רמות מנשה
.JPG)
רָמות מְנַשֶּׁה (נקרא בעבר "רמת מנשה"[1]) הוא חבל ארץ בדרום הכרמל, בין רכס הכרמל לרכס אמיר (הרי אום אל פחם). אזור רמות מנשה הוא החלק הקעור והנמוך מבין שלושתם. הגובה הממוצע הוא כ-250 מטר מעל פני הים ופסגותיו הגבוהות מתנשאות לגובה של כ-400 מטר. צורתו של רמות מנשה היא מעוין והוא נתחם על ידי עמק יזרעאל בצפון מזרח, נחל תות, נחל יקנעם (ואדי מילק) בצפון מערב - מפריד בין רמות מנשה להר הכרמל, נחל עירון (ואדי ערה) בדרום מזרח - מפריד בין רמות מנשה לרכס אמיר, ובקעת הנדיב בדרום מערב.
מבנה גאולוגי
מבחינה גאולוגית אזור רמות מנשה הוא קער בין רכס הכרמל לרכס אמיר, המורכב מסלעי גיר קשה ודולומיט מתקופת הקרטיקון העליון. בניגוד אליהם, רוב הקרקע ברמות מנשה עשויה מקירטון מאוחר יותר - מתקופת האאוקן, סלעים אלו רכים ואטומים יותר ולכן הנוף ברמות מנשה הוא פחות מצוקי ומחורץ ויותר גבעי. בחלקן המזרחי של רמות מנשה, בקרבת קיבוץ מגידו, ניתן למצוא גבעות געשיות מתקופת הפליסטוקן.
אקלים
ברמות מנשה שורר אקלים לח למחצה, כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 600 ל־700 מ"מ בשנה, והטמפרטורה הממוצעת היא כ־18 מעלות. רמות מנשה דומות לכרמל בכמות המשקעים ובטמפרטורה הממוצעת אך התנודתיות של הטמפרטורה גבוהה יותר וכן הלחות היחסית נמוכה יותר - ודומות לאקלים בהרי השומרון בשל המרחק מהים.
חי וצומח
רוב אזור רמות מנשה משמש כקרקע חקלאית או כשטחי מרעה אך בערוצי הנחלים ובאזורים מסוימים נשמרה הצמחייה הטבעית הכוללת סירה קוצנית, אלון התבור, חרוב, כלנית מצויה ורקפת מצויה (בחורף ובאביב), תות עץ ויערות מחטים בנטיעת קק"ל. בין בעלי החיים ניתן למנות את טריטון הפסים, קרקל, צבי ארץ ישראלי, בז ומיני זוחלים.
מרחב ביוספרי
פארק רמות מנשה משתרע על פני 84,000 דונם משטח המועצה האזורית מגידו. בשנת 2006 פתחה המועצה האזורית בהליכים רשמיים מול אונסק"ו להכרה בפארק כשמורה ביוספרית. לאחר השלמת כל הפעולות התכנוניות הדרושות וקבלת התואר הרשמי, ייקרא הפארק בשם "מרחב ביוספרי רמות מנשה". ביוני 2011, לאחר קבלת התואר הרשמי, נקרא הפארק בשם זה.
בתחומי פארק רמות מנשה ניתן למצוא יער מחטני, יער של אלון התבור, יער מעורב, שטחי בתה, שטחי חקלאות ומרעה, גבעות געשיות, אתרים ארכאולוגיים, נחלים ומעיינות. בין האתרים הבולטים בפארק: עמק השלום, מערת הפלמ"ח, אנדרטת הקיבוצים, נחל השופט, מעין עין ריחניה, גבעת הרקפות ויער הזורע.
התיישבות
פעילות בני האדם ברמות מנשה החלה בתקופות קדומות. האזור אופיין כאזור כפרי ונוודי. בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית הייתה באזור פריחה יישובית. היישובים מוקמו לרוב בפסגות והתפרנסו בעיקר מחקלאות[2].
בעת החדשה הייתה באזור התיישבות כפרית דלילה שהחלה להתפתח בעקבות השארות באזור של פליטי מוחמד עלי במאה ה-19. עקב הזמינות לרכישת קרקעות והקרבה היחסית לחיפה החלה להתפתח באזור ההתיישבות היהודית בשלהי המאה ה-19 של גוש זיכרון-יעקב ובנותיה[3]
בעקבות פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 החל גל התיישבות יהודית נוסף ברמות מנשה שנמשך עד קום המדינה במטרה ליצור רצף יישובי-יהודי בין מישור החוף לבין עמק יזרעאל[4].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רמות מנשה |
- הצומח ברמות מנשה - באתר הספרייה החינוכית של מט"ח
- רונית סבירסקי, מתחת לסלע: טיול של פריחה בגבעת הרקפות, באתר ynet, 3 בפברואר 2010
- רונית סבירסקי, רמות מנשה: הכי הרבה יער, שימור, ומסלולי טיולים, באתר ynet, 11 ביולי 2011
- השביל הכתום החדש ברמות מנשה – ממדרך עוז לבנימינה, באתר דוגרינט, 20 בספטמבר 2013
הערות שוליים
- ^ שינוי השם כפי שפורסם על ידי ועדת השמות הממשלתית
- ^ ענת בר-כהן, היישוב ברמות מנשה בתקופה הרומית-ביזנטית, עבודת סמינריון לתואר שני, המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
- ^ ענת בר-כהן, רכישות קרקע באזור זיכרון-יעקב והשפעתם על הפיתוח היישובי תרמ"ב - תרע"ז, עבודת סמינריון לתואר שני, המחלקה לגאוגרפיה, אוניברסיטת בר-אילן
- ^ ענת בר-כהן, הזיקה שבין התנאים הסביבתיים לבין היישוב הכפרי המסורתי והמצב האגררי ברמות מנשה לפני קום המדינה, עבודת תזה לתואר שני, המחלקה לגאוגרפיה והמחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן