חמאם
חמאם (טורקית Hamam; ערבית حمّام), או בית מרחץ טורקי, הוא בית מרחץ לח המקובל ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. האירופאים למדו אודות החמאם באמצעות מגעיהם עם האימפריה העות'מאנית, ועל כן הוא סווג כ"טורקי" (בטורקית ובערבית החמאם אינו מוגדר כ"טורקי"). בהתייחס לבתי המרחץ באל אנדלוס מקובל גם המינוח "בית מרחץ מורי", ובעברית ישראלית מדוברת מכונה החמאם לעיתים בכינוי (המכיל סתירה פנימית) "סאונה לחה".
היסטוריה
החמאם התעצב במזרח התיכון והתפשט במקביל להתפשטות האסלאם ולאחר מכן. מקורו בבית המרחץ הרומי שהמשיך והיה בשימוש גם בתקופת האימפריה הביזנטית. בתי המרחץ הראשונים מסוג זה הופיעו בעולם המוסלמי בימי הביניים בשטח שהיה לימים לירדן. הם אומצו והותאמו למנהגי הטהרה של האסלאם, המטיף להגיינה ולרחצה, במיוחד לפני התפילה, ומאוחר יותר הפכו למאפיין חיוני בכל עיר עות'מאנית.
הרחצה בחמאם הייתה נפרדת לנשים ולגברים, והוא היה למקום מפגש חברתי, שלעיתים כלל גם בידור או הגשת משקאות ואוכל, ונקשר עם אירועים שונים כמו חתונות, לידה או חגים. עם השנים התפתחו בו מנהגים ייחודיים של רחצה טקסית שחולקה למספר שלבים. הבילוי בחמאם החל בשהיה בחדר הזעה חם, המשיך ברחצה במים ובסבון, והסתיים בהתרגעות בחדר קריר. לעיתים הוא כלל עיסוי, שפשוף העור או הלקאת הגוף בתחילתו. באימפריה העות'מאנית שימש נער צעיר שכונה בטורקית טלאק (Tellak) כבלן בחמאם, כיום התפקיד מבוצע בטורקיה על ידי בגירים.
החמאם הובא לבריטניה במאה ה-19 והפך לאופנה פופולרית, שבשיאה פעלו באיים הבריטים מאות בתי מרחץ כאלה. משם הוא התפשט לארצות מערב אירופה האחרות, ואף לאוסטרליה (1859), ארצות הברית (1863), קנדה (1869) ולניו זילנד (1874). עם התפתחות חדרי האמבטיה בבתים פרטיים, נעלם החמאם כמעט לחלוטין בחלק מארצות מוצאו, כמו טורקיה או מצרים, וחשיבותו החברתית פחתה; אך השימוש בו עדיין רווח בארצות המערב כחלק מתרבות הפנאי וטיפוח הגוף. לעיתים השימוש בחמאם כזה משותף לבני שני המינים בו"ז.
המבנה
בדומה לבית המרחץ הרומי, נבנה חמאם אופייני משלושה חלקים שנבדלו זה מזה בטמפרטורה ובייעוד. החדר החם ביותר עטור פעמים רבות בכיפה, ובה קבועים חלונות זכוכית קטנים שאפשרו חדירת מוגבלת של אור. חלונות אלה עוצבו לעיתים קרובות בצורות גאומטריות שונות, כגון כוכבים. במרכז החדר ניצב משטח שיש מוגבה שעליו שוכבים הרוחצים, ובפינותיו הותקנו ברזי מים. המקום שימש כחדר הזעה ועיסוי. החדר החמים שימש לרחצה במים וסבון והחדר הקר להתרגעות. החמאם חולק לאזור לנשים ולאזור לגברים, שבדרך כלל היה גדול ומהודר יותר. במקומות בהם הדבר לא התאפשר נקבעו שעות שונות לשימוש במקום על ידי גברים ועל ידי נשים.
החמאם המודרני בעולם המערבי כולל בדרך כלל רק את החדר החם. משטח השיש אשר איבד את תפקידו והפך לספסל בלבד, עבר ממרכז החדר והוא מותקן בסמוך לקירותיו, בדומה למקובל בסאונה הפינית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חמאם |
חמאם25499636