עז א-דין אל-קסאם
 | |
| עז א-דין אל-קסאם | |
| לידה |
1881 או 1882 ג'בלה, האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| נהרג | יעבד, פלשתינה (א"י) |
שייח' עִז א-דין עבד אל-קאדר מוסטפא יוסף אל-קסאם (בערבית: عزّ الدين القسّام; 1881[1][2] או 19 בדצמבר 1882 – 20 בנובמבר 1935) היה סורי מוסלמי שהנהיג מאבק מקומי נגד נגד שלטון איטלקי, צרפתי ובריטי בלבנט והקים ארגוני התנגדות מיליטנטיים כנגד העלייה הציונית לפלשתינה (א"י). על שמו נקראים הפלג הצבאי של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, וכן רקטות הקסאם הנורות לעבר יישובים ישראליים סביב רצועת עזה.
ביוגרפיה
מסוריה לחיפה
אל-קסאם נולד בכפר ג'בלה ליד לטקיה בחבל העלווים (סנג'ק לדיקיה) שבסוריה. אביו היה מורה, שהשתייך אל אחד המסדרים של האסלאם הסופי. את השכלתו הדתית רכש אל-קסאם במרכז האסלאמי אל-אזהר שבקהיר, שם הפך לעאלם. כששב לכפר שלו, עבד כמורה ושימש גם כאימאם במסגד והטיף לחזרה בתשובה.[3]
כבר בנעוריו נתנו בו הקיצוניות והמהפכנות את אותותיהן. בעקבות הפלישה האיטלקית ללוב העות'מאנית בספטמבר 1911, אסף אל-קסאם כספים מתושבי ג'בלה עבור המורדים באיטלקים, הכריז על ג'יהאד וחיבר ללובים המנון ניצחון.[3] בשלהי 1912, ארגן משלחת מוג'אהדין שנבלמה על ידי השלטונות העות'מאנים בטרם הפליגה ללוב.
במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם במסגרת הצבא העות'מאני. הוא קיבל אימון צבאי ולאחר מכן שירת ככוהן דת במחנה צבאי ליד דמשק. לקראת סוף המלחמה, שב לכפרו בסוריה והקים כוח מקומי. בסוף 1918 השתלטו הצרפתים על אזור החוף הסורי-לבנוני וכפרו של אל-קסאם נכלל בתחום שהוקצה לשלטון צרפתי. אל-קסאם סלד ממוסדות השלטון הקולוניאלי הצרפתי והתארגן עם כמה מאנשיו בהרים לביצוע פעולות גרילה נגדו.[3] הוא השתתף בלחימה נגד הצרפתים בג'בל צהיון בהרי נוציריה.[4] בשלב מסוים נסוג לדמשק וחבר אל האמיר פייסל.[3] בשנת 1920 דנו אותו הצרפתים למוות, שלא בנוכחותו, באשמת פעולות גרילה.[5] כשצרו על דמשק, הוא נמלט עם כמה מאנשיו מסוריה ובעזרת דרכונים מזויפים הצליחו להגיע לביירות.[3]
בשנת 1921 הגיע לחיפה. ייתכן שבחר להתיישב בחיפה, משום שהעריך כי הממסד הוותיק בירושלים וביפו, שהיה בעל עוצמה פוליטית המבוססת על קשרי משפחה ומקורב לשלטון הבריטי, לא יאפשר לו לצבור השפעה ותומכים.[6] מאוחר יותר הגיעו גם אשתו ובנותיו.[3] סמוך לבואו לימד בבית הספר האסלאמי בחיפה. ב-5 באפריל 1921 היה בין החותמים על העצומה ששלחו נכבדי המוסלמים בחיפה אל הנציב העליון, בבקשה למנות את חאג' אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים.[4] בשנת 1922 הוא מונה על ידי המועצה המוסלמית העליונה לאימאם של "מסגד אל-אסתקלאל", הנמצא בשכונת ואדי סאליב, שם החל בפעילות גיוס והטפה אסלאמית, תוך שהוא שוטח את משנתו הדתית הפונדמנטליסטית האנטי-ציונית והאנטי-בריטית בפני ערביי חיפה והגליל התחתון. הוא הטיף לצעירים לנהל אורח חיים צנוע ולהפסיק לבקר במקומות פריצות, מועדוני משחקים ובתי מרזח, והטיף נגד מפגשים משותפים של גברים ונשים. הוא הטיף גם נגד עריכת טקסי ה"ד'יכר" הרעשניים ותקף את האנשים המתפרנסים מתפילות בבתי הקברות.[4]
בשנת 1929 מינתה אותו המועצה המוסלמית העליונה לתפקיד רשם הנישואין (מאד'ון) של בית הדין השרעי בחיפה.[4] בכך היה למעשה כפוף למופתי של ירושלים.[3] בתוקף תפקידו היה צריך לבקר בכפרים באזור חיפה והצפון וכך יכול היה להטיף לתורתו בקרב קהלים נוספים.[4] הוא היה משמיע דרשות לאומיות ועודד אנשים להתארגן בכנופיות טרור נגד הבריטים והיהודים.[3] הוא היה מטיף כשבידו חרב או רובה, ובין היתר קרא ל"מצחצח הנעליים להחליף את מברשתו באקדח ולירות באנגלים במקום לצחצח את נעליהם".[7]
במאי 1928 הקים אל-קסאם יחד עם רשיד אל-חאג' אבראהים (אנ') ואנשים נוספים את הסניף החיפאי של "אגודת הצעירים המוסלמים". ביולי 1932 השתתף בוועידה הארצית של האגודה ונבחר לממלא מקום נשיא הוועידה. במרץ 1933 היה נציג הסניף החיפאי בכנס הארצי ביפו. ב-1934 נבחר במקום אבראהים לנשיא הסניף.[4]
כנופיות עז א-דין אל-קסאם
כבר בשנת 1925 הקים אל-קסאם רשת של תאים חשאיים, אולם לאחר פרעות תרפ"ט, דרשו כמה מחברי הארגון להכריז מיד על מרד ואילו אל-קסאם חשב שצריך להמשיך בהכנות לכך ולאסוף כסף רק על ידי שכנוע ולא בכוח, והארגון התפצל.[4] בשנת 1930 הקים אל-קסאם גוף נוסף בשם "כנופיית כף היד השחורה" (בערבית: אל-כף אל-אסווד),[8] הידועה גם בשם "כנופיית עז א-דין אל-קסאם", תוך שהוא דואג לקבל צידוק דתי לפעולותיו האלימות בדמות פתווה שחיברו שייח'ים סורים בכירים. המעבר לטרור נועד להגשים את תוכניתו של אל-קסאם לבטל את השלטון הבריטי בארץ ישראל ואגב כך את היישוב היהודי, להחליף את ההנהגה הערבית הלאומית בארץ, שהוכיחה חוסר יכולת להוביל את הערבים לקראת מאבק מזוין, להכין את הערבים למרד אלים, וליצור בריתות עם אויבותיה של בריטניה על מנת לחזק את ארגונו.[9]
חסידיו של אל-קסאם היו ברובם איכרים עניים, מובטלים וחסרי השכלה, חלקם היו אריסים על אדמות שנמכרו ליהודים ולפיכך איבדו את האדמה אותה עיבדו, וחלקם נדחקו משוק העבודה על ידי יהודים.[5] מלבד פגיעה בעצים שנטעו יהודים ובמסילות ברזל שהניחו הבריטים,[3] ביצעה הכנופיה פעולות רצח וחבלה באזור חיפה והגליל. מדי כמה חודשים יצאו חבריה לפעולות. בשנים 1931–1932 הם תקפו מדי פעם יישובים יהודיים וחקלאים יהודים. ב-5 באפריל 1931, בתקופת חגיגות נבי מוסא, הם רצחו שלושה חברי קיבוץ יגור, כשאלה היו בדרכם חזרה ליישוב מהשדה. ב-1932 רצחו מתיישב מבלפוריה ומתיישב מכפר חסידים. בלילה שבין ה-22 וה-23 בדצמבר 1932, חדרו לנהלל, הטילו רימון לתוך בית והרגו אב ובנו.[5] לאחר חקירה מאומצת של רצח האב ובנו הצעיר (דוד ויוסף יעקבי), התגלו שניים מהרוצחים והוצאו להורג.[10] אולם החוקרים לא הגיעו אל החוליה כולה. בעקבות תפיסתם והודאותיהם של הרוצחים, נחשף הארגון של אל-קסאם לראשונה, אולם שמו לא היה ידוע. בעקבות זאת, הפסיק את פעילותו הטרוריסטית למשך שלוש שנים.[5]
במהלך 1935 פעל להמרדת הבדואים באזור מפרץ חיפה ועודד אותם להתנגד למשטרה ולקוני הקרקע היהודים, כאשר ניסו לקחת את חזקתם עליה. הוא החל לגייס נוער לארגון ובפברואר אותה שנה, אמר לשומעיו במסגד אסתקלאל: "אתם עם של ארנבות, הפוחדים ממוות ומגרדומים והשקועים עד צווארם בפטפטת. עליכם לדעת כי דבר לא יושיענו זולת כלי נשקנו". 200 איש הצטרפו לארגון.[4]
בתחילת נובמבר 1935 חזר אל-קסאם לפעילות, ככל הנראה בעקבות "פרשת חביות המלט" בנמל יפו, בה נתגלו 800 רובים ו-400,000 כדורים בחביות שנשלחו ליבואן יהודי.[5] אל-קסאם ניסה לשכנע את המופתי אמין אל-חוסייני לצאת בקריאה משותפת לג'יהאד ומרד המוני נגד הבריטים.[3] הוא הגיע לירושלים לשכנעו, אולם המופתי סירב משום שחשב שאין זה הזמן לכך ושיש לנקוט בדרך מדינית ולא צבאית. כעבור מספר ימים שלח אל-קסאם שני שליחים שהודיעו למופתי כי הוא עומד לפתוח במרד בצפון הארץ והציע שהמופתי יפיח מרד בדרומה. אולם הוא סירב.[11] בעקבות זאת, החליט אל-קסאם לעקור לאזור ג'נין, כדי לגייס אנשים, וב-6 בנובמבר יצאה חבורה בת 11 אנשים לצפון השומרון.[4]
מותו
ב-7 בנובמבר 1935 עקב סמל משטרת המנדט הבריטי, משה רוזנפלד, אחר אנשי "היד השחורה" שגנבו פירות ובקר מעין-חרוד ומיישובי הסביבה. הגנבים, מכנופיית עז א-דין אל-קסאם, רצחו את הסמל ליד הר הגלבוע. בעקבות הרצח, פתחו הבריטים במצוד נרחב אחרי אל-קסאם ולוחמיו.
אל-קסאם ואנשיו ישבו בהרים וכפריי הסביבה סיפקו להם מזון.[3] במשך השבועיים שנרדפו בשומרון, הקפידו אנשי החבורה להתפלל חמש פעמים ביום, הם קראו בקוראן והקשיבו להטפות אל-קסאם על מעלות הג'יהאד וההקרבה העצמית.[4] ב-19 בנובמבר הם אותרו וכותרו, ככל הנראה בעזרת משתפי פעולה, סמוך לכפר יעבד. ביום 20 בנובמבר 1935 החל כוח בריטי של 150 איש בקרב כנגד הכנופיה. בכוח השתתף גם מטוס סיור. לכוח של אל-קסאם היו רובים ופצצות שזרקו על השוטרים. הקרב נמשך כשעתיים. אל-קסאם נהרג יחד עם ארבעה מחבורתו. במבצע נתפסו תשעה רובים, אקדח אוטומטי וכמות גדולה של כדורים.[12] שמונה נוספים נלכדו ונדונו למאסר.[13]
הלווייתו
מכיוון שבית הקברות המוסלמי בחיפה היה מלא, הוחלט לקבור את עז א-דין אל-קסאם בבית הקברות המוסלמי החדש של חיפה בנשר.[14][15] זה הוקם בשנת 1934 על ידי הווקף בלב היישוב נשר, אז מקום משכנם של צריפי הפועלים של בית חרושת נשר. הווקף המוסלמי הוציא הוראת פינוי בהתראה של שבוע לחוכרי השטח, דיירי הצריפים. כל הפניות לווקף לא לבנות בית קברות זה בלב יישוב יהודי ולהעבירו סמוך לחיפה לא נענו.[16] בית הקברות קיים עד היום בתחום שיפוטה של העיר נשר. הלווייתו של אל-קסאם החלה במסגד אל-ג'רינה, המשיכה לכוון כיכר פייסל שבדרך העצמאות ומשם המשיכה לבית הקברות המוסלמי של חיפה בנשר. ההלוויה לוותה בהתקפות וזריקת אבנים על שוטרים שליוו את מסע ההלוויה. כמה מהם נפצעו, ואוטובוס עם נוסעים יהודים נפגע מזריקת אבנים.[17]
מורשתו
האח'ואן אל-קסאם היו פלאחים. חלקם חיו בכפרים וחלקם היו בתהליכי מעבר והשתקעות בעיר, בה עבדו כשכירי-יום. אלה היו הרבדים הנמוכים של החברה בחיפה. ארגונו של אל-קסאם היה הניסיון הרציני הראשון של הפלסטינים לנקוט באלימות מאורגנת וזו העדות הראשונה לכך שעקרונות הלאומיות הערבית הפלסטינית לגבי המאבק בבריטים וביהודים חדרו גם לתודעת פשוטי העם, אלא שחדירה זו התרחשה כאשר הצורך במאבק הובן כעניין דתי ולא לאומי-חילוני.[4]
שנות ה-30
מותו והלווייתו של אל-קסאם היו לאירועים מכוננים ומעצבים בהלך-הרוח של ערביי האזור, ותרמו להקצנה הגוברת בקרב ציבור זה.[18] מותם של אל-קסאם וחבריו ליכד את "קואליציית המפלגות" שהוקמה כחודש לפני כן. העיתונות היללה אותו כגיבור לאומי והמפלגות התחרו זו בזו בשבח למעשיו ובאיסוף כספים למשפחות ההרוגים, מה שהכניס את הציבור הערבי לאווירה של מתח לקראת הבאות.[19] מותו לא הביא לסופו של ארגונו. מיד לאחר מכן יצא שיח' פרחאן אל-סעדי אל הרי שכם בראש 15 חברי "אח'ואן אל-קסאם" ואלה חידשו את המאבק האלים. מאוחר יותר ארגן ח'ליל מוחמד עיסא (אבו אבראהים אל-כביר) את אנשי החבורה בחיפה ובציפורי בקבוצה בשם "הדרוישים".[4] חברי הכנופיה שהתמקמו בהרי שכם הם אלה שככל הנראה הציתו את המאורעות האלימים בתחילת המרד הערבי הגדול. ב-15 באפריל 1936 תקפה קבוצה מאנשיו של סעדי מכונית של יהודים בכביש טולכרם-שכם ושני נוסעים נהרגו.[20] גם רוב אנשיו של מפקד הכנופיה יוסוף אבו דורה התחנכו על תורתו של עז א-דין אל-קסאם.[21]
ב-4 במאי 1936, העריך ברל כצנלסון בוועדה הפוליטית שהריגת אל-קסאם היא "עניין רע" ומוטב היה להשאירו בחיים, והמעיט בנזק שהיה נגרם על ידו במקרה כזה: "מה היה עושה? (לכל היותר) היה הורג עשרה יהודים". ב-29 בספטמבר 1936, אמר דוד בן-גוריון במרכז מפא"י על הקרב בו נהרג אל-קסאם שזו הייתה תל־חי ערבית ותיאר את האיש כלוחם קנאי המוכן למסור את נפשו על "קידוש השם". ב-6 ביולי 1938 אמר במרכז מפא"י על הלוחמים ממשיכי דרכו של אל-קסאם כי "מאחוריהם עומד העם הערבי".[3] בספר בהוצאת דבר מ-1937, מופיע רוזנפלד בראש רשימת הקורבנות של מאורעות תרצ"ו.[22] למעשיו ומותו של אל-קסאם הייתה השפעה רבה, והם סייעו לפריצת המרד הערבי הגדול כעבור שישה חודשים.[5]
שנות ה-70 עד העשור השני של המאה ה-21
סביב דמותו של אל-קסאם נוצר מיתוס רב-משמעות, והוא משמש מופת והשראה לפלסטינים הלוחמים בישראל. בשנת 1973 כתבה בספרה חוטפת המטוסים לילה חאלד כי מאבקה הוא המשך מאבקו של אל-קסאם: "דורו החל במהפכה, דורי מתכוון לסיים אותה".[3] ביטוי לאהדה שרוחשים הפלגים הקיצוניים בחברה הפלסטינית לאל-קסאם ניתן כבר בזמן האינתיפדה הראשונה, אז נטל הפלג הצבאי של תנועת חמאס את שמו (גדודי עז א-דין אל-קסאם). רקטות "קסאם", בהן נעשה שימוש נרחב במהלך האינתיפאדה השנייה, קרויות אף הן על שמו.
קברו של אל-קאסם הפך בתקופה מאוחרת לסמל בסכסוך הישראלי-פלסטיני: ב־1995 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי קורבנות טרור להרוס או לשנות את כיתוב המצבה שעל קברו של אל-קאסם, בטענה שהיא מעודדת טרור, אך העתירה נדחתה.[23] הקבר הושחת מספר פעמים במהלך השנים.[24] במקביל, הקבר מרכז סביבו אירועים בעלי גוון לאומי של ערביי ישראל, כדוגמת הנחת זרים על ידי חברי הכנסת של הרשימה המשותפת במהלך אירועי יום הנכבה ב־2016,[25] ואירועים נוספים.[26]
ראו גם
לקריאה נוספת
- יובל ירדני, "עז א-דין אל-קסאם: הדמות והמיתוס", עבודת גמר י"ב, 2001, באתר קרן ענבר
- אבי כפירי, כך הפך עז א-דין אל קסאם לגיבור של חמאס, באתר nrg, 28 בנובמבר 2014
- יגאל גרייבר, "שיח' עז א-דין אל קאסם וראשית הטרור הפלסטיני"
- יהודה תגר, המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי - ערבי בארץ-ישראל, הספרייה הווירטואלית של מטח
- אריאל 187 (2009), עמ' 51–63
- בני מוריס, קורבנות, תל אביב: 2003
- שאול משעל ואברהם סלע, זמן חמאס, תל אביב: 1999 (מהדורה שנייה הוצאה ב-2006)
- Mark Sanagan, Teacher, Preacher, Soldier, Martyr: Rethinking ʿIzz al-Dīn al-Qassām, Die Welt des Islams 53, no. 3–4 (2013), pp. 315–352
- Shai Lachman, "Arab Rebellion and Terrorism in Palestine 1929-1939 The Case of Sheikh Izz al-Din al-Qassam and his Movement", in: Elie Kedourie & Sylvie G. Haim, Zionism and Arabism in Palestine and Israel, London: 1982
קישורים חיצוניים
הסורי שהיה סמל פלסטיני - עז א-דין אל קסאם, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
עז אל-דין אלקסאם (1882-1935), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ המזרח התיכון בימינו, האוניברסיטה הפתוחה, ספר 6: "הפלסטינים – עם בפזורתו" (כתב: מצטפא כבהא), עמ' 19.
- ^ יהושע פורת מציין בספרו ממהומות למרידה (עמ' 163) שני מקורות שמציינים שנות לידה שונות: 1871 על פי צבחי יאסין, אל-ת'ורה אל-ערביה אל-כברא פי פלסטין, 1939-1936 (קהיר, 1959); 1880 על פי א' ח' כהן, "מאורעות נובמבר בצפון הארץ", 1 בדצמבר 1935.
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 תום שגב, ימי הכלניות – ארץ ישראל בתקופת המנדט, 1999, פרק 17, עמ' 294–296; הערות 5, 7–8, עמ' 497
- ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 163–168
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 בני מוריס, קורבנות, עמ' 125–126
- ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 63, הערה 14
- ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 64
- ^ מרדכי נאור (עורך), עמק יזרעאל, 1900-1967, סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן-צבי, עמ' 117–119
- ^ נחמן טל, עבודת מוסמך מאוניברסיטת חיפה, שנת 1995 עמ' 37
- ^ פסק דין במשפט רצח יעקבי ובנו, דבר, 6 באוקטובר 1933
- ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 295–296
- ^ איך נתפסה כנופית הטרוריסטים, דבר, 21 בנובמבר 1935
קרב דמים בין המשטרה וחבורת הטרוריסטים, דבר, 21 בנובמבר 1935 - ^ משפט חבורת אל קסאם, דבר, 20 באוקטובר 1936
- ^ מדברי יגאל גרייבר, העמותה לתולדות חיפה, בהרצאה שנשא ב-18/3/2010 בנושא: שייח' עז א-דין אל-קסם וראשית הטרור הפלסטיני המאורגן.
- ^ לוית הרוצחים-הטרוריסטים, דבר, 22 בנובמבר 1935
- ^ הייבנה בית קברות מוסלמי בתוך יישוב עברי, דבר, 21 בנובמבר 1934
- ^ Arab Terrorists Buried, פלסטיין פוסט, 22 בנובמבר 1935
- ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, 1978, עמ' 105
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 174–175
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 195
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 219
- ^ ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, דבר, 1937, עמ' 635. בתוך: תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 299, 498, הערה 20
- ^ בג"ץ דחה עתירה למחיקת כיתוב על קבר עז א-דין אל-קאסם, באתר גלובס, 26 בדצמבר 2000
- ^ בינואר 2000 הושחת קברו בידי אלמונים, (עתי"ם), קבר עז א-דין אל-קסאם הושחת ע"י "החברים של ברוך גולדשטיין", באתר גלובס, 4 בינואר 2000, ושוב ב־2014, אלי אשכנזי, פשע שנאה בצפון: חולל קברו של עז א-דין אל-קסאם, באתר הארץ, 2 במאי 2014
- ^ דיווח על האירוע באתר Panet
- ^ אבי כפירי, כך הפך עז א-דין אל קסאם לגיבור של חמאס, באתר nrg, 28 בנובמבר 2014
37054379עז א-דין אל-קסאם