עלי חסן סלאמה
עלי חסן סלאמה (בערבית: علي حسن سلامة; 1940 - 22 בינואר 1979) היה טרוריסט פלסטיני מראשי הארגון "ספטמבר השחור". ב-1979, במסגרת מבצע זעם הא-ל, הוא חוסל על ידי "המוסד".
ביוגרפיה
עלי חסן סלאמה נולד בכפר קולה, כעשרה קילומטרים מצפון-מזרח ללוד, בן לחסן סלאמה, מראשי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 ובשנות ה-40. חסן סלאמה האב נהרג בהתקפה על ראס אלעין ב-1948.
עלי חסן סלאמה, שגדל בהשגחתו של המופתי לאחר מות אביו, הלך בעקבות אביו, אף על פי שלא חפץ בכך תחילה, בלחץ בני משפחתו ומכריו של אביו. הוא הצטרף לפת"ח לאחר מלחמת ששת הימים והשתלם בקורס מודיעין מיוחד במצרים. עלי חסן הפך עד מהרה למנהיגו של ארגון "ספטמבר השחור", שהיה זרוע מבצעית של הפת"ח. יאסר ערפאת ראה בעלי חסן סלאמה בן ומנהיג מלידה, ולקח אותו תחת חסותו בתקווה שיהיה לימים ממשיך דרכו.
פעולותיו הבולטות:
- היה ממכווני פעולות "ספטמבר השחור" בירדן.
- טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן[1].
- שליחת סוכן כפול שהביא לפציעתו של צדוק אופיר, איש "המוסד" ונספח השגרירות בבריסל, בירי מטווח קצר.
- הברחת נשק לאירופה.
- שליחת מעטפות נפץ וחטיפת מטוסים.
- ייסוד כוח 17.
חסן סלאמה כונה "הנסיך האדום" בשל ייחוסו המשפחתי וסגנון חייו הראוותני, אך יש טוענים שכונה כך בגלל תאוותו לדם ולהרג[2]. היה נשוי לזיינב, ממשפחתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ובשנית לג'ורג'ינה ריזק, לבנונית נוצרייה.
המצוד אחריו
לאחר רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן (1972), נתנה ראש הממשלה גולדה מאיר הוראה לשירותי הביטחון הישראליים לחסל את חברי "ספטמבר השחור", ובראשם עלי חסן סלאמה[3].
במבצע זעם הא-ל הרג "המוסד" בזה אחר זה את מנהיגי הארגון, באמצעים שונים כגון: פיצוץ טלפון, פיצוץ מיטה בבית מלון או ירי מטווח קצר. סלאמה הצליח פעם אחר פעם לחמוק מאנשי "המוסד". ב-21 ביולי 1973 ניסו לחסלו בנורווגיה, אך בשל טעות בזיהוי ירו למוות באחמד בושיקי, אזרח נורווגי ממוצא מרוקני[4], בעוד עלי חסן סלאמה כלל לא היה באזור[5]. אירוע זה נודע כ"פרשת לילהאמר"[6].
המצוד אחר עלי חסן סלאמה חודש בשנת 1979 בהוראת ראש המוסד, יצחק חופי, ובאישור ראש הממשלה, מנחם בגין. את המבצע ניהל מפקד יחידת קיסריה, מייק הררי. סלאמה חוסל בביירות, ב-22 בינואר אותה שנה, באמצעות פיצוץ מכונית תופת בסמוך למכוניתו שחלפה ברחוב בדרכו לאירוע משפחתי. סלאמה נסע במכונית שלוותה על ידי 16 מאבטחים שנפרסו בעוד שלוש מכוניות. 4 מאבטחים בכל מכונית, וסלאמה ישב במכונית השלישית. מכונית התופת של המוסד פרצה בדיוק למרכז השיירה, בין המכונית השנייה למכונית השלישית, שבה סלאמה ישב, ושם התפוצצה ופוצצה איתה את שתי המכוניות. בפיצוץ נהרגו גם ארבעה עוברי אורח וכן ארבעה שומרי ראשו של סלאמה[7]. על-פי אחת הגרסאות מכונית התופת הופעלה באמצעות שלט-רחוק בידי סוכנת מוסד בריטית, אריקה צ'מברס[8], אשר שכרה דירה בקומה השמינית של בניין רב קומות הממוקם מול ביתו של סלאמה.
"ספטמבר השחור" הוציא הודעה לעיתונות ובה הוא טען שסלאמה חוסל ב-"פעולת קומנדו ישראלית".
אחרית דבר
אחת התמונות שנצרבו בהלווייתו ההמונית של סלאמה הייתה של בנו בן ה-13 של סלאמה, חסן, כשהוא יושב על ברכיו של ערפאת, על כתפיו כאפייה כמו זו של ערפאת, לראשו כומתה צבאית ובידיו רובה סער. נראה כאילו דור שלישי למאבק המזוין. אולם, חסן חזר לגדה המערבית בבגרותו, השתקע ברמאללה כאיש עסקים והצהיר על בחירה בחיים אחרים משל אביו וסבו.
לקריאה נוספת
- פרופ' מיכאל בר-זהר ואיתן הבר, המרדף אחרי הנסיך האדום, זמורה, ביתן - מוציאים לאור, 1984
- יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012
- סילביה - חייה ומותה של לוחמת ה"מוסד", מאת רם אורן ומוטי כפיר, הוצאת קשת, 2010
קישורים חיצוניים
- יהודה בלו, המצוד אחר "ספטמבר השחור", מגזין "אימגו", 2 במרץ 2006
- יוסי מלמן, חיסול מחמוד אל-מבחוח | החיסול האחרון מסוגו, באתר הארץ, 19 בפברואר 2010
- יוסי מלמן, הפרוטוקולים של המחדל בלילהאמר נחשפים, סופהשבוע, 2 ביולי 2013
- יוסי מלמן, "לעלי חסן סלאמה לא היה קשר לרצח הספורטאים במינכן", סופהשבוע, 19 באפריל 2014
הערות שוליים
- ^ עופר אדרת, גילויים חדשים: גרמניה שיתפה פעולה עם הטרוריסטים אחרי הטבח במינכן, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2012.
- ^ ניסים משעל ומיכאל בר-זוהר, "המוסד - המבצעים הגדולים", ידיעות ספרים, 2010; עמ' 172 למעלה
- ^ יוסי מלמן, גולדה לא נתנה הוראה, באתר הארץ, 14 בפברואר 2006.
- ^ יוסי מלמן, חשאי | עלילות סוכן המוסד מייק הררי באיטליה, באתר הארץ, 15 באפריל 2010.
- ^
אמיר אורן, גולדה ערב המלחמה ב-73': "להילחם נגד מצרים וסוריה - זה פשוט", באתר הארץ, 7 ביוני 2013.
- ^ מעצרים של אנשי מודיעין ישראלים בחו"ל, באתר הארץ, 16 ביולי 2004.
- ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 210-212.
- ^ יוסי מלמן, ריגלתי, אבל לא בגדתי, באתר הארץ, 6 ביוני 2007.