פרניו טוג'מן
| מדינה | קרואטיה |
|---|---|
| מפלגה | האיחוד הדמוקרטי הקרואטי |
| בת זוג | אנקיסה טודמן |
פרניו טוג'מן (בקרואטית: Franjo Tuđman; 14 במאי 1922 – 10 בדצמבר 1999) היה הנשיא הראשון של קרואטיה העצמאית, בין השנים 1990–1999. חותם הסכם דייטון וראש מפלגת האיחוד הדמוקרטי הקרואטי.
קורות-חייו
טוג'מן נולד בכפר וליקו טרגוֹוישׁצ'ה ליד זאגוֹרייה בצפון קרואטיה. הוא לחם בשורות הפרטיזנים של טיטו במלחמת העולם השנייה ופגש שם את אשתו לעתיד, אנקיצה. לאחר המלחמה עבד במשרד ההגנה של יוגוסלביה בבלגרד, למד שם באקדמיה צבאית ופרסם ספר על לוחמת גרילה. במהלך שהותו בבלגרד היה גם נשיא מועדון הכדורגל פרטיזן בלגרד. הודות לקרבתו לטיטו נתמנה בשנות ה-60 של המאה ה-20 לגנרל בצבא העממי היוגוסלבי והיה אחד הגנרלים הצעירים ביותר בצבא. הוא פרסם מאמרים נגד השלטון הקומוניסטי ובעקבות זאת סולק מהמפלגה הקומוניסטית. בימי האביב הקרואטי בשנת 1971, הוא נדון לשנתיים מאסר על תמיכה בהתקוממות הקרואטית נגד השלטון המרכזי של טיטו אך ריצה מתוכם רק שבעה חודשים. בשנת 1981 נדון שוב למאסר על התבטאויות בדלניות בריאיון לטלוויזיה השוודית וריצה 11 חודשים מתוך שלוש שנים שנגזרו עליו.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 ארגן טוג'מן קואליציה קרואטית שפעלה למען עצמאות קרואטיה תוך השמת שאר המחלוקות בצד. טוג'מן הצליח לארגן תמיכה רחבה של קרואטים אנטי קומוניסטיים מחוץ ליוגוסלביה ופעל בתחילה להשגת אוטונומיה לקרואטיה.
מפלגתו, מפלגת האיחוד הדמוקרטי הקרואטי ניצחה בבחירות הלא קומוניסטיות הראשונות. לאחר שנה הוביל טוג'מן להכרזת עצמאות של קרואטיה. במהלך כהונתו כנשיא נבחר פעמיים נוספות לתפקיד עד למותו ב-1999.
כנשיא היה מחותמי הסכם דייטון ויצר איחוד עם המוסלמים בבוסניה והרצגובינה, כך שקיבלו 51 אחוז משטחה.
פולמוסים כנגד טוג'מן
רוב הטענות נגד טוג'מן נובעות מהאופי הלאומני של השקפת עולמו. לפיכך, הואשם בהכחשת שואה ונחשד בפשעי מלחמה. הוא גם הואשם בעבריינות שלטונית ביחס לנקיטת צעדים לא כשרים לצורכי הפרטה, ייתכן כי ממניע של תאוות בצע פרטית, ובכך גרם לאבטלה ולבעיות כלכליות.
חשדות לפשעי מלחמה
טוג'מן נחשד בקשר לפשעי-מלחמה המוניים נגד האנושות.[1] התובעת הראשית השלישית של בית הדין הפלילי הבין לאומי ליוגוסלביה, קרלה דל פונטה(אנ'), אמרה בראיון שהייתה מעמידה לדין את טוג'מן אלמלא היה נפטר ב-1999. גרהם בלוויט, סגן התובע הראשי בבית הדין, אמר ש"היו ראיות מספקות להעמדת טוג'מן לדין לו היה בחיים".[2] כתב האישום נגד הגנרל הקרואטי אנטה גוטובינה, שפרע פרעות בסרבים תושבי קראיינה, נוקב בשמו של טוג'מן כ"שותף מפתח לפשע".[3] לעומת זאת, לא ידוע שהתובעים הראשיים שכיהנו בתפקיד בבית הדין הבינלאומי לפני מותו של טוג'מן, ריצ'רד גולדסטון (תובע ראשי בשנים 1994–1996) ולואיז ארבור(אנ') (תובעת ראשית בשנים 1996–1999), שקלו להעמידו לדין.
פולמוס מדיניות ההפרטה הקרואטית
כנשיא, החל טוג'מן תהליך של הפרטת רכוש שהולאם בידי הרשויות של המדינה הקומוניסטית לשעבר, בלי שינוי של החוק שיתאים למהלך הזה. כך החל הליך שפער שסע בין המעמדות, כאשר האמידים וחברי-הממשלה נתנו העדפה לקרוביהם, וביצרו רכוש רב בידיהם שלהם בדרך זו, בעוד אבטלה ונישול גאו בקרב פשוטי העם. אישים רבי-השפעה אצלו ידיהם על רכוש לאומי שהופרט במחירים מופקעים, ואחר מכרוהו ביוקר. באותו זמן, טוג'מן עצמו ביצר רכוש רב לילדיו: בתו של טוג'מן, נבנקה, הואשמה בשחיתות.[4]בנו תפס את מקום ראש השירות החשאי של קרואטיה בזמן נשיאות אביו. נכדו של טוג'מן היה מנהל בנק קאפטול, אך עזב לסרביה במות סבו.[5][6]
הכחשת שואה
בשנת 1989 הוציא טוג'מן ספר אשר עורר פולמוס תחת הטענה שהוא מכיל טענות אנטישמיות והערות המגמדות את היקף השואה. הספר, "זוועות המלחמה או השממה של המציאות ההיסטורית" (Bespuća povijesne zbiljnosti), כולל עיון מחודש במלחמת-העולם השנייה. רוב רובו חסר כל סוג של חידוש, אך במספר נקודות מנסה טוג'מן לשנות את התפיסה הרווחת, לעיתים בנועם ולעיתים בגסות. טוג'מן מנסה למזער את חלקם של הקרואטים ברצח-העם שבוצע בקרואטיה נגד יהודים, צוענים וסרבים. הוא מנסה אף למזער את ממדי רצח-העם עצמו, ולהציג אותו כטבח ותו לא. לעומת זאת, הוא מעלה על נס את "השואה הקרואטית" שביצעו הפרטיזנים של טיטו בקרואטים ומנסה לתת לגיטימיות לקיומה של המדינה העצמאית של קרואטיה, שהייתה ממשלת בובות בשליטה נאצית בהנהגת מפלגת אוסטאשה. טוג'מן הכריז, כי הוא אינו מאמין ש"5–6 מיליון" יהודים נספו במלחמת-העולם השנייה, ובכמה מקומות הזכיר את המספרים 4 מיליון[7] וכן 900,000 (ניו-יורק טיימס, 22 באפריל 1993). יתרה מזאת, טוג'מן טוען כי היהודים למעשה מילאו חלק בניהול מחנות ריכוז. כך, למשל, הוא מביא לראייה את עדותו של ניצול מניצולי מחנה יאסנובאץ, אנטה ציליגה[8] ווייסלאב פרניאטוביץ', ולמד ממנו לאמור כי היהודים היו קרתניים ואנוכיים, ובזזו את רכוש האסירים הלא-יהודים[9] : "היהודים החזיקו בידם את השלטון במחנה עד 1944"(טוג'מן, עמ' 316). ציליגה וטוג'מן ייחסו התנהגות זו למורשת היהודית בת האלפיים המתבטאת בתנ"ך. דוגמה לדבריו:
"היהודים מעוררים קנאה ושנאה אך למעשה הם 'האומה האומללה ביותר בעולם' וכל מי שמנסה להראות שהם עצמם מהווים את מקור הטרגיה שלהם מתוייג כאנטישמי ומשמש מושא לשנאת היהודים"
— טוג'מן, עמ' 320
בקשר ליאסנובאץ טוען טוג'מן את הדברים הבאים:
"כל זה מראה את הצורך לחקור בדרך אובייקטיבית את כל "מחנות האיסוף והעבודה", ועל-הכל יאסנובאץ... האמת ההיסטורית היא שהמחנה אורגן כ"מחנה עבודה", עם יחידות שדה ומפעל לרוב. ולמחנה הובאו קבוצות רבות של יחידים ואף מאה, סך-הכל עשרות-אלפי אנשים עכורי-מזל, שהובאו למחנה, אך רבים גם שוחררו ממנו, או שולחו למחנות עבודה בגרמניה. האסירים במחנה עבדו קשה...ואף עונו ולעתים נרצחו עבור הפרת-משמעת קלה שבקלות...בזו הדרך, כ-3–4 אלפים מתו ביאסנובאץ מידי האוסטאשה... בהעריכנו את המצב במחנה ותכליתו עלינו לזכור את ההנהלה הפנימית שבבסיסה עמדו אסירים שתיפעלו את המחנה...האסירים עבדו במספר מאחזי-חוות גדולים בין יאסנובאץ ו-סטארה גרדישקה, שבעליהן היו סרבים...כל המשרות הללו [ראשי-הקבוצות, קאפוס]...האסירים החופשיים אינם חיים במחנה אלא בעיירה יאסנובאץ בבתים פרטיים, והביאו את משפחותיהם עימם. לפיכך, יכלו לחיות בחופשיות עם משפחותיהם ביאסנובאץ, למעצבה, כל זאת מתייחס אך ליהודים ואין בלתם...במחנה היו 5–8 פעמים יהודים יותר מסרבים...הסרבים, בנוסף לסבלותיהם מן האוטאשה, סבלו מן היהודים: "יהודי נותר יהודי, גם ביאסנובאץ. במחנה הם שימרו את פגמיהם, שערו בהם עד היסוד: האנוכיות, התככים, היעדר-האמון, הקמצנות, והן סודיות ומיאון, הם תכונות המפתח שלהם...כמה מהפקידים במחנה היו יהודים, וכן היו חמושים ואף נטלו חלק ברציחות. יתרה מזאת, בידם החזיקו לא אחת "מטלות סלקציה", לאמור: סלקצית האסירים המיועדים לחיסול וגם להוצאה-להורג עצמה."
— טוג'מן, עמ' 316-319
.עם זאת, הוא טוען כי במקום התנהל רצח של האוסטאשים עצמם לאחר המלחמה, בידי הפרטיזנים. עם תאוריה זו, לה אין כל סימוכין, הרחיק לכת עד כדי שכנשיא רצה להכריז על האתר כעל "אתר זיכרון כללי לקורבנות קרואטיה במלחמת-העולם השנייה". כלומר, להנציח את הקורבנות ואת הרוצחים גם יחד[10] יתרה מכל זה: טוג'מן האשים את ישראל ברצח-עם של פלסטינים, וסירב לקשרים רשמיים ישירים עימה. מצד שני, מעולם לא נקט עמדה נגד תופעות של אהדת-האוסטאשה בארצו, ואף שאף להשיב לאוסטאשה משהו מכבודם, כמי שהחלו בבניין העצמאות הקרואטית. הוא מינה ב-1992 את איבו רוויניצה, המושל האוסטאשי בדימוס אשר לדוברובניק, להיות שגרירו בארגנטינה, אלא שזו סירבה להכיר בו כשגריר. הוא גם התייחס בסבר פנים טוב ל-דינקו שאקיץ', שאותו הוא ביקר עוד בגלותו בארגנטינה, והביע את מורת-רוחו מן המשפט.[11]הוא אף ניסה לעגן בחוק את מעמדם של הקרואטים כלאום של המדינה וליצור הפליה של-ממש של בני-מיעוטים. טוג'מן עורר תגובות חזקות אצל גופים ואישים: מדינת ישראל לא קיימה יחסים רשמיים של-ממש עם ממשלתו, אלי וייזל הכחיש מכל וכל שאי-פעם נפגש עמו, אפרים זורוף, ועיתונאים מערביים, ישראליים ואף קרואטיים יצאו בהתרסות ופולמוסים חריפים נגדו. אפילו במות טוג'מן נאמר עליו מצד אנשיו כי "הוא אכן היה מפלצת אך הוא היה המפלצת שלנו".[12]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של פרניו טוג'מן- פרניו טוג'מן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פרניו טוג'מן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Radio Free Europe/Radio Liberty Newsline; Tudjman Would Have Been Charged by War Crimes Tribunal, November 10, 2000, Friday; http://www.rferl.org/newsline/2000/11/101100.asp]
- ^ Agence France Presse (English); Tudjman would have been indicted by UN war crimes tribunal, November 8, 2000, Wednesday]
- ^ [ICTY case no. IT-06-90-PT; Joinder Indictment against Ante Gotovina; 21 February 2007; Para 12 & 16; http://www.un.org/icty/indictment/english/got-jind070306e.pdf]
- ^ "בת הנשיא המנוח מואשמת בפשע", ראו בזה: http://vijesti.hrt.hr/arhiv/2002/10/14/ENG.html . וכן הש' http://www.nacional.hr/articles/view/31361/ .
- ^ Vjesnik Newspaper - Politika section
- ^ לשחיתותו של טוג'מן ראו: http://www.aimpress.ch/dyn/dos/archive/data/2001/11029-dose-01-03.htm
- ^ Matthew White (2007). "Source List and Detailed Death Tolls for the Twentieth Century Hemoclysm" (HTML). Matthew White. Retrieved on 2007-09-26.
- ^ ציליגה, מראשי המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית, הואשם אף הוא באנטישמיות וחלק זה של עדותו הוטל בספק, ראו על חייו של ציליגה באתר הקומוניסטי left-dis.nl.
- ^ "A. Ciliga,"Sam kroz Europu u ratu
- ^ "מה היה יאסנובאץ?", באתר המכון לחקר יאסנובאץ.
- ^ ביקורות חריפות על טוג'מן בניו-יורק טיימס, בכתבות מ-2 במאי 1998, ומ-23 ביולי 2008.
- ^ עוד פולמוס עיתונאי על טוג'מן: http://www.wsws.org/articles/1999/dec1999/tudj-d16.shtml
38657449פרניו טוג'מן