יאסנובאץ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יסנובאץ)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יאסנובאץ
בקרואטית: Logor Jasenovac
בסרבית: Логор Јасеновац
קיר ממחנה יאסנובאץ
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
מידע כללי
סוג מחנה ריכוז, מחנה השמדה, מחנה עבודה
מדינה קרואטיה
מחנות נלווים בדוניה גראדינה, סיסק וסטארה גרדישקה
תאריכים
תאריך הקמה אוגוסט 1941
תאריך סגירה 22 באפריל 1945
תאריך שחרור 1945
אוכלוסייה
מפקדי המחנה מירוסלאב פיליפוביץ'
צבא משחרר בעלות הברית
השתייכות האסירים סרבים, יהודים, צוענים ומתנגדי המשטר הפאשיסטי
נתונים
מספר הנספים בין 200,000 ל-500,000 בני אדם
מספר תאי גזים לפחות אחד
מספר קרמטוריומים לפחות שלושה
קואורדינטות 45°16′54″N 16°56′6″E / 45.28167°N 16.93500°E / 45.28167; 16.93500
http://www.jusp-jasenovac.hr

מחנה יָאסֵנוֹבַאץ (לעיתים נקרא בטעות "יסנוביץ'"; בקרואטית: Logor Jasenovac; בסרבית: Логор Јасеновац) היה מחנה ריכוז והשמדה בקרואטיה, במלחמת העולם השנייה. בראש המחנה, שהיה הגדול מסוגו בקרואטיה, הועמד מירוסלאב פיליפוביץ'. המחנה הוקם על ידי משטר האוסטאשה הפשיסטי של מדינת קרואטיה העצמאית (NDH) באוגוסט 1941, ופורק באפריל 1945. בשונה ממחנות ריכוז והשמדה אחרים, מרבית קורבנותיו היו סרבים, שנחשבו על ידי אנטה פאבליץ' (מנהיגה של המדינה הקרואטית העצמאית ומייסד תנועת האוסטאשה) לאויביה העיקריים של המדינה הקרואטית העצמאית. במחנה רוכזו ונרצחו גם בני קבוצות אתניות אחרות, בעיקר יהודים וצוענים.

יאסנובאץ הוקם על גדת נהר הסאווה, ורוב שטחו היה בעיירה יאסנובאץ. הוא שכן כ-100 ק"מ דרומית-מזרחית לזאגרב. מתחם המחנה כלל חמישה מחנות-משנה ועוד שלושה מחנות קטנים יותר, שנפרסו בקרבה יחסית על פני שטח נרחב של כ-240 קמ"ר, בדוניה גראדינה סמוך לנהר סאווה; מחנה עבור ילדים בסיסק מצפון-מערב; ומחנה נשים בסטארה גרדישקה מדרום-מזרח.

רקע היסטורי

עם הקמתה, החלה מדינת קרואטיה העצמאית בקמפיין לחיסול המיעוטים האתניים במדינה. לשם כך תיקנה ממשלת הבובות של פאבליץ' מספר תקנות "להגנת העם והמדינה", אשר שיקפו את קבלת האידאולוגיה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, תוך שימת דגש על נושאים קרואטיים לאומניים.

  • תקנה ראשונה התקבלה ב-17 באפריל 1941, והורתה על עונש מוות למי שיָּפר את כבודו וענייניו החיוניים של העם הקרואטי או יפגע בהישרדותה של מדינת קרואטיה העצמאית.
  • תקנה שנייה התקבלה ב-30 באפריל 1941, וכונתה "תקנת הגזעים"; מטרתה הייתה הגנה על טוהרת הדם הארי ושמירה על כבוד העם הקרואטי.
  • תקנה שלישית התקבלה ב-4 ביוני 1941, והורתה על הקמתה והגדרתה של ועדת גזע פוליטית, שתפקידה היה לטפל באופן ישיר במתנגדי המשטר.
  • תקנה נוספת נתקנה בצו משפטי מיוחד על ידי פאבליץ' ושר הדתות ד"ר מירקו פוק. תקנה זאת עסקה בשליחתם של אנשים בלתי אמינים ומסוכנים, לשהייה בכפייה במחנות בידוד ועבודה. בהוראה נאמר כי אנשים לא ייכלאו לתקופת שהייה הקצרה מארבעה חודשים, או ארוכה משלוש שנים; כך שאסירים שנידונו לשהייה של שלוש שנים, הובאו בעצם למחנה למטרת חיסול, שכן שחרור לא היה אופציה רלוונטית. גם אסירים שלא נידונו לתקופה כזו – במידה שלא יכלו לעבוד, ולא היה ניתן לשכנם – או מכל סיבה אחרת (אמיתית או בדויה) – חוסלו.‏‏[1]

תקנות אלה הביאו לכך שבתי הכלא הרגילים לא היו יכולים עוד לשאת את קצב ההגעה ההמוני של האסירים החדשים, וממשלת האוסטאשה החלה להכין את הקרקע לקראת מה שעתיד היה להיות, בחודש יולי 1941, מחנה הריכוז יאסנובאץ.

המחנה

מתחם מחנה יאסנובאץ נבנה בין אוגוסט 1941 לפברואר 1942, וכלל חמישה מחנות:

  • קרפיה (יאסנובאץ I)
  • ברוצ'יצה (יאסנובאץ II)
  • ציגלאנה (יאסנובאץ III)
  • קוז'ארה (יאסנובאץ IV)
  • סטארה גרדישקה (יאסנובאץ V)

שני המחנות הראשונים נסגרו בנובמבר 1941, אך שלושת המחנות החדשים המשיכו לפעול עד סוף המלחמה.

בנוסף, השתייכו ליאסנובאץ תתי-מחנות, כמו מחנות חקלאיים ביאבלאנאץ ומאלקה, מחנה ילדים בסיסאק ואתרי חיסול בווליקה קוסוּטאריצה, גראדינה אושטיצָה, ובדראקושניץ' הסמוכה. במשך הזמן סופחו אליו גם מחנה המעבר גוספיץ' ומחנה לנשים וילדים יהודים, שהיה תחת פיקודו של יוסו מאטייביץ'.

ילדים ביאסנובאץ

הניהול והפיקוח על הקמת המחנה הופקדו בידי המחלקה השלישית של כוח המשטרה המיוחד "אוסטאשקה נארודנה סלוז'בה" (בראשי תיבות: UNS) בראשות וייקוסלאב לובוריץ'. אנשים נוספים שהיו מעורבים בהקמת המחנה: מירוסלאב-פיליפוביץ', איביצה מאטקוביץ' ודינקו שאקיץ'.

לאחר בנייתו, הופקדה האחריות הישירה על המחנה בידי הגדודים של החטיבה הראשונה של ההגנה האוסטאשית. הגדוד הראשון שמר על המתחם של מחנה 3, על העיירה יאסנובאץ ועל אושטיצה. גדוד זה היה אחראי גם על איוש מחנה סטארה גראדישקה, שהשתייך למתחם המחנות ביאסנובאץ.

הגדוד השני היה אחראי על איוש המחנה עצמו. שרשרת הפיקוד כללה את המנהל, את סגנו, רב-הסוהרים, שהיה אחראי גם על סלקציות והוצאות להורג, מפקד לעניינים טכניים של המחנה וכוח העבודה שלו, ומפקדים זוטרים, שניתנה להם אחריות על המנהלה והמשלוחים.[2]

אתר מחנה ציגלאנה נבחר משתי סיבות עיקריות:

  1. במקום היה מתחם מתועש שכלל מחנה צבאי, מספר מחסנים, מפעל-לבנים ומסגרייה. המפעלים הללו שימשו בסיס להעסקת האסירים בעבודות כפייה, ומשרפות הלבנים שימשו כקרמטוריום, בעוד שכלפי חוץ ניתן היה להציג את המחנה – שביסודו היה מחנה השמדה – כמחנה עבודה.
  2. המחנה שכן במיקום מרכזי, על קו הרכבת זאגרב-בלגראד, ובכך הקל על ביצוע משלוחי האסירים למחנה. מצד שני, ולמרות נגישותו, העובדה שהמחנה שכן בלב אזור ביצתי וכפרי, איפשרה ביצוע רצח עם בקלות רבה, בהסתר ומבלי להיחשף. הסביבה הביצתית סייעה גם במניעת בריחה מהמחנה; מה גם שבנוסף, כדי למנוע בריחה, הוקף המחנה בשלוש שורות של גדר תיל חשמלית, במגדלי שמירה עם זרקורים ומקלעים, בסוללות ובחומה. סביב המחנה היה שטח מישורי, ומעבר לו יערות ויישובי סְפר שהושמו בהם חילות-מצב אוסטאשיים מן הגדוד השני. כמו כן, הנהרות סאווה, לונייה ואונה היוו מכשול טבעי, וחסמו כל אפשרות של בריחה.

חלוקת שטחי מחנה ציגלאנה

  • שטח מפעל הלבנים – כלל גם מגורים זמניים ומספרה.
  • השטחים בהם מוקמו מפעל השרשראות, המסגרייה, המנסרה ותחנת הכוח מונעת הקיטור.
  • שטח החצר ובו המנהלה, מחסנים שונים ומתקני עינויים.
  • שטח ובו צֶ‏בֶ‏ר בניינים שכלל את בית השומרים, משרדים, מטבח, ומבנה לאסירים משתפי פעולה.
  • שטח ובו תשעה צריפים, שאורגנו בחמישה בלוקים, ששימש למגורי האסירים.
  • שטח שמוקם מעבר לגדרות התיל, אשר כלל מתפרה וסנדלריה גדולה. מאוחר יותר מוקמו בשטח זה גם שני מחנות לנשים.
  • בשטח המרכזי היה אגם מלאכותי, וסביבו רוכזו ענפי המשק השונים של המחנה: אורוות, רפתות, מחלבות, משחטות, מאפיות, מטבחים ושטחי חקלאות, מקלחות, משתנות ומחראות. כן היו בשטח זה כמה קברי-אחים.
  • בין גדרות התיל לבין החומה מוקם מחנה מעבר C-3, שבו רוכזו תחת כיפת השמים צוענים ואסירים אחרים, בטרם הועברו לגראדינה לחיסול.

המחנות השונים במתחם יאסנובאץ

בנוסף למחנה המרכזי, "ציגלאנה-יאסנובאץ", הקרוי כך על שם מפעל הלבנים שהיה בו (Ciglana – 'מפעל לבנים'), היו במתחם יאסנובץ עוד מחנות:

  • מחנה קראפייה-יאסנובאץ היה המחנה הראשון שהוקם במתחם. על הקמתו ידוע מהכרזה ב-22 באוגוסט 1941 בעיתון הקרואטי "נובי ליסט", על אודות ניסיון לייבוש הביצות באזור עמק לונייה. בעדותו במשפט אייכמן, מסר העד יעקב דאנון כי הגיע למחנה עוד קודם לכן, ב-18 באוגוסט, והועסק בבניית הגדר.‏‏[3] קראפייה היה מחנה עבודה ברוטלי, שאסיריו נצטוו לקום בטרם עלות השחר והורצו כ-11 קילומטרים עד לדייק שמסביבתו חפרו אדמה שבה מילאו אותו. העבודה נעשתה מבלי שתהיה בה כל תועלת ממשית, וזאת בתנאי הסתיו הקשה והגשום, שגרם לאסירים לבוסס בבוץ עד הברכיים. האוסטאשים התעללו בהם קשות, במכות של קתות-רובים, ואף רצחו אותם ביריות. הם הכריחו אסירים לפתוח את כפות ידיהם לרווחה ואז ניקבו אותן בבסיסן עם כידון, הכו אסירים שהפשילו את המכנסיים כדי לעשות צורכיהם, וחיסלו את החלשים או את מי שהפר בצורה כלשהי את המשמעת.‏‏[4] באמצע נובמבר 1941 חוסל המחנה, ואסיריו הובלו למחנה 3 בצעדה ארוכה ומפרכת.‏‏[5] הרופא מסאראייבו, ד"ר איוואן פריץ', סיפר לאחד העדים במשפט אייכמן שהאוסטאשים הכריחו אותם לא רק לרוץ הלוך ושוב ולהביא חומרי בניין וכלי עבודה, אלא גם לשיר וכן ללכת במכוון דרך שלוליות בוץ ומים.‏‏[6]
  • ברוצ'יצה היה מחנה-תאום של קראפייה, שהוקם מעט אחריו, בעקבות כמות האסירים הרבה שהגיעה והביאה את מחנה קראפייה לכדי רוויה. במחנה זה עונו אסירים במתקן עינויים שנקרא "התיל": היה זה כלוב שגובהו כמטר, והוא מכוסה תיל מכל צידיו, כך שהאסיר שבתוכו אינו יכול לא לעמוד ולא לשבת, אלא לכרוע על ברכיו בלי להיאחז בדבר, תוך כדי שהוא משוקע במי-ביצה.‏‏[7]‏‏[8]
    בברוצ'יצה התגלו קברי אחים רבים.
  • סטארה גרדישקה היה מחנה לנשים, שבו שוכנו גם ילדים ומעט גברים. מחנה זה הוקם במעוז אוסטרו-הונגרי ששימש אחר כך ככלא, ואז כמחנה ריכוז. פיקוד המחנה היה ביד הגדוד ששמר על מחנה III. בוצעו בו המתות בגז ועינויים שהסתיימו בחנק עם חוטי-תיל. במחנה היה "בית-חולים" דומה לזה שבמחנה 3, אשר אסיריו היו מוצאים להורג מפעם לפעם, כדי לפנות מקום. תנאי המגורים היו טובים מאלו שבמחנה הראשי, אך המשטר והמזון היו זהים. ילדים הורעלו בסודה קאוסטית, ותיעוד בתצלומים של גופותיהם הצנומות מצוי במוזיאון לזכר קרבנות רצח עם בבלגראד. עם פירוקו ב-1945 הוחל בצעדות מוות ממנו אל יאסנובאץ, מרחק של 37 קילומטרים, אשר ארכו כ-10 שעות. אסירים רבים פונו דרך מחנה לפוגלאבה, ברכבות. סימו קלאייץ' אמר כי "לפוגלאבה היה רע כאילו כל הרוע מיאסנובאץ וסטארה-גראדישקה רוכז שם."‏‏[9] הקרבנות הועברו ליאסנובאץ, ומשם שולחו לחיסול. העד קלאייץ' ו-90 איש נוספים שהיו עִמו בקרון ניסו לברוח, ורובם נתפסו ונורו או ננטשו בלב שדות המוקשים. שני הקרונות הנותרים נשרפו על נוסעיהם במחנה.
  • מחנה קוז'ארה – לאחר שב-1942 פינו האוסטאשים את רוב אוכלוסייתה של העיירה יאסנובאץ, הוקם מחנה סגור גם בה. מחנה זה כלל מפעל לעיבוד עורות, מרכזיית-חשמל, בית חולים אוסטאשי שאסירים שירתו בו, וכן מפקדה אוסטאשית ובה חדר גרדום. במחנה זה מוקמו מומחים ואנשים המקורבים למודיעים ולראשי הקבוצות במחנה העיקרי, והתנאים בו היו משופרים, אך המשטר עדיין היה נוקשה, ואסירים זומנו לסלקציות ולתליות. לפי ועדת החקר הממלכתית, בספטמבר 1944 ביקרה בעיירה ערכאה-צבאית ניידת, שחקרה בעינויים חשדות לקשרים עם הפרטיזנים ותלתה 20 איש. כאמצעי ענישה נהגו הממונים לחסל קרובי משפחה של אסירים‏‏.[10]‏‏[11] אל מחנה קוז'ארה אספו האוסטאשים את מעט היהודים בעלי המקצוע בתחום העור והבורסקאות (שלא היה מקצוע יהודי מקובל). בראשם מומחה עיבוד העורות אדולף פסח מהעיר טוזלה, שבשלב מאוחר יותר נחשד בקשרים עם הקומוניסטים והוצא להורג. המחנה פורק באפריל, והאסירים בבית החולים חוסלו. עובדי מפעל העור ניסו לפרוץ מהמחנה, אך כשלו, ורק כשמונה איש ניצלו.
  • מלאקה ו-יאבלאנאץ היו שני מחנות עבודה, ובהם משק חקלאי, שסיפק את צורכי מחנה יאסנובאץ, ובטיפוחו הועסקה קבוצת אסירים. מדי יום, עוד בטרם עלה השחר, הם היו יוצאים בריצה לשטח החקלאי, ושבים למחנה באישון לילה‏.[12] לפיכך, ביאבאלאנאץ הוגש לאסירים המזון במקום, ולעיתים אף לנו שם. מלאקה היה מיועד לאסירות שבאו מסטארה-גראדישקה. בין שני המחנות, על גדת הסאווה או במעבה היער, חוסלו קבוצות אסירים מהמחנות הראשיים.‏‏[13]‏‏[14]‏‏[15] תינוקות חוסלו לאחר שהושמו בשק ונזרקו למים‏‏.[16]
  • ג'אקובו – המחנה הוקם כיוזמה של קהילת יהודי אוסייק ובו שוכנו אסירות יהודיות וילדיהם, במתחם אוטונומי שנשמר על ידי שוטרים. התנאים במחנה היו סבירים, עד שחל מפנה: ראשית, החליטה הקהילה לשכן במחנה משלוח ענק של יהודים וסרבים המיועד לסטארה-גראדישקה; לאחר-מכן החלה מגפת טיפוס משתוללת במחנה – לפי אוורו מאנהטן, האוסטאשים הפיצוה בזדון. במרץ 1942 הגיעו למחנה ליובו מילוש וסגנו יוסו מאטייביץ', אשר מונה למפקד המחנה. במחנה בוצעו פשעים נוראיים, שכללו עינוי ילדים מורעבים בזריקת פיסות לחם לעומתם ואז שיסוי כלבי-תקיפה בהם, לעיני האמהות. במקרה אחד, חוסלה נערה שסירבה להוציא שיני זהב מפי דודתה המתה;[17] ועדת החקר הממלכתית קובעת שנרצחו בגראדינה‏‏.[18] כנראה, האסירים חוסלו בגראדינה וגופותיהם נזרקו לסאווה‏‏.[19]‏‏[20] כמה מאות מקבוצה זו נרצחו במשאית גז בסטארה-גראדישקה‏‏. מירוסלאב פיליפוביץ', אוסטאשה שנתפש, ראה לנכון להדגיש פשע זה, והעריך כי "2,000–3,000 נשים וילדים יהודיים מתו באירוע זה". ככל הנראה, כ-2,000 חוסלו במחנה 3 ועוד פחות מ-1,000 בסטארה-גראדישקה. בנוסף, אסירים נלקחו ממחנה 3, כביכול לעבודות חוץ בג'אקובו, ולמעשה הוכו ונלקחו לאתרי חיסול.‏‏[21]‏‏[22]
  • סיסאק – מחנה לילדים בלבד, שהוקם באורוות ישנות בעיירה סיסאק. בית הכנסת בעיירה נשדד ונהרס, והמבנה אירח מועדון פועלים. ידוע גם סיפורו של הנדבן הסרבי מילוש טסליץ', שעונה בבהמיות על ידי אוסטאשים במקום. 1,603 ילדים מתו באתר.

אוכלוסיית האסירים

ביאסנובאץ אסר משטר האוסטאשה בעיקר סרבים, אך היו גם קרבנות אחרים – בהם יהודים, צוענים ומתנגדי משטר האוסטאשה.

יהודים

רוב היהודים נרצחו עד אוגוסט 1942, ולאחר מכן גורשו רובם למחנה ההשמדה אושוויץ. היהודים נשלחו ליאסנובאץ מכל חלקי קרואטיה, לאחר שקובצו בזאגרב; ומבוסניה והרצגובינה לאחר שנאספו בסרייבו, או בערים אחרות. עם בואם, נרצחו רובם באתרי הוצאה להורג בסמוך למחנה: גראניק, גראדינה ומקומות נוספים. אלו שהושארו בחיים היו בעיקר בעלי כישורים בעבודות ומקצועות נדרשים, והועסקו בשירותים ובתי מלאכה ביאסנובאץ.

צוענים

צוענים הובאו למחנה ורוכזו באתר C, שממנו שולחו היישר להשמדה בגראדינה. קבוצה קטנה, שבמשך הזמן נערכו בה חילופים, נותרה בחיים כדי לשמש כיחידת קברנים מיוחדת שסייעה במעשי הרצח. בוריסלאב שבה זוכר כי צוענים אלו רצחו אנשים במכת פטיש פשוטה בראש. באי-אילו מקרים חיקו הצוענים את מפקדיהם האוסטאשיים, והתחרו בניפוץ גולגולות ושיסוף גרונות‏‏,[23] ולפי הצהרתו של מירוסלאב פיליפוביץ'.

סרבים

סרבים שסירבו להמרת דת, או שלא ניתנה להם אפשרות זו, גורשו ממקומות מושבם לסרביה או למעצר. האוסטאשה ניסו לפתור את בעיית הסרבים באחת משלוש דרכים: ראשית, על ידי חיסול ורצח עם – אך אפשרות זו לא עלתה יפה מחמת מספרם הרב של הסרבים בקרואטיה ומחוץ לגבולותיה. לפי הרמן נויבאכר, נספח לפילנתרופיה של השגריר קאשה, היטלר אמר לפאבליץ' שחיסול כל הסרבים אינו בא בחשבון "שכן הם רבים מדי".‏‏[24] האפשרויות האחרות היו גירושם או המרת דתם לנצרות קתולית. הראשונה לא הייתה אפשרית מבחינה מבצעית, ובלתי מקובלת באופן גורף על ידי רוב האוסטאשים והנאצים; והשנייה הייתה לא מקובלת מבחינה הגיונית ואידאולוגית. לפיכך, האוסטאשים מצאו לנכון לפתור את בעיית הסרבים בכל שלוש השיטות יחדיו: חיסול שליש מהם, המרת דתם של שליש נוסף, וגירוש השליש הנותר. סביר שאפשרות החיסול שהוצעה ראשונה, הייתה האפשרות המועדפת, שכן יותר משליש העם הסרבי היו מחוסלים. כך למשל, חוסלו גם סרבים שהמירו את דתם.[25] בנוסף, סרבים שגורשו לסרביה בתת-תנאים, והושמו תחת הממשל הגרמני, היו אף הם בסכנת מוות. היעדר תאימות בהוראות והכוונות הביאו להחשת החיסול.

קבוצות אתניות נוספות

מוסלמים ממוצא בוסני ואלבני רוכזו במחנה עם הקרואטים, וזאת על מנת להדגיש שהם רוכזו מסיבות רעיוניות ולא בגלל אידאולוגיה גזענית. כמו כן, רוכזו סלובנים שהיו בשטחי קרואטיה העצמאית או שגורשו לשם בידי הנאצים, וקבוצות אתניות נוספות, ביניהן מונטנגרים, הרצגובינים, רומנים, אוסטרים, איטלקים ואחרים.

מתנגדי משטר

ההגדרה האוסטאשית למתנגדי משטר הייתה רחבה, וכללה כל איום פוליטי על ראשי המשטר (ולימים כללה אף את צמרת המשטר, כמו קוואטרניק ובנו, או שר החוץ לורקוביץ'). בעטיה של האוריינטציה הקתולית של המשטר, גורשו גם אתאיסטים ומטיפים של דתות אחרות. גם הכנסייה הקתולית, וכל שכן הלותרנית, הושמו תחת פיקוח מתמיד. לשם דוגמה, הכומר פראניו ריהאר גורש למחנה והוצא-להורג, שכן סירב לערוך תפילה לכבוד יום-גנוסיה של פאבליץ' בכנסייתו, ה-20 באפריל 1942.‏‏[26] גם אנשים שנחשדו בנטיות פוליטיות סוציאליסטיות או שמרניות גורשו, וכמותם חברי המפלגות ה"היסטוריות" הקודמות, חולים סופניים, בעלי פיגור או מומים, נשים ורופאים שעסקו בהפלות, חברי כת עדי י-ה-ו-ה ובונים חופשיים, אנשי אינטליגנציה, חסרי-בית, פושעים פליליים, אנשי המשטר הקודם ועוד.

האסירים במחנה הובאו על בסיס ההוראה "בדבר שליחת אנשים מסוכנים לשהייה כפויה במחנות ריכוז ומעצר", וכתוצאה "מכל סיבה גזעית, דתית, לאומית או פוליטית", ונידונו לתקופות מעצר שנעו בין שלושה חודשים לשלוש שנים. האסירים שנידונו לשלוש שנים, או שהובאו למחנה בלי פסיקת גזר דין, חוסלו לאלתר. אלו שנידונו לזמן קצר מזה עברו סלקציה קפדנית, שבה החלשים, חסרי המקצוע, הילדים, הנשים והזקנים ועוד רבים שלא היה להם מקום במחנה, שולחו להשמדה, והנותרים שימשו כעובדי-כפייה, ומהם שרדו אך מעטים.‏‏[27]

תנאי המחיה

תנאי החיים במחנה – התזונה, תנאי המגורים והתנהגותם האכזרית של השומרים מקרב "האוסטאשה" – היו קשים במיוחד. התנאים שופרו רק לתקופות קצרות במהלך ביקורים של משלחות, כדוגמת משלחת עיתונאים שביקרה בפברואר 1942 ומשלחת מטעם הצלב האדום ביוני 1944.

מגורים

האסירים התגוררו בשישה צריפים (קסרקטינים) שחולקו לשלושה בלוקים: A,‏ B ו-D, שבהם הוחזקו בנפרד זה מזה סרבים, יהודים ו"מתנגדי המשטר". בחורף 1941-42 מתו כעשרה אנשים מידי לילה‏‏.[28] האסירים, כמה מאות בקסרקטין, ישנו על דרגשי עץ בשני צידי הקסרקטין, שישה על דרגש אחד‏‏.[29] צדיק דאנון זוכר כי בשעת עוצר הלילה נעשו הצרכים בדלי שהיה מוצב בפינה השמאלית האחורית, והריח גרם לאנשים להקיא בצריף. העד שהה באחד מבין שני הצריפים ששופצו לקראת ביקור ועדת-עיתונאים בספטמבר 1942, ובהם הותקנו דרגשים בשלוש קומות, מנורה וחתיכת פח ששימשה כתנור‏‏.[30] במחנה היו עוד שני בלוקים: הראשון היה מוקף בתַיל, ובו שני צריפים שבהם שוכנו אסירים חולים, גופנית או נפשית, או גוססים, שעמדו להירצח כל פעם ש"בית החולים" היה מלא. בינואר 1942, לפי העדים, חוסלו 300 חולים באופן זה,[31]‏‏[32] והבלוק השני כלל את שני המטבחים של האסירים, הראשי והמשני.

תזונה

המזון שקיבלו האסירים במחנה השתנה בהתאם לתקופה, אך ביסודו נשאר זהה. היה מרק,העשוי ממים מזוהמים שעורבבו עם עמילן תירס ועם קוביות של שאריות מספוא חזירים מקולקל, שעשוי היה מלפת לבהמות. לתערובת הוסיפו פיסות סרוחות של ירקות שהובאו מהאשפה.‏‏[33]‏‏[34] במשך השנים 1941–1942 ניזונו האסירים ממנה בודדת של מרק לפת, כמעט וללא תוספת כלשהי‏‏.[35]‏‏[36] בתקופות שונות, כמו מסוף 1942 עד ספטמבר 1943, אכלו האסירים מרק שהיה מים שחוממו עם מחצית הליברה עמילן – שלוש פעמים ביום‏‏.[37] המזון הופחת אז לשתי ארוחות: אחר צהריים וערב, ובהן ניתנו מרק לפת שהיה עם שעועית בצהריים ועם תפוח אדמה בערב, ומדי פעם חולק לחם. ולדימיר דדייר טוען שלחם חולק במשך פחות משלושה או ארבעה ימים בשבוע, ועדת-החקר הוסיפה כי לעיתים משך חודשים לא היה לחם, וכי הלחם היה שחור, ישן, קר וקשה, שנקרע בידיים המטונפות של הטבחים, שהיו אסירי המחנה בעצמם. בנוסף, לעיתים נדירות ניתן לאסירים חופן פירורי סובין. טיבור לוברנצ'יץ', בעדותו במשפט שאקיץ', הוסיף לאמור לעיל כי הלחם הוגש לסירוגין, יום כן ויום לא. לפי כולם, כמות הלחם לא עלתה על 60 גרם, ואף פעם לא היה לחם לכל האסירים. ב-21 בספטמבר 1944, לאחר תלייה של קבוצה בת 20 איש אשר ניסתה לארגן מרד בהנהגת מילה בוסקוביץ', הורדה רמת המזון שוב. המזון שופר לקראת ביקור ועדות כמו ועדת-עיתונאים וועדה של הצלב האדום.

מים

יאסנובאץ היה מהמעטים במחנות שהיה בהם מחסור במים. האסירים נאלצו ללכת, בין אם לפני תחילת העבודה ובין אחריה, לשאוב מים בעצמם ולשתות. המים הגיעו מבאר שאליה חובר מגדל מים עם משאבה, וכן מאגם שהיה בגבולות המחנה ומנהר הסאווה. גופות רבות נמצאו במי הסאווה והאגם, שהעד ניקולה ניקוליץ' קרא לו "אגם הרפאים".[38]

סניטציה

התנאים הסניטריים במחנה היו מתחת לכל ביקורת. פסולת, קיא, דם וגופות היו בכל מקום. הצריפים שרצו חרקים, וריח רע עלה מהדלי שבו נעשו הצרכים בלילה. אסירים רבים חלו בקור של החורף בטיפוס הבהרות, מלריה, טרשת-הפדר, שפעת, דיזנטריה, דיפטריה, בצקות, עקיצות, ובאיבוד משקל משמעותי. פעמיים ביום, למשך זמן קצר הורשו האסירים לעשות צרכים ולרחוץ את הכותנות הבלויות שלהם. הצרכים נעשו בבורות שנחפרו בשדות שליד האגם, ונוקזו לתוך תעלות השקיה, שזרמו מהאגם לשדות‏‏[39]‏[37] על הבורות הוצבו קרשים, שעליהם נשענו האסירים שעשו את צורכיהם, כך שאסירים רזים וחלשים נפלו בין הקרשים וטבעו במי המחראה‏‏.[40]‏‏‏[37] לדברי העד דאנון, האוסטאשים שפיטרלו במקום ושמרו על האסירים, הורו לו להפריד את הקרשים כדי להקל את המעידה פנימה. העד טיבור לוברנצ'יץ' אמר שראה במו עיניו קצין מטביע אסיר בלטרינה. לדברי העד ניקולה ניקוליץ', המים שהיו מלאים בצרכי-אדם ובגופות נוקזו לאותו אגם שממנו נשאבו מים לשתייה ולבישול. באותו אגם, על פי ועדת-החקר הממלכתית, כובסו גם בלויי-הסחבות שניתנו לאסירים כמדים,[41] שאותם הוּתר לשטוף רק פעם בחודש – ובחורף אף לא זאת, שכן מי האגם קפאו. המחנה עצמו לא היה צפוף והומה אדם, אך לעומת זאת המגורים הצרים היו מלאים באנשים עד אפס מקום; האוויר היה מחניק, המעבר היה צר, וחלל החדר ותכולתו היו לחים, מטונפים ומסריחים.

עבודת כפייה

במחנות הראשונים, ברוצ'יצ'ה וקראפיה, הועסקו האסירים בעבודת כפייה, בין השאר בבנייה של דייק שישמש כסכר בפני שטפונות של הנהר, ולייבוש ביצות באזור. האסירים חויבו לרוץ לאתר העבודה השכם עם שחר, ולעבוד כ"בהמות משא"‏‏[42]‏‏[43]‏‏[44] ולערום עפר על הדייק כשהם מבוססים בבוץ עד הברכים. האסירים שהתמוטטו מעייפות או שנרצחו כשעצרו, הוטלו לתוך סוללת-העפר, ובהמשך נלקחו חזרה למחנה בידי חבריהם. עם פירוק מחנות אלו נאלצו האסירים שנותרו בחיים לסחוב חומרי בניין וכלי עבודה מאתרי המחנות הללו לאתר של מחנה 3, כמעט 20 קילומטרים. לפי ועדת-החקר, רק 450 איש שרדו זאת.‏‏[45]

במחנה 3 היו האסירים לחלק מ"כוח העבודה של יאסנובאץ", שהושם תחת פיקודו של המהנדס הינקו דומיניק פיצילי. הכוח חולק ל-16 פלוגות עבודה: "מפעל הלבנים", "מסגרים", "פלוגת חווה", "פלוגת ספרים", "פלוגת נגרות", "פלוגת חשמלאות", "פלוגת בנייה" ועוד‏‏.[46]. קשות במיוחד היו עבודות במפעל-הלבנים: היה צורך לחצוב, לשאת, לעצב ולארגן מאות ואלפי לבנים‏‏.[47] גם עבודת החרש הייתה קשה, מפני שמסגרים רבים עבדו בפרך ב"מפעל השרשראות" וייצרו את כלי הנשק של האוסטאשים. כשהמחנה עמד על תלו לא הייתה לפלוגת הבנייה עבודה רבה, אך בשיא החורף היה צורך לחזק את הדייק של המחנה 3 באופן דומה לזה שהיה במחנות הראשונים. לפי העדים (בהם צדיק דאנון, בוריסלאב שבה ועוד רבים), האוסטאשים הזדיינו באלות משוננות ושאר כלי-עבודה קהים, והכו בהם את האסירים שעבדו מעלות-השחר עד הלילה (בעוד שהעבודה ארכה לרוב 11 שעות בשאר המקומות) ואת המתים והגוססים קברו בדייק. הגוססים נקברו חיים‏‏‏‏.[37]‏‏[48]‏‏[49] העדה מארה צ'בטקו העידה במשפטו של דינקו שאקיץ', כי כעובדת חווה אף היא הועסקה בפרך, שכן הקבוצה שלה הוצאה מן המחנה לעבודות חוץ בחוות במלאקה ויאבלאנאץ, לכן צריכים היו לצאת לפנות בוקר לרוץ מרחק מילין רבים רק כדי להגיע לאתר, שממנו שבו באישון לילה‏‏.[50] קבוצות שעבדו בפחות עמל כללו את החייטים והסנדלרים, שהועסקו בבניין גדול באזור המזרחי של המחנה, שלימים שימש כמחנה נשים. כמו כן לספרים ניתנו תנאים טובים יותר, שכן במסגרת עבודת נאלצו להסתובב סביב במחנה ולספר אסירים וקצינים, והוקנה להם בכך חופש תנועה יחסי‏‏‏‏.[37] אסירים אחרים עבדו בלשכה ותיאמו את העבודות בין הפלוגות האחרות. פלוגת תחזוקה עבדה בניקיון וסידור הצריפים ואחר כך בביצוע עבודות דחק סביב למחנה. לכל פלוגה היה אסיר אחראי שהיה "לוגורניק" (Logornik, אחראי מחנה) ותחתיו גרופניקים (Grupnik, ראש-קבוצה) ושטוטניצים, שהיו אחראים על קבוצות של אסירים. הגרופניקים של קבוצת האחזקה היו אחראים על הבלוקים השונים, ואילו השטוטניצים על הצריפים השונים. האסירים הושכמו ב-5 לפנות בוקר, וב-6 נערך מסדר שבו התמיינו האסירים לקבוצות העבודה שלהם. ב-12 הייתה הפסקת צהריים ובה ארוחת-צהריים וזמן קצוב לעשיית צרכים - עד השעה אחת בצהריים, וממנה והלאה עד השעה 18:00. בשמונה בערב הוטל עוצר לילה, והיציאה נאסרה. בלילות חשוכים פחות ניתן היה לצאת ללטרינות גם בשעות 10–11 בליווי חמוש, תוך כדי השפלה ומכות‏‏.[51] כמו כן, היו נוהגים להתעלל באסירים בכך ש"ההופעות הציבוריות" (מסדרים) לצפייה או הסלקציה לענישה ציבורית נעשו בלילה לאחר שעות העבודה. כמו כן, המשיכו להעביד אסירים בעבודות ללא כל תכלית, ולעיתים היו מעירים אותם בלילה למסדר, וכשהיו יוצאים היו מוכרחים לרוץ במעגלים תוך כדי הכאה‏‏ מצד השומרים.[35] ‏‏[52]

מצבם הנפשי של האסירים

במחנה הריכוז התעוררו תגובות נפשיות כמו הזיות, חלומות בהקיץ, סיוטי לילה, חרדה ופרנויה, והעדר שליטה עצמית‏‏.[53]

הרכוש והלבוש של האסירים

רכושם ובגדיהם של האסירים נלקחו מהם, והם קיבלו כותנות אסירים בלויות ודקות.[54] לאסירים ניתנו מעילי גשם דקים בחורף, וכן ניתנה להם האפשרות להכין נעלי בית קלות. כן ניתנה קערת מזון אישית, שהאחריות לשמירתה הייתה בידי האסיר; גודלה היה כשל ספל גדול ותכולתה 400 גרם. במשך הזמן היו הקערות מתלכלכות או נגנבות לצורך עשיית צרכים. רק לקראת ועדת-עיתונאים שהגיעה למחנה קיבלו האסירים קערות כפולות בגודלן וכפות אישיות. לכבוד בואה של ועדת-העיתונאים הונהגה במחנה שיטת תיוג למטרות זיהוי, כמו במחנות הריכוז הנאציים‏‏.[55] תחילה סומנו האסירים בצבעים: צהוב – יהודים, כחול – סרבים, ואדום – קומוניסטים, בעוד מוסלמים צויינו בירוק ולצוענים לא היה סימון כלל‏‏.[56] לתגים נוספו סימנים כמו טלאי-פח צהוב ועליו האות Z ליהודי. לכל הטלאים הוספו מספרים-סידוריים גבוהים (כדי ליצור את הרושם שאסירים רבים עברו במחנה ושוחררו) עם אות סופית: Z – יהודים, S – סרבים, ו-H – קרואטים. כמו כן, קיבלו האסירים לביקור כומתות, שאותן חויבו להסיר ולעמוד דום כשהם מציבים אותן לפני החזה (תנוחת "הקשב", בלשונו של דאנון). בלילה ניתנו לאסירים שמיכות, אך אלו היו דקות, שורצות טפילים ולא הספיקו לכל האסירים. את כל הציוד האישי הניחו האסירים בסוף הצריף או תחת הדרגש, ועם שחר חויבו לארגן אותו, במהירות ובדיוק.

רצח ועינויים

סכין "סרבוסייק" מיאסנובאץ

פעולות הרצח והאכזריות הגיעו לשיאן בסוף קיץ 1942, כאשר כ-16,000 כפריים סרבים גורשו ליאסנובאץ מאזור הלחימה נגד הפרטיזנים בהר קוזארה (כיום ברפובליקה סרפסקה שבבוסניה). רוב הגברים נהרגו ביאסנובאץ. הנשים נשלחו לעבודת כפייה בגרמניה והילדים נלקחו מאמותיהם; חלקם נרצחו, והשאר פוזרו בבתי יתומים ברחבי המדינה.

בליל ה-29 באוגוסט 1942 נעשו הימורים בין שומרי הכלא באשר למי מהם יוכל להרוג אסירים במספר הרב ביותר. אחד השומרים, פטר ברזיצה, חתך את צווארם של 1,360 אסירים עם סכין מיוחדת לקצבים שכונתה סרבוסייק ("חותך-סרבים") או "שוסעת-גרונות". כמי שהוכרז כמנצח בתחרות הוא זכה בתואר "מלך חותכי הצוואר", והוענקו לו מתנות שונות כפרס. גם השומרים האחרים לא טמנו ידם בצלחת: מילאן פריגאנוביץ' טען שבעצמו הרג כ-1,100 איש, ובהם פלוני ווקאסין שאותו הכריח לברך את אנטה פאבליץ', וכשהלה מיאן, פריגאנוביץ' חתך את אוזניו, לשונו, ואז את עיניו, לבו וגרונו. לפניו, שני הסוהרים האחרים: אנטה זרינושיץ' ופלוני בשם סיפקה, הרגו כמה מאות אסירים. לפי מקור אחד מתו בחיסול הגדול שבלילה ההוא כ-10,000 סרבים. ייתכן שזוהי הגזמה, אך היא אינה רחוקה יתר על המידה מן המציאות. באופן דומה, היו מקורות ששינו במספר ההרוגים שמתו מידיו של ברזיצה, כגון 1,500 או 1,450.‏‏[57]‏‏[58]‏‏[59]

מעשי הרצח שבוצעו במחנה בוצעו כמעט בכל כלי בהישג יד המרצחים. מלבד ירי, תלייה, הטבעה, חנק, שריפה או קבורה בחיים, חנק בגז (מחנה סטארה גראדישקה) וכדומה, השתמשו האוסטאשים לרצח ולעינויים גם בפטישים ומקבות, סכינים, אתי חפירה, מסורים ידניים, מכבשות, קדרות, מי-קרח, מלח, מחטים (שהוחדרו תחת הציפורניים) והפחתת מינוני המזון והשתייה שניתנו לאסירים מסוימים עד מותם האִטי. אחד העינויים האכזריים ביותר היה החדרת חולדות למעי הקרבנות‏‏.[60] פשעים רבים תועדו בדו"ח מטעם ועדת החקר הממלכתית של קרואטיה. השימוש בכלי מלאכה אלו במקום בשיטות "מכניות" – כמקובל במחנות הנאציים – חסך "בזבוז מיותר" של גז, חשמל או קליעים על האסירים בני "הגזעים הנחותים". לפי העד שוורץ, מעשי רצח בוצעו במחנה באופן חופשי במפוזר, ללא התחשבות במקום ובנוכחות אסירים, לפי גחמות או בחמת-טירוף, או גם בבדיחות-הדעת. רק לאחר ביקור הוועדה הבינלאומית (ראו הלן) השתלטו סדר ומשמעת והרצח בוצע בעיקר בגראדינה או בתלייה "מסודרת"‏.‏[61] אך עם זאת, רצח ועינויים המשיכו להתבצע סביב המחנה. כשנשאל בוריסלאב שבה האם ראה מקרי רצח במחנה, ענה: "איך יכולתי שלא לראות?!". ב-1943 הורחק הרצח מעיני האסירים עוד יותר.

במחנה בוצעו עינויים איומים באסירים, במחסן שלפי ועדת-החקר הממלכתית שימש לאחסון פעמונים שבורים של כנסיות אורתודוקסיות, ואחר כך כמחסן פחם, ומכאן שמו – "זבונארה" ( "פעמונייה"). שם הוחזקו אסירים שנידונו בסלקציה להוצאה להורג, בטרם נתלו או נרצחו. ראשית הם עונו ברעב: האוסטאשים החזיקו אותם במבנה הזעיר ונתנו להם קערית-מרק בודדת ליום כמעט ללא מזון מוצק, כשהמרק תובל באבקת חזרת כדי להגביר את הצימאון והרעב. מים ניתנו לאסירים במשׂורה, לא היו להם תנאים סניטריים, מגע עם אנשים, אור יום או מרחב תנועה, והכותנות שלהם הלבינו מכינים.‏‏[62]‏‏[63]

המחנה יאסנובאץ כמחנה השמדה ראשי

אוסטאשים זורקים אסירים סרבים נוצרים אורתודוקסים, בעודם חיים, ל"בור המוות" בגראדינה

אופי הרציחות שהיו נהוגות במחנה גרמו למקום להשתייך למעשה לקבוצת מחנות ההשמדה העיקריים, והוא למעשה מחנה ההשמדה הראשי היחיד שלא היה על אדמת פולין. אלו שנידונו לשהייה של שלוש שנים במחנה נרצחו במקום, ועִמם כל האנשים החלשים והזקנים, הנשים והטף, וגברים שלא היה להם משלח-יד או שלא ניתן היה לשכנם במחנה. אסירים שלא נגזר דינם חוסלו עם "אסירי שלוש-השנים". המיונים היו נמשכים מספר ימים, שבמהלכם היו נערכים מסדרים וסלקציות של שתי הקבוצות: הוותיקים והחדשים, עד ששתיהן היו מצטמצמות כך שניתן היה לשכן את הנותרים במחנה.

אתרי ההשמדה במחנה

ההשמדה בוצעה בעיקרה באמצעים ידניים במספר אתרים מרכזיים:

  • דונייה גראדינה – אתר בקרחת יער בסמוך לכפר גראדינה, שתושביו חוסלו או גורשו. למקום הובאו אסירים, שהוכו בכלים קהים ואז נזרקו לנהר הסאווה או נקברו בקברי אחים. בהמשך הובאו למחנה צוענים מכל רחבי קרואטיה העצמאית, ואלו רוכזו באזור במחנה שהיה שטח פתוח תחת כיפת השמיים שהוקף בתיל וכונה מחנה 3C. הצוענים רוכזו שם ללא סלקציה ובתת-תנאים. הגברים נשלחו לעבודות בדייק, והנשים צורפו לעובדי החווה שליקטו תירס באושטיצה ליד גראדינה. בהמשך הובלו הצוענים בהדרגה לגראדינה ואושטיצה, ושם חוסלו בזריזות וב"יעילות". רק קבוצה אחת של צוענים שרדה, ושימשה כקבוצה מיוחדת של קברנים שהשתתפו בהוצאות להורג בגראדינה. אז הפכה גראדינה, יחד עם אושטיצה ודראקושניץ', לאתרי רצח-המונים שאליהם הובלו המוני אסירים – נשים, ילדים, זקנים וטף, שרוכזו במחנה 3C – לשם חיסול. הקרבנות הועברו מעבר לסאווה במעבורת, והובלו לקברי אחים ותוך שהוכנסו לתוכם, הוכו בפטישים, אבנים וכדומה או שהועמדו על פי הבור, קשורים זה לזה בתיל, והוכו בעורף. באתר האוסטאשים המציאו עוד שיטות רצח משונות: הם הכריחו חברים וקרובי משפחה לרצוח זה את זה (כך, למעשה, החלה התנסות הקברנים הצוענים), עקרו איברים חיצוניים: עיניים, אוזניים, אפים ועוד, ואף שמרו אותם למזכרת. הם גם עקרו איברים פנימיים, כמו כליות, אפילו מקרבנות חיים, כפי שעשה המפקד של החיילים במקום, מוייצה.‏‏[64]‏‏[65] גם צוענים לא בחלו באכזריות, ולפי הוועדה, התחרו זה עם זה, או אף עם האוסטאשים, בשיסוף גרונות או בהפלת קרבנות לקבר במהלומות פטיש. הם עינו נשים. בשלבים מסוימים, בגלל היעדר מקום, ואחר כך בגלל התבוסה הקרבה ובאה במלחמה החלו גם לשרוף גופות על מוקדים. בוריסלאב שבה זוכר מקרה שבו נלקח איש, נדקר בשיפוד עץ בוער בישבנו, והועלה חי באש על המוקד. קרבנות רבים, מתברר, נותרו בהכרה לאחר שהוכו. חלקם נקברו חיים וחלקם נשרפו או הורתחו בקדרות ב"מפעל הסבון" שבו הפכו שומן ומוח-עצם אנושי לסבון.
  • וליקה קוסוטאריצה בשדותיה של עיירה זו נלקחו כ-50,000 איש ונרצחו במהלומות פטישים וגרזנים‏‏.[66] מקור המספר בא מדברי הקברנים, שספרו כמה גופות קברו מדי יום, וסיפרו זאת לחבריהם במחנה. מבין קברנים אלו שרד רק ברגר. כמו כן, איליה איוואנוביץ' שחשש שיישלח לקוסוטאריצה לחיסול, ואף חלם על כך בהקיץ.[67]. לפי דראגוטין סקרגאטיץ', עד שנכח גם בוועדת-החקר, נמצאו גופותיהם של 300 מהאנשים שחברו לניסיון הבריחה מן המחנה ונהרגו בקוסוטאריצה.
  • ה"גראניק" – רמפה על גדות הסאווה ששימשה לפריקה וטעינה של סחורות שהובלו בסירות. בסתיו 1943-44 ייצרו האוסטאשים רשימות שמיות של אסירים שהוחלט לחסלם מפני שלא היה עוד צורך בעובדי-חווה. נערכו מידי לילה סלקציות, שבמהלכן רוכזו הנבחרים במחסן הראשי, הוכו, הופשטו, ונכבלו בתיל והובלו לרמפה, שם הושמו משקולות על התיל שנכרך סביב זרועותיהם ואחד-אחד שיסעו את בטנם וגרונם, הכו אותם על הראש בפטיש וזרקו אותם למים הגועשים. לאחר 20 יום, כשמספר רב של אסירים כבר נרצח, הייתה הפוגה מפני שגובה המים ירד. אחר כך, לאור הצורך בחיסול של אסירים נוספים כדי לפנות מקום לאסירים חדשים שהחלו שוב לזרום בכמויות למחנה, והצורך להסתיר את הפשעים בטרם הקץ, הושב הגראניק לפעולה ושוכלל: האסירים הופשטו, נכבלו והובלו כשהם קשורים בזוגות גב-אל-גב ובין האחד לשני הונח בול עץ או עצם כבד אחר. האוסטאשים שיסעו את בטנם או הכו אותם בפטיש שחובר לכבל, והפילו אותם לנהר חיים. הגופות לעיתים צפו עד לבלגראד, ולעיתים שבו והופיעו על פני הנהר, בגדותיו, ואף יצרו מעין סכר קטן שהעלה סרחון נורא. משך כל הזמן הזה ולפני-כן היו האוסטאשים מטביעים אסירים בגדות הנהר בגראדינה, בשדות שבלטו מגבול המחנה, ובשדות שבאזור בין יאבלאנאץ ומלאקה. הוטבעו שם ילדים ותינוקות שהושמו בשקים והוטבעו במי הגאות‏‏.[68]. מילקה זאביצ'יץ' זכרה חפיר שהיה מתמלא מים, ובו נמצאו גופות של תינוקות נרצחים בשיטה זו.[69]

האוסטאשים השתמשו גם בשיטות "מכניות" כמו אלו שנהגו הנאצים להשתמש בהם במחנות ההשמדה שלהם בפולין:

  • המתה בגז: בהשראת משאית-הגז ששימשה את הנאצים בחיסול אסירות מחנה סיימישטה, שלמעשה היה בתוך גבולות קרואטיה העצמאית, החלו האוסטאשים להשתמש בוואנים משטרתיים ירוקים‏‏.[70] לחיסול נשים וילדים יהודים שהו בג'אקובו ונשלחו למחנה סטארה גרדישקה. על כך העיד גם דראגוטין רולר.‏‏[71] לאחר שהשיטה הוכחה כ"לא יעילה", נעשה שימוש גם בתאי גז, שבהם נוסו הגזים גופרה דו-חמצנית וציקלון בה על ילדים של סרבים מקוזארה. לפי עדות אחת, ביוני ‏‏1942 חוסלו כך כ-2,000 ילדים.‏‏[72] חוסלה שם גם קבוצה של 600 ילדים, שהובלו ללא בגדים ובוכים ועל גבם ציורי צלבים, תחת פיקודו של אנטון וורבאן, שהודה במעשה.[73]‏‏[74]. עד אחר זוכר כי קבוצה זו "הוגזה" (הומתה בגז) במתפרה. גם עדה אחרת זוכרת קבוצה של ילדים, שכ-20 נשים טיפלו בהם, עד שוורבאן הורה להמיתם.‏‏[75] ציורדנה פרידלנדר זוכרת כיצד בהגזה אחת טרק וורבאן את דלת התא על רגלו וידו של ילד, שמנע מהדלת להיסגר, ואז תפש אותו ברגלו השלמה והטיחו בקיר עד שמת.‏‏[76] לפי העדה מילקה זאביצ'יץ', פורַק תא-הגזים ב-1943, מחשש שהדבר ייוודע לצלב האדום.‏‏[77]
  • שריפה: לאחר הקמת מחנה 3 באתר של משרפת לבנים, החלו האוסטאשים לשרוף אסירים חולים, וכן נשים וילדים מסטארה-גראדישקה בתוך כבשני הלבנים. חברו של בוריסלאב שבה, ראדה זרניץ', הוטל חי לתוך כבשן. עקב ההתנגדות של הילדים והנשים וצרחותיהם הרמות, הוחלט כי ראשית ירוכזו במן "אכסדרה" סמוכה, לאחר מכן יוכו עד לאובדן הכרה בלומים ופטישים ורק אחר כך ייזרקו לאש. חולים משותקים ותינוקות יהודים נזרקו חיים מפני שלא היו יכולים להתנגד בלאו-הכי.‏‏[78] בהמשך, עם מינויו של איביצה מאטקוביץ' ל"מנהל" המחנה בינואר 1942, הורה זה למהנדס הינקו דומיניק פיצילי, האחראי על עניינים טכניים במחנה, לעיין במדגמי משרפות גרמניות, ולשכלל את הכבשנים לכדי "קרמטוריום"‏‏.[79] פיצילי, בעזרת אסירים, הפך שישה כבשנים למשרפות. האסירים, ששוב ננעלו באותה מנהרה, האמינו כי יובלו לרחצה וחיטוי, והורצו אחד-אחד אל מעבר לדלת פלדה שמאחוריה חיכו שני אוסטאשים חמושים במוטות ופטישים, שאחד מהם הימם את הקורבן במכה בעורף, והאחר זרק אותו לכבשן‏‏.[80] לפי שבה, האש ינקה את הקרבנות ממרחק קצר. ילדים יהודיים וחולים, שרוכזו במשאיות, נזרקו חיים ונדחפו עם מקלות. הכבשן הושמד במאי 1942 בשל טרוניות על הצחנה שעורר, אשר נישאה למרחקים.‏‏[81] בגראדינה היה קרמטוריום נוסף, וכן היו בשימוש שם ובמחנה מגוון מדורות ומוקדים שעליהם הועלו באש גופות שהוצאו מקברי-האחים או אף אסירים חיים. ועדת החקר הממלכתית מציינת כי אין ראיות שהמשרפה בגראדינה נכנסה אי-פעם לכלל פעולה, אך עדים אמרו כי אכן שרפו שם‏‏.[82]‏‏[83]
  • בישול: לפי שיטה גרמנית שפותחה בשטוטהוף, עשה הינקו דומיניק פיצילי ניסיון לכונן בגראדינה "מפעל-סבון", שבו ירתיחו שומן לשד-עצמות אנושי ויהפכו אותו לסבון,[37] שלעיתים היו בו פסי דם.‏‏[77] התהליך לא היה יעיל מחמת היעדר חומר גלם מספיק בגופות האסירים הכחושים‏‏.[84] לפי דברי מילאן בולאייץ', מנהל תצוגה על אודות המחנה במוזיאון בלגראד, נרמז כי גם אסירים חיים נמצאו בקדרות הללו. הקדרות ניצבות כיום בגראדינה.

המחקר ההיסטורי

קיימות הערכות שונות בנוגע למספר הקרבנות שמתו במחנה, אך קיים חוסר בהירות בעיקר עקב העדר רישום מדויק, ובשל האינטרסים השונים שמעורבים בכך. מספר הקרבנות נע בין 30 אלף לפי ההערכה הממעיטה, ל-1,400,000 לפי הגדולה ביותר. האומדנים האמיתיים הם בין 85,000 ל-500,000, והאמינים ביותר: בין 100,000 לבין 500,000 (ראו מקורות בהמשך הפסקה). ההערכה נעה בדרך כלל בין עשרות אלפים – המספר המקובל יותר כיום – לבין מאות אלפים, שהייתה הערכה המקובלת עד שנות ה-90. ההערכות מסתמכות או על מקורות סרבים, הרוצים להאמין שמספר קרבנות המחנה היה גדול יותר וכך גם גודל אחריותם של הקרואטים, המוסלמים והוותיקן, ומאידך על מקורות קרואטיים, החפצים למזער את מספר הקרבנות מתחת לגבולות ההיגיון. מקורות מערביים תומכים במקורות הקרואטיים, ואילו מקורות יהודים מעמידים אותו על מספרים גבוהים יותר.

על פי מרכז יד ושם, במחנה נרצחו 600 אלף איש, מהם 25 אלף יהודים.[85] מידע זה נשנה במקורות יהודים שונים, וברוב המוסדות לחקר השואה בכלל. כך ישנן למשל הערכותיהם של יאשה רמאנו (800,000 קרבנות, מתוכם 25,000 יהודים), מנחם שלח וישראל גוטמן ב"אנציקלופדיה של השואה" ("כ-600,000 נפש") ומנחם שלח ויוסף לווינגר בספר "תולדות השואה: יוגוסלביה" (בין 500,000 ל-700,000), מרכז שמעון ויזנטל ועוד. רק על פי האומדן של מוזיאון השואה האמריקני[86] המספרים שונים:

"מחקר נוסף על קרבנות משטר האוסטאשה בקרואטיה במלחמת העולם השנייה נדרש על מנת לאפשר להיסטוריונים ולדמוגרפים להעריך בדיוק רב יותר את מספרם של אלו שהושמדו תחת שלטון מדינת קרואטיה העצמאית. עקב השקפות שונות וחוסר בתיעוד, מספר הקרבנות הסרבים בקרואטיה משתנה במידה נרחבת, בין 25,000 ללמעלה ממיליון. המספר המוערך של סרבים שנרצחו ביאסנובאץ נע בין 25,000 ל-700,000. הערכות המהימנות ביותר מעמידות את מספר הסרבים שנרצחו על ידי האוסטאשה בין 330,000 ל-390,000, עם 45,000 עד 52,000 סרבים שנרצחו ביאסנובאץ. הגרמנים ומשטר האוסטאשה רצחו כ-32,000 יהודים מקרואטיה בין 1941 ל-1945. המספר המדויק של היהודים שנרצחו ביאסנובאץ אינו ידוע, אך הערכות נעות בין 8,000 ל-20,000 קרבנות. מספרים אלו אינם כוללים יהודים אשר הועברו על ידי הרשויות של משטר האוסטאשה לידי הגרמנים לגירוש לאושוויץ ולמחנות אחרים. סטטיסטיקות על הקרבנות הצוענים קשות להערכה, מאחר שאין ההערכות קבועות של מספרם בקרואטיה ובבוסניה-הרצגובינה לפני המלחמה. הערכות הנראות נכונות יותר משערות שמספר הקרבנות הצוענים הוא כ-26,000, מתוכם 8,000 עד 15,000 הושמדו ביאסנובאץ. ישנן רק הערכות בלתי מדויקות של מספר הקרואטים שנרצחו על ידי האוסטאשה. קבוצה זו כללה מתנגדים פוליטיים ודתיים למשטר, הן קתולים והן בני המיעוט המוסלמי. מאמינים כי בין 5,000 ל-12,000 קרואטים מתו ביאסנובאץ".[87]

מקורות יוגוסלאביים

דו"ח ועדת-החקר הממלכתית של קרואטיה תחת ממשלת טיטו, והמתוארך ל-15 בנובמבר 1945, ציין שבין 500 ל-600 אלף בני אדם נרצחו ביאסנובאץ. מספרים אלו נתמכו באופן רשמי כשיוגוסלביה התקיימה עצמאית. המספרים צוטטו על ידי ישראל גוטמן באנציקלופדיה של השואה, על ידי מרכז שמעון ויזנטל ועוד אחרים. רוב החומר המובא בדו"ח מוחזק אמין לדידם של רוב החוקרים. בכתב-האישום של דינקו שאקיץ' נאמר כי הדו"ח הוא חלק מרכזי בחקר קורות המחנה. החומר המצוי בעדויות הניצולים כמעט תמיד תואם את האמור בדו"ח. בביקורה של ועדה לחפירת קברי-האחים ולזיהוי פלילי, נמצאו כ-350,000 גופות, ואחד מחברי הוועדה ציין כי הערכה של 700,000 נרצחים, ואף 800,000, יכולה להיחשב ריאלית.

מקורות תיעודיים

בעיה עיקרית המתעוררת בנוגע לקביעת מספר ההרוגים ביאסנובאץ, הוא מיעוט החומר ההיסטורי שבנמצא, והמגמתיות שלו. מקורות אוסטאשיים מדברים על קרבנות רבים; וייקוסלאב לובוריץ' הכריז כי "בשנה אחת בלבד לקיומו של יאסנובאץ שחטנו יותר אנשים מכל שיכלה האימפריה העות'מאנית של הטורקים לעשות משך כל שהותה באירופה".

מקורות גרמניים-נאציים העריכו גם הם את המספר הכולל של יהודים, סרבים ואחרים שנרצחו ב-NDH. כך ניתן למצוא 400,000 סרבים (אלכסנדר לר), 350,000 (לותר רנדוליק), 600-700,000 בין 1943 למרץ 1944 (ארנסט פריק), 700,000 (מאזנבאך). אדמונד גלאייזה פון-הורטזנאו דיווח כי "מחנות הריכוז האוסטאשיים הם פסגת האימה האנושית... הגרוע מכל הוא יאסנובאץ, אליו אין נותנים לאף בן-תמותה רגיל להציץ".[88]

הרמן נויבאכר מסכם את החישובים: "על שליש להיהפך לקתולים, על שליש לעזוב, ושליש מועדים למוות! נקודה אחרונה זו התקיימה כשמנהיגי אוסטאשה בכירים ציינו, כי שהם שחטו מיליון סרבים (נשים, טף וזקנים בכלל זה) הייתה זו, לעניות דעתי, הערכה רברבנית ומוגזמת. על-סמך דיווחים שהגיעו אלי, שמספר הקרבנות האומללים שנשחטו קרוב יותר לשלושת-רבעי מיליון או יותר."‏‏[89] ארתור הפנר כתב: "הקונספט של יאסנובאץ צריך להיתפס כמתחם של שלושה מחנות קרובים, ועוד חמישה מחנות משנה "מיוחדים". בלי משים לתעמולה, יאסנובאץ הוא ממחנות הריכוז הנוראים ביותר ויש להשוותו אך ורק ל"תופת" של דאנטה."‏‏[90] הערכותיהם של האיטלקים הפשיסטיים היו דומות לאלה של הגרמנים.‏‏[91] גם שליחי הוותיקן נתנו דעתם לממדי ההשמדה, ואפילו הקרדינל הצרפתי אז'ן טיסראן, שהיה אנטי-נאצי מובהק וקִיים קשרים עם הרשויות שהיו מעורבות בהמרת-הדת של הסרבים, דיווח ב-1942 על מותם של לפחות 350,000 סרבים.‏‏[92] הארכיבישוף של בריסל, גודפריד דניאלס, אישר זאת‏‏ ואמר שלפחות חצי מיליון איש מתו ב-NDH.[93] הפרטיזנים וממשלת יוגוסלביה ביצעו גם הם הערכות מספריות דומות, ואספת הקהילות היהודיות של יוגוסלביה העריכה ב-1952 כי "כ-500-600,000 איש מתו ביאסנובאץ, מהם לפחות 20,000 היו יהודים"‏‏[94] מזכיר הקהילה, אלכסנדר ארנון, העיד במשפט אייכמן כי ביאסנובאץ מתו כ-500,000 איש. במקום אחר אמר, בהתכוונו בבירור ליאסנובאץ, כי במחנה אחד נרצחו מאות אלפי סרבים.

אומדני הקרבנות במחנה

בשנות השמונים הערכות עצמאיות נעשו על ידי ולדימיר זראיביץ' הקרואטי ובוגוליוב קוצוביץ' הסרבי. זריאביץ' חישב כי ביוגוסלביה כולה מתו רק מיליון איש (בניגוד ל-1,700,000 כמקובל בטרם נפילת יוגוסלביה, או 1,350,000 ב"תולדות השואה: יוגוסלביה"), ומתוך זה כי רק 300,000 מתו בקרואטיה העצמאית, ו- 70,000 ביאסנובאץ (זריאביץ' העלה את המספר ל-80,000) בדרך כלל עם תחום שגיאה של עד 30%. קוצוביץ' סתר את שתי הטענות האחרונות של זריאביץ' וטען כי לא ניתן להסיק את מספר ההרוגים ביאסנובאץ מתוך חישוב סטטיסטי של כל קרבנות יוגוסלביה. זריאביץ' הוסיף וטען כי רוב הקרבנות למעשה לא מתו ביאסנובאץ אלא מחוצה לו, והוסיף רשימות שמיות לסימוכין אי-בזה. עם זאת, הואשמו הערכות אלו בניפוח בשל צמיחת הלאומיות ברפובליקות היוגוסלביות. זריאביץ' הואשם אף בהכחשת השואה (בעיקר כי השתמש בספריו של פרניו טוג'מן כמקור היסטורי), ואפילו קוצוביץ' הביע ספק בדייקנות חישוביו של חברו. השיטות הסטטיסטיות שבהן השתמשו נחשבות ללא מדויקות ולבלתי-מהימנות. כך, למשל, כל טעות של עשירית האחוז תגרום לסטייה של כ-50,000, וגם טווח סטיית התקן הוא גדול. נטען, כי זריאביץ' וקוצוביץ' חישבו את אחוז הגדילה של כל האוכלוסייה יחדיו; בעוד שסרבים, קרואטים, בוסנים וכדומה, צריכים להיכנס לחישוב כל אחד לגופו וכן בנפרד, בין סרבים בסרביה לסרבים בקרואטיה וכדומה. לפי חישוביהם, מספרי הקרבנות ומספרי התושבים הצועניים והיהודים של יוגוסלביה סוטים מן המקובל.

ניתן גם להביע מספר שיקולים המצביעים על מספר קרבנות רב, גדול מ-100,000. ראשית, בתור מחנה שהתקיימה בו השמדה שיטתית, על מספר הקרבנות במחנה להיות רב מאד (מחנות-ההשמדה הקטנים ביותר, בלז'ץ וחלמנו, גבו 128,000 ו-300,000 נפש. שניהם קטנו מיאסנובאץ בגודל ומשך קיום). שנית, המחנה היה מחנה שבו הושמדו לא רק יהודים או צוענים, אלא גם סרבים, סלובנים ועוד, ולפיכך מספר המתים בו צריך להיות רב. גם ההגדרה ליהודים, סרבים וצוענים הייתה רחבה, ומתנגדי משטר לא היו רק קרואטים אלא מוסלמים ועוד מגוון רב. שלישית, כמחנה ריכוז וכמחנה מוות, יאסנובאץ התקיים משך זמן רב מאד ועל פני שטח גדול ובו אתרים רבים ששימשו לקבורת המונים או רצח; יש צורך לכלול בחשבון את מחנה סטארה גרדישקה, סיסאק, ג'אקובו, גוספיץ' ועוד מחנות רבים. מלבד כל זה, אלמלא היו גופות ואסירים רבים, הרי לא היה צורך בהקמת משרפות – אשר כאמור הוקמו כבר בפברואר 1942, ומה גם שכבשני המפעל שימשו לפני כן לצורך זה ולא עמדו בנדרש. והוא הדין בתאי-הגז, שהיה צורך בהם על אף שהייתה משאית גז בשימוש, וכן לגבי עניינים נוספים. מניין מקרי המוות המוזכרים בעדויות ובמידע תיעודי מהימן, מגיעים לכדי 300,000 לערך.

לסיכום, מספר הקרבנות האמין ביותר נע בין 200,000 ל-500,000.

רשימות שמיות של קרבנות המחנה

מפעל ההנצחה של יאסנובאץ מחזיק ברשימה של 59,589 שמות של קרבנות יאסנובאץ שאספו הרשויות היוגוסלביות ב-1964. על פי המסמכים שפורסמו, 50,092 בני אדם איבדו את חייהם ביאסנובאץ, מהם רק 9,587 בסטארה גראדישקה. ההערכה הנוכחית היא, שהללו מהווים חלק ממספר הרוגים השואף ל-100,000. לפי המנהל הקודם, סימו בראדר, יש לפחות 356,000 קרבנות. ההנהלה הנוכחית של אתר-ההנצחה האושמה בטשטוש האמת על המחנה, היות שהם הסירו מהתצוגה מוצגים כמו פטישים וסכינים שהיו אופייניים כל כך למחנה. אפילו נשיא קרואטיה סטיפן מסיץ' הביע בפני אפרים זורוף, כשביקר אותו במרכז שמעון ויזנטל, ביקורת כלפי התצוגה.

קיימות מספר רשימות חלקיות נוספות ממקורות אחרים: רשימה של 60,000 שמות של אנטון מילטיץ', רשימות של מוזיאונים בוסניים על 49,000 קרבנות, רשימה של 2,400 נספים מתקופותו של דינקו שאקיץ' בלבד, ורשימה של קרבנות מוסלמים במחנה. דראגויה לוקאייץ' שיחזר את שמותיהם של כ-20,000 ילדים שמתו במחנה. מוזיאון השואה של בלגרד מחזיק ברשימה של 80,022 קרבנות (רובם מיאסנובאץ): בסביבות 52,000 סרבים, 16,000 יהודים, 12,000 קרואטים וכ-10,000 צוענים. מנהל המוזיאון הקודם, מילאן בולאייץ', מאמין שהיו 700,000 קרבנות, והמרכז לחקר-יאסנובאץ מאמין שמספר הקרבנות נע בין 300,000 ל-700,000. האומדנים של מספר המתים יוצאים גם הם מנקודת הנחה שבמקרים בהם משפחות שלמות הושמדו, איש לא נותר כדי להוסיף את שמותיהם לרשימות. בנוסף, לעיתים אנשים שמצוינים ברשימות נהרגו במקומות אחרים, או שהם שרדו אך לא נשמע מהם, או שיש לעיתים אף כפילויות ברשימות.

פינוי המחנה בידי האוסטאשה

מחנה ההשמדה המשיך לעבוד במלוא הקיבולת עד סוף אפריל 1945. בסביבות 22 באפריל, כאשר נותרו במחנה רק כ-1,070 אסירים, והפרטיזנים כבר התקרבו למחנה, ניסו האוסטאשה למחוק את שארית הזוועות.[95] הם הרגו את האסירים שנותרו, פוצצו והרסו את הבניינים, מגדלי השמירה, חדרי העינויים, "כבשן פיצילי" ומבנים אחרים. לא כל האסירים הלכו כצאן לטבח; כ-640 מהם ניסו לפרוץ בכוח ולהילחם נגד האוסטאשים, ואף עלה בידם להשתלט על כמה עמדות ולהרוג כמה קלגסים. הנותרים, מהם רבים חולים וזקנים, נרצחו; ורק אחד, זיבקוביץ' יובאן שהסתתר בחורבות ימים ולילות בלי מזון, שרד. בכניסתם למחנה מצאו המשחררים חורבות, פיח, עשן וגופות. ניסיון בריחה של אסירים שהוחזקו בעיירה עצמה נכשל גם הוא.

לאחר המלחמה

הריסת שרידי המחנה בידי הממשלה הקומוניסטית

בחודשים שבהם כבר שלטו הפרטיזנים במחנה, הושמדו ביסודיות שטחי יאסנובאץ על ידי עובדי כפייה שכללו 200 עד 600 חיילים של משמר המולדת הקרואטי. חיילים אלה נתפסו על ידי הפרטיזנים, וכך הפכו את האזור למחנה עבודה. הם החריבו את המחנה עד היסוד ופירקו את החומה שהקיפה את המחנה.

האנדרטה לזכר קרבנות יאסנובאץ

באתר המחנה הוקמה אנדרטת זיכרון.

מיצוי הדין עם בכירי האוסטאשה

  • אנטה פאבליץ' היה ה"פוגלאבניק" (מנהיג) של המדינה הקרואטית, ולפיכך היה האחראי על מעשי פקודיו. מעורבותו מודגמת היטב בוויכוחו עם הגנרל באדר על המחנה – כפי שהוזכר לעיל. פאבליץ' ביקש שלא לפנות את תושבי קוזארה למחנה, בתואנה שאינו יכול להכילם. לפיכך, סביר שהוא זה שהורה על הרחבת המחנה שהחלה אחר כך, והושלמה כאשר הודיע לו לובוריץ' שהמחנה יכול להכיל כמות גדולה יותר של אסירים. בסוף המלחמה הוא נמלט דרך בליבורג לאוסטריה, וכמה חודשים לאחר מכן עבר לרומא. קיים חשד שהוא הוסתר שם על ידי חברי הכנסייה הקתולית. עם בואו לארגנטינה היה ליועץ ביטחון לחואן פרון, ובאפריל 1957 הוא נורה פעמיים על ידי אדם ממוצא מונטנגרי בשם בלגויה יובוביץ', ונאלץ להימלט לארגנטינה. פאבליץ' נמצא פליט בספרד, שם מת מפצעיו במדריד בסוף 1959.
  • אאוגן קווטרניק: ראש שירותי-הביטחון האוסטאשיים, מפקדו של וייקוסלאב לובוריץ', לפי עדותו של שוורץ הוא היה במחנה מספר פעמים, ומספר עדי-ראייה ראוהו נוכח בוועדה העיתונאית שהגיעה למחנה. לפי ועדת-החקר הממלכתית הוא ולובוריץ' תכננו את הרחבת המחנה. גם שרי הכרייה והייעור – איביצה פרקוביץ', ואלכסנדר זייץ' – נכחו במחנה.
  • מירוסלאב פיליפוביץ'-מאיסטורוביץ' היה בהתחלה נזיר פרנציסקני שהיה לכומר צבאי של הגדוד הראשון של משמר ה"פוגלאבניק", ולפיכך היה מעורה עד מאד בפשעים של יחידה זו באזור שסביב לבאניה לוקה. מעשיו היו מזוויעים עד כדי כך שהועמד למשפט בידי ערכאה צבאית נאצית ונשלח לכלא, משם הועבר ליאסנובאץ כ"מודיע" – אסיר שסייע לאוסטאשים, ולימים היה לראש הסוהרים האוסטאשי. תחת פיקודו בוצעו זוועות שונות, בהן נטל חלק בעצמו, ולימים הודה ששחט בעצמו כ-100 איש במחנות יאסנובאץ וסטארה גראדישקה. אסירים שונים מעמידים את מספר הקרבנות שמתו בידו על מספר גבוה הרבה יותר. במשך תקופה זו שארכה ארבעה חודשים, מתו לפי חישובו של מאיסטורוביץ' בין 20 ל-30 אלף. בזמן זה נקבע גם מותם של ילדים רבים – כ-10,000. לאחר מכן היה מירוסלאב למפקד סטארה גרדישקה, והרג כמה מאות אסירים בחג במולד 1942. אחר כך חזר ליאסנובאץ עד חיסול המחנה. לבסוף הוא נתפס על ידי כוחות יוגוסלבים קומוניסטים, נשפט, הודה בחלק מפשעיו, ונתן מידע חלקי על פשעי עמיתיו. הוא הוצא להורג ב-1946.
  • וייקוסלאב לובוריץ' נמלט לספרד. בתור מפקד שירות ההגנה האוסטאשי (Ustaška Obrna) היה אחראי על כל מחנות הריכוז, וביאסנובאץ שהיה פרי ידיו, הוא ראה דוגמה מופתית למחנה שכזה. הוא לא בחל בהשתתפות בפשעים, ולפי עדויות שונות הוא נכח בכמה התעללויות. לפי ועדת החקר הממלכתית, הוא הכריז ב-1941 כי "בזאת שחטנו כאן, ביאסנובאץ, יותר אנשים משיכלה האימפריה העות'מאנית של הטורקים לשחוט משך כל שהותה באירופה".‏‏[96] ב-1969 התנקש בו סוכן יוגוסלבי ממוצא קרואטי.
  • אנדריה ארטוקוביץ' ברח לארצות הברית, משם הוסגר לזאגרב ונידון למוות ב-14 באפריל 1986; הוא מת מוות טבעי בכלא ב-16 בינואר 1988. ארטוקוביץ' היה שר הפנים הקרואטי, והיה מעורה מאד בנושאי ההשמדה. מילקה זאביצ'יץ' חזתה בו אוכל "שניצל וקציץ בשר אדום" בעודו צופה מהחלון לעבר הגופות התלויות של ד"ר מארין יורצ'ב ואשתו, שנתלו עם עוד שלושה אזרחים. אנשים אלה הואשמו ששיתפו פעולה עם עריק אוסטאשי, ועם מחתרות של אסירים. הם נחקרו קודם לכן על ידי דינקו שאקיץ' ב-21 בספטמבר 1944, תוך שימוש בלהביור (בלשונו "V-1"). ארטוקוביץ', דינקו שאקיץ', וקפטן נוסף, צפו בגופות ו"העירו בבדיחות דעת על משהו וצחקו". גם מיכיאלו מאריץ' זוכר כי ארטוקוביץ' נכח פעם אחת במחנה.
  • ליובו מילוש: היה מפקד ואחראי הוצאות להורג במחנות יאסנובאץ 1, 2 ו-3. הוא היה סדיסט שרצח אסירים רבים בגלל קפריזות פסיכופאתיות. הוא היה רוכב על סוס, יורה באסירים ורומס אותם, לעיתים קרובות בגלל אי שביעות רצונו בנוגע לכריכים שהוכנו לו, או משום שאסירים עשו צורכיהם שלא במקום, או בגלל פנייה אליו בלשון פורמלית (מילוש ליובו) ובגלל "עבירות" בקשר לכלב התקיפה שאימן ("פוקסי") ולחתולו המפונק. הוא היה שוחט "יהודונים" שבאו אליו למה שכינה "טיפול רפואי". היה מתלבש כרופא והיה מתעסק במה שקרא "הטבח הריטואלי של היהודונים". צדיק דאנון העיד כיצד הרג נער שגנב קלח תירס. הצמיד אותו לעמוד הגרדום שלפני הצריפים, והורה לשפוך על גופו המעורטל מים קרים עד שהיה לפסל קרח. דאנון מספר, כמו שוורץ, על נטייתו החולנית של מפקד זה לבוא לשמור על האסירים העושים את צורכיהם. הוא חזה בהם נופלים וטובעים בבור הלטרינה, הטביע אותם, או הרג אותם על שלא עשו צורכיהם בדיוק במקום המיועד או על כי עשו אותם על רצפת הצריפים או במקומות העבודה. לפי שוורץ, מילוש חינך ילד אוסטאשי, מארייאן שמו, לרצוח. אגון ברגר אישר זאת (בעדותו המובאת אצל קארל שאביץ'). מילוש הועמד לדין, שבו הודה בפשעים שונים, והוצא להורג.
  • אנטון וורבאן היה המפקד של הבטליון ששמר על אזור מחנה יאסנובאץ. וורבאן קשור לפשעים הכוללים את חיסול תושבי הכפרים באזור, חיסול קבוצות אסירים באתרים מחוץ למחנה, חיסול אסירים שהובאו על ידו למחנה, וחיסול פרטיזנים שהתמודדו מולו בקרב. הוא גם היה סגנו של מפקד סטארה גראדישקה, מילאן אורשקוביץ', ובזאת היה אחראי על המשמר שהושם על הנשים, ועל ההוצאות להורג בגז רעיל. הוא הועמד לדין עם ליובו מילוש והגיב להאשמות בחריפות, שכן לטענתו, רצח "רק" 68 ילדים.
  • דינקו שאקיץ' נמלט לארגנטינה, אך בסופו של דבר נחשף שם בשנות ה-90 על ידי אפרים זורוף ממרכז שמעון ויזנטל. הוא הוסגר והובא למשפט, ומשפטו מהווה יסוד מרכזי בחקר תולדות המחנה. מילאן בולאייץ' התלונן כי שאקיץ' לא הואשם בפשע רצח-עם בגלל הבעיות הפוליטיות והחוקיות בקרואטיה, אך באופן כללי סיפק המשפט מידע רב שסייע לקבוע את מספר הרוגי המחנה: העדים וכתב-האישום עצמו אישרו את הנאמר בוועדת-החקר הממלכתית, והם העידו על מספרים גבוהים של קרבנות. חיבור מספר הקרבנות בעדויות אלו עם הנמצא בעדויות אחרות עומד על כ-300,000. שאקיץ' הכחיש את המיוחס לו, וטען כי במחנה מתו מעט אסירים ולא היו זוועות, ובהמשך ניסה להטיל אחריות על פשעיו על אוסטאשים אחרים. הוא נמצא אשם, ובזאת הזים בית המשפט את טענותיו של שאקיץ' ושל כל אלו שדומים לו בהערכותיהם (ולדימיר זריאביץ', פרניו טוג'מן ועוד). הוא נדון על ידי הרשויות הקרואטיות ל-20 שנות מאסר ומת בכלא ב-2008.
  • נאדה לובוריץ' הייתה אחותו-למחצה של "מקס" לובוריץ' ואשתו של שאקיץ'. היא נמלטה לארגנטינה עם בעלה, שהועמד לדין, אך הניסיונות להעמידה לדין עלו בתוהו.
  • פטר ברזיצה ברח לארצות הברית. שמו היה ברשימת 59 הנאצים שחיו בארצות הברית שנמסרה על ידי ארגון יהודי לשירות ההגירה וההתאזרחות האמריקני במהלך שנות השבעים, אך עם זאת ברזיצה לא התגלה.

לקריאה נוספת

  • מנחם שלח (עורך), בהשתתפות יוסף לוינגר, אלכסנדר מטקובסקי, תולדות השואה – יוגוסלביה, ירושלים: יד ושם, תש"ן.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יאסנובאץ בוויקישיתוף

הערות שוליים

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו.
  1. ^ ‏‏ראו: ועדת החקר הממלכתית, עמ' 6–7.‏‏
  2. ^ ‏כתב-אישום נגד דינקו ליובומיר שאקיץ', מיום ה-14 בדצמבר 1998; וכן "סקירת עדויות", בעדות מיליינקו בובאנאץ.
  3. ^ ‏Secanja Jevreja na logor Jasenovac, יעקב דאנון, עמ' 18.‏
  4. ^ ‏שוורץ, עמ' 299–302‏ (שם המחנה מתקרא "קראפילה").
  5. ^ ‏ועדת החקר הממלכתית, עמ' 35–37‏.
  6. ^ ‏שוורץ, עמ' 306–307. ראו גם אצל צדיק דאנון, "Hunger".‏
  7. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 25–26.‏
  8. ^ ‏שוורץ, עמ' 301.‏
  9. ^ ‏עדות סימו קלאייץ' במשפט שאקיץ'. העד עסק בשהותו בלפוגלאבה בפינוי גופות למשאיות.‏
  10. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 15‏.
  11. ^ ‏לעניין רצח-השארים, ראו בעדויות גבריאל וינטר ומיליינקו בובאנאץ, במשפטו של דינקו שאקיץ'. שניהם זוכרים מסדר בחוף 1943-44, שבו נלקחו הלוגורניק ברונו דיאמנשטיין, ראשי-הקבוצות: סלובודאן מיצ'יץ', פואד מידזיץ' ופרופ' יושקו בוגדאנוביץ', שחוסלו בגראניק עם אסיר שהובא מבית-החולים, כאזהרה לבל יפֵרו האסירים את "משמעת המחנה". העד וינטר שמע כי קרוביהם שבעיירה חוסלו. על דיאמנשטיין ראה אצל שוורץ, עמ' 304–305; על סלובודאן מיצ'יץ', שם, עמ' 322–323; וכן אצל צדיק דאנון, "Talit", "A Death to save life"; עדותו של וינטר; ועדותו של בובאנאץ. שמו של דיאמנטשטיין נזכר ברשימה השמית של האוסטאשה ועוזריהם בדוח ועדת-החקר הממלכתית (פרק ד', סעיף 6). שם גם נזכרים סגניו, הרמאן שפילר וברנארד ויינר. על אודותיהם ראה אצל שוורץ. על חיסולו של ווינר ב-1943 עם משפחתו, השוו עדות מיליינקו בובאנאץ' במשפט שאקיץ'. לחיסולו של שפילר בקשר ל"פרשיית הזהב", ראה שלח, עמ' 199 וגו' (ה"ש). והשוו פרניו טוג'מן, ע' 198 וגו', וכן עדות מיכאילו מאריץ', משפט שאקיץ'.
  12. ^ ‏כתב-אישום נגד דינקו שאקיץ', סקירת עדויות הניצולים, עדות מארה צ'בטקו‏.
  13. ^ ‏-אישום נגד דינקו שאקיץ', סקירת עדויות הניצולים, עדות מארה צ'בטקו‏.‏
  14. ^ ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 53.‏
  15. ^ ‏צ. דאנון, פרקם: "My Father", "Stara-Gradiska"‏.
  16. ^ ‏http://www.jasenovac.org/whatwasjasenovac.php‏
  17. ^ ‏שלח, עמ' 182–185.‏
  18. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 44–45.‏
  19. ^ והשוו המ' ב: ‏אה"י, B-100, עמ' 8 וגו'.‏
  20. ^ ‏Institut Historije Radnickog pokreta Hrvatska, פריט 29390. וכן Zlocini okupatora Mijhovih Pomagaca Harvatskoj protiv Jevreja, עמ' 139‏.
  21. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 24.‏
  22. ^ ‏שוורץ, עמ' 308–309.‏
  23. ^ ראו: "‏ועדת-החקר הממלכתית של קרואטיה בדבר חקר פשעי הכוחות הכובשים ועוזריהם, פשעים במחנה יאסנובאץ", עמ' 25, 44–45 וגו'.
  24. ^ H. Neubacher, "special assignment in the south-east"
  25. ^ ‏ראו לדוגמה המקרה של מיליצב פופוביץ' קון, באתר מוזיאון השואה האמריקני.‏
  26. ^ ‏The Pavelic papers. Timeline: the independent state of Croatia. 20 April 1942. המידע נראה אמין ברובו, ותואם מידע שהושג מהגזנכים היוגוסלאביים.‏
  27. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 9–11 וגו'. וכן אצל העד צדיק דאנון, בספרו The smell of human Flesh: A Witness of the Holocaust; Memories of Jasenovac.
  28. ^ ‏צדיק דאנון , והשוו עדותו של אגון ברגר.‏
  29. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 19–20.‏
  30. ^ ‏דאנון, ראשי-פרקים: Hunger, First Day, Talet, וכן אצל ג'ורו שוורץ, " במחנות המוות של יאסנובאץ", עמ' 313.
  31. ^ ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 39.
  32. ^ ‏ג'ורו שוורץ, "במחנות המוות של יאסנובאץ", מתוך: קובץ מחקרים כ"ה, יד ושם עמ'‏ 324–327.
  33. ^ ‏ראו אצל דאנון, ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 18–19.‏
  34. ^ ‏דאנון, Hunger, Potato-peels,First-Day‏.
  35. ^ 35.0 35.1 ‏שם, שם‏
  36. ^ משפט שאקיץ', עדות יעקב פינצי, 22.3.99.‏
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 37.3 37.4 37.5 עדותו של בוריסלאב שבה.
  38. ^ ‏כתב-אישום נגד דינקו שאקיץ', סקירת עדויות הניצולים, עדויות יעקב פינצי ומארה צ'בטקו. הש' נ. ניקוליץ', "Jasenovacki logor".‏
  39. ^ ‏שוורץ, עמ' 311, 313.‏
  40. ^ ‏צדיק דאנון, פרק Talit.
  41. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית של קרואטיה, עמ' 20.‏
  42. ^ ‏מ. שלח, "תולדות השואה:יוגוסלביה", עמ' 190.‏
  43. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 20–21 וגו'.‏
  44. ^ ‏שוורץ, עמ' 299–302.
  45. ^ ‏ועדת-החקר הממכלתית, עמ' 35–37.‏
  46. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 21–22.‏
  47. ^ ‏שוורץ, עמ' 308.‏
  48. ^ ‏צדיק דאנון, פרקים: "New Ustase", שם, "The embankment"‏.
  49. ^ ‏כתב-אישום נגד דינקו שאקיץ', עדות דראגאן רולר, אשר איבד בתנאים אלו 25קילוגרמים ממשקל גופו בשלושה שבועות‏.
  50. ^ ‏שם, עדות מארה צ'בטקו‏.
  51. ^ ‏שוורץ, עמ' 307, 311, 313.‏
  52. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 23–24 וגו'.‏
  53. ^ איליה איבאנוביץ', Witness to the Jasenovac hell‏.
  54. ^ לפי עדותו של העד בוריסלאב, היו מדים שונים לאסירים שונים, והוא עצמו – כגלב – לבש אפור.
  55. ^ כך ‏על פי עדותו של ג'ורו שוורץ.‏
  56. ^ ‏עדותם של יעקב דאנון, יוסיף ריבולי והינקו שטיינר.‏
  57. ^ ‏א' מנהטן,"The Vatican's holocaust," עמ' 48, לפי עדות ד"ר ניקולה ניקוליץ'.‏
  58. ^ ‏The Role of the Vatican in the Breakup of the Yugoslav State, Dr. Milan Bulajić, Belgrade, 1994: 156-157; ראיון עם ד"ר נדה זץ, ניצול יאסנובאץ שפריגאנוביץ' התוודה בפניו בטרם נלקח לבית-חולים פסיכיאטרי.
  59. ^ עדותו של ליובומיר שאריץ', משפט שאקיץ', 15.4.99.
  60. ^ איבאנוביץ', עמ' 98.
  61. ^ ‏על פי שוורץ.‏
  62. ^ ‏איליה איבאנוביץ', "Witness to Jasenovac's hell"‏, עמ' 97–98.
  63. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 27–29‏.
  64. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתית, עמ' 25–26, 43–45, 46–48, 50, 51–52 וגו'.‏
  65. ^ קארל שאביץ', טור בסרביאנה, עדות ירוחם גאון.‏
  66. ^ ‏ועדת-החקר הממלכתי, עמ' 38–39.‏
  67. ^ איבאנוביץ', פרק 38.
  68. ^ מאמר של המכון לחקר יאסנובאץ.‏
  69. ^ ‏http://public.carnet.hr/sakic/hinanews/arhiva/9903/hina-29-r.html‏
  70. ^ Trial of Dinko Sakic - chronology
  71. ^ עדות לניו-יורק טיימס, 3 במאי 1998‏:Chris Hedges, "war crimes horrors revive as Croat faces possible trail.
  72. ^ ‏שלח, עמ' 196, ושם בהערת-שוליים עוד מקורות רבים: מירקו פרשן, "Ustase logore", עמ' 105, וכן Secanja Jevreja na logor Jasenovac, עמ' 40–41, 58, 76, 151.‏
  73. ^ שלח, עמ' 197.
  74. ^ ‏עדותו של סימו קלאייץ', שם.‏
  75. ^ ‏קארל שאביץ', עדות מאריאנה אמוליץ', וכן השוו עדויות מישה דאנון ויעקב אטיאש‏.
  76. ^ Shorthand notes of the Ljubo Milos case, עמ' 292–293. ושם גם הודאת וובאן, שטען להגנת עצמו שרצח רק "שישים וארבעה ילדים".
  77. ^ 77.0 77.1 ‏עדות מילקה זאביצ'יץ', משפט שאקיץ', שם‏.
  78. ^ ‏שלח, עמ' 194. Secanja jevrja na logor Jasenovac, עמ' 170–171.‏
  79. ^ ‏ועדת החקר הממלכתית, פרק ד, חלק IV, "שריפת האסירים"‏.
  80. ^ ‏שאביץ', עדות סאדו כהן-דאבקו.‏
  81. ^ ד"ר ויליאם דוריץ', "Jasenovac: Then and now: a conspiracy of silence", עדות מאידן איבקוביץ', שם, עמ' 35.‏
  82. ^ ‏עדות טיבור לוברנצ'יץ', משפט שאקיץ'‏.
  83. ^ ‏שוורץ, 330–332‏.
  84. ^ ‏עדות טיבור לוברנצ'יץ', שם.‏
  85. ^ דף מידע של יד ושם על אודות המחנה.‏
  86. ^ יאסנובאץ, באתר מוזיאון השואה האמריקני
  87. ^ ציטוט מהספרייה היהודית המקוונת.
  88. ^ ‏Glaise von Horstenau, Gen. Edmund. En General in Zweilicht: Die Erinnerungen von Edmund Glaise von Horstenau, (Peter Broucek, ed.); vol 3, p. 167.‏
  89. ^ ‏(Neubacher, Dr. Hermann. Special Assignment in the Southeast, p. 18-30.)‏
  90. ^ ‏http://www.jasenovac.org/whatwasjasenovac.php.
  91. ^ ‏Le Operatzione della unita Italiane in Jugoslavija, עמ' 141–148 וגו'.‏
  92. ^ ‏C. Falconi,The silence of pius XII, London 1970,p. 3308‏.
  93. ^ שאביץ', גודפריד דניאלס, 20 באוקטובר 1994.
  94. ^ שאביץ', אספת הקהילות היהודיות ביוגוסלאביה.
  95. ^ יש האומרים כי "50,000 איש הוצעדו מן המחנה ברגע האחרון. אך זוהי שגיאה שנשתגרה מציטוט ישיר שהוצא-מהקשרו של בולאייץ', שערך השוואה לאושוויץ, ואמר זאת בהתכוון לצעדת המוות שיצאה משם ב-1944.‏
  96. ^ ‏שלח, 200‏.


השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיות • רצח עם • מלחמת העולם השנייה • נאציזם • הגזע הארי • גרמניה הנאצית • המפלגה הנאצית • אדולף היטלר • הטלאי הצהוב • פרטיזן • חסיד אומות העולם • הצלת יהודים במהלך השואה
עד המלחמה
יהדות אירופה • אמנציפציה ליהודים • יהדות אשכנז • יהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוס • יידיש • שטעטל • הבונד • יהדות צ'כיה • יהדות גרמניה • ליל הבדולח • הסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריך • בורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופי • ועידת ואנזה • מחנה ריכוז • מחנה עבודה • מחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎ • צעדות המוות • ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה • תא גזים • קאפו • זונדרקומנדו • מבצע 1005 • מחנה המשפחות
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושה • יודנראט • תנועות נוער יהודיות בשואה • גטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואה • ילדים בשואה • התנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריה • איטליה • אלבניה • אסטוניה • בולגריה • בלגיה • ברית המועצות • גרמניה • הולנד • הונגריה‏ • יוגוסלביה • יוון • לטביה‏ • ליטא • נורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה (בוהמיה ומוראביה, חבל הסודטים) • צפון טרנסילבניה • צרפת • קרואטיה • רומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריה • אתיופיה • לוב • מרוקו • תוניסיה • יהודי המזרח הרחוק • יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנר • קבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץ • אל נלך כצאן לטבח! • ספר עדות • תגובת העולם לשואה • ועידת ברמודה • סחורה תמורת דם • תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה • הבריגדה היהודית • הומור בשואה • תוכנית אירופה
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטים • שירות האיתור הבינלאומי • פוגרום קיילצה • תנועת הבריחה • ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל • גיוס חוץ לארץ • הסכם השילומים • ועדת התביעות • השפעות השואה • השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית • הדור השני לשואה • הרשות לזכויות ניצולי השואה • החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת" • מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפולין • פרח לניצול • זיכרון בסלון • דף עד • הכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברג • חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם • פריץ באואר • משפט אייכמן • הנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן" • "הקמע"
מוזיקה ומחול "ניצול מגטו ורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק) • שמואל ניסנבאום • אלי ויזל • אידה פינק • פאול צלאן • ז'אן אמרי‎ • אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילה • האנציקלופדיה של השואה • ארכיון "עונג שבת" • כרוניקה של גטו לודז' • מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואה • הנצחת זכר השואה • ארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארד • חנה ארנדט • יהודה באואר • כריסטופר בראונינג • ישראל גוטמן • דניאל גולדהגן • ראול הילברג • דב לוין • דן מכמן • דינה פורת • שאול פרידלנדר • איאן קרשו • חיה אוסטרובר • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יאסנובאץ&oldid=2084469"