הגז המדמיע, הנפוץ בשימוש כוחות משטרה או ביטחון במדינות רבות, הוא גז מסוג CS. הוא מיועד בעיקר לפיזור הפגנות והפרות סדר. החומר פותח על ידי שני כימאים אמריקאים: Ben Corson ו-Roger Stoughton בשנת 1928 והשם CS מקורו באותיות הראשונות של שמות משפחתם[3]. כבר במאמר המקורי בו דווחה סינתזת החומר ציינו החוקרים כי "לכמה מהדי-נייטרלים יש השפעה של גזים מדמיעים וגורמי עיטוש, הם בלתי מזיקים במצב רטוב אך הטיפול באבקה יבשה נורא". CS מסיס בממסים אורגנים כמתילן כלוריד (עד 39% משקלי) ואצטון (עד 42% משקלי) אך מסיסותו במים נמוכה מאוד – 0.0002M[4].
השפעת CS נובעת, כנראה, משחרור אטומי כלור או חומצת מימן כלורי HCl, כאשר החומר נספח לרקמה רירית[5].
באופן ידידותי יותר לסביבה ניתן לייצר את החומר גם ללא ממס אורגני באמצעות חימום במיקרוגל של תמיסה מיימית של המגיבים.
פיזור החומר
גז CS הוא למעשה ארוסול המורכב מנוזל נדיף בו מומסת התרכובת 2-chlorobenzalmalononitrile, חומר מוצק בטמפרטורת החדר החומר הפעיל מתגבש לאחר התנדפות הממס. בהשתלטות ה-FBI על מתחם בקרבת וייקו נעשה שימוש בדיכלורומתאן CH2Cl2 כממס.
דרכים נוספות לפיזור החומר באוויר כוללות התזת חומר מותך, כאבקה דקה (בצורה זו נקרא החומר CS2) או כגז חם.
ניתן להפעיל אותו בכמה דרכים:
מטול M203 המחובר לנשק קל שבאמצעותו ניתן לירות פצצות גז לטווח של כ-100 - 200 מטר (נפוץ בעיקר בצבא).
מטול רימונים מסוג "פדרל" - פועל בפני עצמו (אינו מחובר לנשק קל) וניתן לירות באמצעותו פצצות גז בדומה למטול.
"רינגו" הוא נשק דומה לפדרל אך בשונה מן המטול - קצב האש גדול יותר, מכיוון שניתן לטעון 6 פצצות ביחד בתוף מיוחד.
מרסס גז מדמיע - מכל שבו דחוס גז, אשר המפעיל יכול לשחרר אותו בקצב שהוא בוחר (נפוץ בעיקר במשטרה).
מדוכה - אמצעי המתחבר לנשק קל, שבאמצעותו ניתן לירות רימוני יד לטווחים גדולים יותר.
פיזור ממסוקים.
גז מדמיע מפוזר מרחפן על מפגינים בביתא, ספטמבר 2021פיזור באמצעות רחפנים[6] - אמצעי בו הוחל להשתמש כנגד הפגנות על גבול עזה בשנת 2018 ובגדה בשנת 2021[7].
רעילות
אף על פי שבחומר נעשה שימוש נרחב ונחשב בדרך כלל אמצעי בטוח ולא קטלני לפיזור הפגנות, יש בשאיפתו סיכון רב (עד מוות) לאנשים הלוקים במחלות בדרכי הנשימה (כמו אסתמה) והשלכות חמורות לנשים הרות. כמו כן, קיימות עדויות על פגיעה ממשית שנגרמה לריאות של אנשים בריאים לחלוטין ואף על מקרי מוות, כתוצאה משאיפת כמות רבה מהחומר, בעיקר כאשר החשיפה לו התרחשה בחלל סגור. כך, למשל, נגרמו פגיעות קשות לנצורים בהשתלטות ה-FBI על מתחם וייקו[4].
בדיקות רעילות על חיות מעבדה
קשה לקבוע רמות חשיפה בטוחות בבני אדם על סמך ניסויים בחיות מעבדה. זאת משום, שאופי הפגיעה משתנה בהתאם לדרך אותה עוברת הטיפה בדרכי הנשימה ולמהירות זרימת האוויר (הנקבעים מהאורך והקוטר של קנה הנשימה והסימפונות) ובשטח האפיתל ביחס לגודל הגוף. כך שהרגישות לחומר תשתנה בין מכרסמים, כלבים, קופים או בני אדם באופן שאי אפשר לחזות על סמך חישובים של כמות חומר ביחס למסת הגוף המקובלים בטוקסיקולוגיה[4]. ברוב החומרים אחרים הנשאפים כאירוסול נשמרת מכפלה קבועה של ריכוז החומר באוויר c וזמן החשיפה t הגורמת לאותו אחוז תמותה. בניגוד לכלל זה, ב-CS שאיפת אותה כמות חומר בריכוז קטן לאורך זמן ממושך פוגעת יותר מחשיפה לריכוז גבוה באוויר לזמן קצר. בניסוי בחולדות נמצאה תמותה של 50% לאחר 18 דקות חשיפה לריכוז של 4,000 מ"ג למטר מעוקב אוויר (c x t =70,000) לעומת זאת בריכוז CS של 40 מ"ג למטר מעוקב אוויר נדרשו רק 600 דקות (c x t =24,000) לקבלת אותו אחוז תמותה.
קצב התמותה עלה באופן מעריכי ולא ליניארי עם זמן החשיפה והכמות הנשאפת[8]. חשיפת קופים לריכוזים גבוהים (2,850 מ"ג למ"ק אוויר) של CS למשך 10 דקות גרמה נזק משמעותי לריאות: בצקת, אמפיזמה ודלקת סמפונות. בריכוז של 300 מ"ג למ"ק נגרמו רק שיעול ונזלת בזמני חשיפה של עד 30 דקות. כלבים מתים כמה שעות לאחר חשיפה לריכוזי CS גבוהים מבצקת ושטפי דם בריאות, וצמיקת ריאה (atelectasis). נצפו שינויים ברעילות בהתאם לטכניקת הפיזור של החומר.
החשיפות הנמוכות ביותר (ריכוז כפול זמן c x t) שגרמו מוות בחיות מסוכמות בטבלה[4]:
מין בעל החיים
אופן הפיזור
ריכוז (מ"ג במטר מעוקב אוויר)
זמן חשיפה בדקות
c x t
קוף
רימון גז
1950
32
62,400
קוף
CS מותך
469
24
11,246
קוף
אבקה
1700
25
42,500
כלב
רימון גז
2595
5
12,975
כלב
CS מותך
508
36
18,276
כלב
אבקה
2400
28
67,200
חולדה
רימון גז
600
15
900
בדם CS מתפרק במהירות ולא נמצאו השפעות לחשיפה כרונית לחומר בחיות מעבדה[9].
סימני חשיפה ל-CS כוללים גרוי בעיניים, דמעות, עווית העפעף (blepharospasm), תחושת צריבה באף ובגרון, ריור, תחושת התכווצות בחזה וחנק, עיטוש ושיעול ותחושות שרפה או דקירה בעור. בריכוזים גבוהים יותר עשוי CS לגרות את הקיבה ולגרום הקאות ושלשול.
ריכוז הסף לזיהוי החומר באוויר בחוש הריח הוא 4 מיקרוגרם למטר מעוקב; בריכוז 0.5 מ"ג למטר מעוקב אנשים יעזבו את השטח, ריכוז של 1 מ"ג למ"ק יגרום דמעות וריכוזים שמעל 10 מ"ג למ"ק ירתיעו גם כוחות מנוסים. הריכוז הנחשב למזיק בריאותית ל-50% מהנחשפים הם כ-10–20 מ"ג למ"ק לדקת חשיפה. פוטנציאל הגירוי של CS מושפע מתנאי הסביבה - עליה בחום ובלחות היחסית מחמירה את הפגיעה. אנשים מגלים סבילות גבוהה יותר כאשר הריכוז עולה בהדרגה. ריכוז של 1.5 מ"ג למ"ק נסבל במשך 90 דקות כאשר מגיעים לריכוז הזה בהדרגה לאורך 30 דקות.
בשנת 2002 דווח על אירוע הרעלת CS של תשעה נחתים אמריקנים במהלך אימון המדמה מלחמה - מצב בו ממילא אסור לירות גז מדמיע לפי הסכמים בינלאומיים. כשתי יממות של אימון גופני מפרך לאחר שאיפת הגז, החיילים החלו להראות סימני הרעלה. החיילים אושפזו וסבלו מקשיי נשימה, יריקת דם (hemoptysis) וחוסר חמצן. ארבעה מהחיילים נזקקו לטיפול נמרץ וכולם החלימו בתוך 3 ימים מהופעת הסימנים[10].
תרמיל ריק של פצצת גז מדמיע, שכבר נורתהמפגין בנעלין מיידה רימון גז חזרה אל החיילים באמצעות קלע
מאז 1969 נכלל "גז מדמיע" בקטגוריה של "נשק כימי" האסור לשימוש צבאי, בהתאם לאמנת ז'נבה, כך שהשימוש בו הותר ליישומים משטרתיים בלבד של שמירה על הסדר. כך למשל, לאחר פיזור CS ממסוקים לפיזור התקהלות בבגדאד בשנת 2005, הואשמה חברת האבטחה בלקווטר בהפרת אמנת הנשק הכימי (CWC). החברה טענה להגנתה, כי השימוש בחומר לא היה בנסיבות מלחמתיות[11].
מתנגדי השימוש בחומר טוענים, כי בשל סכנת ההרעלה, יש להוציאו משימוש לחלוטין. ריכוז החומר הדרוש לפגיעה ממשית (אלפי מ"ג למ"ק אוויר) אמנם גבוה בהרבה מהריכוז המרתיע שיגרום לאנשים לעזוב את השטח (מיליגרמים בודדים למ"ק) אבל רימון הגז יוצר ענן בקוטר 6–9 מטרים ובו הריכוז נע בין 2,000 ל-5,000 מ"ג למ"ק. מכאן, שאנשים שיימצאו קרוב לנקודת הפגיעה עלולים להיחשף לריכוזים גבוהים של הגז. אם הגז יפוזר בחלל סגור, עלול הריכוז המקומי שלו להיות אף גבוה יותר ומסוכן[1].
בשנת 2003 נערך מחקר בקרב תלמידי תיכון פלסטינים, באזור רמאללה, על השפעה הבריאותית הנפשית, כולל מחלות פסיכוסומטיות (מחלות גופניות כתוצאה ממצוקה נפשית) של חשיפה לאירועים אלימים ומשפילים. המחקר נערך בעזרת דיווח סובייקטיבי בשאלון ובדק, בין השאר, את הקשר בין הבריאות לבין היחשפות לאירועים שבהם נורה גז מדמיע[12]. על פי ממצאי המחקר, 60% מהתלמידים (עירוניים, כפריים וממחנות פליטים) נחשפו לאירועים בהם נורה גז מדמיע (72% מהבנים ו50% מהבנות). במחנות הפליטים דיווחו 84% מהנערים על חשיפה לאירועים אלימים שבהם נורה גז מדמיע בשנה שקדמה לעריכת הסקר. נמצא מתאם מובהק בין מחלות פסיכוסומטיות לחשיפה לאירועים בהם נעשה שימוש בגז מדמיע (עליה של כ-40% אצל מי שנחשפו לאירועים אלימים בעלי מאפיין זה). היחשפות לאירוע בו נורה גז מדמיע, נתגלתה במחקר זה כמזיקה יותר, מבחינה נפשית, מאשר היחשפות לאירוע בו נהרג אדם, אך מזיקה פחות מהיחשפות לאירוע הטרדה או חיפוש גופני.
ה-FBI הואשם, כי השימוש ב-CS בעת ביצוע ההשתלטות על המתחם בקרבת וייקו, גרמה לפגיעה נרחבת בחפים מפשע, כולל בילדים.
שימוש בגז מדמיע במחנה מעצר לפליטים בהונג קונג בשנות ה-90 גרם כוויות ל-96 אנשים: כאלו שהיו קרובים לנקודת פיצוץ רימון הגז, כאלו שנכוו ממגע עם המכל החם עצמו וכמה שסבלו מכוויה כימית עקב ספיגת הCS בבגדים[13].
מטול פצצות גז מדמיע "פדרל"
פגיעה בבלתי-מעורבים
לאחר שפוזר הגז הוא נע באוויר עם כיוון הרוח ויכול לפגוע באזרחים המרוחקים ממוקד העימות. בדיקת יעילות השימוש בגז מדמיע בסכסוכים ממושכים העלתה כי יעילותו יורדת עם הזמן משום שהמשתתפים בהפרות הסדר מפתחים אמצעי התגוננות (כגון כיסוי הפנים במטליות רטובות או שימוש במסכות גז) ורוכשים מיומנות בהתמודדות עם הגז ודווקא האוכלוסייה הנפגעת אקראית כשאינה מוכנה לכך סובלת מפגיעה קשה יותר. כך למשל בעימות בצפון אירלנד נמצא כי שימוש נרחב באמצעי זה חיזק את ההתנגדות לבריטים בקרב האוכלוסייה והסלים את האלימות[14]. בעימותים מול מפגינים פלסטינים התלוננו מתנחלים על פגיעה מגז מדמיע המופעל נגד פלסטינים בקרבתם[15].
תרסיס פלפל הוא סוג של גז מדמיע המצוי גם בשימוש אזרחי, המופק משרף צמח הפלפלת. הוא חלש מבחינת השפעתו מהגז המצוי בשימוש כוחות משטרה וביטחון. הוא משמש בעיקר כנגד תוקפים בודדים, לעיתים בצורה של ספריי, ולעיתים הוא מגיע בצורה של אקדח על מנת להרתיע את התוקף.
החומר הפעיל בגז מדמיע זה הוא בדרך כלל רעלןעצבים טבעי, כמו הקפסאיצין, המופק מפלפלים חריפים.
דרכי התגוננות
ההתגוננות הטובה ביותר נגד גז מדמיע היא בעזרת מסכת גז או מסכת סינון אוויר. בזמן הפגנה, מפגינים יכולים להשתמש בציוד פשוט כמו צעיף רטוב או פריטי ביגוד המכסים את הפה והאף, וכן משקפי מגן או משקפי צלילה. יש ללבוש בגדים ארוכים, על מנת לכסות את העור ככל האפשר, וכן להימנע מעדשות מגע או איפור. יש לנסות לעבור למקום גבוה, כי חלקיקי גז מדמיע שוקעים למטה.
פעילים בהפגנות בארצות הברית, צ'כיה, ונצואלה וטורקיה דיווחו כי על פי ניסיונם אפשר לצמצם את השפעת הגז המדמיע על ידי בליעת תרופה נגד צרבת מדוללת במים.
במהלך המחאות בהונג קונג (2019–2020) והמחאות בצ'ילה (2019–2020), מונו צוותים של מפגינים לטיפול בתקיפת גז מדמיע. חברי הצוות צוידו בבגדי מגן וכפפות חסינות חום, ולעיתים כיסו את הידיים והרגליים בניילון נצמד כדי למנוע גירוי בעור. בזמן תקיפת גז מדמיע, חברי הצוות מאתרים את מכלי הגז וזורקים אותם בחזרה לעבר השוטרים, או מכבים אותם במים. כמו כן הם מצוידים בתמיסת מלח המיועדות לשטיפת עיניהם של הנפגעים.
הטיפול באדם שנפגע מגז מדמיע דומה לטיפול בכוויה, ולא קיימת תרופה לריפוי פגיעות מסוג זה. אופן הטיפול הנפוץ הוא שאיפת אוויר צח, הסרת בגדים המזוהמים בגז, הימנעות משימוש במגבות משותפות והסרת עדשות מגע.
^ 1.01.11.2Howard Hu et al, Tear Gas—Harassing Agent or Toxic Chemical Weapon? JAMA. 1989;262:660-663
^Humane & Experimental Toxicology June 1996 15: 461-465, PJ Anderson, Acute effects of the potent lacrimator o-chlorobenzylidene malononitrile (CS) tear gas
^Ben B. Corson, Roger W. Stoughton, REACTIONS OF ALPHA, BETA-UNSATURATED DINITRILES, J. Am. Chem. Soc., 1928, 50 (10), pp 2825–2837
^ 4.04.14.24.3[1] Uwe Heinric Possible lethal effects of CS tear gas on Branch Davidians during the Branch Davidians during the FBI raid on the Mount Carmel compound FBI raid on the Mount Carmel compound near Waco, Texas near Waco, Texas April 19, 1993
^Kari Blaho-Owens, Crowd-Control Agents, from: Clinical Forensic Medicine: A Physician’s Guide, 2nd EditionEdited by: M. M. Stark, Humana Press Inc., Totowa, NJ
^חשיפה של החולדות לריכוז CS של 4,000 מ"ג למטר מעוקב אוויר ל-5, 10 ו-20 דקות הביאה לתמותה של 3%, 27% ו-83% בהתאמה
^Keller, William C. ; Elves, Robert G. ; Bonnin, John C; Assessment of CS (o-Chlorobenzylidene Malononitrile) Environmental Toxicity at Eglin AFB, Florida
.jpg)
ערך מורחב – תרסיס פלפל
ערך מילוני בוויקימילון: גז מדמיע
גז מדמיע בנבי סאלח
רימון גז מדמיע עשוי גומי, נקרא גם רימון מנתר.
חיילים עם מטולים לירי רימוני גז מדמיע, ליד גדר ההפרדה בניעלין
