חואן דומינגו פרון
 | |||||||||
| לידה | לובוס (אנ'), ארגנטינה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | אוליבוס (אנ'), ארגנטינה | ||||||||
| מדינה |
 ארגנטינה | ||||||||
| בת זוג | אוראליה, איסבל פרון, אווה פרון | ||||||||
| |||||||||
קולונל חואן דומינגו פרון (בספרדית: Juan Domingo Perón; 8 באוקטובר 1895 – 1 ביולי 1974) היה קצין צבא ארגנטינאי ונשיא ארגנטינה בין השנים 1946–1955 ו־1973–1974. פרון הוא אביה של התנועה הקרויה על שמו, פרוניזם, ושל המפלגה החוסטיסיאליסטית.
ביוגרפיה
פרון נולד למשפחת איכרים בלובוס, עיירה קטנה במחוז בואנוס איירס, לאב ממוצא סרדיני ולאם מסטיסית (בת להורים מוצא מעורב אירופי - אינדיאני). בגיל 16 החל את לימודיו בבית ספר צבאי ולאחר שסיים אותם כקצין, התקדם במהירות בסולם הדרגות. בין השנים 1939 ל-1941 שרת פרון באיטליה הפאשיסטית כנספח צבאי, מה שאיפשר לו להכיר מקרוב את משטרו של בניטו מוסוליני ולרחוש לו אהדה. ביוני 1943, בדרגת קולונל, היה חלק מ"קבוצת הקצינים המאוחדים" (GOU - Grupo de Oficiales Unidos), שהפילה בהפיכה צבאית את ממשלתו השמרנית של רמון קסטיג'ו.[1] בממשלה החדשה שהוקמה כיהן כשר המלחמה, ובנובמבר 1943 החל לכהן כשר העבודה והרווחה, ובהמשך חזר לכהן כשר המלחמה וסגן הנשיא.
כליאתו של חואן פרון והמאבק לשחרורו
פועלו של פרון לקידום מעמד הפועלים ומעמד הביניים אך התנגדות בקרב המעמד הגבוה והמגזר העסקי. בתחילת 1945 התחילו להיווצר נגד פרון אופוזיציות הן מימין והן משמאל וב-9 באוקטובר 1945 קבוצה של קציני צבא אילצו את פרון להתפטר, האחרון הסכים בתנאי שיקיים נאום אחרון מול מזכירות מפלגת העבודה. הנאום שנתן הכעיס עד מאוד את מתנגדיו והוביל למעצרו. בהמשך לכך אדאלמירו גוליאן פראל (אנ') ראה בפרון כסכנה לנשיאותו וניסה לשקם את ממשלתו דרך כליאתו של פרון וסילוקו מהממשלה.[2][3]
אך הפגנות תמיכה של ארגוני הפועלים, אשר זכו לכינוי חסרי החולצות, בהשפעתה הכריזמטית של רעייתו לעתיד אווה פרון (אוויטה) הביאו לשחרורו המהיר מספר ימים לאחר מכן, ב-17 באוקטובר. תוכניותיו של פראל השתבשו שכן תומכיו של פרון ראו בכליאתו של האחרון כאיום על היתרונות שהצליחו להשיג באמצעותו עד לשנת 1943 והחלו לארגן הפגנות לשחרורו. לאווה לא היה חלק מרכזי באירועי 17 באוקטובר וכן לא היה חלק בשחרורו של פרון אף על פי שניסתה לעודד להפגנות לשחרורו של פרון. אחת הגרסאות טוענת כי אווה ניסתה נואשות להביא לשחרורו של פרון אך ללא הצלחה. אט אט הצטרפו עוד ועוד ארגוני עובדים לשביתה וב-17 באוקטובר נערכה עצרת גדולה, שסירבה להתפזר עד לשחרורו של פרון - ואכן כך קרה.[4] פרון שוחרר ויצא למרפסת לשאת נאום.[2] כשהוא נהנה מתמיכת ארגוני הפועלים, זכה פרון לאמונם של 54% מהמצביעים בבחירות הדמוקרטיות שנערכו ב-24 בפברואר 1946, ונבחר לנשיא ארגנטינה לכהונה שנמשכה בין 1946 ל-1952.[5] במהלך תקופה זו, הוא פירק את מפלגת הפועלים של ארגנטינה והקים את המפלגה החוסטיסיאליסטית.
תקופת נשיאותו הראשונה התאפיינה בלאומנות קיצונית דמוית פאשיזם ובתמיכה גורפת של האיגודים המקצועיים. נעזר בפופולריות הסוחפת של אשתו אוויטה, פרון דיכא כל גילויי אופוזיציה, אסר את מתנגדיו והגביל את חופש הדיבור. אווה פרון הייתה נציגת "חסרי החולצות", מעמד הפועלים, ולתקופה מסוימת גם האדם השני המשפיע ביותר בפוליטיקה הארגנטינאית. במקביל, חיזק פרון מאוד את האיגודים המקצועיים – בסיס תמיכתו, והרחיב את השירותים הסוציאליים להמונים. למשנתו הכלכלית קרא "העמדה השלישית" – שילוב אלמנטים מן הקומוניזם והקפיטליזם. לימים, נקראה דרכו ומורשתו "פרוניזם". לאווה אכן היה תפקיד מרכזי בקביעת מדיניות בעלה, אולם זאת רק לאחר היבחרותו לנשיאות ארגנטינה. אווה אף יעצה וסייעה לבעלה בתפקידו כנשיא והייתה כצל וכממלאת מקומו. מתוקף כך, בין השאר נהגה לקיים נאומים ולחתום על הסכמים בשמו של פרון, ואף הקימה וניהלה את "קרן אווה פרון", קרן רווחה לנזקקים אשר חילק, בין היתר, נעליים ומשחקים (שנלקחו בכוח ממפעלי ייצור של "מתנגדי השלטון") לילדים נזקקים, דבר שהעלה את קרנה של אווה בעיני הציבור בארגנטינה.[2]
כמי שכיהן כנספח צבאי באיטליה הפשיסטית בתקופת ראשית מלחמת העולם השנייה ואהד את המשטר ששרר בה, הוא ייסד לאחר תום המלחמה נתיב בריחה, כדי לעודד פושעי מלחמה נאצים להימלט מהעמדה לדין ולהגר לארגנטינה. כאיש צבא הוא ראה במשפטי נירנברג עלבון לכבוד הצבאי וכנשיא לאומני הוא רצה בהגירתם לארגנטינה של מדענים, מהנדסי תעופה ומומחי גרעין לפעול בתעשיות הצבאיות של ארגנטינה. באופן זה נמלטו לארגנטינה אדולף אייכמן ויוזף מנגלה.
ב-11 בנובמבר 1951 נבחר לקדנציה נוספת כנשיא, לתקופה שבין 1952 ו-1958, אך כאן גם החלה שקיעתו. משבר כלכלי חמור ומותה של רעייתו הנערצת אוויטה גרמו לאובדן הפופולריות העממית שנהנה ממנה בקדנציה הראשונה. הקואליציה הלא שגרתית של מוקדי הכוח שתמכו בו – קציני צבא, איגודים מקצועיים, לאומנים ואנשי כנסייה – התפרקה, והוא הודח בהפיכה צבאית ב-21 בספטמבר 1955.[6] פרון מצא מקלט בפרגוואי, וב-1960 עבר לגלות בספרד.[7] בארגנטינה, בינתיים, התחלפו נשיאים בזה אחר זה, אשר לא הצליחו להשיב את הסדר הציבורי במדינה על כנו. בנובמבר 1972, לאחר 17 שנות גלות, שב פרון לארגנטינה בהזמנתו של הנשיא לנוסה, שהזמין אותו לנסות להרכיב ממשלת אחדות להצלת המדינה מ"שואה כלכלית".[8]
ב-23 בספטמבר 1973 ניצח בבחירות ושב לכהונה נוספת כנשיא, עם רעייתו השלישית איסבל כסגניתו. קדנציה זו לא האריכה ימים – לאחר פחות משנה, ב-1 ביולי 1974, נפטר פרון מהתקף לב. רעייתו איסבל מונתה לנשיאה אחריו, אך התקשתה לאחוז במושכות השלטון ולאחר פחות משנתיים הודחה בהפיכה צבאית.[9]
חרף התהפוכות הרבות בחייו ולאחר מותו, האידאולוגיה הפרוניסטית עדיין חיה ונושמת בארגנטינה, ומהווה מרכיב חשוב בפוליטיקה של המדינה עד היום.[2]
קישורים חיצוניים
- חואן דומינגו פרון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- חואן דומינגו פרון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ח'ואן דומינגו פרון (1895-1974), דף שער בספרייה הלאומית- דבורה שכנר, דיקטטור או משחרר?, על המשמר, 26 ביולי 1974
הערות שוליים
- ^ פרון - מסעיר האספסוף בארגנטינה, הארץ, 1 במרץ 1946
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Navarro, Marysa. 1977. The Case of Eva Perón. Women and National Development: The Complexities of Change 3(1). pp. 229-240
- ^ Seoan, María. 2011. Eva de la Argentina. Illusion Studios
- ^ קולונל פרון - מיהו שליט ארגנטינה, הבוקר, 4 במרץ 1946
- ^ "אזור הגעש" של אמריקה בחדשות, המשקיף, 8 באפריל 1946
- ^ עלייתו ונפילתו של חואן פרון, זמנים, 27 בספטמבר 1955
- ^ פרון הגיע לספרד, למרחב, 28 בינואר 1960
- ^ פרון בדרכו לארגנטינה; ינסה להקים ממשלה מוסכמת, דבר, 15 בנובמבר 1972
- ^ הכת הצבאית השלטת בארגנטינה נשבעה: נמגר את החתרנות ונחזיר את הדמוקרטיה, מעריב, 25 במרץ 1976
38741913חואן דומינגו פרון