קרואטיה היוגוסלבית
בשנים 1918–1991, הייתה קרואטיה תחת שלטון יוגוסלבי.
קרואטיה בממלכת יוגוסלביה (1918 – 1941)
לאחר מלחמת העולם הראשונה, התפרקה האימפריה האוסטרו-הונגרית, וקרואטיה התאחדה יחד עם בוסניה והרצגובינה וסלובניה למדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים קצרת-הימים. כתר הבסבורג הוריש את הצי האוסטרו-הונגרי לממשלה הקרואטית ב-31 באוקטובר 1918. ב-1 בדצמבר 1918, התאחדה המדינה עם ממלכת סרביה ויצרה את ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. אף על פי שהיה זה שם שנשמע נייטרלי, המדינה נקראה "ממלכת יוגוסלביה" בידי הקהילה הדיפלומטית עוד מההתחלה.
ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים לא אושרה בידי הפרלמנט הקרואטי. מדינה זו, שנוצרה מהחלק האוסטרו-הונגרי (קרואטיה, סלובניה, ווידובינה ובוסניה-הרצגובינה) ומסרביה ומונטנגרו, כוללת שני צדדים מנוגדים במלחמת העולם הראשונה, ממסורת, דתות, אומות, שפות וכתבים שונים, הפכה להיות זירת קרב עתידית.
הרעיון של יוגוסלביה היה הזדמנות ללאומנים סרבים ליצור את "סרביה הגדולה" (Velika Srbija), שהושלמה ב-1918 לפי התוכנית ב-1844. מונטנגרו אבדה את עצמאותה לאחר שסופחה לסרביה. מיד לאחר 1918, סרבים לקחו את כל העמדות החשובות בצבא הקרואטי, והם "העניקו" לקרואטיה יחס של טריטוריה עוינת בתוך מדינה משותפת (כפי שהוכרז ב-1919). לאירופה זה נראה כאילו קרואטיה נכנסה ליוגוסלביה מרצונה החופשי.
כתוצאה מרדיפת המוסלמים בידי הסרבים, רבים מהם היגרו לטורקיה מיד לאחר הקמת הממלכה, שהתרכזה בסרביה. דבר זהה קרה לכמה מאות אלפים של מוסלמים לאחר מלחמת העולם השנייה.
המפלגה המובילה בקרואטיה בתקופה הייתה מפלגת האיכרים הקרואטית (Hrvatska Seljačka Stranka). מטרתה הייתה ליצור מדינה קונפדרטיבית דרום-סלאבית, או מדינה קרואטית עצמאית. אך ב-1928, סטיפאן ראדיץ (Stjepan Radic), מנהיג המפלגה, נרצח בפרלמנט הסרבי בבלגרד יחד עם כמה מעמיתיו. הוא רצה קונפדרציה דרום-סלאבית בלי ההגמוניה הסרבית.
ב-1931, נרצח הפוליטיקאי וההיסטוריון מילאן שופלאי (Milan Šufflay) בזאגרב, לא ידוע בדיוק על ידי מי (ישנם אנשים אשר חושדים שמדובר בממשלה הסרבית). אלברט איינשטיין והינריך מאן שלחו מחאה לליגה הבינלאומית לזכויות האדם בפריז, אך פרסום המקרה נאסר בקרואטיה.
המדינה העצמאית של קרואטיה (1941 – 1945)
ערך מורחב – המדינה העצמאית של קרואטיה
כיבוש קרואטיה בידי מדינות הציר ב-1941 אפשר למפלגה הקרואטית אוסטאשה (Ustaše) בימין הקיצוני להתחזק ולהשיג את אהדת הציבור הקרואטי. כך נוצרה המדינה העצמאית של קרואטיה, שהונהגה בידי אנטה פאבליץ', ראש ממשלת הבובות של גרמניה הנאצית. מדינת הבובות הפאשיסטית החלה בקמפיין לחסל את המיעוטים האתניים - סרבים, יהודים וצוענים - אשר נקראו "אויבי המדינה" או "הלא-רצויים". במהלך הקמפיין הזה נהרגו, על פי הערכות, עד ל-200,000 איש, רובם ביאסנובאץ. חוץ ממנו בנתה המדינה העצמאית של קרואטיה שבעה מחנות ריכוז.
מאחר שיחידות מוסלמיות שירתו בצבא הקרואטי, פאבליץ' כיבד את הדת המוסלמית ואף בנה מסגד בזאגרב. דבר זה הוביל לאהדה רבה אליו גם בקרב הבוסנים.
תנועה קומוניסטית אנטי-פאשיסטית החלה לפעול בשנת 1941, תחת פיקודו של יוסיף ברוז טיטו. תנועות דומות קמו בכל יוגוסלביה. ב-1943, החלה התנועה לצבור הישגים, וב-1945, בעזרת הצבא האדום, גירשה את כוחות הציר ובעלי בריתם.
הרפובליקה הסוציאליסטית של קרואטיה (1945 – 1991)
קרואטיה הפכה להיות חלק מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה ב-1944, וקרואטיה הפכה להיות רפובליקה סוציאליסטית, בפדרציה של שש מדינות. תחת המדיניות הקומוניסטית החדשה, כל הרכוש הפרטי הולאם. זה גרם לבעלי-האדמות ולכנסייה הקתולית לאבד את עושרם. המדינה עברה תהליך שיקום לאחר מלחמת העולם השנייה. תופעה הראויה לציון בתקופה זו היה עבודה ציבורית התנדבותית גדולה מאוד, שגייסה אנשים צעירים לסלול כבישים ולבנות מבנים ציבוריים.
קרואטיה עברה תיעוש בשנות השישים ובשנות השבעים, וזאגרב החלה הופכת לעיר תעשייה. בזמן זה, החוף האדריאטי הפך להיות יותר ויותר יעד תיירותי.
בחזית הפוליטית, הקרואטים עדיין היו מיעוט ביוגוסלביה בהשוואה לסרבים, אבל טיטו, שהיה בעצמו ממוצא קרואטי, סיגל מדיניות שמטרתה להקטין את הרגשות הלאומניים ביוגוסלביה. החוקה ב-1963, לא אפשרה לסרבים לקבל את כל הכח הפוליטי במדינה. ב-1971, סטודנטים בזאגרב ארגנו הפגנות למען חרות אזרחית ואוטונומיה קרואטית. ב-1974, כתוצאה מכך, נחקקה חוקה חדשה, שנתנה יותר זכויות לרפובליקות המקומיות.
בשנת 1980 מת טיטו, הממשלה הפדרלית שקעה בחובות והחלה להתפורר. עד לנפילת הקומוניזם, למעשה קרואטיה הייתה הרפובליקה השנייה העשירה ביותר, אחרי סלובניה. ראש הממשלה הפדרלי האחרון, אנטה מרקוביץ', שהיה קרואטי במוצאו, עשה רפורמות פוליטיות וכלכליות, שאמנם בהתחלה נראו כמוצלחות, אך בסופו של דבר הן נכשלו.
מתח אתני הלך וגדל בשנות השמונים, ואירועים השונים שקרו בתקופה גרמו לאפקט שלילי בקרואטיה. ב-1990, מנהיגי סרביה החליטו על חוקה חדשה, שכן חוקת 1974 נתנה כוח רב מדי לרפובליקות, ולפיה סרביה תקבל יותר כוח פוליטי וכלכלי משאר הרפובליקות. זה גרם לנציגים הקרואטים והסלובנים לעזוב את הקונגרס במחאה.
סרבים אתניים, שהיוו 12% מאוכלוסיית קרואטיה בתקופה, סירבו להתנתק מסרביה. כשסלובודן מילושביץ', מנהיג הסרבים, עלה על הגל של לאומיות סרבית, פרניו טוג'מן מנגד, החלו לדבר על לאומיות קרואטית ומדינה קרואטית עצמאית ודמוקרטית.
במרץ 1990, הצבא העממי היוגוסלבי פגש בנשיאות היוגוסלבית (מועצה של שמונה נציגים משש הרפובליקות ושני המחוזות האוטונומיים) במאמץ לשכנע אותם להכריז על מצב חירום שיאפשר לצבא להשתלט על המדינה. נציגי קרואטיה, סלובניה, בוסניה ומקדוניה הצביעו נגד. ארבעת הנותרים היו בעד, והתיקו שנוצר האט את האצת המאבקים הפנימיים ביוגוסלביה.
27713020קרואטיה היוגוסלבית