר שנרפא מן הנגע, מתחיל בהבאת "שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" (ויקרא, י"ד, ד'). את אחת הציפורים שוחטים על כלי חרס שבו מים חיים. לאחר מכן, טובל הכהן את הציפור החיה, ועימה שאר אביזרי הטהרה, בדם הציפור השחוטה המעורב במים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ט"ז עמוד ב'.
- ^ כדלעיל, הלא אמרתי לך שלא לפקפק בשיעור חכמים?! כל דברי חכמים שקבעו - אל תהרהר אחריהם. פירוש רש"י; בתרגום מילולי: לא אמרתי לך שלא להוציא עצמך חוץ להלכה?!
- ^ משנה, מסכת נגעים, פרק י"ד, משנה א'; תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ב עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת נידה, פרק ג', משנה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף כ"ג עמוד א'. פירוש רש"י שם: "לידי גיחוך - שחוק. בכל תחבולות הללו עסק רבי ירמיה להביא לרבי זירא לידי שחוק, ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק (ראו תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א עמוד א'), ורבי זירא מחמיר טפי (=יותר)".
- ^ פרק ב', משנה ו'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קס"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כלאים, פרק ט', הלכה ג', מסכת כתובות, פרק י"ב, הלכה ג'; בראשית רבה פרשה ק.
- ^ פירוש ה"פני משה" ו"קרבן העדה" שם.
- ^ רבי ירמיה, אתר mytzadik
29849742רבי ירמיה