קליע
קליע הוא תחמושת הנורית מכלי נשק חם. קליעים מודרניים הם חלק מתחמושת אחודה של כדורים ופגזים שכוללת מלבד הקליע, גם תרמיל, פיקה להצתה ואבק שרפה. הקליע הוא החלק שעוזב את הקנה לאחר הירייה ומטרתו היא פגיעה במטרה.
המטרה העיקרית של קליעים היא חדירה לתוך בשר של בני אדם או בעלי חיים במטרה לפצוע או להרוג, מאחר שהם מסבים נזק מועט בלבד לחומרים קשיחים.
היסטוריה
העת העתיקה
ערך מורחב – קלע
הקליעים הראשונים בהיסטוריה הופיעו כקליעי קלע והיו קיימים עוד מהתקופה הנאוליטית ושימשו הן לציד והן למלחמה.[1] השימוש המתועד הנפוץ הראשון בקלע למלחמה במזרח התיכון הופיע בתקופת הממלכה התיכונה כפי שזה מופיע על קירות אתר הקברות בני חסן.[2] קליעי הקלע הפשוטים ביותר היו חלוקי נחל, אך התכונות האווירודינמיות של חלוקי נחל אינן טובות כל כך. לכן, התחילו לסתת אבנים כדי להתאים אותן למשימה. בהמשך, ייצרו קליעים גם מחרס שנצרף בכבשן במיוחד למטרה זו. קליעי חרס הופיעו כבר באלף השישי לפנה"ס.[3] גודל הקליעים האלה היה בדרך כלל בגודל של כדור טניס,[4] אם כי היו גם קליעים גדולים יותר שהגיעו למאות גרמים. בתקופת הברונזה, הברונזה ששימשה ליצרת ראשי החצים הייתה יקרה וזה תרם להפצתם של קליעי החרס והאבן.[5]
ביוון העתיקה ורומא הקליעים הטובים ביותר יוצרו מעופרת. עופרת צפופה יותר ולכן אפשר היה לצקת קליעים קטנים יחסית בעל משקל מספיק כדי להשיג פגיעה קשה. על קליעי הקלע נהגו להוסיף כתובות פוגעניות כדי לפגוע במוראל של האויב. למרות הייצור הנרחב של הקליעים הן מחרס והן מעופרת לא נעשה ניסיון להקפיד על תקן אחיד כלשהו. הקליעים היו במשקל שונה ובצורות שונות. הצורה הנפוצה ביותר הייתה דמוית שקד ושקלה כ-30 גרם, אם כי נוצרו גם קליעים שהגיעו לעיתים למשקל של 100 גרם ויותר.[6]
הופעת הקליע לכלי נשק חם
ההתפחות החשובה נוספת בהתפתחותם של קליעים התרחשה בשלהי ימי הביניים ותחילת הרנסאנס. הגורם לכך היה אבק השרפה. אבק שרפה הומצא בסין במאה ה-9, אך השימוש בו היה מוגבל. במזרח הופיעו מספר כלי נשק שאבק השריפה היה הכוח המניע שלהם דוגמת רומח אש וכלים דומים, אך אלה היו נדירים. התפחות קריטית בפיתוח כלי הירייה התרחשה כשאבק השריפה הגיע לאירופה המערבית במאה ה-13.
האירופאים השתמשו באבק השריפה תחילה בתותחי מצור, אך עד מהרה הומצאו תותחים קטנים יותר המכונים תותח יד. היו אלה תותחים קטנים שגודלם אפשר את תפעולם בידי לוחם יחיד. תותח זה היה למעשה צינור חסר הדק וקת. הירי בוצע על ידי קירוב של מקור אש לחור בצינור. האש הציתה את אבק השריפה וגרמה לפיצוץ. כלי ירי פרימיטיביים אלה התפתחו באמצע המאה ה-15 לרובים מהסוג המוכר כיום. רובים אלה כללו את שלושה המרכיבים העיקריים של כל רובה מודרני - קנה, קת והדק.
הקליעים בתקופה המודרנית
אחרי המהפכה התעשייתית, ובעיקר במאה ה-19, ייצור הקליעים הפך לפס ייצור שאפשר ייצור המוני של תחמושת תוך שמירה על אחידות. בתקופה זו פותח הכדור - תחמושת אחודה לנשק קל.
מנגד, התחמושת לנשק כבד כגון תותחים וארטילריה, השתנתה מקליעים אינרטיים שהנזק שהם גורמים מתבסס רק על האנרגיה הקינטית שלהם, לקליעים שכללו בתוכם חומר נפץ מרסק (חנ"מ), ואלה התפוצצו על המטרה וגרמו לה נזק מוגבר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- קליע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
33487103קליע