סוריה
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| דמשק בשעת ערב | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לחצו כדי להקטין חזרה  | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מוטו לאומי | אחדות, חופש, סוציאליזם | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| המנון לאומי |
חמאת א-דיאר ("שומרי המולדת") | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ממשל | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| משטר | משטר חצי-נשיאותי, בפועל דיקטטורה העוברת בירושה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שפה רשמית |
ערבית שפות נוספות: כורדית, ארמנית, ארמית, צ'רקסית אדיגית, צרפתית, אנגלית[1] | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| עיר בירה | דמשק 33°30′N 36°18′E / 33.500°N 36.300°E | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| גאוגרפיה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יבשת | אסיה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| העיר הגדולה ביותר | חלב | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שטח יבשתי[3] | 187,437 קמ"ר (90 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אחוז שטח המים | 0.6% | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אזור זמן | UTC +2 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| היסטוריה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הקמה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| עצמאות מצרפת | 17 באפריל 1946 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ישות קודמת |
 הרפובליקה הערבית המאוחדת | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| דמוגרפיה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אוכלוסייה[4] (הערכה 1 בדצמבר 2024) | 25,065,658 נפש (57 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| צפיפות | 133.73 נפש לקמ"ר (92 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| דת |
אסלאם (87%) נצרות (10%) דרוזית (3%)[2] | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| כלכלה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| תמ"ג[5] (2021) | 8.98 מיליארד $ (157 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| תמ"ג לנפש | 358$ (212 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
מדד הפיתוח האנושי[6] (2022) | 0.557 (157 בעולם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מטבע | לירה סורית (SYP) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שונות | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סיומת אינטרנט | .sy | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| קידומת בין־לאומית | 963 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הרפובליקה הערבית הסורית (בערבית: الْجُمْهُورِيَّة الْعَرَبِيَّة السُّورِيَّة (מידע • עזרה)[א]), היא מדינה ערבית במזרח התיכון הגובלת בישראל בדרום-מערב, בלבנון ובים התיכון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח, ובירדן בדרום. רוב תושבי סוריה הם מוסלמים סונים.[2]
בשטחה של סוריה המודרנית התקיימה אחת הציוויליזציות הקדומות ביותר, והעיר אֶבּלה, בה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם, מעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. בסוריה ישבו או שלטו במהלך ההיסטוריה עמים רבים, ובהם האכדים, האמורים, החִתים, הכנענים, עם ישראל, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים, הנבטים, הביזנטים, הערבים, הצלבנים, המונגולים, הממלוכים, העות'מאנים והצרפתים. דמשק ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם (וכמוה העיר חלב, הגדולה בערי סוריה), ושימשה בירתה של האימפריה האומיית וכבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית.
במהלך המאה ה-20 הייתה סוריה גורם מרכזי בסכסוך הערבי-ישראלי, והיא בעימות עם מדינת ישראל מאז הקמתה. עד היום תובעים שלטונותיה מישראל את החזרת השליטה על שטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן המערבית, שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967. לסוריה היה סכסוך טריטוריאלי גם עם טורקיה על שטח של 5,403 קמ"ר סביב מפרץ איסכנדרון, שסופח לטורקיה ב-1939, אם כי סוריה נוטה להשלים עם שליטת טורקיה באזור זה.
משנת 1970 שולטת בסוריה מפלגת הבעת' (מיוני 2000 בראשות הנשיא בשאר אל-אסד), המתבססת על בני המיעוט העלווי, המהווה רק כ-11% מהאוכלוסייה. בני העדה מחזיקים ברוב המשרות השלטוניות ותפקידי הקצונה הבכירים בצבא ובשירותי הביטחון, אף שרוב האוכלוסייה הסורית היא סונית (כ-74% מהאוכלוסייה). מיעוטים כגון כורדים ופליטים פלסטינים מוגבלים בזכויותיהם.[7]
מאז תחילת האביב הערבי בתחילת 2011, מתקיימת בסוריה מלחמת אזרחים בין כוחות הנשיא אסד לבין כוחות המורדים והפולשים, בעיקר האופוזיציה הסורית, היאת תחריר אל-שאם הג'יהאדיסטי והמדינה האסלאמית (דאעש) הקיצונית. נכון למרץ 2018 נהרגו במלחמה לפחות 511,000 אנשים,[8] ויותר מארבעה מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות. גם במישור הבינלאומי דומה שהמשטר הסורי נמצא על סף איבוד הלגיטימציה, הן מצד הליגה הערבית, שהוציאה את המשטר הסורי משורות הארגון, הן מצד המדינות השכנות טורקיה וירדן, והן מצד מדינות המערב, המחריפות את הסנקציות כלפי המשטר ובכיריו. המדינות התומכות ביותר ביחסן לסוריה הן בעלת בריתה איראן, שהבטיחה לה תמיכה צבאית בלתי מסויגת, ורוסיה, שהיא לה בעלת ברית וספקית נשק מרכזית עוד מימי ברית המועצות.
בתחילת שנת 2020 דורגה המדינה במקום השלישי ברשימת מעקב החירום העולמית של ארגון ה-IRC (אנ').[9]
סוריה היא אחת החברות המייסדות של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, אם כי מ-15 באוגוסט 2012 הושעתה המדינה מחברותה בארגון עקב האלימות שמפעיל המשטר כנגד אזרחיו שלו.
מקור השם
השם סוריה (Συρία ביוונית) מקורו בשיבוש יווני של השם אשור (Ἀσσυρία ביוונית),[10] והוא התייחס לחבל אשור בגבולות האימפריה האשורית החדשה – גבולות הלבנט בקירוב (בין חצי האי ערב ומצרים בדרום וקיליקיה בצפון). עדות לשיבוש כזה ניתן למצוא כבר במאה ה־8 לפנה"ס, בכתובת הדו-לשונית מצ'ינקיי – בה המונח הפיניקי "אשֻר" מתורגם ללווית כ־sura.[11] בתלמוד מוזכר חבל ארץ זה בשם סוריא, ולו הלכות רבות ומגוונות, המחשיבות אותו בהלכות מסוימות כארץ ישראל, ובאחרות – כחוץ לארץ.
בתקופתו של ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן (המאה ה-1 לספירה), שהשתמש אף הוא בשם זה, נחלקה סוריה לפרובינקיות רומיות: פרובינקיה סוריה, יהודה (ארץ ישראל) בדרום מערב, פיניקיה או סוריה פיניקיה בה שוכנת בימינו לבנון, קוילה-סוריה (סוריה החלולה) מדרום לנהר אל-כביר, ומסופוטמיה[דרושה הבהרה].
כינויה הגאוגרפי של סוריה בערבית הוא "בילאד א-שאם" (ארץ הצפון, בערבית: بلاد الشام). במחצית השנייה של המאה ה-19 התגבש רעיון פוליטי שנודע בשם סוריה הגדולה.
היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של סוריה
התקופה הקדומה
ארכאולוגים מצאו כי בסוריה קמה אחת מהקדומות שבציוויליזציות על פני כדור הארץ. בחפירות שנערכו בצפון מזרח המדינה בשנת 1975 נתגלתה העיר אֶבּלה, המעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. בעיר אבלה לבדה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם.
בהמשך תקופת הברונזה חיו בסוריה אמורים, אכדים וכנענים; השניים הראשונים חיו לתקופה תחת האימפריה הבבלית הראשונה.
ערים חשובות נוספות מתקופת הברונזה שהתגלו בחפירות הן מָרי, אוגרית, אמר, קטנה, תותול, תרקה ודור קטלימו. בתחומי המדינה המודרנית חיו אמורים, כנענים ואכדים, ושלטו לתקופות על חלקים ממנה גם המצרים והחתים.
בהמשך שלטו בסוריה לאורך ההיסטוריה הממלכות הארמיות והחִתיות החדשות, הערים הכנעניות־פיניקיות, ממלכת ישראל המאוחדת, האימפריה האשורית, האימפריה הבבלית החדשה, האימפריה הפרסית האחמנית, הממלכות ההלניסטיות, האימפריה הרומית, האימפריה הביזנטית, הערבים, הצלבנים, הממלוכים, והאימפריה העות'מאנית. לסוריה מקום חשוב בתולדות הנצרות; השליח פאולוס המיר דתו לנצרות בדרכו לדמשק וייסד את הכנסייה הנוצרית המאורגנת הראשונה באנטיוכיה שבסוריה העתיקה, משם יצא למסעות מיסיון רבים.
דמשק, עיר בה התגוררו בני אדם כבר מראשית הציוויליזציה, ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם, יחד עם חלב ויריחו. היא עברה לשליטת הערבים המוסלמים בשנת 636 לספירה. מיד לאחר מכן, הגיעו עוצמתה ויוקרתה של העיר לשיאן, והיא הפכה לבירתה של האימפריה האומיית, שהשתרעה מספרד ועד לגבולות מרכז אסיה בשנים 661–750 לספירה, עת נוסדה הח'ליפות העבאסית שהעבירה את בירתה לבגדאד, עיראק.
דמשק הפכה לבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית בשנת 1260 לערך. העיר הוחרבה בחלקה הגדול על ידי המונגולים בשנת 1400. משנבנתה מחדש, הוסיפה העיר לשמש בירה עד שנת 1516. שנה אחר כך נפלה לידי השלטון העות'מאני. העות'מאנים הוסיפו להחזיק בדמשק ובסביבותיה במשך 400 השנים הבאות, מלבד כיבוש מצרי קצר טווח בין השנים 1832–1840 על ידי אבראהים פאשא.
המנדט הצרפתי
- ערכים מורחבים – המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון, הרפובליקה הסורית הראשונה
השלטון העות'מאני תם כאשר כוחות המרד הערבי נכנסו לדמשק בשנת 1918 לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. הוקם מנהל ערבי עצמאי ששרד כשנתיים כאשר בארבעת חודשיו האחרונים היה לממלכה הערבית של סוריה תחת המלך ההאשמי פייסל בן חוסיין, בנו של שריף מכה ומאוחר יותר מלך עיראק. קצה של ממלכה זו בא בחודש יולי 1920, עם פלישתם של כוחות צרפתיים לסוריה, פלישה שנועדה לאכוף את המנדט שניתן לה בסוריה על ידי חבר הלאומים. בסיומו של קרב מייסלון ב-23 ביולי בין הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה לבין הצרפתים, כבש הצבא הצרפתי את דמשק. המלך פייסל עזב לארץ ישראל המנדטורית בה שהה כחודשיים ולאחר מכן הפליג לבריטניה. כעבור שנה היה למלך עיראק. בוועידת סן רמו, באפריל 1920, החליט הגנרל הצרפתי אנרי גורו לחלק את שטחה של סוריה על פי מפתח עדתי מובהק לשש ישויות נפרדות עם מידה שונה של עצמאות לכל אחת מהן.
- לבנון, שתהיה מדינת המקלט של הנוצרים-המרונים, הוצאה לחלוטין מחוץ למערך הסורי וקיבלה עצמאות בשנת 1943.
- ג'בל א-דרוז ("הר הדרוזים") או מדינת א-סווידא, מדינה למיעוט הדרוזי, באזורי הדרוזים של סוריה, בדרום-מערב סוריה של היום, והתקיימה כמדינה דרוזית בין השנים 1921 ועד לשנת 1936, אז החליטו הצרפתים לאחד את סוריה כולה, ומעמדה הנפרד של המדינה הזו בוטל.
- מדינת העלווים, אחר כך נקראה על שם העיר הגדולה לטקיה, מדינה למיעוט העלווי על גדות הים התיכון. מדינת העלווים זכתה לעצמאות מלאה מידי הצרפתים, ולא הייתה חלק מן המכלול הסורי בין השנים 1924 ועד 1936. לעלווים הייתה ממשלה, דגל, מטבעות, בולים ועצמאות, אלא שגם זו בוטלה בשנת 1936 עם החוזה הצרפתי-סורי, וחבל זה הצטרף למה שהפך לסוריה.
- אלכסנדרטה, מדינה למיעוט הטורקמני, אשר נוסדה בשנים 1921–1923. רוב האזרחים במדינה הזו היו דווקא ערבים, אך הצרפתים התכוונו שכאן הטורקמנים יזכו לממש את שאיפותיהם הלאומיות. טורקיה תבעה ריבונות על חבל ארץ זה ובשנת 1938 פלש הצבא הטורקי לאלכסנדרטה, שינה את שמה למדינת האטיי וגירש את הלא-טורקים, את הערבים, הנוצרים והעלווים. במקום כוננה ממשלה בשליטת הטורקים, שערכה משאל עם, ועל פי תוצאותיו סופחה אלכסנדרטה לטורקיה.
- מדינת דמשק ומדינת חלב (אלֵפו), שתי מדינות לרוב הסוני.
שנות המנדט בסוריה התאפיינו בתסיסה לאומית – סורית ופאן-ערבית כאחת – ובמרידות ספורדיות שדוכאו באכזריות. במקביל, הצרפתים קידמו מודרניזציה תשתיתית וכלכלית בתחומי המדינה.
בעקבות כיבושה של צרפת בשנת 1940 בידי גרמניה, הועברה השליטה על סוריה לידי ממשלת וישי. ב-8 ביוני 1941 נערך מבצע פלישת בעלות הברית לסוריה וללבנון שבשלטון וישי. אנשי פלמ"ח השתתפו בפלישה. ב-14 ביולי נכנע צבא צרפת של וישי לבריטים בסוריה ובלבנון. לחץ מתמשך ומחאות מקרב תנועות לאומיות סוריות הביאו בסופו של דבר לפינוי הכוחות הצרפתיים מסוריה באפריל 1946, בהותירם את המדינה בידי ממשלה רפובליקנית שהורכבה עוד בימי המנדט.[12]
- ערך מורחב – המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
מהכרזת העצמאות עד הפיכת חאפז אל-אסד (1970)
- ערכים מורחבים – הרפובליקה הסורית השנייה, הרפובליקה הערבית המאוחדת, בעת'
אף שתהליך פיתוח כלכלי מואץ אמנם התרחש בסוריה ממועד ההכרזה על עצמאותה, ב-17 באפריל 1946 – הפוליטיקה הסורית, מתקופה זו ועד לשנות השישים המאוחרות, עמדה בסימן חוסר יציבות מובהק. סורים רבים נחשפו לטענות כי למדינתם אין זכות קיום, וכי גבולותיה הם "מלאכותיים". הגבולות לא הלמו את החלום של "סוריה הגדולה". בנוסף, סדרת הפיכות צבאיות, שראשיתה בשנת 1949, ערערה את יסודות השלטון האזרחי, והביאה בסופו של דבר לתפיסת השלטון על ידי קולונל אדיב א-שישכלי, בשנת 1951. גם זה האחרון הודח בהפיכה צבאית, בשנת 1954. תמרונים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה, ובעיקר גורמים מתחרים בצבא הסורי, הביאו לתפיסת השלטון על ידי גורמים סוציאליסטיים-לאומניים קיצוניים.
חולשתה המדינית, הצבאית, והחברתית של סוריה, שלאחר הפיכת 1954, תיאום האינטרסים שבין סוריה למצרים, עליית קרנו של הנשיא המצרי, גמאל עבד אל נאצר, כמנהיג העולם הערבי, בעקבות משבר סואץ, ב-1956, וייתכן שמעל לכל העדפת הזהות הפאן-ערבית על פני הזהות הסורית הביאו ב-1 בפברואר 1958, להקמתה של המדינה המאוחדת של מצרים וסוריה: הרפובליקה הערבית המאוחדת – רע"ם, או "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת), אשר הייתה למעשה סיפוח מצרי של סוריה.
האיחוד כשל בסופו של דבר. בעקבות הפיכה צבאית נוספת, שהתרחשה ב-28 בספטמבר 1961, פרשה סוריה מהאיחוד, והקימה עצמה מחדש כמדינה עצמאית. לא פחות מ-18 הפיכות צבאיות אירעו במהלך 18 החודשים הבאים, כאשר המשמעותית שבהן ארעה ב-8 במרץ 1963, כאשר קצינים סוציאליסטיים-לאומניים מהצבא הסורי, הקימו את ה"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני", קבוצת קצינים ופקידים אזרחיים, שהשתלטה על כל סמכויות החקיקה והממשל. ההשתלטות תוכננה על ידי חברי "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית" (מפלגת הבעת'), שפעלה בסוריה ובמדינות ערביות נוספות, מסוף שנות הארבעים. חברי הבעת' הם שהיוו את הרוב בממשלה החדשה.
הפיכת הבעת' בסוריה באה חודש לאחר הפיכת הבעת' בעיראק. הממשלה הסורית החדשה בחנה את האפשרות לכונן פדרציה משותפת עם עיראק הבעת'ית ומצרים. הסכם לכינון ישות פוליטית מעין זו נחתם בקהיר, ב-17 באפריל 1963, אולם מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הביאו לביטולה של הפדרציה המשולשת. לאחר מכן, פעלו משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק להקמת איחוד ביניהן, ואולם סילוק מפלגת הבעת' מהשלטון בעיראק, בנובמבר 1963, קטע תוכניות אלה. במאי, 1964, ניסח נשיא סוריה, אמין אל-חאפז, חוקה למדינה הסורית, שקבעה את קיומן של שתי זרועות. הזרוע המחוקקת הורכבה מנציגי הארגונים הגדולים – פועלים, איכרים ואיגודים מקצועיים, ואילו הזרוע המבצעת כללה מועצה נשיאותית וממשלה.
ב-23 בפברואר 1966, ביצעה קבוצת קציני צבא, עלווים ברובם, חברי מפלגת הבעת', הפיכה צבאית פנים-מפלגתית. הם כלאו את הנשיא אל-חאפז, פיזרו את הממשלה ואת מועצת הפיקוד המהפכני, ביטלו את החוקה ומינו ממשלת בעת' אזרחית. מנהיגי ההפיכה, שנודעה כהפיכת הנאו-בעת', תיארו אותה כ"אשרור" עקרונות מפלגת הבעת'. על קבוצה זו נמנו שניים מבכירי העדה העלאווית: צלאח ג'דיד, וחאפז אל-אסד, שכיהן בתקופה זו כשר ההגנה הסורי. התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לסוריה הנאו-בעת'ית ולמצרים, במלחמת ששת הימים (יוני 1967) – מלחמה שפרצה, בין היתר, בעקבות הקיצוניות הלאומנית וחוסר הניסיון שאפיינו את המשטר הסורי – החלישה משטר רדיקלי זה. מתיחות עזה נתגלעה בין היסודות הצבאיים, המתונים יותר, במפלגת הבעת' לבין היסודות האזרחיים הקיצוניים. נסיגת כוחות הצבא הסורי, שנשלחו לסייע לאנשי אש"ף בירדן, במהלך אירועי ספטמבר השחור, (1970), שיקפו את חוסר ההסכמה בקרב חברי מפלגת הבעת'. ב-13 בנובמבר 1970, הוביל שר ההגנה הסורי חאפז אל-אסד את "מהפכת התיקונים" – הפיכה צבאית ללא קרב, שסילקה את ההנהגה האזרחית של מפלגת הבעת' מהשלטון.
שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו)
גיבוש השלטון
עם תפיסת השלטון פעל אסד במהרה על מנת ליצור תשתית ארגונית ריכוזית למשטרו. הוא כונן את מועצת העם (מג'לס א-שעב) – מוסד חקיקתי בן 173 צירים, 87 מתוכם נציגי מפלגת הבעת'. יתר המושבים חולקו בין "ארגונים עממיים" ומפלגות זעירות אחרות. במרץ 1971, מפלגת הבעת' בחרה ב-21 נציגים שיכהנו כשרים בממשלה. באותו חודש, "משאל עם" נערך במטרה לאשר את מינויו של אסד לנשיא לפרק זמן בן 7 שנים. שנה לאחר מכן, במטרה להרחיב את בסיס משטרו, כונן אסד את "החזית הלאומית הפרוגרסיבית", קואליציה של מפלגות שבראשה עמדה מפלגת הבעת', ונערכו בחירות לצורך הקמת מועצות מקומיות בכל אחד מ-14 המחוזות של סוריה. במרץ 1973 נכנסה לתוקפה חוקה חדשה, אשר קבעה, בדומה למפלגות הקומוניסטיות בגוש הקומוניסטי, כי מפלגת הבעת' היא המפלגה המובילה במדינה. זמן מה לאחר מכן נערכו בחירות פרלמנטריות ראשונות מאז 1962, למועצת העם.
איחוד הרפובליקות הערביות
- ערך מורחב – איחוד הרפובליקות הערביות
איחוד הרפובליקות הערביות היה פדרציה דה יורה, תוצאת ניסיון כושל של שליט לוב מועמר קדאפי למזג את לוב, מצרים וסוריה למדינה ערבית מאוחדת. לאחר שהקמת האיחוד אושרה במשאלי עם בשלוש המדינות ב-1 בספטמבר 1971, האיחוד התקיים "על הנייר" בין ה-1 בינואר 1972 ל-19 בנובמבר 1977, וכתוצאה ממנו גם הוחלף דגל סוריה (הוא יוחלף שוב רק ב-1980). בפועל, מכיוון ששלוש המדינות לא הסכימו על תנאי האיחוד, כל מדינה המשיכה לפעול באופן עצמאי, ובמהרה גם התגלעו ביניהן סכסוכים (בפרט לגבי מלחמת יום הכיפורים, שבה מצרים וסוריה תקפו את ישראל מבלי להיוועץ עם לוב).
מלחמת יום הכיפורים
- ערך מורחב – מלחמת יום הכיפורים
ביום הכיפורים 1973 פתחו סוריה ומצרים במתקפה מתואמת נגד ישראל שפתחה את מלחמת יום הכיפורים. לאחר שלושה ימי מלחמה בהם היו לצבא הסורי הישגים קרקעיים בדרום רמת הגולן הדף צה"ל את הצבא הסורי אל מחוץ לרמת הגולן וכבש מובלעת בתוך סוריה. בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה מ-1974, בסופה של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, הוסכם על הקמת אזור מפורז בין סוריה לישראל בצד הסורי של הגבול, וישראל נסוגה מהשטח שכבשה במהלך "קרבות המובלעת". קו ההפרדה שנקבע חפף ברובו את קווי הפסקת האש של 1967 למעט שטח בגודל 60 קמ"ר הכולל את העיר קוניטרה וסביבותיה שהועבר לשליטה סורית. מוצבי החרמון נמסרו לשליטת האו"ם. מאז 1974, היה הגבול הסורי-ישראלי שקט כמעט לחלוטין.
המעורבות בלבנון
ב-1976 שלחה סוריה כוח סיוע בן כ-40,000 חיילים ללבנון השכנה, במטרה לסייע למחנה המרוני-שמרני במלחמת האזרחים מול המחנה הפלסטיני-רדיקלי. לבנון נתפסה בעיני סורים רבים – וייתכן שגם בעיני אסד עצמו – כחלק מסוריה, באופן העולה בקנה אחד עם חלום "סוריה הגדולה". שליטה בלבנון נתפסה כאינטרס סורי. אף שתמיכת אסד ומשטרו הייתה נתונה באופן מסורתי לפליטים הפלסטינים בפתחלנד (מתוך מגמה להחליש את ישראל), הבין אסד בהדרגה כי בכוחה של מלחמת האזרחים לפורר את המדינה הלבנונית ולפגוע אגב כך באינטרסים הסורים. מסיבה זו התערב דווקא לטובת הנוצרים, לקול מחאות הפלסטינים והעולם הערבי.
עד מהרה שקעה סוריה בבוץ הלבנוני, כשהיא לוקחת חלק פעיל במלחמת האזרחים ומשנה את תמיכתה במחנות הלוחמים לפי הטוב בעיני שליטה. בחמש-עשרה שנות המלחמה הבאות סוריה לחמה הן על מנת להדק את אחיזתה בשכנתה המערבית והן על מנת לפגוע בישראל בגזרה הדרום-לבנונית. רבים נוטים לראות בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, במיוחד עם סיומה של המלחמה בשנת 1990 (בעקבות הסכם טאיף), ככיבוש לכל דבר. נוכחותו הגלויה של צבא סוריה בלבנון התקיימה עד שנת 2005; במהלך תקופה זו נתן הצבא הסורי את אותותיו בפוליטיקה הלבנונית, מה שעורר את חמתם של רבים בלבנון.
קרוב למיליון פועלים סורים נכנסו ללבנון בתום המלחמה כדי למצוא עבודה. כוח העבודה הסורי הועדף על פני זה הפלסטיני והלבנוני כיוון שהיה זול יותר, ואולם היו שטענו כי בכך שממשלת סוריה מעודדת את אזרחיה להיכנס למדינה קטנה ומשותקת-צבאית יש משום הוכחה לקולוניזציה הסורית בלבנון. פועל יוצא של צעד זה היה תלות הדדית מוחלטת של המערכות הכלכליות של סוריה ולבנון. בשנת 1994, בעקבות לחץ שהפעילה דמשק, העניקה ממשלת לבנון אזרחות לכ-200,000 תושבים סורים.
בפברואר 2005 נרצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר וממנהיגי האופוזיציה האנטי-סורית במדינה, בפיגוע מכונית תופת, שאת תכנונו ייחסה חקירת האו"ם לסוכני מודיעין סוריים. תחת לחץ אמריקני ובינלאומי ניכר הורה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד להוציא את כל אנשי הצבא וסוכני המודיעין הסורים מלבנון. עם זאת, רבים מטילים ספק באשר להסתלקותם של סוכני ממשלת סוריה משטח לבנון.
למרות יציאתה הרשמית של סוריה מלבנון היא המשיכה לספק נשק ותחמושת לחזבאללה. לאחר שהחלה ההתקוממות בסוריה (2011) הגבירה סוריה את העברות הנשק והתחמושת לחזבאללה, מחשש שאלה ייפלו לידי המתקוממים.[13] האידאולוגיה של חזבאללה כוללת ברית עם סוריה והסתמכות על תמיכתה הצבאית והפוליטית כחלק מיצירת קואלציה נגד ישראל.
אופוזיציה, מרידה ודיכוי
המשטר הדיקטטורי, שנלוו לו גילויים של פולחן אישיות, שהקים חאפז אל-אסד, ספג ביקורת רבה מקבוצות שונות, אך כל גילוי התנגדות מהותי דוכא במהרה. אסד העריץ את הרודן הרומני, ניקולאה צ'אושסקו, ופעל נגד מתנגדיו באופן דומה. משבר חמור במיוחד פרץ בסוף שנות השבעים, כאשר סונים אסלאמיסטיים קיצוניים, התנגדו לעקרונות משטר המיעוט העלאווי (העלווים נחשבים לכופרים גמורים על פי זרמים של האסלאם הסוני), הבעת'י, החילוני. בין השנים 1976 ועד לדיכוי ההתקוממות האסלאמית בפברואר 1982, הוביל ארגון האחים המוסלמים בסוריה מרד מזוין כנגד השלטון. אסד הגיב למרד בתוקפנות חסרת תקדים; הוא ריסק בטבח חמאת כל ביטוי להתנגדות אסלאמית פונדמנטליסטית, כשהוא משתמש באש ארטילרית כדי להחריב את העיר חמאת ולהרוג אלפי אזרחים, ללא אבחנה. מאז, התבטאויות האופוזיציה היו מצומצמות ביותר. אתגר פנימי למשטר הגיע בשנת 1984, כאשר חאפז אל-אסד אושפז בעקבות התקף לב. אחיו הצעיר, רפעת אל-אסד, ניסה לתפוס את השלטון במדינה באמצעות מנגנוני הביטחון שבראשם עמד. חרף בריאותו הרופפת, הצליח אסד לדכא באיבו את ניסיון הפוטש של אחיו, ושלח אותו לגלות.
מלחמת המפרץ
השתתפותה של סוריה בקואליציה הרב-לאומית בראשות ארצות הברית, שהוקמה בשנת 1991 כדי לתקוף את שליט עיראק סדאם חוסיין, סימלה תפנית מהותית ביחסיה של סוריה עם המערב והעולם הערבי. סוריה השתתפה בוועידת השלום המזרח תיכונית במדריד (אוקטובר 1991) ובמהלך שנות התשעים ניהלה משא ומתן ישיר עם ישראל לגבי עתיד הגולן ושלום אפשרי בין המדינות. המגעים הללו הסתיימו בכישלון צורב; למעשה, מאז מרץ 2000, מועד פגישתם של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון עם חאפז אל-אסד בז'נבה, לא התקיים כל מגע רשמי גלוי בין סוריה לישראל, זאת אף שהנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד שידר מפעם לפעם הצהרות לפיהן הוא מעוניין בהמשך הדיונים.
תקופת שלטונו של בשאר אל-אסד
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה
במשך רוב שנות התשעים היה חאפז אסד אדם חולה מאוד וב-10 ביוני 2000 מת מהתקף לב בתום 30 שנות שלטון. ב-10 ביולי 2000 נבחר בנו בשאר אל-אסד לנשיא ב"משאל עם" שהעניק לו 97.29% מהקולות. בנאום הפתיחה שלו הבטיח אסד הבן רפורמות פוליטיות, כלכליות ודמוקרטיות ברוחן, אך רוב הבטחותיו לא קוימו. זאת אף שחלה הקלה מסוימת בנוכחות המשטרה החשאית, והמדינה נפתחה מעט למערב מבחינה טכנולוגית.
בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, פתחה ממשלת סוריה בשיתוף פעולה מצומצם עם ארצות הברית כחלק מהמאבק הגלובלי בטרור. עם זאת, סוריה התנגדה למלחמת עיראק במרץ 2003, מה שחולל הידרדרות מהירה ביחסים עם ארצות הברית. בדצמבר 2003 חתם ג'ורג' בוש הבן על צו אחריותה של סוריה ואחזור הריבונות הלבנונית, אשר אִפשר הטלת סנקציות על סוריה אם לא תחדל לסייע לארגוני טרור פלסטיני, תסיים את נוכחותה הצבאית והמודיעינית בלבנון, תפסיק את ניסיונותיה להשיג נשק להשמדה המונית ותעשה את המוטל עליה על פי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם באשר ליציבותה ושיקומה של עיראק. במאי 2004, קבע נשיא ארצות הברית שסוריה לא פעלה לפי התנאים הללו ויישם סנקציות, לפיהן אסור לייצא לסוריה מוצרים אמריקנים מלבד מזון ותרופות, ואסורה נחיתת מטוסים בבעלות ממשלת סוריה בשטח ארצות הברית. במקביל, בשנות ה-2000 חלה התקרבות בין סוריה ואיראן. מצב זה אף הביא להתקרבות מסוימת בין סוריה ובין הצלע השלישית ב"ציר הרשע" עליו הכריז בוש – קוריאה הצפונית. ב-2005 הסיגה סוריה את כוחותיה מרוב שטח לבנון. ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר הישראלי כור גרעיני שנבנה בחשאיות בסוריה, בסיוע צפון קוריאני.
ב-26 בינואר 2011, כחלק מאפקט הדומינו של גל ההתקוממויות בארצות ערב ב-2011, התפרצה התקוממות בסוריה נגד שלטונו הדיקטטורי של הנשיא, בשאר אל-אסד, התקוממות שהפכה עד מהרה למלחמת אזרחים עקובה מדם, בין כוחות אסד (ובראשם צבא סוריה), ברובם בני האליטה העלווית לבין כוחות המורדים. תחילה המורדים המזוהים עם האופוזיציה הסורית השיגו שליטה במרבית שטחי המדינה, אך המשטר שמר על שליטתו בדמשק ובאזורי מפתח נוספים, בעזרת תמיכה מתגברת מרוסיה ומאיראן. ב-3 באוגוסט 2012 גינתה עצרת האו"ם את משטר אסד, ובהמשך גם הוציאה הליגה הערבית את המשטר הסורי משורות הארגון, תוך קריאה לאסד להתפטר מתפקידו. בשנים 13–2012 היה שיא בלחימה בין כוחות אסד לבין כוחות האופוזיציה (בעיקר צבא סוריה החופשי), במהלכו הושמדו וקרסו רבות מיחידות המורדים, אך גם צבא אסד נפגע בצורה קשה. על רקע זה התגברו כוחותיהם של הג'יהאדיסטים (בעיקר המדינה האסלאמית וג'בהת אל-נוסרה) שהחלו לזרום לסוריה מרחבי העולם המוסלמי – והחלו לתפוס שטחים גם מידי האופוזיציה וגם מידי כוחות אסד. במקביל גם הכורדים הסורים הקימו לעצמם מובלעת בצפון מזרח סוריה – תוך שהם נלחמים מול הג'יהאדיסטים. ב-12 בדצמבר 2016 כבש אסד את חלב מכוחות המורדים.
על פי ההערכות של הארגון הסורי לזכויות אדם, נכון ל-7 במאי 2016, נהרגו במהלך המלחמה כ-500,000 בני אדם, מחציתם אזרחים.[14] ויותר מ-4 מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות[15] בנוסף לעוד 5.5 מיליון פליטים-עקורים בתוך סוריה, סה"כ 9.5 מיליון בני אדם, כמחצית מאוכלוסייתה של סוריה.[16] נכון למרץ 2017 מדווחת סוכנות הפליטים של האו"ם כי מספר הפליטים שברחו מסוריה עבר את ה-5 המיליון, בנוסף ל-6.3 מיליון סורים שנותרו בסוריה ונעקרו מבתיהם. רוב הפליטים ברחו לטורקיה (3 מיליון), ללבנון (למעלה ממיליון) ולירדן (בין 670 אלף ל-1.3 מיליון).[17] נכון ליולי 2018 מוערך מספר ההרוגים בכ־700,000 – 600,000 בני אדם.[18][19][20] הרשות הסורית לזכויות אדם אומדת את מספר האנשים שנעצרו או נעלמו על ידי שלטון אסד, ביותר מ-100,000 בני אדם מאז תחילת המלחמה.[21]
פוליטיקה
- ערך מורחב – פוליטיקה של סוריה
רשמית סוריה היא רפובליקה נשיאותית המורכבת ממספר גורמים מבצעים: הנשיא, שני סגני נשיא, ראש ממשלה ומועצת שרים (קבינט). הרשות המחוקקת של סוריה היא מועצת העם הסורית החד-ביתית. סוריה מתוארת בדרך כלל על ידי משקיפים זרים כדיקטטורה העוברת בירושה.
הרשות השופטת של סוריה כוללת את בית המשפט החוקתי העליון, המועצה המשפטית העליונה ובתי המשפט לביטחון המדינה. תורת המשפט האיסלאמית היא מקור עיקרי בחקיקה ובמשפט של סוריה, ויש בה אלמנטים של חוקים עות'מאנים, צרפתים ואיסלאמיים. לסוריה יש 3 רמות של בתי משפט: בתי משפט לערכאה ראשונה, בית משפט לערעורים ובית המשפט החוקתי – שהוא הערכאה העליונה. בתי משפט דתיים עוסקים בחוקים הנוגעים לנושאים אישיים ויחסים בתוך המשפחה.
מינוי הנשיא הקודם חאפז אל-אסד אושר במשאל עם חמש פעמים רצופות, מבלי שהתמודדו אחרים על התפקיד, ובנו בשאר אל-אסד מונה לראשונה ביולי 2000. משטר משפחת אסד החזיק בשלטון תקופה ארוכה כיוון ששמר היציבות הפוליטית, אותה השיג בין השאר על ידי הענקת זכויות לקבוצות מיעוט אתניות. כמו כן, ניתן לזקוף את כוחו של הנשיא לנאמנות המתמשכת של הצבא ולדיכוי האכזרי של האופוזיציה הפנימית. התרחבות הבירוקרטיה הממשלתית יצרה גם מעמד של אנשים נאמנים למשטר בכלל ולמשפחת אסד בפרט.
כל שלוש הרשויות בסוריה מכוונות על ידי מפלגת הבעת' הסורית, כאשר החוקה של המדינה מבטיחה את ראשוניות המפלגה. בנוסף אליה, החוק מתיר לשש מפלגות נוספות להתקיים, ואלה יוצרות את החזית הפרוגרסיבית הלאומית. מפלגות אלה נוצרו כדי לספק מראית עין של מערכת רב-מפלגתית, אולם החזית הפרוגרסיבית הלאומית נשלטת על ידי מפלגת הבעת' כך שאין בכוחה לשנות את המבנה הפוליטי במדינה.
הפרלמנט שידוע בשם מועצת העם הסורית, נשלט על ידי מפלגת הבעת', והוא נבחר אחת לארבע שנים. למועצה אין רשות נפרדת. אף על פי שהמועצה יכולה להעביר ביקורת על פוליטיקאים ולהעביר טיוטות חוק, היא אינה יכולה ליזום חוקים. כך נוצר מצב בו לרשות המבצעת יש בלעדיות על תהליך החקיקה.
כלכלה
- ערך מורחב – כלכלת סוריה
כ-67% מהמועסקים בסוריה עובדים במגזר השירותים, 17% מועסקים בחקלאות ו-16% בתעשייה. חלק מרכזי מהיצוא מתבסס על נפט.
מוצרי החקלאות העיקריים הם: חיטה, שעורה, כותנה, זיתים, סוכר, ביצים, חלב. במישור החוף, בעמק נהר האורונטס ובאגן דמשק מגדלים פירות וירקות, אך הגידולים העיקריים הם גידולי שדה. גידול החיטה תופס את מרבית השטח ואחריו גידולי השעורה והסורגום. עם זאת, ענף היצוא העיקרי של סוריה בתחום החקלאות הוא גידולי הכותנה. בשנות ה-70 הקימה סוריה סכר על נהר פרת על מנת להגדיל את שטחי השלחין, וכך נוספו שטחי עיבוד גדולים בצפון מזרח סוריה. בעקבות זאת, פחתה כמות המים בהמשכו של הנהר ונוצר סכסוך עם עיראק. חלק ניכר משטחי המדינה משמשים למרעה.
שיעור הצמיחה ב-2010 עמד על כ-3.6%. אחרי צמיחה כלכלית של למעלה מ-300 אחוזים בעשור בשנות ה-70 של המאה ה-20, התכווצה הכלכלה בשיעור של 33 אחוזים בשנות השמונים, וחזרה לצמיחה מתונה של כ-12 אחוזים בשנות התשעים. (מעט יותר מאחוז אחד בשנה). על-פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, התוצר גולמי לנפש בסוריה עמד ב-2010 על כ-5000 דולר, תוצר נמוך גם ביחס למדינות אחרות במזרח התיכון.
ענף כלכלי חשוב נוסף הוא התיירות. סוריה משופעת באתרי תיירות ומשכה אליה תיירים רבים מדי שנה.
לפי הממשלה הסורית אחוז האבטלה עמד בשנת 2010 על 8.3%, אך לפי מקורות דיפלומטיים זרים אחוזי האבטלה כפולים מכך, לכל הפחות. לסוריה חובות חיצוניים בסך 20 מיליארד דולר, לאחר ששלושה רבעים מחובה לרוסיה, בעלת חוב עיקרית, נמחקו בהסדר ב-2005. ארצות הברית אינה מסייעת לסוריה ואוסרת על אזרחיה להשקיע במדינה, כיוון שהיא משתייכת לארצות התומכות בטרור.
במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, החלה הידרדרות כלכלית במדינה.[22][23][24] נוסף על כך, המשטר וגורמים נוספים עודדו תעשיית סמים.[25] במהלך מלחמת האזרחים סיפקו ארצות הברית ומנהלת הסוכנות האמריקנית לפיתוח בין-לאומי (USAID) סיוע הומניטרי לשיפור מצב העקורים בסך של כ-18 מיליארד דולר.[26]
תרבות
- ערך מורחב – חינוך בסוריה
ספורט
למרות המלחמות והבידול, עדיין קיימים בה מספר ענפי ספורט.
- ערכים מורחבים – נבחרת סוריה בכדורסל, נבחרת סוריה בכדורגל, סוריה במשחקים האולימפיים, סוריה במשחקים הפאראלימפיים, סוריה במשחקים האולימפיים לנוער
תקשורת
סוכנות הידיעות הערבית הסורית, (בערבית: الوكالة العربية السورية للأنباء أو سانا, באנגלית: Syrian Arab News Agency; ידועה בראשי התיבות SANA, ואף בעברית: "סאנא") היא סוכנות ידיעות בבעלות ממשלת סוריה הקשורה למשרד התקשורת הסורי. הסוכנות הוקמה ביוני 1965 והיא שופר המשטר.[27]
ארכאולוגיה
בתחומי המדינה אתרים היסטוריים רבי ערך. חלקם נפגעו במלחמת האזרחים בסוריה. מהידועים יותר שנפגעו: העיר תדמור - אתר מורשת עולמית של אונסק"ו שנבזז ונפגעה בידי כוחות דאעש מ-2012 ועד מאי 2015.
באוקטובר 2022 דווח על פסיפס נדיר מהמאה ה-4 לספירה, המוצג בעיירה רסטאן (Rastan) המרוחקת כ-25 ק"מ מחומס. הפסיפס בגודל 120 מ"ר ומתאר את האמזונות במיתולוגיה הרומית וסצנות ממלחמת טרויה.[28]
מחוזות
- ערכים מורחבים – מחוזות סוריה, נפות סוריה
סוריה מחולקת ל-14 מחוזות (בשפה המקומית "מֻחאפזאת"; צורת יחיד "מֻחאפזה"), המחוזות מחולקים ל-61 נפות ("מנטקה") והנפות מחולקות ל-206 גושים ("נאחיה"). מושל מחוז, שאת מועמדותו לתפקיד מציג שר הפנים, צריך לקבל את אישור הקבינט. המושל נעזר במועצה מחוזית נבחרת.
 |
גאוגרפיה
- ערך מורחב – גאוגרפיה של סוריה
סוריה היא מדינה הממוקמת בדרום-מערב אסיה. המדינה גובלת בישראל בדרום מערב, בלבנון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח, ובירדן בדרום. יש לה קו חוף באורך של 160 ק"מ בים התיכון.
מרבית שטחה של סוריה הוא מישור צחיח אולם אזור החוף הצפון מערבי ואזורי א-סווידא (הבשן), דרעא (החורן), וקוניטרה (הגולן) בדרום מערב המדינה ירוקים למדי. הפרת הוא הנהר החשוב ביותר במדינה החוצה אותה במזרח. מצפון לנהר הפרת נמצא האזור הפורה ג'זירה. אזור זה מושקה על ידי שני יובלים של נהר הפרת, הבליח והחבור. באזור נבנו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 ובשנות ה-70 מערכת של סכרים ותעלות המספקת מים לגידול הדגנים באזור. חל גם גידול משמעותי בגידולי כותנה.
האקלים במדינה הוא אקלים צחיח למחצה בעיקרו, אף על פי שהחורף הוא לח. הטופוגרפיה של המדינה, הממוקמת על רמה, גורמת לעיתים לירידת שלגים בחורף.
הר חרמון / ג'בל א-שייח' (ההר הזקן / הסבא) הנמצא ברכס הרי מול הלבנון בגבול לבנון בגובה 2,814 מטר הוא הנקודה הגבוהה במדינה.
דמוגרפיה
אוכלוסיית סוריה מוערכת ב-24,917,413 תושבים לפי האו"ם,[29] וב-23,865,423 תושבים לפי ספר העובדות העולמי של ה-CIA.[1] במאי 2020 מנתה כ-19,398,448 תושבים (ערב מלחמת האזרחים בשנת 2011 מנתה 22.5 מיליון נפשות). ממוצע הילודה הוא 2.7 לאישה. תוחלת החיים במדינה עומדת על 74.7 שנים בממוצע.
מבחינה אתנית, כ-50% מהתושבים הם ערבים סונים, כ-15% ערבים עלאווים, כ-10% כורדים וכ-25% עמים וקבוצות לבנטיניים אחרים[1] – בהם כ-3% דרוזים, אשורים, ארמנים צ'רקסים ויזידים. אונר"א העריך, שנכון לאוגוסט 2022, היו כ-438,000 פליטים פלסטינים תושבי קבע, מתוך 568,730 שהגיעו אל סוריה ונרשמו כפליטים.[30] בי.בי.סי העריך כי ישנם בסוריה גם חצי מיליון עד 3.5 מיליון טורקמנים.[31]
ערבית היא השפה הרשמית והמדוברת ביותר. סורים משכילים דוברים גם אנגלית וצרפתית, אך השפה האנגלית מובנת יותר בקרב הקהל הרחב.
העם הכורדי הוא גם מוסלמי אך לא ערבי, ורבים מהם דוברים כורדית, מהווים 9%–10% מהאוכלוסייה וחיים בעיקר בקרן הצפונית של סוריה (שהיא גם גבולה הדרום-מערבי של כורדיסטן). בנוסף, קהילות כורדיות גדולות מתגוררות בכל רחבי סוריה וגם בערים הגדולות. השפה הארמית והשפה הטורקית מדוברות בפי האוכלוסיות האשורית-נוצרית והטורקית. הארמית שימשה את יושבי האזור לפני הכיבוש הערבי ועדיין קיימות קהילות קטנות דוברות ארמית כשפה משנית – בעיקר הכפריים במזרח המדינה, ויהודי חלב.
מבחינת תפרוסת אוכלוסייה, מרבית האוכלוסייה חיה במחוזות המערביים.
בסוריה חינוך חינם חובה לבני 6 עד 11. מערכת החינוך מורכבת מ-6 שנות לימודים יסודיים, 3 שנות לימודי ביניים כלליים ו-3 שנים נוספות לימודי תיכון. יודעי קרוא וכתוב הם 86.4% בקרב בני 15 ומעלה.
יהדות סוריה
- ערך מורחב – יהדות סוריה
קהילות יהודיות התקיימו בדמשק ובחלב (ארם צובא) מאז ימי בית שני. לאחר גירוש ספרד (1492), הגיעו לסוריה יהודים רבים מספרד שהגדילו מאוד את מספר בני הקהילה. ברוב ארצות האסלאם וגם בסוריה היה מעמד היהודים נקרא מעמד ה"ד'ימי", מעמד נחות מזה של המוסלמים. בשנת 1831 ניסו המצרים[דרושה הבהרה] ששלטו באזור לעשות שינוי לטובת המיעוטים אך שינוי זה פעל בעיקר לטובת הנוצרים. בשנת 1840 בעקבות "עלילות דמשק" התחוללו פוגרומים גדולים ביהודי סוריה.
לפי מפקד האוכלוסין משנת 1943, חיו בדמשק 11,000 יהודים, בחלב 17,000 יהודים ובקמישלי שעל גבול סוריה-טורקיה כ-2,000 יהודים. ב-1946 פרצו מהומות אנטישמיות ומהיהודים נשללו זכויות אזרח בסיסיות. בעקבות זאת היגרו מסוריה 20,000 יהודים, בעיקר לאמריקה ולישראל. ב-1948 הוחמר מצב היהודים עוד יותר, נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבדות. החל מ-1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה, אך לעיתים ניתנה אפשרות לעזוב לזמן קצוב. היהודים שהותר להם לצאת מסוריה נאלצו לוותר על רכושם לטובת הממשלה.[32]
בראשית שנות האלפיים עוד נותרה בסוריה קהילה מצומצמת ביותר, הכוללת כמה עשרות יהודים בדמשק ובודדים בקמישלי.[33][34] לפי עדות הרב אברהם חמרה ב-2016 נותרו בדמשק רק 16 יהודים ובבית הכנסת אין להם אפילו מניין. כיום, יש שם עשר נשים, רובן קשישות, והיתר הם גברים.[35]
דתות
- ערך מורחב – דת בסוריה
בסוריה יש חופש דת מטעם השלטון המרכזי. 87% מהסורים הם מוסלמים, מתוכם 74% הם מוסלמים-סונים ו-13% שיעים (כולל כ-11% עלווים), 10% הם נוצרים (כולל ארמנים ואשורים) וכ-3% דרוזים. ערבים שאינם נוצרים מהווים כ-74% מהאוכלוסייה, וערבים סונים מהווים 59%–60%. בסוריה קיימת גם קהילה יהודית קטנה מאוד המרוכזת בעיקר בדמשק ובקמישלי בחבל הכורדי.
המיעוט הדרוזי בסוריה נחשב כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.[36]
ראו גם
לקריאה נוספת
- אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר, הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון, ירושלים: רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009
- דון בלט, ארץ הצללים - מפגשים עם השלטון והתושבים של סוריה בחלוף כמעט עשור לכהונתו של הנשיא בשאר אל-אסד, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל 138, נובמבר 2009
- דניאל אשר, לחימת כוח משוריין בהר, המעורבות הסורית בלבנון, 1975 – 1976, מערכות 1985.
- דני אשר (עורך) הסורים על הגדרות, פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, מערכות, מודן, 2009.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: סוריה |
אתר האינטרנט הרשמי של סוריה (בערבית)- חדשות מתעדכנות בנוגע למלחמת האזרחים ולטבח בסוריה באתר "הועד למאבק ברצח עם".
- אליהו ששון, הגורמים להתפוררות המשטר הקונסטיטוציוני בסוריה, מערכות 3 נובמבר 1939
- יואב נורסלע, על צומת דרכים: העדה הדרוזית ומלחמת האזרחים בסוריה, מגזין המזרח הקרוב, 24 בינואר 2015
- מרזוק אלחלבי, סוריה: מה נותר ממדינה ללא תושביה?, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 24 באפריל 2018
- ד&;ר ירון פרידמן, 10 שנים למלחמת האזרחים בסוריה: מי ניצח?, באתר "זמן ישראל", 19 במרץ 2021
- סוריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סוריה, דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Syria - Country Factsheet, באתר "The World Factbook" של ה-CIA, עדכני ל-1 באוקטובר 2024 (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 "SYRIA 2014 International Religious Freedom Repoert" (PDF). state.gov. U.S. Department of State. 2014. נבדק ב-11 במרץ 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
- ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer
- ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-2 באוגוסט 2023
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
- ^ מרדכי קידר, סוריה - קץ לחוסר הלגיטימיות?, באתר www.news1.co.il
- ^ 7 שנות מלחמה בסוריה: יותר מחצי מיליון נהרגו, 85% מהם אזרחים, באתר ynet, 12 במרץ 2018
- ^ 2020 Emergency Watchlist, International Rescue Committee
- ^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.63 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
- ^ Rollinger, Robert (2006a). "Assyrios, Syrios, Syros und Leukosyros". Die Welt des Orients. 36: 72–82.; Rollinger, Robert (2006b). "The Terms Assyria and Syria Again" (PDF). Journal of Near Eastern Studies. 65 (4): 283–287.
- ^ "Report of the Commission Entrusted by the Council with the Study of the Frontier between Syria and Iraq". World Digital Library. 1932. נבדק ב-2013-07-08.
- ^ דיווח: סוריה האיצה את משלוחי הנשק לחזבאללה, באתר וואלה!, 16 ביולי 2011
- ^ Syria death toll: UN envoy estimates 400,000 killed באתר החדשות אל ג'זירה
- ^ אי-פי, האו"ם מזהיר: מספר הפליטים הסורים עלול לזנק ל-700 אלף עד סוף השנה, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2012
- ^ https://data.unhcr.org/en/situations/syria?id=122
- ^ איתמר לוין מהמקור מתיו וויוואר מהגארדיאן, News1 | 5 מיליון פליטים ברחו מסוריה, באתר www.news1.co.il
- ^ גיא בכור, 600,000 טבוחים בסוריה, באתר www.facebook.com
- ^ אסף גיבור, הקצב מדמשק ניצח? אסד לא הולך לשום מקום, באתר nrg, 1 בספטמבר 2017
- ^ אכזרי וחושפני: כך השפיל פוטין את בשאר, והראה מה הוא באמת חושב, באתר www.gplanet.co.il
- ^ News1 | הרוצחים של אסד, באתר www.news1.co.il
- ^ וול סטריט ג'ורנל, כלכלת הסיוטים של סוריה אכולת המלחמות, באתר גלובס, 1 באוגוסט 2017
- ^
נדב איל, חיזור סורי, באתר "ידיעות אחרונות", 17 ביוני 2021
- ^ כלכלת סוריה לאחר עשור של מלחמה - חורבן וסיכויי שיקום דלים, באתר www.inss.org.il
- ^ נחשף: כך משטר אסד הפך את סוריה לקרטל סמים, באתר www.israelhayom.co.il
- ^ דניאל אדלסון, ארה"ב תעביר לסוריה 593 מיליון דולר: ישמש לטובת סיוע הומניטרי לאזרחים, באתר ynet, 28 במאי 2024
- ^ Alan George, Syria: Neither Bread Nor Freedom, Zed Books, 2003-04, מסת"ב 978-1-84277-213-3. (באנגלית)
- ^ , יוגב ישראלי, תגלית נדירה: פסיפס עתיק ועליו ציורים של אמזונות נחשף בסוריה, באתר ynet, 13 באוקטובר 2022
- ^ Syria Population – לפי דו"ח האו"ם מיולי 2024. באתר Worldometer. המידע אוחזר ב-4 באוקטובר 2024
- ^ Where We Work – Syria, באתר אונר"א. עדכני לאוגוסט 2022, אוחזר ב-4 באוקטובר 2024 (באנגלית)
- ^ Who are the Turkmen in Syria?, באתר ה-BBC, 24 בנובמבר 2015 (באנגלית)
- ^ אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר, הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון, ירושלים: הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009, עמ' 192
- ^ אסף גבור, קהילה נכחדת: 40 יהודים בלבד נשארו בסוריה, באתר nrg
- ^ AP, פסח בדמשק: 7 יהודים בבית הכנסת האחרון, באתר ynet, 20 באפריל 2008
- ^ עדי חשמונאי, שרידי הקהילה האחרונים: הצצה נדירה לבית הכנסת העתיק בדמשק, באתר וואלה!, 21 בפברואר 2016
- ^ הדרוזים בישראל: שאלה של זהות, באתר citizenship.cet.ac.il
.svg){kind=small}
 יחסי ישראל–לבנון 
| |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| עימותים עיקריים | התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון • מבצע ליטני • מלחמת לבנון הראשונה • המערכה ברצועת הביטחון • מבצע דין וחשבון • מבצע ענבי זעם • מלחמת לבנון השנייה • סכסוך ישראל-חזבאללה ממלחמת לבנון השנייה עד מלחמת חרבות ברזל • החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל | ||||||||||||
| אירועים בולטים נוספים | מבצע אביב נעורים • החלטה 425 • טבח סברה ושתילה • הסכם ישראל-לבנון 1983 • החלטה 1701 • הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון • מבצע חיצי הצפון • התמרון הקרקעי בלבנון • הסכם ישראל–לבנון 2024 | ||||||||||||
| הכוחות הפועלים | צה"ל • צבא דרום לבנון • הפלנגות הנוצריות • אש"ף • אמל • חזבאללה • סוריה • צבא לבנון • יוניפי"ל | ||||||||||||
| מושגים | מדינת לבנון החופשית • רצועת הביטחון • קו העימות • הגדר הטובה • מובלעת ג'זין • פתחלנד • חוות שבעא • דמוגרפיה של לבנון | ||||||||||||
| אישים |
| ||||||||||||
| רקע היסטורי | מלחמת האזרחים בלבנון • גדר הצפון | ||||||||||||
40075765סוריה