דרך הבשמים (ישראל)
ערך זה עוסק באתר מורשת עולמית בישראל. אם התכוונתם לחלקים אחרים בדרך הבשמים, ראו  | |
| שרידי כנסייה בשבטה | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2005, לפי קריטריונים 3, 5 | |
 | |
"דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב" הוא השם הקיבוצי שניתן על ידי ארגון אונסק"ו לארבע ערים נבטיות בנגב, עת הוכרזו בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית. יחד עם ארבע הערים - עבדת, ממשית, חלוצה ושבטה - נכללו בהכרזה מספר מצודות וחאנים, אבני דרך, קטעים מדרכים עתיקות, עדויות לשימוש חקלאי שנהג בנגב ושרידים נוספים. תחילתה של דרך הבשמים, אשר בעומאן, הוכרזה גם היא כאתר מורשת עולמית בשנת 2000, תחת השם ארץ הלבונה. היוזמה להגשת הבקשה להכרזה על ידי אונסק"ו הייתה של המשרד לשיתוף פעולה אזורי בראשות השרים שמעון פרס, ציפי לבני ורוני מילוא, וקודמה על ידי היועץ רפי בנבנשתי בשנים 1999/2000. הכוונה הייתה לסייע לפיתוח התיירות בנגב וליצור מכשיר לשיתוף פעולה אזורי לאורך דרך הבשמים.
היסטוריה
האתרים המוכרזים שוכנים בחלקה הצפוני של דרך הבשמים ההיסטורית שהובילה מדרומו של חצי האי ערב ומסומליה, מרחק של כ-2,000 ק"מ, אל נמלי הים התיכון. משם המשיכה הסחורה את דרכה לאירופה ולצפון אפריקה. תחילת השימוש בדרך היה במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס, כאשר בני האדם החלו להשתמש בגמל כאמצעי הובלה במדבר. הראשונים שפעלו בדרך היו המעינים והשבאים מתימן וצפון ערב הסעודית. שרידי חרסים עם סימני כתב שלהם התגלו בירושלים מהמאה ה-7 לפנה"ס. הדרך והאתרים שלאורכה שגשגו בתקופת הנבטים משך כ-500 שנים, החל במאה ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-2, עת שמשו את סחר הבשמים, ובעיקר מור ולבונה, ואלה העניקו לה את שמה. בעולם ההלניסטי והרומאי נחשבה לבונה למוצר יקר ערך שערכו עלה אף על זה של זהב, והיא שימשה לפולחן, לצרכים רפואיים וקוסמטיים. עוד הובלו לאורך הדרך תבלינים, מלח, שחשיבותו בעת העתיקה הייתה גדולה לשימור מזון, ואספלט מים המלח אשר שימש לאטימת אוניות. התנועה על דרך הבשמים התנהלה לרוב בשיירות (אורחות) גמלים, כדי לשאת את כמות הסחורות, וכן את המזון והציוד לשיירה עצמה. אורחה כזו היא קבוצה גדולה ואיטית, ולרוב עשירה, ולכן הייתה מטרה נוחה לשודדים באזור. שבטים שלמים פיתחו אורח חיים המבוסס על שוד שיירות בדרך. קטעים מדרך הבשמים השתמרו במספר מקומות, ואלה היו רחבים דיים כדי לאפשר לשיירות גמלים ופרדות לעשות את דרכן לאורכה. לאורך הנתיב השתמרו אבני דרך ועדויות לשימושים חקלאיים של הקרקע כמו סכרים, מתקני תיעול ומאגרי מים. אתרי דרך הבשמים בנגב היו בשליטת ממלכת הנבטים עד סיפוח ממלכתם לאימפריה הרומית בתחילת המאה ה-2, והעברת בירת הנבטים צפונה למזרח ירדן. לאחר מכן הייתה הדרך בשליטת הרומאים וחיילים רומאיים איישו מצדים ומחנות לאורכה. עם שקיעת האימפריה הרומית החלו הערים לאורך הדרך לשקוע וננטשו לחלוטין לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-7.
האתרים
אתרי דרך הבשמים בנגב שוכנים לאורך קטע בן 100 ק"מ לערך המשתרע לרוחבה של ישראל, ממואה הנבטית שליד הגבול הירדני בדרום-מזרח ועד חלוצה שליד גבול מצרים בצפון-מערב. רוב האתרים הוקמו לאורך הדרך שהובילה מפטרה אל נמלי הים, ובעיקר אל נמל עזה. העיר ממשית יוצאת דופן מבין האתרים שכן שכנה על הנתיב שהוביל צפונה לכיוון דמשק. ההכרזה כוללת את האתרים הבאים:
ארבע הערים הנבטיות
מצודות וחאנים
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מצגת על דרך הבשמים, באתר רשות הטבע והגנים
- שמונה אתרים ארכאולוגיים מהחשובים בישראל הוכרזו כאתרי מורשת עולמית, באתר רשות הטבע והגנים
- ההיסטוריה של היוזמה להכרזה ומסמכים על דרכים עתיקות ודרך הבשמים, באתר בנבנשתי, ספטמבר 2012.
- אודות דרך הבשמים מאת רשות הגנים הלאומיים (באנגלית)
- אונסק"ו העולמית תכריז על דרך הבשמים בדרום כעל אתרי מורשת עולמית, כתבה מאתר ynet.
  | ||
|---|---|---|
| אתרים | העיר העתיקה בירושלים וחומותיה • מצדה • העיר העתיקה בעכו • העיר הלבנה בתל אביב • מערות בית גוברין ומרשה בגבעות יהודה (בית גוברין ומרשה) • בית שערים | |
| המקומות הבהאים בחיפה ובגליל המערבי | המרכז הבהאי העולמי: מקדש הבאב • אל-באהג'ה • בית הצדק העולמי | |
| תלים מקראיים | תל מגידו • תל חצור • תל באר שבע | |
| דרך הבשמים | עבדת • ממשית • חלוצה • שבטה • מואה הנבטית • חורבת קצרה • מצד נקרות • מצד גרפון • מצד סהרונים • מצד מחמל | |
| נחל מערות | מערת תנור • מערת גמל • מערת הנחל • מערת הגדי | |