ספר מיכה

ספר מיכה

כיתוב מספר מיכה על פרוכת בית כנסת בלוד שהותקף בפרעות תשפ"א
מספר פרקים	7
סדרת ספרים	תרי עשר
הספר הקודם	ספר יונה
הספר הבא	ספר נחום

ספר מיכה הוא הספר השישי בקובץ תרי עשר, הכולל את נבואותיו של מיכה המורשתי, נביא שפעל בממלכת יהודה ובממלכת ישראל באמצע תקופת בית ראשון (בערך בשנת ג'ק"ס). בין נבואותיו יש נבואות פורענות וגם נבואות נחמה, אולם בעיקר הוא מתבלט בדברי התוכחה שלו אל ראשי העם ומושליו.

עיקרו של הספר מכיל נבואות, אך ישנם גם קטעים אשר אפשר לראות כתפילות או קינות. אין בו חזיונות או סיפורים, ואין בו תיעוד של מעשים סמליים שנעשו על ידי הנביא - פרט לדברי הנבואה עצמם. בפסוק אחד בספר אחרי שמיכה מוכיח את נביאי השקר על נבואותיהם, הוא מגדיר את נבואתו בניסוח הבא: "אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת-רוּחַ ה' וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה - לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (ג', ח'). אף על פי שאירועים היסטוריים (דוגמת מסעות צבא אשור בארץ ישראל) לא נזכרים במפורש בספרו, ניכרת בבירור השפעתם על נבואותיו, וגם מסגרת התקופה משתלבת היטב עם ספרו.

מיקום בתנ"ך וחלוקה

ספר מיכה ממוקם כשישי בספרי תרי עשר, בין ספר יונה לספר נחום. הסיבה למיקום זה היא, כנראה, רצון לשימו אחרי ספר עמוס, אלא שבאמצע נכנסו, מסיבות שונות, ספר עובדיה וספר יונה. בתרגום השבעים ממוקם ספר מיכה שלישי, על פי הסדר הכרונולוגי.

הספר, המכיל 105 פסוקים, מחולק לשבעה פרקים, ולשני סדרים (פרט לפסוק האחרון בספר, השייך לסדר הבא). מבחינה תוכנית אפשר לחלק את הספר לשלוש או ארבע חטיבות עיקריות, שמורכבות בעיקרן מתוכחה, נחמה, תוכחה ונחמה (כאשר הנחמה בסוף הספר יכולה להוות חטיבה בפני עצמה או חלק מחטיבת התוכחה שלפניה). החטיבה הראשונה מתחילה בפרק א' (שהוא, בעיקרו, פורענות כפועל יוצא של תוכחה), ונגמרת בפרק ג', החטיבה השנייה היא פרקים ד'-ה', והחטיבה השלישית היא פרקים ו'-ז', כאשר אפשר להתייחס לחציו השני של פרק ז' כחטיבה בפני עצמה.

לא תמיד ברור היכן נגמרת כל נבואה והיכן מתחילה הנבואה הבאה. יש קובעים כי נבואותיו של מיכה קצרות מאוד, ויש מחברים קטעי נבואות לנבואות ארוכות יותר. לא ברור מהו הקשר ביניהן ומדוע סודרו כפי שסודרו. אי אפשר לדעת מתי נאמרה כל נבואה, ולכן אין לדעת האם הסדר קשור לסדר הכרונולוגי בו נאמרו הנבואות.

תוכן

• פתיחה (פרק א', א-ד): בכותרת הספר באה תבנית רגילה החוזרת אצל נביאים רבים: "דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל-מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי, בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר-חָזָה עַל-שֹׁמְרוֹן וִירוּשָׁלִָם". מיכה, אמנם, הוא היחיד שבכותרת ספרו כתוב כי חזה על שומרון וירושלים. לאחר הכותרת באה פתיחה לספר, שאפשר שהיא פתיחה לנבואה הראשונה בלבד: "שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם, הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ; וִיהִי ה' אלקים בָּכֶם לְעֵד, ה' מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ; כִּי-הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ; וְיָרַד וְדָרַךְ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ - כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד" (א', ב-ד). לאחר מכן מתחילות הנבואות בספר:
• חטיבה ראשונה (פרקים א'-ג'): בפרק א' עוסק הספר בגורל שומרון וירושלים, כאשר בתחילת הפרק נוגעת הנבואה בשומרון, ובהמשכו - בירושלים. בפתיחת הנבואה הוא שואל ועונה לעצמו: "מִי-פֶשַׁע יַעֲקֹב? הֲלוֹא שֹׁמְרוֹן! וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה? - הֲלוֹא יְרוּשָׁלִָם!" (ה), על כן, "וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה" (ו), מבטיח ה' בפיו של מיכה, "... וְכָל-פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ, וְכָל-אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְכָל-עֲצַבֶּיהָ - אָשִׂים שְׁמָמָה" (ז). בחלקו השני של הפרק מקונן הנביא על חורבנן של ערים רבות בממלכת יהודה. ייתכן כי חלק זה מאוחר יותר, ומשתייך למסע כיבוש מאוחר יותר של צבא אשור. מקובל להניח כי הערים אשר מונה מיכה - תוך משחקי מילים ואותיות על שמותן של הערים - הן בסדר מסעו של סנחריב ביהודה (דומה מאוד, אם כי לא אותו המסע, למתואר בספר ישעיהו, פרק י', פסוקים כ"ד-ל"ב). כך, למשל, ממליץ מיכה לאנשי לכיש: "רְתֹם הַמֶּרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ, יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ! רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת-צִיּוֹן, כִּי-בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל" (יג). רתימת המרכבה לרכש היא פעולה שנועדה לקדם את פני האויב הבא לעיר או, אולי, כדי לברוח ממנו בזריזות. את הפרק מסיים מיכה בקריאה לעם: "קָרְחִי וָגֹזִּי, עַל-בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ; הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר, כִּי גָלוּ מִמֵּךְ" (טז).

פרק ב', שרובו תוכחה על רקע חברתי ל"חֹשְׁבֵי-אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע", מכיל בין נבואה אחת לשלוש. לשיטת המחלקים את הפרק לנבואות שונות, ישנן שתי נבואות תוכחה (פס' א-ה;ו-יא), ונבואת נחמה אחת (יב-יג) או שנבואת הנחמה היא חלק מנבואת התוכחה השנייה. בתחילת הפרק מבטיח הנביא לאנשים אשר "...חָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ" (פס' ב) שיבוא יום בו יבכו הם על מר גורלם. באירוניה חדה מבטיח להם מיכה שמה שעשו הם לעניים יהיה גורלם הם: "לָכֵן לֹא-יִהְיֶה לְךָ מַשְׁלִיךְ חֶבֶל בְּגוֹרָל בִּקְהַל ה'" (ה). הנבואה השנייה נפתחת בציטוט של מתנגדי הנביאים בפי מיכה: "אַל-תַּטִּפוּ". הם שואלים את מיכה: "הֲקָצַר רוּחַ ה', אִם-אֵלֶּה מַעֲלָלָיו?" ומיכה עונה להם: "הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ עִם הַיָּשָׁר הֹלֵךְ!" (ז). הוא ממשיך בתוכחתו, ולבסוף קובע: "לוּ-אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ, וָשֶׁקֶר כִּזֵּב, אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר - וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה" (יא). כאן מגיע קטע נחמה קצר, על קיבוץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל אשר "יַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וה' בְּרֹאשָׁם" (יג). מרבית הפרשנים מסווגים קטע נחמה זה כציטוט ישיר של מיכה עצמו, אך ישנם גם כאלה אשר מחשיבים מילים אלו כציטוט של נביא השוא מן הפסוק הקודם. בפרק זה בולט הדו-שיח בין מיכה למתנגדיו: בגרסה המרחיבה של הפרשנות, הדו-שיח נמשך מפסוק ה' עד פסוק ח'.

בפרק ג' ישנה חלוקה ברורה לשלוש נבואות, המיועדות למנהיגי העם, אשר מועלים בתפקידיהם; הראשונה (פס' א-ד) פונה ל"רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (א) אשר "שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רעה (רָע)" (ב). יבוא יום, אומר מיכה, בו יזעקו אל ה', אך הוא יסתיר פניו מהם. הנבואה השנייה (פס' ה-ז\ח) מפנה אצבע מאשימה אל "הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת-עַמִּי". נביאים אלו מנבאים טוב תמורת שכר, "וַאֲשֶׁר לֹא-יִתֵּן עַל-פִּיהֶם (לא יפרנס אותם), וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה" (ה). להם חוזה מיכה במילים קשות כי לא יהיה להם מַעֲנֵה אֱלֹקִים. לעומתם מעיד מיכה על עצמו: "וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת-רוּחַ ה' וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה - לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ" (ח). הנבואה השלישית בפרק פונה שוב אל "רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב, וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט" (ט). על אף ש"רָאשֶׁיהָ - בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ - בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ - בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ", הם בטוחים ש"ה' בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (יא). "לָכֵן", מתנבא מיכה "בִּגְלַלְכֶם: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (יב). נבואה זו הייתה הראשונה בהיסטוריה, ככל הנראה, בה חזה נביא את חורבן ירושלים, וכפי שמשתקף בירמיהו פרק כו, עשתה רושם כביר על שומעיה.

• חטיבה שנייה (פרקים ד'-ה'): פרק ד' נפתח בנבואה המיועדת לאַחֲרִית הַיָּמִים. נבואה זו, המופיעה בשינויים קלים גם בספר ישעיה ב' ב-ד, קובעת כי יבואו ימים בהם יבואו גויים ללמוד את תורת ה' בירושלים, וישרור שלום בעולם: "לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה; וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (ג-ד). בסופה של נבואה זו מופיעה תוספת שאינה באה בספר ישעיה. התוספת ממתנת את האווירה האוניברסלית שיוצרת הנבואה, ומזכירה לכולם שלפחות ברגעים אלו, של מסירת הנבואה, "כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹקָיו; וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (ה). יש הטוענים שאין מקומה של נבואה זו בספר מיכה, כיוון שבשאר ספרו אין הוא נוגע בגורל ממלכות זרות (פרט לאשור), וזוהי נבואה כללית. מאידך, אפשר שמיכה קיבל נבואה זו מידי מורו, ישעיהו בן אמוץ, ושיבצה בין נבואותיו.

לאחר נבואה זו באות נבואות נחמה נוספות (ד': ו-ז, ח-יד או ח-י, יא-יד; ה: א-ה, ו, ז-יד) אשר עוסקות ברובן בקיבוץ נדחי ישראל ויהודה ומצב עתידי של שלום. פסוקים ח-יד בפרק ד' קשים לפירוש. ברור כי מיכה קורא לבת-ציון לצאת לגלות לבבל, ושם תבוא הגאולה. המצב הרע הנוכחי, מבטיח מיכה - בהתייחסו, כנראה, למצור על ירושלים בימי חזקיה - יסתיים בטוב. כיוון שבהמשך מודיע מיכה שהגויים שנאספו סביב ירושלים ימותו במהרה (כפי שאכן קרה, במגפה המתוארת במלכים ב' י"ט לה), אפשר שמדובר בשתי נבואות שונות שנאמרו בהתייחסות לאירועים שונים, וקובצו יחדיו מסיבות שאינן ברורות.

הנבואות בפרק ה' חוזות ליהודה ולשְׁאֵרִית יַעֲקֹב עוצמה צבאית: "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב... כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי-צֹאן... תָּרֹם יָדְךָ עַל-צָרֶיךָ וְכָל-אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ" (ז-ח). הנבואה הראשונה בפרק זה נוקבת פעמיים בשם 'אשור' כממלכה (בפעם האחרת בספר, ז' יב, כשם ארץ). הנבואה האחרונה בפרק (ז-יד) מבטיחה רע לעובדי העבודה הזרה, מעם ישראל ומהעולם כולו: "וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ... וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה, נָקָם, אֶת-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ" (יב, יד).

מרכבתו של סנחריב, ומאחוריה נושאי רמחים, פרש וקשתים. אלה עברו בארץ ישראל בימיו של מיכה וזרעו חורבן ושממה, הניכרים בנבואותיו.

• חטיבה שלישית (פרקים ו'-ז'): בחלקו הראשון של פרק ו' מקיים מיכה כעין משפט בין ה' ובין העם. ההרים והגבעות נקראים להשתתף כעדים. מיכה מזכיר לעם את הטובות שעשה לו ה' בעבר הרחוק, ומזכיר את משה, אהרן ומרים, וכנגדם את בלק בן ציפור ובלעם. הוא שואל רטורית, כאילו מפי העם, איך לעבוד את ה': "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה'?.. הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן?" ועונה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב, וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹקֶיךָ" (ו-ח). בכך חוזר מיכה על עקרונות שכבר נאמרו על ידי נביאי דורו כנגד הקרבת קרבנות שאין מאחוריהם מעשים נוספים (למשל בעמוס ה, כב-כו; ישעיה א י-יז).

בהמשך הפרק מדבר מיכה נגד העוולות החברתיות בעיר אשר "עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס". הוא מבטיח להם שיקבלו עונשים כבדים: "אַתָּה תֹאכַל וְלֹא תִשְׂבָּע... אַתָּה תִזְרַע וְלֹא תִקְצוֹר; אַתָּה תִדְרֹךְ-זַיִת וְלֹא-תָסוּךְ שֶׁמֶן, וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה-יָּיִן" (יד-טו). בסופה של הנבואה בא אזכור של בית אחאב, דבר שגרם לכמה מהפרשנים לטעון שנבואה זו נאמרה לאנשי שומרון, בירת ממלכת ישראל.

בפרק ז' א-ח בא קטע קינה וצער אישי של מיכה, על כך ש"אָבַד חָסִיד מִן-הָאָרֶץ" (ב). לעומתם, אומר מיכה, "אֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה, אוֹחִילָה לֵאלֹקֵי יִשְׁעִי. יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹקָי! אַל-תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי - קָמְתִּי!" (ז-ח). האויבת, על פי הפרשנות, היא אויבת אישית או לאומית. הפסקה שאחר-כך (ראו להלן) מרמזת שמדובר באויבת לאומית, כנראה אשור: "זַעַף ה' אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ... אֹיַבְתִּי... תִּהְיֶה לְמִרְמָס כְּטִיט חוּצוֹת" (ט-י).

• חטיבה רביעית (פרק ז', ט-כ; יש המחשיבים חטיבה זו כחלק מהחטיבה שלישית): מורכבת משתי פסקאות (ט-יג; יד-כ). בראשונה מבטיח מיכה שיבוא יום, רחוק אמנם, בו תהיה ארץ האויב לשממה ופזורי ישראל ישובו לארצם.

הפסקה האחרונה בספר היא תפילה של מיכה, בה מבקש הוא רחמים מאת ה': "רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ, צֹאן נַחֲלָתֶךָ", מתחנן מיכה, והבורא משיבו ומבטיחו: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (יד-טו). הספר נחתם בבקשה "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (כ).

רעיונות מרכזיים

"רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש" (ספר מיכה, פרק א', פסוק י"ג), ציור מתוך תנ"ך עתיק

ישנם כמה רעיונות מרכזיים השזורים לאורכו של ספר מיכה:

• מלחמה בעוולות החברתיות: בספר ישנן נבואות רבות כנגד ראשי העם ושופטיו, שאינם דואגים למעמדות הנמוכים ואף עושקים אותם.
• מידה כנגד מידה: אם ילך עם ישראל בדרך ה', יזכה לעתיד טוב. אם לא, יבוא יום בו יהיה טוב, אך הוא יהיה רחוק יותר, ועד אליו יעבור העם מסלול רצוף ייסורים.
• פשטות: מה שנדרש מהאדם הוא "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹקֶיךָ" - אין צורך בטקסים ראוותניים ובהקרבת קרבנות מפוארים.

הרעיונות לעיל מופיעים גם בדברי נביאים אחרים אשר קדמו למיכה. ישנם גם רעיונות המופיעים לראשונה אצל מיכה, וחוזרים אצל נביאים מאוחרים יותר:

• קיבוץ הגויים: הגויים מתאספים למקום אחד על מנת שייטבחו על ידי ה' ושליחיו. רעיון זה חוזר אצל נביאים כצפניה ויחזקאל.
• חורבן ירושלים: מיכה הוא הראשון שמדבר על חורבן הבית. אחריו דיבר על כך ירמיהו.

זמן כתיבת הספר

בפתיחת ספרו של מיכה מסופר שהתנבא "בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה", וייתכן שניבא גם בימי מנשה. אולם, לא מתואר מתי נאמרה כל נבואה ונבואה בספר, ואין לדעת אם התנבא בתקופה זו ברצף או שחלו בפעילותו הנבואית הפסקות. יתרה מזאת, לא ידוע לנו אם נקבצו בספרו כל נבואותיו או רק חלקן.

ישנם חוקרים ופרשנים המנסים להעריך, על פי רמזים שונים והקשר הדברים, את זמנה של כל נבואה ונבואה.

על פי דברי הזקנים בירמיהו כ"ו, שייכת הנבואה במיכה ג' ט-יב לימי חזקיהו המלך. יש המשייכים אף את כל פרק א לימי חזקיהו, על סמך העובדה שחורבן שומרון, שמיכה חוזה בפרק א', אירע בימיו. גם מסע סנחריב, המופיע בחלקו השני של פרק א', עשוי להתאים לימי חזקיהו.

רמז להקרבת קרבנות אדם - אשר מקובל שהוקרבו, בתקופת מיכה, רק בימי אחז ומנשה מלכי יהודה - נמצא בפרק ו' פסוק ז: "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?"; דבר זה מאפשר לשייך את נבואה זו לימי אחז או מנשה.

סגנון

רובו המוחלט של הספר כתוב בצורת שירה. הוא עשיר בתיאורים חיים של מושאי הנבואה: "קוּמִי וָדוֹשִׁי, בַת-צִיּוֹן! כִּי-קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל, וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה" (ד' יג).

הספר כתוב בגוף ראשון. דבריו ערוכים לעיתים בצורת ויכוח בין הנביא ובין שומעיו.

כמה אמצעים אמנותיים מקראיים באים לידי ביטוי בספר. בין השאר ניתן למנות:

• צימוד, ובמיוחד על שמות מקומות יישוב:

"בְּגַת אַל-תַּגִּידוּ, בָּכוֹ אַל-תִּבְכּוּ; בְּבֵית לְעַפְרָה - עָפָר התפלשתי (הִתְפַּלָּשִׁי)" (א' י). יש המפרשים אף את המילה בָּכוֹ כרומזת לשם מקום (ייתכן שעכו).

• שאלות רטוריות, המופנות אל העם: "עַמִּי, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ? וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי!" (ו' ג).
• דימויים: "יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ / כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם" (ז' יז).
• לעג, המכוון כלפי אנשי המעמד הגבוה בעם.

בספר ניכר חוסר התאמה בין שם עצם למספרו או מגדרו, למשל: "לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה, וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה" (ו' טו).

במאה העשרים נמצאו כמה כתבי יד של הספר מתקופת בית שני, אשר הנוסח שלהם דומה מאד לנוסח המסורה.

מיכה כתלמידו של ישעיהו

מיכה היה הצעיר מארבעת הנביאים שפעלו באותה תקופה: הושע וישעיה, עמוס ומיכה. באופן טבעי, כמות ההקבלות ביניהם רבה. מתוך פסוקים אחדים בספר ישעיהו המרמזים שישעיהו היה מלמד תלמידים (לִמּוּדִים בלשונו), ומן ההקבלות הרבות, הרעיוניות והלשוניות, שבין ספר מיכה לספר ישעיהו, יש המסיקים, שישעיהו הנביא היה מורהו של מיכה (ואף של נביאים אחרים בתרי עשר). לרעיון זה יש אזכור גם באחד ממדרשי חז"ל.

נבואה אחת חוזרת בשינויים קלים בשני הספרים (ישעיהו ב', א-ד|מיכה ד', א-ה). להלן כמה דוגמאות להקבלות, לשוניות ותוכניות, בין נבואות ישעיהו לנבואות מיכה:

מיכה	ישעיהו
כִּי רִיב לַה' עִם-עַמּוֹ, וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח; עַמִּי, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי! (ו', ב-ג)	נִצָּב לָרִיב ה' וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים; בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא, עִם-זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו; וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם? גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם? מלכם (מַה-לָּכֶם) תְּדַכְּאוּ עַמִּי, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ?! (ג', יג-טו)
רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ (ג' יא)	שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים (א', כג)
אַל-תַּטִּפוּ, יַטִּיפוּן; לֹא-יַטִּפוּ לָאֵלֶּה, לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת... לוּ-אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ, וָשֶׁקֶר כִּזֵּב, אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר - וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה (ב', ו, יא)	בָּנִים לֹא-אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת ה', אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים: 'לֹא תִרְאוּ' וְלַחֹזִים: 'לֹא תֶחֱזוּ-לָנוּ נְכֹחוֹת'. 'דַּבְּרוּ-לָנוּ חֲלָקוֹת, חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת!' (ל', ט-י)
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים: וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ, וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק, וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה (ד, א – ג)	וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ, אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ב, ב – ד)

על אף כל ההקבלות שהובאו לעיל, ישנם הבדלים משמעותיים בין ישעיהו למיכה.

בעוד שבסגנונו של ישעיהו הוא מתנבא כנביא כלל עולמי, אשר בין מושאי נבואותיו ישנן מקומות רחוקים כ"אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי-כוּשׁ" (ישעיה י"ח א), נבואותיו של מיכה הובאו רק כנביא מקומי בלבד. אין לו נבואות על מקומות ואנשים זרים (פרט לנבואות חורבן על אשור, אשר צבאה החריב את שומרון ויהודה באותה עת, ויושבי ארץ ישראל ראו את חייליה בעיניהם).

בניגוד לישעיהו, מיכה נמנע גם מנגיעה כלשהי ביחסים בינלאומיים ובתוכניות מדיניות. הוא כלל לא נותן עצות בענייני מדיניות למלכים השונים אשר בתקופתם ניבא. דרישותיו היחידות הן בענייני צדק חברתי (ומעט בנושאי עבודה זרה).

לקריאה נוספת

• שמואל ורגון, ספר מיכה – עיונים ופירושים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ד.
• משה צבי סגל, מבוא לפירוש על ספר מיכה, הוצאת דביר, תשי"א.
• משה זיידל, פירוש דעת מקרא לספר מיכה, מוסד הרב קוק, תשל"ז.
• פירושים מסורתיים לספר מיכה.
• יהודה זייבלד, "פירושי רס"ג לספר מיכה", בתוך: מוריה שבט תשע"ח עמ' ד'-ז'.

קישורים חיצוניים

• ספר מיכה, באתר מקראות גדולות הכתר
• ספר מיכה, באתר "תורת אמת"
• ספר מיכה, באתר ויקיטקסט
• ספר מיכה, באתר מכון ממרא
• ספר מיכה באתר שיתופתא
• לאה מזור,פירוש חדש לספר מיכה מאת פרופ׳ יאיר הופמן, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• ספר מיכה באתר 929 - תנ"ך ביחד
• פרופ' יאיר הופמן, מבנהו הרכבו ותכלית חיבורו של מיכה פרק ז, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• שיחות בספר מיכה, באתר דעת.
• מידע רב על הנביא, וקישורים למאמרים נוספים, באתר מט"ח.
• מאמרים על מיכה באתר הניווט בתנ"ך של ארגון נח"ת.
• רשימת מאמרים על ספר מיכה באתר רמב"י

• J. M. P. Smith, W. H. Ward., & J. A. Bewer, Micah, Zephaniah, Nahum, Habakkuk, Obadiah and Joel (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1911. Online copy at the Internet Archive

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25139806ספר מיכה